אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יא · הלכה יד

הלכה יא

חכמים הם שתקנו עיקר כתובה לאשה והם התקינו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן ועלי' להביא ראי' לא על האיש שחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל.
חכמים הם שתקנו, בגמ' דף י' אמר רב נחמן חכמים הם שתקנו לבנות ישראל וכו' והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן, ומדברי התוס' בד"ה אמר ר"נ מבואר דבשביל דכתובה דרבנן נאמן לומר פ"פ מצאתי אבל אי כתובה דאורייתא אינו נאמן ומשום דחיישינן לי' למשקר ול"א אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולהדיא כתבו כן בסנהדרין דף ח' ד"ה מוש"ר דלר"מ דכתובה דאורייתא אינו נאמן, וכן מבואר כאן בדברי הרמב"ם דכל עיקר שאנו מאמינים לבעל הוא משום דכתובה דרבנן, ותימה דהא ר"מ ס"ל ביבמות דף קי"א ע"ב טענת בתולים ל' יום ומוכח דנאמן אף דס"ל כתובה דאורייתא ומצאתי שהקשה זה הפנ"י.
והנה בגמ' דף י"ב א"ר יהודא בראשונה היו מיחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה וכו' ביהודא בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה וכו' וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ומקשה הש"ס אהייא אילימא ארישא כל שנהג מיבע"ל אלא אסיפא כל שלא מישמש מיבע"ל ומשני ר"א לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש והיינו דבמקום שנהגו למשמש ואירע שלא מישמש אינו יכול לטעון טענת בתולים והרמב"ם השמיט זה, והנה התוס' בדף י' כתבו דר"א ס"ל כתובה דאורייתא ולהכי אינו נאמן וא"כ הרמב"ם דפסק כתובה דרבנן לא ס"ל הא דר"א אכן כבר כתבנו בפ"י דאי אפשר לומר כן דהא ר"א אליבא דר"י קאי הכא ור"י ס"ל כתובה דרבנן, ובארנו דכונת התוס' דאליבא דר"נ דנאמן לטעון טענת פ"פ להפסידה כתובה ע"כ דמפרש כן המשנה דאיירי לענין הפסד כתובה וכאביי דמתני' בטענת פ"פ איירי דאל"כ הי"ל מקודם להשמיענו עיקר הדין דנאמן ולפ"ז ע"כ מתני' סברה דכתובה דרבנן דאל"כ אמאי נאמן בטענת פ"פ, אבל לר"א דא"נ בטענת פ"פ מפרש מתני' בטענת דמים שהיא טענה מבוררה ונאמן אף אי כתובה דאורייתא, או דאיירי לענין לאוסרה עליו וכאביי דלאוסרה על בעלה איירי וא"כ אין לנו יסוד לדחות הא דרשב"ג דסוף מכילתין דס"ל כתובה דאורייתא דהא ממתני' דפרקין קמא אין לנו ראיה דכתובה דרבנן עכ"פ צריך ביאור דברי הרמב"ם שפסק כר"נ לגבי ר"א כיון דמרב אשי מוכח דאף אי כתובה דרבנן אינו נאמן לטעון פ"פ ולמאי דכתבנו שם דר"א לא פליג על ר"נ ור"נ איירי במקום שלא נהגו למשמש תהי' הקו' יותר חזקה אמאי השמיט הרמב"ם דבמקום שנהגו למשמש ולא מישמש אינו נאמן.
ונראה דהנה עיקר הסברא דאי כתובה דאורייתא אינו נאמן אף בטענת ברי צריך ביאור דהא גם בטוען מנה אתה חייב לי החיוב מן התורה אלא דכיון שהוא מכחישו בטענת ברי נאמן וא"כ גם בטענת בתולים כיון שהוא טוען ברי פ"פ מצאתי אמאי אינו נאמן, וצ"ל משום דהוי כמי שלקח בהמה ושחטה דפשוט דאינו נאמן לומר טרפה היתה בלא עדים אף בלא נתן דמים כמבואר ברמב"ם פ"כ ממכירה הל' ט"ז ומשום דהיכי דסמך עצמו מתחילה אדעתא דרובא וחזקה אינו נאמן לטעון הפך זה בלא עדים וכל זה אם סמך עצמו, אבל במקום שנהגו למשמש א"כ הא לא נכנס כלל בספק, ולכן אם נעשה סבה ולא משמשו שפיר נאמן, אכן לרב אשי אליבא דר"י צ"ל להפך דהא בלא מושמש אינו נאמן וחשדינן לי' למשקר ואפילו אם כתובה דרבנן וע"כ צ"ל דהא דהם האמינוהו ולא חששו לתקנת הכתובה הוא דוקא במקום שא"א לברר דאז נתרצתה גם היא על אופן הדין שהוא יהיה נאמן, אבל באופן דאפשר לברר לא נתרצתה שיהי' נאמן בלא בירור וממילא כשנעשה סבה ולא היה הברור לא נתרצתה כלל ולא תיקנו חכמים בזה שיהי' נאמן ונשארה תקנת הכתובה דדוקא במקום שא"א לברר תיקנו שיהיה נאמן, והנה יש לעיין כשהוא לא נכנס בספק וגם היא לא נכנסה בספק מי נאמן וזה תלוי מעיקר הסברא מי צריך להיות נאמן, ואפשר לומר דאי חיישינן למיעוטא ומיעוטא כמאן דאיתא א"כ אמרינן דע"כ נכנס בספק אבל אי מיעוטא כמאן דליתא א"כ לא נכנס בספק כלל וע"כ מה דאינו נאמן לר"א בטענתו כל שלא מושמש משום דרובא מהני מצד עצמו אף שלא נכנס בספק כלל, ובזה פליגי ר"מ ור"י דלר"מ דחייש למעוטא מה דאינו נאמן הוא משום דנכנס אדעתא דרובא וחזקה ונכנס לספק אם לא במקום שנהגו למשמש ונעשה סבה שלא מושמש ובכה"ג נוקי מה דאמר ר"מ טענת בתולים ל' יום אבל לר"י הוא משום דרובא וחזקה מהני ובמקום שלא נהגו למשמש הם האמינוהו ובמקום שנהגו ולא מושמש אינו נאמן כיון שלא נכנסה בספק זה כלל, ואף שהוא ג"כ לא נכנס בספק זה מ"מ הא מהני לה רובא וחזקה, ולא האמינוהו חכמים בתקנת כתובה כה"ג.
והנה מש"כ ליישב הא דר"מ דמיירי שנהגו למשמש אינו נכון דהא עיקר קו' הפנ"י הוא משום דלר"מ טענת בתולים ל' יום והא אין משמוש ל' יום, וגם כיון שהיא טוענת שבעל לא תעשה משמוש ע"ש, אך בזה יפה העיר בני הגרצ"י שי' דכיון שהוא צריך משמוש רק כדי שלא יאבד בתוליה א"כ יכול להכין עדים שתיכף אחר תשמיש יראה להם את הסדין ואז ימשמשו אותו אם לא אבד את הדם ולא צריך לרצונה דבשלמא אם הי' מוצא וטוען דם צפור הוא הי' צריך מקודם למשמש אותה אבל בטענה שלא מצא דם אפשר כל ל' יום.
והנה הרמב"ן והרא"ה בחידושיהם לכתובות הובאו דבריהם בשטמ"ק כתבו דמה דאינו נאמן להפסידה כתובה מדינא בלאו האי טעמא דהם האמינוהו ואף אם נסבור כתובה מה"ת הוא משום שיש רובא דרוב נשים בתולות נשאות וחזקה דגופא ולפ"ז הדרא קו' הפנ"י דלר"מ אמאי נאמן כיון דכתובה דאורייתא ול"ל הם האמינוהו, ולולא דברי רבותינו הראשונים הי' אפשר לדון דכאן אין לבוא מטעם חזקת שלמה דהנה אם הי' לו ד"ת עמה קודם שיבעל אותה והוא אומר לא בעלתי אותה זהו כמו שיש לאחד חשד על חברו ששבר כלי שלו וראוהו מתעסק בכלי והוא טוען שהי' שבור מקודם ודאי לא נבוא ע"ז מטעם חזקת שלם שהוא אינו מחוייב לדון אודות שלמות הכלי אלא דהוא לא שבר את הכלי, ולכן ה"נ אף שהתחייב בכתובה היינו דוקא אם תהי' בתולה אלא דאין לו נאמנות שהיא בעולה אבל כיון שהוא מברר שהיא עתה בעולה עי' בגמ' דף י' וטוען שהיתה מקודם בעולה והיא טוענת שהוא בעל אותה בראשונה ושבר בתוליה בזה לא תוכל לטעון בשביל חזקתה שהוא בעל אותה ושבר בתוליה ואיברא דיש לחלק בין הנדונים דזה אינו משל דבשלמא אם היינו צריכים לחייבו כתובה בשביל שבעל אותה הי' שפיר אבל באמת משעת נשואין חייב כתובה, אלא דאם אינה בתולה פטור וכאן שיש לה חזקת שלימה תטעון שבאמת היתה שלמה ומה שהיא עתה בעולה הוא בשביל שבא עלי' כיון דאין אנו באין לחייבו בשביל שבעל אותה.
אכן כ"ז אם נפרש דעצם חזקת שלימה מחייב כפי' הרמב"ן והרא"ה אבל אם נפרש כהר"ן דאין בדין שיפתנה בשעבוד זה כדי שיעשה רצונו ויטעון שהיא בעולה א"כ החיוב צריך להיות דוקא בשביל הביאה, ושפיר אפשר לומר כדברינו הנ"ל, אלא דיש למשדי נרגא בזה, דכיון דתנן אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה א"כ כבר הפסידה כתובה דאינו אלא מנה, אלא דא"כ לא תוכל לתבוע ממנו רק מנה ואולי זהו רק גרמא ולא היזק ממש דכתובה אינה שויה ממש, וגם ההיזק אינו ברור דמי יודע שתפסיד ותתאלמן או תתגרש, עכ"פ למעשה אין נ"מ דגם להר"ן אי כתובה דאורייתא א"נ וכן על התוספת מטעם שאינו בדין וכו' וצ"ע עוד בזה וביחוד ליישב קושית הפנ"י הנ"ל.
ועתה נבוא לבאר מה שהשמיט הרמב"ם הא דרב אשי דכל שלא מושמש, ונראה דבפ' המדיר פליגי רבא ורב אשי במה דתנן עודה בבית אביה על האב להביא ראיה נכנסה ברשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ואמר רבא רישא כאן נמצא כאן הי' סיפא כאן נמצא כאן הי', ור"א פליג ואמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, והיינו דלר"א צריך דוקא טענת ברי להמוציא וכיון שאין לאביה טענת ברי לא מהני מה שהיא טוענת ברי ולרבא תלוי בעיקר באיזה רשות שנולד הספק ובלא טעם דכאן נמצא כאן הי' מוציא האב אף דטענתו שמא, והנה בפשוטו משמע דלרב אשי הטעם משום דברי ושמא בצרוף חזקת הגוף מועיל ואינו מחלק בין חזקת הגוף דאתרע ללא איתרע, ואף דתנן הבעל צריך להביא ראיה ומשמע דאף בטענת ברי לא מהני, וא"כ אפי' בברי וברי אינו נאמן, אבל באמת אף שדייקו כן בתוס' שם ע"ש אכן לא שייך דיוק זה אלא על האב ולא על הבעל דממ"נ אם ידע הא ראה וניפייס ובע"כ דאיירי דהבעל הוא שמא בטענתו, ולפ"ז גבי טענת בתולים דהוי ברי וברי הי' בדין שיהי' נאמן וצריך לבוא בסברת הר"ן שאינו בדין שיפתנה ויעשה בה הנאתו ויטעון שהיתה בעולה ומטעם זה לא היה צריך להיות נאמן אפי' אי כתובה דרבנן ומה דאמרי' הם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן היינו שנתנו לו חכמים רשות לבעול אותה ולראות אם היא בתולה וממילא הוי כמו שהיא היתה נותנת לו רשות ע"ז והיא נכנסה בספק וממילא כבר נאמן מצד הדין דיש לטענתו דין טענת ברי וחזקה לחוד ל"מ בלא טענת ברי נגד שמא, וזהו במקום שאין מנהג שושבינין אבל במקום שנוהגין למשמש א"כ לא נכנסה בספק כלל ומה שאירע שהשושבינין לא משמשו זה אינו מגרע מזכותה ואפילו השושבינין דידה אינם יכולים לגרע זכותה וממילא אינו נאמן.
אבל לרבא דחזקת הגוף לחוד מהני א"כ ע"כ דהם האמינוהו בכתובה דרבנן בלא סברא אלא דהוי תק"ח שיהי' נאמן א"כ אין אנו מחלקים בין מקום למקום כיון דהוא לא פשע במה שלא משמשו אותו לכן שפיר נאמן ומיושב דהרמב"ם פסק בזה כרבא ואין נ"מ במה שלא מושמש.
והנה הב"ש בסי' ס"ז סק"ב הקשה בהא דאמרי' בדף י"ג ע"ב ת"ר כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה ראשון ואמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון ומקשה וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני כגון שקדש ובעל לאלתר, ואיכא דמתני לה אמתני' וכו' ומסיים הש"ס מאן דמתני לה אברייתא כ"ש אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא לא משום דמצי אמר אנא אעדים סמכי, והקשה הב"ש דסתם הרמב"ם ולא מוקי לה בקידש ובעל לאלתר ולפי' התוס' בלא בעל לאלתר תפסיד כתובה כדי שלא יטעה לומר שאינה אסורה עליו דמחזיקין אותה בודאי בעולה מבעלה הראשון כיון דעדיפא היא משאר בתולה ונמצאת בעולה דאין לה כתובה כלל לר"א והי' עלינו להפסידה כתובה גם באשת ישראל, ועי' בט"ז שתי' דהשו"ט דהש"ס הוא רק אליבא דרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וע"ז מקשה וניחוש שמא תחתיו זינתה ונהי דלענין איסור ל"מ דהוי ס"ס כדאמר הגמ' בדף ט' אבל לענין ממון ל"מ להוציא ממון בס"ס, ולכן לפ"מ דקיי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל א"כ לא צריכינן להך אוקימתא דאף דל"מ ס"ס להוציא ממון בנכנסה לחופה מכבר מוקמינן לה בחזקת בעילת היתר דהיא ככל בעולה שכתובתה מנה.
והנה עיקר פי' כבר כתב כן הרמב"ן אך קשה עדיין לשי' הרמב"ם שכתב בהל' ב' ומפני מה תיקנו לאלו כתובה מאה ואע"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וכו' תיקנו לאלו בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כנבעלות לכל דבר מפורש בד' הרמב"ם דאלמנה מן הנשואין אף שאנו מחזיקין אותה לבתולה כתובתה מנה וא"כ נשארה הקו' לדידן אמאי יש לה כתובה וניחוש שמא תחתיו זינתה כיון שנשאה בחזקת בתולה והרי לשי' הרמב"ם הוא כמו אליבא דרבה דמחזיקין אותה לבתולה ול"מ ס"ס להוציא ממון.
ולפמש"כ נראה דהנה יש ב' דרכים במה דנאמן לומר פ"פ מצאתי למ"ד כתובה דרבנן והאמינוהו חכמים, או משום דנתנו לו רשות לבעול אותה ולראות אם היא בתולה וזהו לר"א או דתק"ח היא שיהא נאמן בלא סברא אליבא דרבא וכנ"ל ורק למ"ד כתובה דאורייתא דלפי היוצא מדברי ר"נ אינו נאמן יש עוד מקום לדון דיהי' נאמן לטעון טענת בתולים וכדחזינן לר"מ, וע"כ דהוא מצד הדין וכמש"כ דהוא במקום שנהגו למשמש ולא מושמש נאמן כיון שלא נכנס בספק כלל ואינו דומה ללוקח בהמה ושחטה וטוען שהיתה טריפה, ואינו סובר דמחמת חזקת שלמה לא יהי' נאמן וכמו דפירשו הרמב"ן והרא"ה בדברי ר"נ, וסובר שהוא אינו מחוייב לדון אודות חזקת שלמותה כיון שטוען ברי שהוא לא שבר בתולי', עכ"פ לר"מ נאמן מצד עיקר הדין וכמש"כ הרמב"ן בקושייתו דמאן דמפיק שטרא אמרי' לי' קיים שטרך, ולפ"ז יש לומר דמה דפריך הגמ' וניחוש שמא תחתיו זינתה הוא למ"ד כתובה דאורייתא בכ"ז נאמן מצד עצמו אבל לדידן דכתובה דרבנן ואינו נאמן אלא משום דהם האמינוהו, ולא מצד עיקר הדין דלא נכנס בספק וכמש"כ, ואם כתובה דאוריי' באמת א"נ להלכה, מסתבר דלא האמינוהו אלא לענין זה דהיתה בעולה קודם ארוסין אבל לומר דזינתה תחתיו אינו נאמן.
אלא דעיקר הסברא דמאן דמפיק שטרא אמרי' לי' קיים שטרך מסתבר דזה ג"כ אינו אלא לענין זה דשמא זינתה קודם אירוסין אבל מהכ"ת יהי' נאמן לטעון שזינתה תחתיו דקיים שטרך אינו אלא לענין טענת מזוייף אבל לא שיהי' נאמן לטעון טענה שתפסיד חיובה, ואף דלדידן אין כתובה לארוסה וא"כ תחילת ההתחייבות הוא אחר נשואין וא"כ אינו סותר שטר בטענתו מ"מ למה נימא שהיא צריכה לברר שלא זינתה תחתיו בפרט שאינה יכולה לברר זה שתמיד יכול לטעון פ"פ, ולהרמב"ן לשיטתו דאם יש דמים א"י לטעון פ"פ עי' במ"מ הל' י"ב א"ש כיון שהיא היתה יכולה להעמיד שושבינין למשמש והיא שהפסידה על עצמה, אבל לשי' הרמב"ם דגם כשמצא דמים יכול לטעון טענת פ"פ א"כ אין סברא דיהי' נאמן שזינתה תחתיו בדבר שלא תוכל לברר לעולם, ויותר פשוט דא"י לטעון טענה כזו לסתור חיובו בטענה שמא זינתה תחתיו והפסידה כתובתה, וקושית הרמב"ן א"ש גם בלי הנ"ל דהולך בשיטתו דעכ"פ לזה לא יהי' נאמן בטענה שזינתה קודם אירוסין וכנסה בחזקת בתולה והוא מק"ט, אבל מה דמקשה הגמ' וניחוש שמא תחתיו זינתה ויהי' פטור מצד עיקר הדין ואפי' למ"ד כתובה דאורייתא וכנ"ל לא א"ש, דכיון דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ומקשה רק שתפסיד ע"י שיטעון שמא תחתיו זינתה ובזה הא ודאי דאינו נאמן, וצ"ל דקו' הגמ' היא דבטענת דמים עכ"פ נימא שהפסידה על עצמה שלא בררה ובמתני' תנן סתמא ומשמע דגם טענת דמים אינו יכול לטעון.
ובעצם מה דאמר רב נחמן דנאמן מטעם דחכמים תיקנו לבנות ישראל וכו' והם אמרו ואף דבל"ז הא איכא חזקה דאאט"ב ומפסידה כבר כתבנו בפ"י הט"ו דבשביל חזקה דאאט"ב ומפסידה לא מספיק להוציא מחזקת חיוב דאינה חזקה אלא בלא רשיעי ומוחזק לכשר, אבל ברשיעי מתחלה התכוון לקלקל וא"כ מה שיטעון נגד חזקת הגוף שלה זה הי' שייך אילו הי' רוצה בטענה זו להעמיד הדבר בחזקתו, אבל לשנות חזקתה ולומר שזינתה מאי חזית שחזקת כשרות דידי' ידחה לחזקת כשרות דידה ושלמותה, ואפי' אם יאמר נאנסה ג"כ מגרע חזקת שלמות דידה וכמו דמצינו דוגמא לזה בריש ב"ב בתוס' ד"ה לפיכך שכתבו פי' ושהו ברשותו הרבה וכו' נהמני' במגו דאי בעי אמר ממך לקחתי' והי' נאמן משום דשהו הרבה והק' הגרעק"א דלמה לא יהי' נאמן שבנה משלו מה"ט גופא דשהו ברשותו הרבה ואמרתי דשהו הרבה לא מהני אלא לסלק הסברא דשותפין לא קפדי אהדדי ולכן בטענת לקחתי' נאמן כיון שהוא מוחזק, אבל לענין טענה דאני בניתי כיון שהחזקנו בחזקת שניהם והי' מוחזק לשלו לא מצי לומר שלי הוא דמה שהוא מוחזק עכשיו ל"מ להוציא מחזקה הקודמת, וכמו כן הכא ל"מ חזקה דאאט"ב דצריכה לצירוף חזקת כשרות להוציא מחזקת חיוב ורק משום דכתובה דרבנן והם האמינוהו, אכן מדברי הרמב"ם מוכח דאינו סובר כן דהא כתב בהל' ט"ז דא"צ שבועה משום חזקה דאאט"ב ואם היינו אומרים דצריך לזה חזקה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא הי' נפטר משבועה כמו באומר גזלתני דמפורש ברמב"ם פ"ד מגזילה הי"א דנשבע וחזקה דלא חציף ג"כ אינה פוטרת משבועה, ולפ"ז צריך לבאר דברי הרמב"ם דכיון דסובר הרמב"ם דהוי חזקה מעלייתא א"כ למה צריך להא דהם אמרו והם אמרו ומשום דכתובה דרבנן, ולענין תוספת כתובה באמת אינו נאמן וכמבואר בדבריו בהל' ט"ז וצ"ל לדברי הרמב"ם דבאמת חזקה שהוא מכח אומדנא לא מהני להוציא ממון ואינה מבטלת חזקת חיוב ומה דמהני חזקה דא"א פורע תו"ז היינו משום חזקת חיוב ורק דמהני טענת פרעתי משום דהחוב עומד לפרעון וממילא היכי דאינו עומד לפרעון אינו נאמן [ועמש"כ בפ"ג משכנים ה"ב בד' הרמב"ם דפסק גבי כותל למעלה מד"א דחייב שבועה כדין כל הנשבעין ונוטלין אף דבגמ' השוו זה לדין א"א פתו"ז ובזה נוטל בלא שבועה וכמבואר בפי"ד ממו"ל ה"א וכתבנו דזה קודם דאמר הגמ' דיש בזה חזקה, רק דלא עביד אינש ובזה למעלה מד"א ג"כ אין אדם רגיל לשלם, אכן לגבי שבועה בזה דלא עביד אינו פוטרו משבועה]. נמצא דחזקת סברא לא אלים להוציא ממון וכן לבטל חוב ברור ולכן שפיר בלא הא דהם אמרו הי' נשבע ונוטל דחזקת אאט"ב לא אלים לפוטרו מחוב ברור ורק מחמת דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו דנאמין אותו, אמנם לענין זה דלא תוכל להשביעו ש"ה שלא מצאה בתולה, לזה מועיל כבר חזקה דאאט"ב ומפסידה וכמבואר ברמב"ם כאן הט"ז.
והנה הש"ש בש"ב פ"י תי' קושית הרמב"ן שהק' דאמאי לא יהי' נאמן בלא חזקה דאאט"ב אטו מאן דאפיק שטרא מי לא אמרינן לי' קיים שטרך ותי' הש"ש לפמש"כ הראשונים דמימרא דר"נ דהאומר פ"פ נאמן איירי בשותקת או במכחישתו, אבל באומרת משארסתני נאנסתי קיי"ל כר"ג דאמר נאמנת דאיכא ברי ושמא, וקשה דגם במכחישתו דאיכא ברי וברי אכתי נימא דזינתה תחתיו משום הך כללא דכאן נמצא כאן הי' דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראי', ואף דאיהי לא טענה וכמש"כ התוס' בכתובות דף ל"ו בד"ה החרשת והשוטה, ומה דלא טענה משום דגנאי הוא לה כמש"כ התוס' בדף ט', וצריך לומר דאף אם זינתה אחר נישואין הא אפשר דברצון זינתה, ואף דהוי א"י אם החזרתיו לך מ"מ בעינן ברי ושמא, וממילא מיושב דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מק"ט באמת לא הוצרכו לטעם דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דמשום שמא לא תחתיו זינתה הא אמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו הראי', אבל למ"ד דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לא מיבטיל המקח, ורק דאנו דנין על המנה הב' ובזה ל"א הך כללא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראי' כמ"ש הריב"ש בד' התוס' בהמדיר וכן הוא בתוס' חולין דף נ"א, א"כ מיושב קו' הרמב"ן דמשום ספק שמא תחתיו זינתה ברצון כיון שאנו מחזיקין בודאי דנשאה בתולה דכאן נמצא כאן הי' וא"כ הרי נתקיים התנאי שוב אינו נאמן לומר דברצון זינתה עכ"ד. אכן לי נראה דהך כללא דכל שנולד אינו דוקא לענין ביטול המקח אלא לענין ביטול כל דבר והביאור דעיקר כללא דכל שנולד הספק ברשותו אינו אלא דאין אנו מחזיקין ריעותא מרשות לרשות ונעשה כאילו אין כאן ריעותא, וכשאין ריעותא לפנינו אינו נאמן לומר דיש כאן ריעותא והיינו אם בא לבטל דבר, אבל לא שבזה נחדש דבר, ומה שהביא הש"ש מד' התוס' בחולין גבי כתם דאמרינן דלא מחייבת חברתה לכבס הבגד והקשו התוס' ואמאי לא אמרינן כאן נמצא כאן הי' ותירצו דלא דמי דודאי כדי לקיים המקח ובקידושין סברא הוא דאמרינן הכי וכו' אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי עכ"ל, נראה הביאור דגבי כתם הא אין לנו בירור שהי' החלוק לבן ושנתחייבה בכיבוסו וכ"ש לענין מחליף דאין שום בירור שקנה הולד, אבל היכי שכבר נתחזק בקיום המקח ובא לבטלו אינו יכול לבטל.
ובזה ניחא קושית הש"ש בפ"ו דהקשה בהא דשור שנגח את הפרה דאפי' ניזק אומר ברי משנגחה ילדה ומזיק אומר שמא הממע"ה והא חזקת מעוברת דפרה מסייע לניזק שטוען ברי, וכבר הקשה כן התורי"ד בדף י"ב וקוטב התי' מבואר בתורי"ד דדוקא גבי משארסתני נאנסתי דכבר נתחייב ובא לפטור עצמו מועיל חזקת הגוף להוציא ממון, אבל בשור שנגח את הפרה דלא נתחייב לו ממון מעולם לא מהני חזקת הגוף לחייבו, אכן אינו מבורר דגם גבי כתובה בלי סברא דחזקת הגוף הוי א"י אם נתחייבתי ורק ע"י חזקת הגוף נעשה חוב ברור, ולכן נראה דהביאור הוא דחזקת הגוף לא מהני רק היכי דחזקת הגוף בא לבטל ריעותא ולהשאיר הדבר שאנו דנין עליו במקומו, אבל בשור שנגח את הפרה דבאנו לחייב השור ולומר דנגח פרה מעוברת והפיל וולדה ומנין לנו הברור בשביל שנעמיד הפרה בחזקת מעוברת וזה אינו ברור כלל לחדש דבר מחזקת מעוברת דפרה דהא אין אנו דנין כלל על הפרה ואין אנו מוציאין אותה מחזקתה אלא דאנו צריכין בירור להניזק שיברר שהשור הזיק הוולד שלו ודבר זה אינו יכול לברר בחזקת מעוברת של פרתו, אבל בכתובה דודאי נתחייב כתובה רק דבא לפטור בשביל ריעותא שלא מצא לה בתולים מהני חזקת הגוף להעמידו בחיובו.
אכן עוד נראה לי בפשיטות דל"מ חזקת מעוברת דפרה לולד לפמש"כ רש"י בקדושין דף ס"ו גבי ינאי דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה כיון דאם ינאי אינה קמן ובנה אין לו חזקת כשרות דהרי דנינן על תחילת לידתו, וכבר הקשו דמ"ש דמהני חזקת הבת לאב או חזקת חי דחמור לבעל החמור בכתובות דף ע"ו, אכן יש ליישב זה בפשיטות דדינא דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה תלוי בשני אופנים או באופן דהכשר הבת או פסול הבת יוצא מהכשר ופסול האם דהיינו דפסלות האם פוסל בתה או דאינה יוצאה ממנה אלא דתליין זה בזה, ולכן אם מיירי שהאם הולידה את ינאי מהשבי' גופא א"כ הכשר ינאי ופסולו אינו נמשך מהאם דהא מה שינאי פסול הוא משום דנתעברה מהעכו"ם ולא ממה שהיא פסולה וא"כ אינו אלא דתלויין זה בזה, ולכן בעינן דוקא שיהא עלינו לדון דינא דחזקה לגבי האם, וממילא אנו דנין גם על הבת, אבל היכי שאין עלינו לדון כלל מהאם אין אנו דנין בהכשר הבת מטעם חזקת האם, אבל היכא שהפסול יוצא ממנה אז ודאי אף שאין אנו דנין עכשיו עליה מ"מ אין אנו יכולין לפסול את הבת כיון דבעיקר דין פסלותה שהיא האם היינו דנין בחזקתה, ומיושב שפיר דגבי חמור מהני חזקת חי דחמור דגוף הדין תלוי בזה ונמשך ממיתת החמור וקיום המקח ובטולו תלי במיתת החמור וע"כ עלינו לדון בחזקת חי של החמור, אבל בשור שנגח את הפרה דאנו דנין על הולד אם נגח ל"מ חזקת מעוברת של הפרה והוא פשוט.
עוד מביא הש"ש ראי' משאלה חצי יום ושכרה חצי יום המשאיל אומר בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר א"י חייב ומשמע דאפי' להיפוך שכרה חצי יום ושאלה חצי יום נמי פטור והא חזקת הגוף דפרה מסייע למשאיל לומר השתא הוא דמתה, ונראה לומר דכיון דאומר איני יודע א"כ לא קנה זה בתורת שאלה ואינו יודע כלל אם שאל הפרה, ודין שאלה אינו מחוייב אלא ביודע ששאל, ואיברא דאפשר שנחייבו מתורת שכירות שלא מתה בשכירותו אך ז"א דע"כ מתה היא אלא דהשאלה אם מתה בשכירותו או בשאלה ולכן מתורת שכירות בהכרח פטור ומתורת שאלה אי אפשר לחייבו.
והנה רש"י בסנהדרין דף ח' מפרש מוציא שם רע שהבעל טוען פ"פ מצאתי להפסידה כתובתה, והקשו התוס' שם דהא לר"מ דכתובה דאורייתא אינו נאמן כלל להפסידה כתובה, [ולכאורה צריך ביאור מה דחקם לפרש מוש"ר לענין פתח פתוח ולא מפרשי לענין טענת דמים שהיא טענה מבוררה, ומה שהקשו התוס' דלמה צריך הוא לטעון דקאמר דונו לי מיהת וכו' מי דוחקו כ"ז שאין האשה תובעת אותו וכו' ע"ש ובאמת ממתני' דכתובות נמי משמע שטוען טענת בתולים קודם הגירושין משום די"ל דלאחר הגירושין שבא לפטור א"ע מממון ממש אין כאן חזקה דא"א טורח כיון דכבר ראינו גרושה לפנינו ומי יודע הטעם, ולכן אף אחר שטוען פ"פ אינו נאמן ורק קודם הגירושין שבא למחר וטוען פ"פ, בזה אנו אומרים החזקה, ולכן הוא מוכרח לבא קודם הגירושין].
אך בעיקר דברי רש"י שהקשו עליו התוס' דלר"מ דכתובה דאורייתא אינו נאמן כלל, נראה דרש"י יסבור דזהו חידוש של ר"נ דאי כתובה דאורייתא א"נ בטענת פ"פ ואף דיש לו חזקה דא"א טורח בסעודה וכן משמע לשון רש"י שכתב אהא דחכמים תקנו כלומר אי הוי כתובה דאורייתא לא הוי נאמן להפקיעה, אבל לעולא אעפ"י דכתובה דאורייתא נאמן וסובר דחזקה דא"א טורח חזקה גמורה היא וכדי לאוקמי מתני' דריש כתובות כרשב"ג במשנתנו סוף כתובות וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה