אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה יט

הלכה יח

הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם, עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אם יבוא הבעל אינו חייב לשלם לו והרי זה איבד את מעותיו מפני שלא צוהו לזונה והיא לא לותה ממנו.
עמד אחד מדעת עצמו, המ"מ הביא דברי הרשב"א בנדרים דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו, והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו, אבל בשפרנס סתם חוזר וגובה, שכל שמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, דהוי כמו יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דלא למתנה נתכוין, והק' המל"מ מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הריב"ש דאפי' במפרנס סתם שלא הניח מעותיו על קרן הצבי היינו דמשתלם מן הבעל אבל האשה אינה חייבת כלום, וא"כ מה בין סתם למפרש דאיבד את מעותיו דגם בסתם כיון דאין חיוב על האשה משום דודאי נתן בשביל בעלה א"כ איזה חוב הוא על הבעל, דהא לגבי הבעל זהו דינא דחנן דפורע חובו ש"ח אינו דומה ליורד לתוך שדה חברו, דביורד השביח לו נכסיו אבל כאן סילק לו הנזק כשסילק לו חובו.
ונראה דאפשר כונת הרשב"א דכיון דעכ"פ יש לה חוב על בעלה א"כ איברא דלא קבלה ממנו באופן שתתחייב היא לשלם אבל עכ"פ יוכל להיות כמו אפותיקי מפורשת שתתחייב לו לשלם מחוב של בעלה, והיינו דלגבי דידה הא יש לו טענה של יורד לתוך שדה חברו דהא ההנה אותה ורק דנימא דלא קבלה על אופן שתתחייב לשלם מנכסי' כיון שבעלה חייב במזונותי', אבל שתתחייב לגבות מן הבעל דמי מזונותי' ודאי דחייבת לגבות ולשלם לו, וממילא גובה בעצמו מן הבעל, ונמצא דאם זנה בפירוש על מנת לגבות מבעלה בשביל שפורע לו חובו זהו דינא דתנן דהניח מעותיו על קרן הצבי, אבל אם זנה בסתם ורק דאמדינן דעתי' דהוא לגבות מבעלה נוכל לומר דהוא לגבות מבעלה בשליחותה ולכן אף שלא לותה ממנו אבל כל יורד חייב בעל השדה אף שלא לוה ממנו.
ונראה דזה תלוי בהביאור דלותה ואכלה דחייב לשלם, אם הביאור הוא משום דחייב לשלם חובה ובזה כיון דהיא פטורה אינו נפרע מהבעל או דנימא דכל זמן שהיא צריכה למזונות חייב אפי' אח"כ, ורק היכי דעמד אחד ופרנס אותה דנמצא דלא היתה צריכה אבל בל"ז דין מזונות הוא לאו דוקא בשעת מעשה אלא דהוא חיוב לשלם גם אח"כ, ולכאורה הי' נראה לפי המפורש באה"ע סי' ע' סעיף ח' דאם מכרה נכסי' ופרנסה עצמה דחולקים הרמב"ן והר"ן עי"ש בדברי הר"ן בפ' אלמנה ניזונית, והנה טעם מחלקותם דהרמב"ן סובר דמה דמכרה נכסי' הוי אומדנא למחילה והר"ן חולק וסובר דאינה אומדנא למחילה, ובלא מחילה גם הרמב"ן מודה דחייב, ומוכח דגם מכירת נכסי' הוי חוב, ולפ"ז מסתבר דאף דהיא אינה צריכה לשלם כשלקחה ממון אחרים עכ"פ הוי כמו שלקחה ממון עצמה דחייב, ואיברא דאפשר דדוקא ממון עצמה דיש לה עליו טענה דחסר לה אבל בלא טענה אין לה דין מזונות, ובעמד אחד ופרנס בסתם כיון דאין לה טענה אין עליו חיוב לשלם ואפשר דדין דמכרה נכסי' תלוי בזה דאם נימא דצריך להיות לה טענה לגבות מזונתי' א"כ כאן כיון דאפשר דמחלה ואין לה טענה אין לה מזונות, אבל אי נימא דבלא טענה יש לה מזונות, כיון דיש לו חיוב ברור לא נדון להמציא ספק מחילה משום דדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ודוק.
אכן מפשוטן של דברי הרשב"א משמע דכונתו במש"כ דהו"ל כיורד היינו לגבי הבעל גופי' וכן משמע מראיתו מהא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באים ונפרעין ממנו וכן משמע מלשונו לענין זן עבדיו ושפחותיו העברים דכל המלוה מזונות לאלו כאלו מלוה לאדון, ומשמע דהוא כיורד לגבי הבעל, ולכן נראה דהרשב"א מחלק דאם זן אותה בתורת פריעת חוב פטור הבעל, אבל אם נתן לה בסתמא הו"ל כאילו העמיד עצמו במקומו וזן אותה עבורו והוי כשלוחו ואנן סהדי דניח"ל בכך והו"ל בגדר זה כיורד דניחא לי' שירד לתוך שדהו והשביחה, ונראה דתלוי זה במחלוקת הרי"ף והרמב"ם בפכ"א ממו"ל בדין בע"ח גובה את השבח אם הלוקח נוטל ההוצאה כדין יורד שהארכתי במק"א דשי' הרמב"ם דלוקח נוטל ההוצאה ואף דהשביח אדעתא דאי מפיק לה בע"ח הדר עלי' דמוכר דזה אינו אלא לענין השבח אבל ההוצאה שהוציא הלוקח בזה ל"מ הא דכך כותב לי מוכר ללוקח דממוני גבך ואין המוכר קנה דמי היציאה, ולפ"ז דדין יורד הוא מטעם ממוני גבך לא שייך הכא גבי אשה, ובדעת הרי"ף דסובר דאינו נוטל לוקח את ההוצאה, ומשום דל"ד ליורד דביורד אנן סהדי דניח"ל שיכניס ממונו וישביחה ויקח ההוצאה והוי כמו שהלוה אותו, וכ"ז ביורד אבל בלוקח שהשביח נכסים המשעבדים לבע"ח כל זמן שלא גבה ל"ש לומר שהלוהו וביותר כמש"כ הרי"ף דהרי על דעת לגבות ממוכר השביח וכדאמרי' שכך כותב לו וכו' וא"כ לא הלוה לבע"ח, ולפ"ז במפרנס אשתו דאנן סהדי שמסכים להעמידו במקומו לפרנסה גובה מן הבעל כדין יורד, [ועמש"כ רבנו בפכ"א ממו"ל באופן אחר בשי' הרי"ף].
ב] הרמ"א בסי' ע' סעיף ח' כתב מיהו אם מחלה האשה לבעלה אין למלוה כלום, ועיין בח"מ וב"ש ובביאור הגר"א דתמהו דהא כיון דבעלה חייב למלוה מדינא דר"ן ובדינא דר"נ הא קימ"ל דל"מ מחילה, והב"ש תי' דמיירי דהי' לה לשלם וזהו אוקימתא שאינו מפורש כן לא במרדכי ולא ברמ"א ולא הו"ל לסתום, ונראה דכונת המרדכי הוא אם מחלה קודם שתבעה בב"ד וכשי' הב"ח בחו"מ סי' פ"ו דקודם שתבעה בב"ד מהני מחילה, והנה הש"ך השיג עליו ודעתו דגם קודם שנודע ששמעון חייב לראובן לא מהני מחילתו וכן משמע בשו"ע שם סעיף ה' שכ' ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בבית דין הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן, ומשמע דברישא לגבי מחילה אפי' קודם שנתחייב וכד' הש"ך, אכן המעיין במקור הדברים בבעה"ת בשער נ"א מוכח דחד דינא הוא וגם אין סברא לחלק בין מחילה לפרעון כיון דגם הש"ך מודה דקודם שנודע יכול לפרעו אמאי אינו יכול למחלו, ומכל מה שהרחיב הש"ך שם אין ראי' מפורשת לדבריו רק מהא דאיתא בפסחים ד' ל"א דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם משום דר"נ והיתומים הא גבו קודם שהתרה המלוה שלהם בבע"ח, אבל באמת גם משם יש לדחות דזה ודאי דעיקר השעבוד דר"נ נעשה תיכף גם על לוי לראובן משום דזכות השעבוד שהי' לשמעון נעשה של ראובן מכח שעבודו על נכסי שמעון, אבל מ"מ כ"ז שלא התרה ראובן בלוי לא נעשה שעבוד הגוף לראובן על לוי דהא לוי אינו מחוייב כלל לידע, אלא דבשעבוד נכסים שלו זכה ראובן ע"י שעבודו על שמעון, ולכן כשפרע לוי לשמעון או מחל שמעון ללוי דבטל שעבוד הגוף ראובן אינו יכול לתובעו, אבל בהא דיתומים כיון דכל הגוביינא שלהם הוא שגבו השעבוד שלהם וזה משועבד לראובן, וזהו דדוקא בקרקע ולא במטלטלין וכמש"כ התוס' שם דבמטלטלי ליכא שעבודא דר"נ, והדבר פשוט כשי' הב"ח.
ונ"ל שזה כונת התוס' שם שהקשו גבי מטלטלין נמי נימא הכי ותירצו דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא וכו' אבל מטלטלין אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו מכרם או משכנם אין גובה מהן, וכונת התוס' משום דבאמת לא שייך דינא דר"נ אלא בתביעה בב"ד או שלא בב"ד לדעת הש"ך, אבל בלא תביעה בודאי אין לחייב את לוי אם פרע לשמעון, וא"כ לכאורה קשה אמאי חוזר וגובה מיתומים כיון דלוי יכול לפרוע ליתומים ולא שייך דינא דר"נ קודם שנודע, וצ"ל כיון דעכ"פ ע"י תביעה איכא דינא דר"נ וממילא דין השעבוד חל מעיקרא ממילא יכול לגבות מהיתומים משום שיש לו אותו שעבוד, אבל במטלטלין כיון שכבר גבו לא שייך זה כלל ופשוט, [ועיין בד' הקצוה"ח סי' פ"ה סק"ה וסי' פ"ו ס"ק ט' ולפמש"כ לא שייך זה כלל לשם, ועי' בנתיה"מ שמחלק יותר לענין מלוה ע"פ והוא ללא צורך].
והנה במש"כ המחבר דאם אחר שנתחייב לוי לראובן בב"ד הלך ופרע לשמעון חייב לפרוע לראובן כ' הגר"א ז"ל כמ"ש בפ' השולח דמשחרר חייב דמזיק שעבודו של חברו, וכ"כ הגר"א באה"ע במש"כ הרמ"א בסעיף ז' ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין חייב לשלם לה וציין לדין הנ"ל המבואר בחו"מ, ולפי"ז לדעת הראב"ד בפ"ז מה' חובל דפוטר במזיק שעבודו גם בזה פטור, אבל בבעה"ת שער נ"א משמע דגם לדעת הראב"ד חייב לשלם משום דנעשה השעבוד שמשועבד לוי לשמעון שעבוד לראובן וכ"כ כל הראשונים, וא"כ פשוט דל"מ מה שפרע לשמעון אבל כ"ז אחר שנתחייב בב"ד וכמש"נ.
ומכאן סתירה לד' הקצוה"ח בסי' פ"ו דבפקדון ליכא שעבודא דר"נ דהא מבואר להדיא בדברי הרמ"א הנ"ל דחייב לשלם לאשה, ומה שכתב הקצוה"ח דהא לא נשתעבדו נכסי שומר אלא משעת פשיעה א"כ לא נשתעבדו כלל בפקדון נראה דזהו דוקא בשנאנס דאז הוא פלוגתא אי משעת משיכה או משעת פשיעה, אבל זה ודאי דשומר נתחייב להחזיר פקדון, ולכן שפיר אמרינן דאותו החיוב שהוא מחוייב נתחייב עכשיו להבע"ח של המפקיד.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה