אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה יח

הלכה יא

יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה שאין לה מזונות כמו שיתבאר, ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובה, ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובה, מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים ועוד שניזונת מנכסי יורשים ולעולם טוענים ליורש.
או מחלה לו כתובתה, בגמ' ר"פ אעפ"י מסייע לי' לר' איבו וכו' תנאי כתובה ככתובה דמי נפ"מ למוכרת ולמוחלת וכתב רש"י תנאי כתובה תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות, וכתב על זה הר"ן ונראה לי שמה שכתב וכן מזונות לא בא לומר שיהא שמן כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא הרי מחלה הכל, אלא ודאי כי קאמר וכן מזונות היינו לומר שהדינין שלהן ככתובה כגון שבח וקרקע וזיבורית נוהגין במזונות אבל לא שיהיו בכלל לשון שם כתובה עכ"ד, ומבואר כונת הר"ן דהא דמוחלת אין לה מזונות הוא לא בשביל שמחלה הכתובה מחלה גם מזונות אלא דדינה כן דכיון דאין לה כתובה אין לה מזונות, ובאמת הי' אפשר לומר כן כמו במוכרת דאין לה מזונות, אכן רש"י לעיל אהא דמוחלת אין לה מזונות כתב באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה, ומוכח הטעם משום דמהני מחילתה על המזונות, ומה שפרש"י באלמנותה משום דמחיים אינו תנאי כתובה אלא או דאורייתא או דרבנן, והר"ן כתב משום דתקנו מזונות תחת מע"י וזה תימה דקיי"ל מע"י תחת מזונות, והרא"ש כתב מע"י תחת מזונות וכשנוטל מע"י צריך לזונה, וגם דבריו תמוהים דהא נ"מ בדלא ספקא, אלא אפשר דרש"י סובר מזונות דאורייתא עכ"פ כתב רש"י להדיא משום דתנאי כתובה ככתובה, ויש לומר מה דהוצרך רש"י לזה משום דסבר דבמוחלת אין חסרון של מיגר אלמנותיך, ויש לתלות זה בב' השיטות שכתב הרמב"ן בספר הזכות אם אמרינן בתובעת מקצת כסף ככל כסף, דאי נימא בתובעת אפילו תבעה מקצתה לא הוי מיגר אלמנותיך א"כ מוכח דבנפרעה או מכרה דדוקא כולה הטעם דדוקא כל זמן שיש לה עוד כתובה הוי מיגר אלמנותיך א"כ מוחלת נמי כיון דלית לה כתובה לא הוי מיגר אלמנותיך, אבל אי אמרי' דאף בתובעת דוקא כולה א"כ אפשר דכולהו הוי דררא דתובעת אבל מחלה לא, ולפ"ז יהי' מוכח דרש"י סובר כתי' הא' של הרמב"ן דגם בתובעת אמרי' מקצת כסף ככל כסף, ורק משום דמהני מחילתה על המזונות.
אכן הרמב"ם פסק דגם מחיים אין לה מזונות כמו שכ' בהל' זו שלפנינו, ואף דבפי"ח הל' א' לגבי מוכרת כתב דאין לה מזונות מן היורשים ומוכח דבחייו יש לה מזונות, ובטעמא כתב הב"ש בסי' צ"ג משום דמוכרת איכא למימר זוזי אנסוה כדאמרינן לגבי כתובת בנין דכרין, והנה לפי מה שמפרשים הראשונים הטעם משום דבלא הא דזוזי אנסוה היינו אומרים כיון שקלה הכתובה בעיני' למוכרה לכן אבדה כתובת ב"ד א"כ לא שייך זה אלא לגבי כב"ד אבל לא למזונות, ואיברא דהיה אפשר לומר טעם אחר, משום דכשמכרה הכתובה צריכה למסור עצם השטר ולכתוב קני לך איהו וכל שעבודי', א"כ איברא שהלוקח לא קנה מה שאינו יכול לקנות, אבל היא כבר ויתרה על כתובתה והוי כמו מחילה בזה שהוציאה מדעת השטר כתובה מידה, ומהני הא דזוזי אנסוה דנימא דלא ויתרה מרצונה ובקנין הא ליתא ובזה היה שייך לומר כבר כן גם על מזונות.
אכן נראה לומר טעם אחר דהנה מוכרת לאחרים בודאי לא שייך שתמכור להם המזונות דדוקא לה התחייב במזונות ואם אינו צריך לתת לה מאיזה טעם תו ליכא לחיוב מזונות כל עיקר, וכיון דלא שייך במכירה לאחרים לכן לא שייך במכירה לבעלה (ולא משום דליכא שעבוד נכסים על מזונות אינו במכירה דהא לגבי יתומים ע"כ איכא שעבוד נכסים), ומה דמפסדת לאחר מיתה הוא משום דלא הוי מיגר אלמנותיך, אבל מוחלת שייך גם על מזונות ויסבור הרמב"ם דמוחלת לא הוי חסרון משום מיגר אלמנותיך כמו שכתבנו לשי' רש"י דהא סובר להדיא בפי"ח הל' כ"ח דבתובעת דוקא כולה, א"כ אפשר דכולהו הוי דררא דתובעת אבל מוחלת לא הוי חסרון משום מיגר אלמנותיך ולכן מה דמוחלת אין לה מזונות הוא משום דמחלה המזונות וכמש"כ כן בהל' ד' ליישב מש"כ הרמב"ם שם ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי כתובה, דלאיזה טעם כתבו כיון דעיקר המזונות מדאורייתא וכתבנו דכיון דסובר הרמב"ם דמוחלת אין לה מזונות אפילו בחיי הבעל והיינו דאחרי התקנה שלא יוכל לומר צאי מע"י במזונותיך ונ"מ שלא יוכל לצאת למה"י ולהשאירה בלא מזונות, הכניסו כל דין המזונות בדין תנאי כתובה, ולכן מהני מחילתה דת"כ ככתובה ואפי' מחיים אין לה דעכשיו כל דין מזונות הוא תנאי כתובה.
והנה הרמב"ם בפי"ט הל' י"ב כתב אין הבנים יורשים כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתובה אין לה כלום שמא מחלה אמן כתובה, והראב"ד השיג עליו וכי מזון הבנות תלוי בפרעון הכתובה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן והמ"מ כתב שדברי הרמב"ם במזונות הבנות צ"ע, ומלשון הרמב"ם בהל' א' שכתב כשנושא אדם אשה בין בתולה וכו' יתחייב לה בעשרה דברים משמע כשיטתו שכל התנאי כתובה הם זכות שלה, והנה הח"מ בסי' ק"ה כתב מה דחלוק זה מהמחויב לזון את בת אשתו דאין האם יכולה לפוטרו משום דהתם זכתה הבת בשעת נשואין אבל כאן אינם בעולם ולא יכלו לזכות לכן כל הדין שייך לה עי"ש, והנה מה דכתב משום דהוי דשלבל"ע תמוה דלהדיא אמרי' בב"ב דף קל"א לגבי כב"ד תנאי ב"ד שאני, ויש ליישב אולי דבריו לפ"ד הרשב"א בגיטין דף י"ג בסוגיא דמעמד שלשתן שכ' דמה דמהני תנאי ב"ד להקנות לדשלבל"ע ואף דאין הבעל יכול להתנות וכל שאין הבעל מתנה אין ב"ד מתנין, וכתב משום דאף הבעל אם רצה מתנה עמה שלא יירשנה דתנאי ממון הוא וכיון דיכול להפקיע זכותו בכתובתה ע"י סילוק ירושה שפיר מהני תנאי ב"ד, ולכן לגבי מזונות הבנות שפיר כתב הח"מ דהוי לדשלבל"ע.
אלא דבאמת יקשה לנו דאם נאמר דהבנות לא זכו כלל א"כ כי מתה האם יירשו הבנים את זכותה ומנין זה הזכות להבנות, ע"כ נראה דבאמת הרמב"ם לא הזכיר במפורש דאין להבנות מזונות אם מחלה כתובה והיינו משום דבאמת תיכף כשנולדו הבנות זכו משום תנאי ב"ד, ולא כתב הרמב"ם אלא דבאין שטר כתובה יוצא מתח"י אין להבנות מזונות שמא מחלה אמן כתובתה והיינו דשמא מחלה אמן קודם שנולדו דבזה לא שייך שיזכו אפי' משום תנאי ב"ד, ואף דא"כ יקשה במה שסתם הרמב"ם דבאין כתובה יוצא מתח"י שאין לה כתובה והא משכח"ל שיש עדים שראו הכתובה בידה אחר שנולדו, אבל באמת אין זה מכריע דכשמחלה כתובה הא אינה מחוייבת ליתן לו השטר, ואף דבכל שטר פלוגתא היא בירוש' בגיטין שהביא הש"ך בחו"מ סי' רמ"א ס"ק ד', וכתב הש"ך דהוא ספיקא דדינא ולקולא, אלא דדינא דשטר הכי הוא דיש לו תוקף ודיני שטר כשהוא בידו והוא מוחזק בהשטר ואז אין חוששין למחילה, אבל כשאין לו השטר אמרינן שמא מחל גם כשראו עדים השטר בידה דהא לא שייך במחילה לומר שטרא בידי מאי בעי, אלא דכשאוחז השטר הוי מוחזק ואין חוששין למחילה.
נמצא לפ"ז דיש חילוק ממזונות הבנות לכב"ד דבמזונות הבנות זוכות מיד כשנולדו וכמש"כ, ובכב"ד אין להם עד שתמות אמם דהא אפשר לה למחול לבעלה כתובתה גם אחר שנולדו כדקתני בגמ' סתמא, וטעמא משום דהכתובה ברשותה כ"ז שהיא חיה ולא שייך שיזכו הבנים, אכן מה דיש לעיין בזה מכל הך שמעתא דיסבון וירתון בב"ב דף קל"א דאמר לי' ר"פ לאביי בין למ"ד יסבון ובין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה דשלב"ל, ואפילו לר"מ וכו' ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא ומוכח להדיא דהוא זכות וקנין הבנים, וצריך לחדש ולומר דאף דהאם זוכה בזכותים אלו כיון דהוא בשביל הבנים ואין לה זכות אחר אלא שיזכו הם הוי דשלבל"ע, והנה בני הגרצ"י שי' העיר מסוגיא דקני ע"מ להקנות דאיפלגו פומבדיתאי ור"נ אי מהני, וגם יש לעיין משם דהא מוכח דקני ע"מ להקנות מהני אפי' לדשבל"ע כיון דהקונה בעולם, ובכב"ד לא הי' מהני בלא הא דתנאי ב"ד שאני, וממזונות הבנות אולי הי' אפשר לחלק כיון דאין זה אלא זכות אכילה בלבד לא שייך זה לקני ע"מ להקנות.
עוד יש לעיין אם נימא דהוא זכות האם א"כ יירש הוא זכותה דהא לא סילק עצמו מדין ירושה וא"כ באיזה אופן יתחייב לה כב"ד, ויש לומר בשני דרכים או דנימא דהוא כמי שהתנה שלא יירש זכותה ומדוייק זה לשי' הרמב"ם בפכ"ג הל' ה' דמפרש דאפי' רשב"ג דסובר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה מודה בארוסה דתנאו קיים עי' שם בדברי המ"מ לכן שפיר מהני מה דמסלק עצמו מלירש זכותה, דרשב"ג ודאי לא פליג על תנאי ב"ד דמזונות הבנות והיינו דגם לדידי' מהני סילוק בעודה ארוסה, והנה הרשב"א שהבאנו למעלה בדבריו דמה דמהני תנאי ב"ד בכב"ד הוא משום דגם הבעל אם רצה יכול לסלק עצמו מירושתה, וסיים שם ואי משום עיקר ותוספת לא פלוג רבנן כיון דעיקר תקנתא משום נדוניא, וכונתו דבעיקר ותוספת לא שייך לפרש דסלק עצמו מירושתה משום דאין לה מחיים כלל, אך באמת לא נחפוץ לפרש דהביאור דבאמת יש כאן דין סילוק דא"כ לא שייך לומר תנאי ב"ד שאני דמה"ט אמרי' בב"ב דמהני כב"ד אף דהוא לדשלב"ל, אלא דהיה תנאי ב"ד שיסלק א"ע, וע"כ דאינו משום סילוק דאם יסלק א"ע א"כ אפי' בלא מותר דינר ואפי' לנקבות נמי, ואף דאפשר דכ"ז יהי' בהתנאי אבל הוא דחוק, ולכן צריך לומר דאיברא דבעיקר הירושה לא סילק עצמו אבל בזכות התנאי ב"ד שנתן לה בזה גופא כבר מונח בעצם התנאי סילוק שלא יזכה בזכות זה.
אכן נראה באופן אחר דהוי גדר ראוי, דהנה גבי בכור אמרי' בב"ב דף קכ"ו ומלוה שעמו פלגי וכתב הרשב"ם שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים, והנה כ"ז שייך היכי דהגוביינא שייך לאביו וכדי שיהי' אביו מוחזק בה משעבד לו את נכסיו, אבל היכי דהגבי' שייך להבנים לא שייך לומר דהוא מוחזק, והנה יש מחלוקת הראשונים אם הבעל נוטל במלוה והמ"מ בפ"א מנחלות כתב בדעת הרמב"ם דבעל יורש מלוה והרשב"ם סובר כהרמב"ם לענין שבח, [וי"ל דהרמב"ם מוכרח לזה דהא פסק בפ' ל' מהל' מכירה דהבעל יכול למכור נצ"ב המטלטלין ומוכח דאין לה קנין בהנכסים וכמש"כ המ"מ עפ"ד רב האי גאון דנדוניא דין כתובה עלי' דלא נתנה לגבות מחיים ויש לה רק דין עליו לגבותם כשתתאלמן או תתגרש וא"כ למה בעל יורש אותה וע"כ דיורש מלוה], אכן בהא דמלוה שעמו פלגי כתב הרמב"ם בפ"ג מנחלות הל' ה' הי' לאב מלוה ביד הבכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו, או לא יטול הואיל ומחמת אביו יירשנה ועדיין לא באה לידו של אביו, הרי דאינו מפרש כהרשב"ם משום שמשעבד לאביו נכסיו ברצון אלא משום דברשותו של בכור הוא, וא"כ הא שייך זה גם בכב"ד, אכן נראה בעיקר החילוק בין בכור לבעל דבכור אינו נוטל מלוה ובעל נוטל הוא משום דבבכור כתיב בכל אשר ימצא לו ובבעל באמת לא כתיב כלל אלא דגמרינן דאינו נוטל בראוי משום דבעל אינו יורש בעצם אלא דיש לו דין ירושה בשעת מיתת אשתו, ולכן אפשר דלא שייך שיירש אותה אלא היכא דיש לה עכ"פ זכות ממון, אבל כתובת בנין דכרין לא דהא אין לה זכות לקבל ממון רק זכות שיקבלו בני' [ואפשר דלא שייך כלל זכות ירושה אפי' לגבי בנים בכה"ג].
ואפשר לומר דהרמב"ם בזה לשיטתו בפט"ז הל' א' דנדוניא אינה בכלל כתובה א"כ מה דמוחלת אין לה כב"ד אי אפשר לפרש כהר"ן דכיון דאין לה כתובה ממילא לא שייך כתובת ב"ד וכ"כ הח"מ הטעם משום דאינו יורש ממנה, כיון דלא מחלה כלל את הנדוניא, וע"כ דהוא מטעם מחילת הכב"ד גופא ומוכח דהוא זכות האשה, וה"נ במזונות הבנות דכ"ז שלא נולדו הוא זכות שלה כמו כב"ד.
אלא דבעיקר הדברים שכתבנו לבאר דברי הרמב"ם דסובר דזכות כתובת בנין דכרין הוא זכות של האשה ושכן מוכח לשיטתו דסובר דנדוניא אינה בכלל כתובה, והא דבב"ב מוכח דהוא זכות של הבנים בין למ"ד יסבון בין למ"ד ירתון מדפריך והא אין אדם מקנה דשלב"ל וכתבתי ליישב דאם מקנה לאיש רק זכות שיאכל פלוני מהמתנה ופלוני לא בא לעולם הוי לדבר שלבל"ע, ואף דבנדרים מוכח דקני ע"מ להקנות מהני אפי' לדשלבל"ע, ודחקתי לחלק בין זכות הקנאה לזכות אכילה בלבד, אכן בהא דכב"ד קשה לומר דהוא כמו זכות אכילה דהא עיקר הזכות הוא לאחר שמתה וע"כ דהוי כמו זכות הקנאה או ירושה, ובכלל אינו מבואר ההסבר לומר דהוא זכות האשה שיש לה בנדוניתה שאם תמות ויירשנה יש לה זכות שאחר שימות הוא יירשוהו בניה, ע"כ הדרנא בי ונראה לומר דבאמת הוא זכות הבנים למ"ד ירתון, ומשום דלא שייך כלל שיהיה הקנאה לגבי האשה דהאשה יש לה עליו דין כתובה אם תתאלמן, וכב"ד הוא בשביל שיורשה, אלא דבאמת לא מהני כלל מה שכותב בנין דכרין וכו' בתורת ירתון דבמנחיל לבן בין הבנים יכול לחזור בו אפי' אי איתא בברי, כמו שכתב הרמ"ה להדיא בסוף הסוגיא דבברי היאך, וא"כ מאי מהני התנאי כתובה כיון שיכול לחזור בו, ולזה מהני התנאי כתובה שמתחייב לה שלא יוכל לחזור בו, ומ"מ בלא דין זכות הנחלה להבנים לא נוכל לפרש שמתחייב אלי' להנחיל הכתובה לבניה דעכ"פ אם מת ולא קיים הבטחתו ולא הנחיל אף דהוא מחוייב להנחיל מ"מ הא לא הנחיל ולכן הוא מנחיל מעכשיו דירתון תנן, ורק שמתחייב אליה להשאיר הנחלתו, ואיברא דהוא חידוש גדול לומר דאפשר להתחייב חיוב כזה להנחיל לבן בין הבנים, דאולי כיון דהוא רק רשות האב להנחיל לכל מי שירצה אינו יכול להתחייב בזה אך מ"מ אינו מופרך לומר כן שיכול להתחייב עצמו בזה, ואפשר דאי מהני קנין אתן מהני קנין להנחיל לבן בין הבנים, אלא דעלינו לחקור איך יהיה הדין כשלא יקיים חיובו וינחיל לאחד מבניו שלא מהבנין דיכרין דלכאורה התחייבות כזו אין בה דין גבי' דהא אכתי אינו חייב מעות אלא התחייבות להנחיל, ואפשר דנימא כיון דעכ"פ מחוייב להנחיל כשלא קיים הבטחתו נוכל לגבות ממנו דין זה וכמו דשייך שעבוד בקרבנות ופה"ב כן אפשר לגבות מנכסיו חיוב זה, אלא דלא טרפה ממשעבדי דהא פשוט דכשמת כבר בטלה ההתחייבות, אבל כשמת ולא פרע ההתחייבות אפשר לגבות מנכסיו הקיימים, וסמוכין לדברינו ממה דאמרינן בשילהי ב"ב דהחופר בור ברה"ר ונפל עליו שור והרגו ומת השור דיורשיו חייבים ואף דגמר החיוב הוא לאחר מיתה מ"מ אמרי' דכבר נשתעבדו נכסיו על חוב זה שיגמר אח"כ, וה"נ אחר שמת ולא פרע ההתחייבות שהתחייב להנחיל שפיר גובין מן היורשים.
ומיושב בזה מה דיש להבין במה דאמר הגמ' בדף נ"ב דכתובת בנין דכרין ממקרקעי ואף דירתון תנן משום דככתובה שויוה רבנן, כיון דירתון תנן א"כ למה לא יירשו גם ממטלטלין, ואיברא דהיכי דצריך לגבות נדוניא שכבר נאכלה פשוט דאינו גובה ממטלטלי להשי' דנדוניא אינו גובה ממטלטלי (ובאמת לפמש"כ אח"כ אפשר דגם אי גובה ממטלטלי אבל הוא דוקא מני' עי' במש"כ) אבל היכי דבלאות קיימין אמאי לא תגבי כב"ד מהם וממה דאמר הגמ' בדף נ' כשם שאין הבנים יורשים אלא מן הקרקע משמע לכל מילי גם כשבלאותי' קיימין, איברא דלשי' הרמב"ם דנדוניא תמיד גובה ממטלטלי כדין חוב וכמש"כ המ"מ בפרק ט"ז הל' א' ומ"מ כאן אינו גובה, אבל לשי' הסוברים דנדוניא נמי דוקא ממקרקעי עי' במ"מ א"כ מנלן דגם היכי דאיתא בעיני' אינו גובה אלא ממקרקעי, ובגמ' מפורש דהבנים אינם יורשים אלא מן הקרקע, אכן לדברינו מיושב, דאף שכתב בנין דכרין אינון ירתון מ"מ כתב על דעת התחייבותו לאשתו שהתחייב אלי' להנחיל להם וכמש"כ. וכיון דההתחייבות לאשתו אינה מועלת אלא מן הקרקע דתנאי כתובה הוא לכן אינו מועיל כלל עיקר דין כב"ד אלא מן הקרקע, וצרפו כאן ב' דינים דין ירתון ודין כתובה ביחד, והיינו דמה דמקשה הגמ' ותגבי ממטלטלי לא משום דעדיף מכתובה אלא משום דעיקר כב"ד הוא בשביל נדוניא ונדוניא גובה מני' ממטלטלי ולגי' המ"מ שי' הרמב"ם גם בכתובה כן, וכיון שכן יוכלו הבנים לירש דלא הוי מטלטלי דיתמי כיון דכנחלה שויוה רבנן ובעיקר כתובה נגבית ממטלטלי, ומשני ככתובה שויוה רבנן והיינו דנצטרפו ב' הדינים דין נחלה ודין כתובה, אלא דצריך לבאר איך יצטרפו ב' הדינים ולמש"כ מבואר דבעיקר הוא התחייבות להנחיל אלא שנתחייב אלי' בזה בתנאי כתובה.
ובאמת מהך סוגיא דאמרי' ותגבי ממטלטלי מוכח כשי' הרמב"ם דנדוניא גובה ממטלטלי דאילא"ה א"א להיות קו' הגמ' אלא לענין בלאות דבכתובה הא לא עדיפו מאמם והוי ליה למימר ותיטול ממטלטלי', ואפשר דנדוניא מניה לכו"ע ממטלטלי נמי כדמוכח קצת מהא דאמרי' המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן ומשמע דעכ"פ נגבית ממטלטלי.
שבתי וראיתי דטעיתי בכל מש"כ דהא כל השאלה אם נדוניא גובה ממטלטלי היינו מני' דאף דכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע מ"מ מספקינן לענין נדוניא, אבל עכשיו איירינן לענין לגבות מיתומים ולגבי יתומים בלא"ה אין דין מטלטלין כלל, והיה אפשר לדחוק ולומר דבני' יורשים זכות זה שהיתה יכולה לגבות גם ממטלטלין וע"ז מתרץ ככתובה שויוה רבנן דאין דין כתובה לגבות ממטלטלי, אבל זהו דלא כמש"כ שגובין ממנו ההתחייבות שהתחייב אליה והוא בגדר גבי' דבזה צריך לדון איך הדין לגבי יתומים ולגבי יתומים אין דין גביה אלא מן הקרקע, אכן מ"מ נוכל שפיר לפרש כמו שכתבנו דבתר דמתרץ ככתובה שויוה רבנן היינו דהוא בצרוף ההתחייבות שלה וזה אינו גובה אלא ממקרקעי, אלא דמעיקרא פריך ותגבי ממטלטלי היינו דאיברא דהגמ' ידע דאינם יורשים אלא כתובת אמם ולא עדיפו מינה אבל עכ"פ אמם הא היתה גובה ממטלטלי וכשי' הרמב"ם דנדוניא מני' ממטלטלי', ואפי' להסוברים כתובה מני' נמי דוקא ממקרקעי, ולכן הוי סבר דהם יהיו במקום אמם ויירשו שלא יכנסו כלל לרשות היורשים וע"ז משני ככתובה שויוה רבנן דכב"ד גופה הוא רק דין כתובה וכתובה אינה נגבית מיתומים ממטלטלי.
ובש"מ ראיתי שכתב משם תלמידי הר"י ז"ל והרשב"א ז"ל דקושית הגמ' הי' כיון דהוי ירושה א"כ להוי ירושה על עיקר ירושת אביהם דלפי מכסת הנדוניא הם יורשים מנכסי אביהם וירושה איתא במטלטלי, וע"ז משני דלא עדיפא מכתובת אמם, ולפי"ז באמת יקשה טובא על בלאות קיימין דבזה לא שייך לומר לא עדיפא מכתובת אמם וע"כ צריך לומר דדין ירתון יש לו דין כתובה ונצטרפו בכאן שני הדינים ירתון וכתובה וכנ"ל, ובאמת אפשר לומר זה בלא ההסבר שכתבנו אלא דכך תקנו חכמים, אכן לדברינו מיושב שפיר.
ויש להעיר בזה מש"כ רש"י בדף נ' כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע וכ' רש"י מהא דאמר ר"ש דדוקא שיש מותר דינר ממקרקעי ובש"מ הוסיף דת"ק לא פליג עלי' ובאמת להלכה נפסק בזה דלא כר"ש.
והנה בתוספי הרא"ש הקשה על רש"י שכתב אהא דתנאי כתובה ככתובה תוספת וכו' וכל הני דתנן במתני' לעיל, והקשה דהא מוכרת לא הפסידה כתובת בנין דכרין ואנן אמרינן נ"מ למוכרת ולמוחלת, אכן לפמש"כ ההסבר במה דמוכרת כתובה לבעלה יש לה עליו מזונות ורק באלמנותה אין לה, משום דמזונות לא שייך כלל במכירה ורק באלמנותה משום דלא הוי מיגר אלמנותיך, וכמש"כ דתלוי זה אי בתובעת אמרינן מקצת כסף ככל כסף דאז אפשר דכולהו הוי דררא דתובעת, והרמב"ם הא פסק להדיא דגם בתובעת אמרינן מקצת כסף ככל כסף, ולכן מה דמוחלת אין לה מזונות הוא בשביל שמחלה תנאי כתובה שלה, וכמש"כ בשיטתו בהל' ד' דעכשיו הכניסו כל עיקר דין מזונות בתנאי כתובה, ומוכרת דיש לה מזונות הוא משום דמזונות אינה במכירה לאחרים לכן אינה במכירה גם לבעלה, ולכן מיושב דכתובת בנין דכרין נמי ליתא במכירה דרק להבנין דכרין התחייב להנחיל, [ויש לעיין בעיקר הפי' דמוכרת כתובתה אם הביאור דהוי כמו דנפרעה כתובה וכמש"כ הראב"ד בהשגות בפי"ט שהבאנו למעלה וצריך ביאור לפ"ז מה דבעי בגמ' מוכרת כתובה לבעלה אי כמוכרת לאחרים ויש לה כב"ד דכיון דנפרעה שוב ליתא לכתובה כלל].

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה