אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק י · הלכה יא
המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין. ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב והמארס את בתו וכתב לה כתובה ומת או גרשה כשהיתה נערה כתובתה לאביה כמו שבארנו [למעלה בפ"ג].
גובה עיקר כתובתה וכו' כתב המ"מ זה פשוט במשנה פרק אע"פ ששנינו שם אע"פ שאמר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ומסקנה בגמרא והלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה, וכתב רבינו מבני חורין למעט את המשועבדין וכ"כ רב שרירא גאון ז"ל והם נסמכין בזה על מה שאמרו פרק נערה שנתפתתה דף מ"ג מיגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמרא דאפילו מנה ומאתים מן הנשואין וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל, ויש חולקין בזה ומפרשים ההיא דפרק נערה דוקא בשכנסה וחזר וכתב לה שמחלה שיעבודה מזמן ראשון עד זמן שני עכ"ל. וברא"ש שם הביא דעת הרמב"ם דאינו גובה אלא מבני חורין ותמה דמ"ש שטר זה מכל שטרות דעלמא שלא תטרוף בו ממשעבדי ואפילו אם לא כתב אחריות הא קיי"ל אחריות טעות סופר היא אף בכתובה עיי"ש.
ונראה דהרמב"ם סובר דמה דתנן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה לכאורה הפירוש הוא משום גדר אומדנא ואדעתא דהכי שעל דעת זה שימות קודם הנשואים לא כתב לה התוספת, אבל מלשון הגמ' דאמר שם בבעיא דנכנסה לחופה ולא נבעלה אי חיבת חופה קונה אי חיבת ביאה קונה מוכח דאינו מגדר אומדנא וכמו תנאי אלא דהחופה עושה עיקר התחייבות התוספת ואף דמבואר שם דהוא משום אומדנא אינו אלא לענין זה דמשום אומדנא אמרינן דאין דעתו אלא להתחייב אלא לאחר הנשואין, ולפי"ז מבואר דבדין שעבוד נכסים בכתובה כתב הרמב"ם בפט"ז מהלכות אישות הלכה י' וז"ל ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זוז הכל תחת שעבוד הכתובה וכו' והוא מדברי המשנה והגמ' דכתובות ס"פ האשה שנפלו מתקנת שמעון בן שטח והתוס' פירשו שם דמתחילה היו מיחדין מעות בשביל הכתובה וכדמפורש שם בגמ' דלכן לא היו מקבלין אחריות על חיוב הכתובה, אבל מדברי הרמב"ם משמע דעיקר דינא מה שכל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכרם, זהו מן התקנה דלא הזכיר כלל כשלא ייחד לה מעות אי מטלטלין וצריך באור דמה חידוש כאן בכתובה הא בכל חוב הדין כן שאפי' חובו מנה ויש לו נכסים באלפים זוז כולם משועבדים ואינו יכול למוכרם, ואפי' היכא דלא כתב כתובה הא קיי"ל דכל מעשה ב"ד גובה ממשעבדי וכתובה הוא מעשה ב"ד כדאיתא בכתובות ובב"מ דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וא"כ למה צריך כאן לתקנה חדשה.
ונראה דלולי התקנה לא היינו אומרים דכתובה הוא דין חיוב מעכשיו שישתעבדו הנכסים כיון דעיקר כתובה הוא לאחר גירושין או מיתה והיינו אומרים דלא נשתעבדו הנכסים אלא בשעת גירושין או מיתה, ואף דאחר מיתה אין דין לחייב היורשין בכתובה וחיוב הכתובה הוא על הבעל היה אפשר דבשעת מיתה נגמר החיוב ונשתעבדו הנכסים וכדאיתא בב"ב דף קל"ז דגם גט שייך שיחול עם גמר מיתה ואף דעיקר דין דכתובה ודאי נעשה בשעת נשואין מ"מ כיון דאכתי אינו מחויב לשלם לא נשתעבדו הנכסים ותיקן שמעון בן שטח שישתעבדו משעת נשואין ועכשיו מבואר דלפי"מ שבארנו דכל דין דאמרינן דבמת קודם הנשואין אינה נוטלת תוספת דאינו משום גדר תנאי ואדעתא דהכי אלא משום גדר "לאחר" דאמדינן דעתו דלא רצה להתחייב בתוספת אלא לאחר נשואין, לכן אמרינן דגם במנה ומאתים שכתב לה לא הי' דעתו אלא על עיקר דין כתובה קודם תקנת שמעון בן שטח, אבל מה שכתב בשטר הכתובה אחריות מכל נכסיו זה דינו כמו תוספת דמלבד עיקר הכתובה לא הי' דעתו להתחייב אלא אחר הנשואין ולכן אמרינן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין.
והנה הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה הלכה ט"ז י"ז כתב חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, והשיג הראב"ד א"א רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמ' הקשו מאותה משנה לר"ל וסייעו לר' יוחנן והיו סבורין שאינה בשטרי פסיקתא, ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד, וכתב המ"מ לתרץ דהו"מ למימר ולטעמיך והוא דחוק, והנתיבות בסימן ס' כתב ליישב עפ"מ שכתב בטעמו של הרמב"ם דבשעת נשואין מהני קנין וכמו שכתב הכ"מ ע"פ דבריו בה' אישות דאף שאינו מהדברים הנקנים באמירה ממש דזה בשעת אירוסין דגם קנין אינו צריך מ"מ לענין זה מהני דהוי כמו דברים הנקנים באמירה דמהני קנין. ובאר הנתיבות בטעמא דמילתא ע"פ דברי הכ"מ דעיקר דינו של הרמב"ם דמהני התחייבות הוא בלשון הודאה ומטעם אודיתא ולכן כיון דבשעת אירוסין מהני בלא קנין מהני בשעת נשואין בלשון הודאה שאמר אני חייב ומשמעו שנתחייב כבר משעת אירוסין ומהני הקנין למשעבדי, ודבריו תמוהים דהיכן הזכיר הרמב"ם כאן לשון הודאה הא כתב ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה, ומבואר להדיא דמיירי בלשון פסיקה ולא בלשון הודאה, אכן דברי הרמב"ם במה שכתב דבשעת נשואין דומה לדברים הנקנים באמירה דמהני קנין באמת צריכים ביאור וכמש"כ הנתיבות.
ונראה עפ"מ שכתב הריטב"א הביאה המל"מ דסבור היה לומר דמה שסובר הרמב"ם דלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב אינו אלא במתחייב דרך מתנה וגמילות חסדים ולא בנוטל שכר, אלא שדחה זה דא"כ למה הוצרך לכתוב בפוסק בשעת נשואין משום דדומה לדברים הנקנים באמירה, אבל באמת הלא מפורש בלשון הרמב"ם שכתב שזו כמו מתנה הוא, ומה שדחה הריטב"א דא"כ למה הוצרך לטעמא דדברים הנקנים באמירה הנה באמת הא לא דמי ממש לדברים הנקנים באמירה דהא צריך קנין, אך לבאר זה נקדים לבאר מה נ"מ לענין זה בין מתנה למכר ונראה דמה דלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב אינו בעיקר דין אפשרות ההקנאה אלא משום גזרה לא סמכה דעתי' דבדבר שאינו מבורר לא סמכה דעתו להקנות וכיון שאין המניעה מצד אפשרות ההקנאה לכן לא אמרינן הכי אלא בדבר שתלוי לגמרי בדעת המקנה כמו במתנה, אבל במקח וממכר דלא מהני אומדנא שלא פירש לבטל המכירה וכמש"כ בפי"א ממכירה הלכה ט' ה"נ לא אמרינן דלא סמכה דעתו להקנות כיון שקבל מחברו בשביל הקנאתו, ולכן כתב דאם התחייב בשעת נשואים אף דלא הוי ממש כדברים הנקנים באמירה דלא בעי קנין דזהו דוקא בשעת אירוסין דהוא התחלת החיתון דאמרינן אגב דמיחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי מ"מ בשעת נשואין מועיל לענין זה דמהני מה שנתחייב בקנין דכיון דעכשיו נשאת לו על תנאי זה לא הוי כמתנה גרידא והוי כמו שקבל ממנה עבור זה וגמר והתחייב ע"י הקנין וכן מהני ע"י שטר וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ג.
איברא דלפי"ז דנימא דבשעת נשואין לא מקרי מתנה גרידא וקשה לן לפמש"כ בפי"א ממכירה הלכה ט' דשיטת הרמב"ם הוא דבמכר לא מהני אומדנא כ"ז שלא פירש וכמש"כ הגר"א ז"ל בחו"מ סי' ר"ז לשיטת הריא"ז דהיכי שהוזכר דמהני אומדנא בכולהו מיירי במתנה והגר"א ז"ל הזכיר שם גם הא דקיי"ל כראב"ע דאינו גובה תוס' כתובה במת הבעל קודם הנשואין שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ולפימש"כ דבשעת נשואין לא הוי מתנה גרידא ודמי למכירה וכ"ש דבשעת ארוסין דמהני דברים הנקנים באמירה אפי' בלא קנין הרי דמי למכירה ולמה מהני אומדנא.
אך לפי"מ שבארתי מיושב דמה דבמכר לא מהני אומדנא זהו היכי שאנו צריכים לבוא בגדר אומדנא של ביטול ואדעתא דהכי, בזה אמרינן דכיון שאינו תלוי בו לבדו לא אמרינן אומדנא דהו"ל לפרש וכ"ז שלא פירש הוי דברים שבלב, אבל מה דאמרינן דע"י האומדנא דיינינן שלא רצה להתחייב עכשיו אלא לאחר נשואין זה אינו בגדר ביטול ולא שייך לגדרי דברים שבלב דאינו מגדרי תנאי ומשו"ה מהני אפי' במכירה.
ועכשיו מיושב השגת הראב"ד דהגמ' שפיר פריך לר"ל דבמתניתין תנן הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה דמיירי בשעת נשואין ולא בשעת אירוסין דלא הוי דברים הנקנים באמירה ממש וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ג וכנ"ל, ולכן מוכח שפיר כר' יוחנן דמהני שטר בחייב אני לך אלא דלענין זה דמי לדברים הנקנים באמירה דמהני אפילו בדבר שאינו קצוב בין בקנין ובין בשטר, אבל לר"ל דלא מהני שטר בחייב אני לך קשה, וע"ז משני אליבא דר"ל דהוי מדברים הנקנים באמירה, וסבר ר"ל דבשעת נשואים נמי הוי דברים הנקנים באמירה, אבל לר' יוחנן לא אמרינן הכי אלא דוקא בשעת אירוסין ומבואר שיטת הרמב"ם דמחלק בין שעת אירוסין לשעת נשואין וכנ"ל.
והנה הכ"מ כתב מקור לדין זה מכתובות דף ק"ב דאמר בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין ופריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין דגירשה ואהדרה, ואי מהני לוקמה שילדה הבת וקני ממנה לזונה, ולדברי הכ"מ יקשה דלמה תלה זה הרמב"ם בהוראת רבותיו, ונראה דבאמת קשה דברי הגמ' דבאופן דגרשה ואהדרה וקנו מידו א"כ אין זה בתו אלא בת אשתו, ולמה הוצרך הגמ' לחדש דלא מהני בזה קנין משום חששא דצררי, והנה הטור אה"ע סי' קי"ב כתב בשם הרא"ה וז"ל הא דלא מהני לה קנין דוקא דקני מיניה בשעת נשואין בכלל מאי דקני מיניה בתנאי כתובה ולא כתב לבנות שטר באפי נפשייהו אבל אי כתב להו שטרא באפי נפשייהו אי נמי קנו ממנו לאחר נשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגבי ממשעבדי דבעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד מיניה עכ"ל, וקשה דבגרשה ואהדרה הא התנאי כתובה מנשואין האחרונים אינו אלא על בנות שיהיו לה ממנו אחר הנשואין כדתנן בנן נוקבין דיהוו לך מינאי וא"כ היכי אפשר דקנו מיניה לבנות שכבר נולדו בכלל מאי דקנו מיניה בתנאי כתובה.
ונראה דכיון דקיי"ל דהמגרש את אשתו והחזירה על תנאי כתובה הראשונה מחזירה, וזהו לענין כל חיובי כתובתה שמחויב לה, לכן שייך בשעת נשואין השניים גם תנאי כתובה מנשואין הראשונים לענין דין בנן נוקבן, ושייך שיקנו מידו לקיים תנאי הכתובה הראשונים גם במזונות הבנות, ולפ"ז מבואר דמה דפריך בגמ' דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בשעת נשואין דגירשה ואהדרה, הכונה דכמו שבבת אשתו מתחייב בשעת נשואין בפסיקה לבד ומ"מ מוקמינן כשקנו מידו שתגבה ממשעבדי א"כ משכחת לה בנות נמי שיקנו על חיובם מתנאי בי"ד היכי דהוו בשעת נשואין כגון שגרשה ואהדרה ומבואר דברי הרמ"ה דבקנו בפי' לזון את בתו לא מיירי בגמ' דזהו כמו בת אשתו.
ועכשיו מבואר דאין מקום להוכחת הכ"מ דאם קנו ממנו לזון בתו שנולדה לא הוי מזונות הבנות ולאוקמה דאחר לידת הבת קנו על מזונות הבנות משמע מדברי הרמ"ה דכל שאינו בשעת נשואין ופירשו בשעת קנין מלידת הבת ג"כ הוי כמו בת אשתו וגבי ממשעבדי, ואפי' בל"ז כיון דע"כ שקנו על מזונות הבנות ולא לזון את בתו א"כ שכיח יותר בשעת הנשואין דהוא זמן ההתחייבות, ולכן שפיר אמר דגרשה ואהדרה.