אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה יא
אמרה היא אמת שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו הרי זו נאמנת וכתובתה מאתים כמו שהיתה, ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך הרי זה מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאני חייב בו.
בירושלמי אהא מתני' דמשארסתני נאנסתי הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום דר' אילא דאמר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, וכבר בארנו ד' הירוש' בפ"י לפ"ד הרשב"א שכ' דבאומרת נאנסתי נאמנת אף דבסוטה אינה נאמנת לומר טהורה אני דהתם איכא רגלים לדבר ואף דס"ט ברה"י טמא אף בלא רגל"ד שאני התם דליכא טענת ברי, והנה ד' הרשב"א צריכים ביאור דכיון דס"ט ברה"י ילפינן מסוטה א"כ מוכח דל"צ רגל"ד ובמה דמי הא דבס"ט ליכא טענת ברי להא דסוטה יש רגלים לדבר, ובארתי לפ"ד השטה מקובצת בהא דאמרי' בדף ט' דס"ס מותר דהא בס"ט אפי' ס"ס טמא ותי' דשאני התם דמוחזק ודאי טומאה, אבל הכא ליכא ודאי טומאה, וגם זה צריך ביאור דהא בסוטה ליכא ודאי טומאה, ונראה דצריך לצרף ב' התירוצים דבאמת צריך להא דרגלים לדבר דבל"ז לא נחדש דין טומאה כיון דליכא ודאי טומאה, אלא דרגלים לדבר עושה דין טומאה כמו דאיכא ודאי טומאה, אלא דהכא בפ"פ כיון דהוחזק ריעותא שנבעלה יש לדון בזה דממילא יש כאן דין ספק ודמי לסוטה דאינה נאמנת בטענת ברי, אלא דמ"מ אינו אלא בספק אבל היכא דאיכא ס"ס א"כ הס"ס מבטל הריעותא לגמרי, ולכן ל"ד להיכא דאיכא ודאי טומאה דהתם עכ"פ הטומאה מוכיחה אבל הכא כיון דאיכא ס"ס והטומאה לא מוכיח מותרת לבעלה, וזהו ביאור דברי הירושלמי דאמר דאינה נאמנת לטעון משארסתני נאנסתי משום דר' אילא דכיון דאסור לקיימה משום ספק סוטה והיינו דמדמינן לסוטה לכן אין לה נאמנות.
עוד י"ל בזה דהנה כתבו התוס' בנדה דף ב' ד"ה והלל דס"ט טמא אף נגד חזקת טהרה דמסוטה ליכא למילף דאיתרע חזקתה מ"מ כיון דעשה הכתוב ספק כודאי ולגבי ודאי אינו מועיל הרגלים לדבר, ודבריהם אינם מובנים דבאמת עכ"פ הוא ספק אלא דהתורה אסרה כודאי, אבל כיון דאשכחן רק היכי דליכא ראי' לקולא מנלן להיכי דאיכא ראי' של חזקה לקולא, ונראה עפמש"כ הגרעק"א לחלק בין חזקה סתם לחזקת ברור לומר דחזקה אינו מברר אלא דהדין הוא להעמיד על החזקה וכיון דעצם המעשה נשאר בספק והתורה אמרה דהיכי דעצם המעשה הוא בספק שיהי' ודאי טומאה ולגבי ודאי טומאה אינו מועיל חזקת טהרה, ולכן נראה דזה דוקא בחזקת טהרה אבל בחזקת הגוף דאנו אומרים דהמעשה הוא בודאי באמת לא מהני בזה דין ס"ט ברה"י ומה דמהני בסוטה הוא משום רגלים לדבר, ובל"ז הי' מועיל חזקת כשרות, והנה לענין ספק לאו תחתיו איכא חזקת הגוף שהיתה בתולה נגד חזקת כשרות ורק דיועיל חזקת כשרות לומר דנאנסה אך נגד זה איכא רצון רובא, ולכן בזה מהני דין ס"ט ברה"י, [ומה שיש לעיין בזה דהא עכ"פ הוא ספק רשויות בארנו בארוכה בפ"י].
והנה המל"מ בפי"ח מאיסורי ביאה הקשה מדברי הירושלמי על הרבינו יונה דסובר דמהני ברי להתיר עצמה לבעלה, ומה דאמרי' האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו היינו דוקא במכחישתו ואומרת שבתולה היתה או בשותקת, והא מדברי הירושלמי מבואר דלגבי איסור אינה נאמנת וכמו שבארנו, וכבר הביא הרמב"ן להקשות מד' הירושלמי והקשה ד' הירוש' מדידי' אדידי', ובפשוטו הי' אפ"ל דהירוש' לא כיון לומר דאינה נאמנת, אלא דקאי על הא דטוען עד שלא ארסתיך נאנסת ומשמע דמאמינה שהיא אנוסה וע"ז אומר דלענין איסור אין לו רשות להאמינה ואזיל אליבא דר' יהושע דאינה נאמנת וכמו שהביא הרמב"ן מירוש' מפורש כן, דלר"י אינה נאמנת, וראי' דתחילת דברי הירושלמי הוא לענין בוגרת ולא קאי על נאמנות.
אכן אחר העיון קשה לפרש דברי הירושלמי דקאי רק על ר' יהושע דבפשוטו אמר הירוש' הלכה מפורשת דלקיימה אינו רשאי ומשמע דדברי הכל היא, והנה ההפלאה תי' דהירוש' לשיטתו דסובר דבאשת ישראל לא הוי ס"ס דאונס דבר שאינו מצוי הוא ואינו מצטרף לס"ס וה"נ אינה נאמנת לענין איסור לטעון משארסתני נאנסתי והנה למה נאמנת לענין כתובה כיון דרוב ברצון לא סיים ההפלאה אכן הנו"ב בתשובה במ"ת סי' י"ד כתב כמש"כ דבמה שאמר עד שלא ארסתיך הוי הודאה מצדו שאינו חושדה על רצון ולכן מהני טענת משארסתני נאנסתי לענין כתובה אבל על עיקר טענת אונס לא היתה נאמנת.
אכן כבר כתבנו למעלה בפ"י מדברי הפנ"י דפשוט דלגבי רצון אינו נאמן כלל דכל הנאמנות שלו הוא רק שלא מצאה בתולה אבל לא שזינתה ברצון ולהפסידה כתובה אח"כ, דבזה הוא כמו כל מי שאומר לאשתו שזינתה שאינו נאמן, אלא דבאומרת משארסתני נאנסתי הרי יש כאן הודאה מצדה שאין לה בתולים, אלא דנוכל לומר לגבי זה הפה שאסר, דאף דבלא מה שהודית האשה היו ב"ד מאמינים לו אבל בזה לא היו ב"ד מאמינים לו על רצון, ולכן גם מה שהודית אינו מגרע, אכן יש להתיישב בדברי הפנ"י דכל זה בטענת פ"פ אבל בטענת דמים דהוי טענה מבוררה, אפשר דשפיר הוי טענה שמא ברצון ולשי' הירוש' דרוב ברצון וספק תחתיו א"כ אינה נאמנת לענין כתובה.
והנה כבר כתבתי שם דיש לדון כאן מדין א"י אם פרעתיך, אלא דהכא לא הו"ל למידע אם נבעלה תחתיו ברצון ובזה הא גם א"י אם פרעתיך פטור, אכן יש לומר דכ"ז הוא כמו גבי חנוני ופועלים דאף דבעה"ב לגבי פועלים הו"ל א"י אם פרעתיך מ"מ יש כאן טענה מבוררה לענין פרעתיך שמטיל ספק פרעון, אבל הכא מה שמצא אותה בעולה אינו מטיל שום ספק מכריח לומר דזינתה תחתיו כיון דאפשר היא בעולה מקודם מהכ"ת נחזיק אותה בזונה תחתיו ואין כאן דררא דפרעון ויש לעיין בזה.
נשוב לדברינו והנה לתירוץ ההפלאה דהירוש' לשיטתו דאונס אינו מצטרף לס"ס, ולפי דבריו צריך לומר גבי מוכ"ע נמי דנאמנת לומר מוכ"ע אני דגמ' דידן אינו סבר דמוכ"ע ל"ש אכן להרמב"ן דסובר בריש פ"ב דמוכ"ע ל"ש וכתב דכן הלכה א"כ יקשה ממוכ"ע, והנה עכ"פ יהיה צ"ל גם לתי' ההפלאה דממון עדיף מאיסור דהא משארסתני נאנסתי מהני לענין כתובה ולענין איסור ל"מ כדאמר בירוש', והנה בזה כתב הנוב"י משום דהוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת וא"כ מודה ג"כ דהיתה אנוסה ואינו חושדה ברצון ומהני לענין ממון, אכן בהא דמוכ"ע אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דמהמנינן לה בטענת מוכ"ע ואף דמוכ"ע ל"ש ולגבי איסור אינה נאמנת כדאמר הירוש' ומוכח דאיסור חמור מממון, והנוב"י דחק עצמו לומר דכיון דטען לא כי אלא דרוסת איש את הרי דאינו מאמינה ושויא אנפשי' חד"א, ודבריו לא מסתברים כלל, וגם במה שחילק מאונסא דקלא אית לי' למוכ"ע דלא שכיח ולפי שי' הראשונים הוא להיפך דאונס מצרפינן לס"ס ומוכ"ע לא מצרפינן, וא"כ ע"כ יהיה סתירה מד' הירוש' על שיטתם, לכן נראה כמש"כ דהירוש' לא נחת כאן כלל להלכה אלא דמפרש לעיקר פירושא דמתני' דאמר לא כי אלא דרוסת איש את ומשמע דמאמין לה שלא נבעלה ברצון וע"ז אומר דלקיימה אינו רשאי להאמין ולא קאי כלל אליבא דר"ג, ונ"מ מזה גבי שותקת דאפילו יאמר הבעל שמאמינה שלא הי' ברצון אינו נאמן, והירושלמי מפרש למתני' ולא דינא קמ"ל גבי מתני' דלדינא כיון דקיי"ל כר"ג נאמנת בין לענין איסור בין לענין ממון, כמו שהוכיח הרא"ש מהא דקיי"ל דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דאלמא דעיקר טענת ברי מהני.
והנה הרא"ש הביא דברי הרבינו יונה בסוגיא דפתח פתוח ומתחלה כתב וטעו תלמידיו לכותבו בשמו כי לא אמרה מעולם דכיון דליכא אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא דהא אמרינן לקמן דקיי"ל כר"נ דלא אמרינן בו"ש ברי עדיף אפי' היכא דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע כ"ש הכא שיודעת שא"י להכחישה ולבסוף כתב ומיהו נראה לי לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת לקמן דאלים לי' לר"ג ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית לי' חזקת כשרות ואפי' ברוב פסולין וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסייע לרוב דרצון אפ"ה אלים לי' ברי ומהימנא, עכ"ד.
והנה מה דסובר הר"י וכן העלה הרא"ש בסוף דבריו דבטענת ברי נאמנת לגבי איסור מכיון שטוענת ברי, והא לא מהני בו"ש אלא לגבי ממון דשייך בי' טענה, אבל לגבי איסור כיון דבשמא אסר לה עליו מדין ספק איסור מה מהני ברי דידה להתיר עצמה, וצ"ל דהוא כמש"כ הרשב"א שהבאנו דהוא כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן עלי', אכן לפ"ז צ"ב מה שהביא ראי' ממה דנאמנת בטענת ברי לגבי רוב דרצון לומר משאירסתני נאנסתי לגבי ממון שתהא נאמנת לגבי איסור דאינו דומה דבמשארסתני הוא מדין טענה או משום דהוי כמו א"י אם פרעתיך ומה שייך זה להא דנאמנת לגבי איסור כמו ע"א.
ונראה דכיון דאמרי' דמה דנאמנת לגבי כתובה הוא מדין א"י אם פרעתיך ונקטינן דין כתובה כדין שטר ברור ול"מ מה דרוב ברצון לחדש ע"י זה טענת פטור, לכן גם לענין איסור אף דרובא וחזקה רובא עדיף היינו באינה טוענת ברי, והסבר דברי הרא"ש הוא משום דיסוד מה דנאמנת לטעון אונס גבי כתובה הוא משום דזנות ברצון הוא התחדשות ויש לעיין מה כאן ההתחדשות אם צריך לחדש טענת אונס כיון דמעשה האונס הוא מעשה התחדשות או דרצון הוא התחדשות דכ"ז דאין לנו ראי' שרצתה בהזנות יכולים אנו לומר דלא רצתה ולכן מטענת אונס לגבי כתובה מוכח דרצון הוא התחדשות לכן נאמנת גם לגבי רובא לומר שלא נעשה מעשה המחדש, ולא דמי לשבוי' דחכמים גזרו בה שם פסול וצריכה עדים להתיר עצמה אבל בזה דלא גזרו נאמנת.
והנה הרא"ש מביא ראיה ממאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דמהני ברי דידה לגבי בתה ואף דליכא חזקת כשרות ואפי' ברוב פסולין, וכבר הקשו דהא שם יש חזקה דבודקת ומזנה וזה עומד במקום רוב פסולין, ונראה הביאור דכיון דאומרת שלא רצתה מהימנינן לה דלא מהני לגבה רוב דרצון משום דבאמת יש דעה בירוש' דבזנות רצה אחרי הפסולין רק דמהני הא דבודקת לומר דאינה אסורה בשביל הרוב, וה"נ מהני טענת אונס לומר שהיא לא רצתה ואינה אסורה בשביל הרוב, נמצא דכמו גבי מכשיר בבתה אין לומר דהוא מטעם התחדשות ולכן צ"ל דברי מהני שאינה בכלל הרוב, וא"כ ה"נ במשארסתני נאנסתי דנאמנת.
והנה בדעת הרמב"ם כתב המ"מ בפי"ט מאיסו"ב דחולק על הר"י בכל גווני בין בספק משארסתני נאנסתי ובין בספק לאו תחתיו דבכל גווני אינה נאמנת להתיר עצמה לבעלה, והנה בשלמא בטענת אונס הוי מעוט אבל לאו תחתיו הא הוי ספק השקול ומוכח דבספק השקול נמי אינה נאמנת, ויש להעיר בזה מדברי הרמב"ם בפט"ו מאיסו"ב הי"א פנויה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר, ובהי"ב כתב ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או עד שהיתה חרשת וכו' או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי וכו' הרי זה הילוד ספק ממזר וכו' וכתב המ"מ ומ"ש רבינו שאפי' היא אומרת לפלוני הממזר נבעלתי הוא מפני שאין האשה נאמנת בפסול אלא האב בלבד כמו שיתבאר ואע"פ שנאמנת להכשיר והי' נראה שכ"ש לפסול לא היא דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכים לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן והאמינוה בשל דבריהם וכו', והקשה הב"ש דהא ברוב פסולים נמי מכשרינן לי' כר"ג ובזה הא מה"ת אסור בישראלית ונאמנת להתירו, ותי' הש"ש בש"ב פט"ו לפ"ד הש"מ גבי קפץ א' מן המנויין לתוכו פטור ולא אזלי' בתר רובא דכיון דעשירי ודאי בעינן ל"מ רוב דרוב מצד עצמו הוי ספק ולכן ה"ה גבי ממזר דממזר ודאי אמר רחמנא וברוב פסולין נמי מותר מה"ת.
אכן הקשה הש"ש דהא גם על עצמה מאמינים לה ובאזל הבועל לגבה הוי רוב גמור מה"ת ושי' התוס' משום דבודקת ומזנה אך באנוסה לא שייך זה וכבר הקשה זה הרשב"א בהא דתינוקת דמקשה הש"ס אי כר"ג אפי' ברוב פסולין והקשה הרשב"א דלמא לא אכשר ר"ג ברוב פסולין אלא במזנה ברצון דבדקה ומזנה אבל באנוסה הו"ל כשבוי' ודחק לתרץ ומל' הרמב"ם משמע דגם באנוסה מותרת, דהרמב"ם כתב סתם נבעלה וקאי גם על מתני' דתינוקת דמיירי בנאנסה ע"כ כונתו גם על נאנסה, והרא"ה תי' משום דרובא ברצון ולא יתכן זה לשיטת התוס' דרובא ברצון אינו רוב גמור ובשל תורה לא אזלינן בתרה, ובשי' התוס' הסביר הש"ש דחזקת בודקת ומזנה משוי לרוב פסולין כמחצה על מחצה ומהני טענת ברי, אכן הקשה לדברי הרשב"א דכתב דרוב פסולין הוי ממזר ודאי וע"כ דלא ס"ל סברת התוס' דבודקת ומזנה וא"כ צ"ע מאי שנא גבי שבויה דמשום רוב פסולין אינה נאמנת ובראוה מדברת נאמנת, ותי' בסברא הנ"ל לחלק בין רוב דכל דפריש לרובא דליתא קמן דהו"ל רובא דתליא בסברא ומשו"ה בשבוי' אינה נאמנת.
ודבריו לא מסתברים דכיון דהרשב"א סובר דהוי ודאי ממזר ול"מ חזקה דבודקת לאשוויי ספק א"כ אין מקום לחלק לענין טענת ברי, כיון דרובא מן הדין הוי נמי כודאי, ועוד קשה על הש"ש דלפי דבריו א"כ בספק לאו תחתיו דהוי ספק השקול שכתב המ"מ דאינה נאמנת אמאי אינה נאמנת להתיר עצמה, ובשלמא אונס הוי מעוט, אבל לאו תחתיו הא הוי ספק השקול ומוכח דבספק השקול אינה נאמנת.
והנה הש"ש תי' על קושיתו דמאי נ"מ בין הנאמנות על עצמה לנאמנות על ולדה דעיקר דין הנאמנות הוא משום ברי דידה ולא מהני לולד, והסביר הש"ש זה דברי ל"מ אלא לבע"ד כדאמר בהמדיר רישא מנה לאבא בידך, אבל באמת לא מסתבר כלל דשייך בזה דין בע"ד דהא השאלה היא גם על הבעל.
נמצא דעלינו לבאר דברי הרמב"ם לשי' המ"מ דאינה נאמנת לטעון לאו תחתיו והא פסק כר"ג בפי"ח מאיסו"ב דנאמנת, וכן גבי שבויה דאינה נאמנת והא פשטות ד' הגמ' דגם ברוב פסולין סבר ר"ג דנאמנת, וכבר בארנו זה בפ"י מאישות, דבאמת הא דנאמנת לר"ג הוא משום חזקה כדמוכח מהסוגיא ובמקום חזקה מהני ברי אכן בשבויה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות היינו דמשו"ה ליכא חזקה כיון דעומדת לכך וזהו סברא דסוטה דרגל"ד וליכא חזקה, נמצא דהיכי דליכא חזקה ל"מ טענת ברי, והנה הא דנאמנת ברוב פסולים נראה לחדש דהא דאמרינן רובא וחזקה רובא עדיף היינו דוקא בליתא קמן דהוי מטעם סברא ובזה נאמר גם להרשב"א דסובר דהוי ודאי ממזר דעכ"פ רק מן הדין הוא ודאי ולא מטעם סברא ובזה שפיר מוקמינן לה אחזקה ולכן אף דאיכא רוב פסולין אבל כיון דהחזקה הוא בה מוקמינן לה אחזקה ול"ד להיכי דהרוב והחזקה הוא בדבר אחד כמו תשע חנויות ודוק בסברא זו ולכן פשוט דהכא איכא חזקה כדמוכח בגמ' ובשבויה ליכא חזקה ולכן גבי ספק סוטה דאיכא רגל"ד ליכא חזקה, אכן באמת בספק תחתיו איכא ב' חזקות חזקת צדקת, דאיסור פנוי' ל"ד לא"א, וחזקת היתר לכהונה, ולגבי זה יש חזקת הגוף וכיון דאמרינן דסוטה הוי ודאי בטל חזקת היתר משום דחזקת היתר אינו מברר המעשה ולכן אינה נאמנת בטענת ברי, ולכן יש נ"מ דודאי בפנויה כר"ג היתה נאמנת בלאו תחתיו ומש"כ המ"מ דאינה נאמנת היינו בספק תחת בעלה דהוי ספק סוטה.
ב] הגרעק"א בחידושיו לכתובות דף י"ב כתב מסתפקנא באשת כהן שאומרת כן אם נאמנת ליטול כתובה די"ל דא"נ דאמרי' אין אדם מע"ר ולא כל כמינה לומר שנאנסה תחתיו ועבדא איסורא במה שנשאת לו באיסור, וכתב די"ל דממ"נ אם תחתיו נאנסה והכשילתו בביאת איסור אבדה כתובה כמו במשמשתו נדה ע"ש, והנה לכאורה הי' אפ"ל דכל דין שעוברת על דת משה מפסידה כתובה היינו בשביל שהיא גורמת לו שיהיה צריך לגרשה ולכן באשת כהן שנאנסה מן האירוסין כיון דאסורה לו מכבר לא תאבד כתובה במה שהכשילתו אח"כ כיון דבלא"ה אסורה לו.
אכן מדברי הרמב"ם בפכ"ד הט"ז שכתב דגם אם מקימה ג"כ אין לה כתובה משום שהכתובה תק"ח היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על הצנועות אבל הפרוצות אין להם תקנה זו ומוכח דלא מטעם שגורמת לו שיצטרך לגרשה הוא, דהא במקיימה ג"כ אין להם כתובה, ומ"מ י"ל דעיקר טעמא דאבדה כתובה הוא בשביל שגרמה במעשיה שיש לו לגרשה בשביל זה אלא דכיון דיש לו רשות לגרשה בלא כתובה לכן גם אם מקיימה אבדה כתובה בכל אופן, והרמב"ם הוסיף רק דיש לו רשות לגרשה בלא כתובה דכל עיקר התקנה הי' בשביל בנות ישראל הצנועות, וממילא שפיר נוכל לומר דאשת כהן שנאנסה דבין כך מחוייב להוציאה וליתן לה כתובה לא הפסידה במה שהכשילתו אח"כ בביאת איסור.
אלא דלכאורה סוגיא ערוכה מסייעת להגרעק"א דבסוטה דף כ"ה בעי אי עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובה, ובעי למיפשט מהא דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה מישתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקני להו ולמאי אי לאוסרן עליו הא אסירן וקיימן אלא לאו להפסידה כתובתה, ומוכח דאף דאסורה עליו מכבר מפסידה כתובה במה שזינתה, ואפשר דדוקא אם מגרשה בשביל שמכשילתו באיסור אפשר לומר כדברינו דבמקום דכבר נאסרה עליו מקודם שוב אינה מפסדת כתובתה, אבל בנוהגת דרך פריצות כגון ראשה פרוע ומשחקת עם הבחורים דמה שמגרשה אינו בשביל שמכשילתו אלא דבנוהגת דרך פריצות לא תיקנו לה חכמים כתובה וכמש"כ הרמב"ם בזה שפיר איכא למימר דבשביל שאסורה לו מכבר לא תקנו לה כתובה.
והנה הראב"ד הביאו הר"ן סובר דעוברת על דת משה הוא דוקא בעדים דעפ"י עצמו אין אדם משים עצמו רשע והר"ן השיג עליו דלממון בודאי הודאת בע"ד כק' עדים דמי, ודברי הראב"ד צריכין ביאור דהרי אף אם נאמר דעיקר הסבה שמפסדת כתובה הוא בשביל שמגרשה ע"י מעשיה וכיון דאין אדם משים עצמו רשע שוב אינו צריך לגרשה, אבל כיון שרשאי להאמינה כמו באומרת טמאה אני לך דמפורש ברמב"ם בפכ"ד דהפסידה כתובה ולפ"ז גם בעוברת על דת תפסיד כתובתה, אם לא דנימא דהראב"ד חולק על הרמב"ם גם בטא"ל אף שלא השיג וידוע דבעל הפירושים הוא בעל ההשגות.
איברא דיש לחלוק ולומר דדוקא בטא"ל דעיקר מעשה הזנות גורם איסור וצריך לגרשה אם מאמינה אבל עוברת על דת אין עיקר מעשה העברה גורם איסור אלא שמכיון שעברה פעם אחת שוב חשודה היא לעבור גם להבא ואין רצונו להחזיק אשה פרוצה, ולכן סובר הראב"ד דכיון דאין אדם משים עצמו רשע לא תוכל לעשות עצמה לרשעה ולא מהני בזה מאמינה דאינה מחזקת עצמה לרשעה עפ"י דבורה.