אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה יד

הלכה יא

היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר לה המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה.
והחזיר לה המשכון, בגמ' ד' י"ט ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדרבי יוסי בר"י וכ' התוס' ואפי' אין מחזיר לה המשכון אלא שמוחל לה את המלוה ואע"פ שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עלי' משכון קאמר ולא המקדש במשכון, ועי' במ"מ שהביא דעת הרשב"א וכ"נ מהרמב"ן שחולקים על התוס' וס"ל כהרמב"ם דבעינן חזרת המשכון.
והנה התוס' הקשו היכי נילף מר"י בר"י מיעוד והלא ביעוד מחזיר לה המשכון דהיינו גופה דהא גופה משכון היא והכא אין מחזיר לה משכון, וי"ל דפשיטא לי' דאין עיקר היעוד בחזרת משכון אלא מחמת מחילת שעבוד המלוה לחוד, ודבריהם תמוהים דהא מתחילה הקשו דלמה בעי לר"י בר"י והא בכל דוכתא המקדש בהנאת מחילת מלוה מקודשת, ותירצו דכיון דאיכא משכון גרע טפי דלא סמכה דעתה ולזה בעי למילף מר"י בר"י, וא"כ מה מהני במה דעיקר הקדושין והיעוד אינו בחזרת המשכון אבל מ"מ הא לא סמכה דעתה, ואפשר דהא דכתבו דהו"א דלא סמכה דעתה, אין הכונה דאינה רוצה בשביל זה להתקדש, אלא משום דאפשר דאין לה הנאה כ"ז שאינו מחזיר לה את המשכון, ולכן שמעינן מדר"י בר"י כמו שהקשה האב"מ דכיון דמיעדה בע"כ א"כ אין לה הנאה, או דכיון דקטנה היא לא שייך לומר דיש לה הנאה וע"כ דבהנאת הפטור לחוד מתקדשת, והוי נתינה לענין קדושין א"כ ה"נ כן דהוי נתינה במה שנפטרת ועמש"כ בזה בהל' כ"א.
והנה בגמ' דף ח' אמר ר"נ אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עלי' אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ושי' התוס' שלא נתחייב כלל בהמנה דלא קנה המנה במשיכת המשכון וכן כ' הראב"ד הביאו הר"ן וכתב עוד דאם אמר זכי במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת, והרמב"ן כ' באומר לאשה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו שאינה מקודשת כיון דלא במשכון הוא דמקדש לה אלא במנה והמנה לא נתן לה, וצריך לבאר דהא המקדש במלוה שיש עלי' משכון לא נזכר שצריך לקדשה בהמשכון ומפורש כאן בדברי הרמב"ם ובתוס' דהקדושין הם בהמלוה ולכאורה ק"ו הדברים ומה כאן דבמלוה דידה אין במה להתקדש וכמש"כ הרמב"ם בהי"ג שכבר הוציאה אותן ועברה הנאתו, ומ"מ מקודשת במה שנתן לה המשכון ואף שאינו זוכר המשכון, וא"כ היכא שכל החיוב הוא דבר חדש וגם נותן לה משכון למה אינה מקודשת, והרי בעיקר הדין אין הרמב"ן חולק על הראב"ד והר"ן לומר דלא נתחייב במנה כלל ע"י משיכת המשכון דלא מטעם זה בא הרמב"ן אלא משום דבקדושין בעינן שיתן לה כסף בעין וכאן כיון שמחוסר גוביינא אינה מקודשת, אבל עיקר החיוב מהני כיון שמקנה לו שעבוד מנה להתחייב ע"י כך, ובמאי עדיף מלוה דידה דמהני בחזרת המשכון ומקודשת, ואולי דמ"מ הכא שאני דחוב דידי' אגיד גבי דידי' ולא נתן לה גרע טפי ואם הי' מקדשה בהמשכון היתה מקודשת אבל כיון דבמנה קדשה ומנה אגיד גבי' ולא נפיק מרשותי' כלום.
ושוב ראיתי דהרשב"א הקשה אהא דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון וז"ל ואינו דומה לאידך דרבא אמר ר"נ התקדשי לי במנה והניח לה משכון עלי' אינה מקודשת דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה ואח"כ הוא משעבד המשכון למלוה אבל כאן שכבר הי' המשכון קנוי לשעבוד המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה המשכון כאלו מקדשה במשכון שהרי נקנית במנה של מלוה דהיינו הנאת המשכון וכו' עי"ש, ודבריו צריכין ביאור בקושייתו דהרי בהתקדשי לי במנה הטעם דלא נתחייב כלום ואין זה מדינים המיוחדים בקדושין שצריך שיתן גוף ממון ובכה"ג אף במתנה לא קנתה והכא ודאי מהני מחילת שעבודה ולכן מקודשת וע"כ דקושייתו בזה לפי שיטתו דאפי' נתחייב בקנין נמי לא מהני כיון שלא נתן לה המנה שקדשה בזה ולפי"ז תירוצו צריך ביאור דהא כמו שנהנית הנאת המשכון בזה שמחל החוב גם הכא נהנית הנאת משכון שזכתה זכות חוב במשכון ונראה דהביאור הוא דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון הא נותן לה החוב בשביל הקדושין ובזה ילפינן מדר"י בר"י דמהני, אבל גבי התקדשי לי במנה והניח לה משכון, הא אין הביאור דבשביל הקדושין נתחייב, דאין קונין חוב ע"י קדושין, אלא דנאמר דע"י זה דקנה החוב מתקדשת ולכן נהי דקנה החוב ע"י קנין וזכה במשכון [ברשב"א כאן אינו מבואר אם אפשר לקנות חוב ע"י שיקנה לו שעבוד מנה במשכון], אבל כיון דאין הקדושין בהמשכון רק בהמנה לא נאמר דע"י זה שנותן לו המשכון תתקדש בהחוב ע"י זה שיש לה הנאת משכון, כיון דלא ע"י הקדושין זכתה בחיוב ובמשכון אלא אדרבה דמקודם נתחייב ונותן לו משכון ע"ז ואנו רוצים שתתקדש ע"י זה, וצריך לעיין בכ"ז.
והנה הר"י מיגש הביאו הר"ן בשבועות פ' שבועה"ד למד מכאן דמשכון לא חשיב הילך, והסביר דבריו הר"ן וז"ל ואלו שדחו ראייתו לא ירדו לסוף דעתו, דכיון דקיי"ל דמלוה אינו קונה במכר כדאמרינן פ' האיש מקדש וכו', ונמצא שהמשכון הזה אינו נקנה באותה מלוה, דכי אמרינן בבע"ח דקונה משכון ה"מ או במשכנו בשעת הלואתו משום דקני לי' מעותיו, וכדמוכח ההיא דאמרי' בפ' השולח וכו', ואי נמי בשמשכנו שלא בשעת הלואתו קני לי' משום דבגוביינא דבי דינא אתא לידי' וגזה"כ הוא דקני לי' כדרבי יצחק דהרי הוא כאילו הגביהו לו ב"ד וכו', אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינו קונה [במכר], במה קנאו מלוה למשכון, שמא תאמר אע"פ שהמלוה אינו קונה קנאו במשיכה לשעבודו, שכשם שאילו הקנהו לגמרי נקנה במשיכה כך כשהקנהו לו בתורת משכון משיכה קונה לו, זו היא שלמד הרב רבי יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא, כיון שאין כח במעות הראשונות לקנות הלכך משכון לאו הילך הוא, והקצוה"ח בסי' ע"ב הקשה ע"ז מהא דאמרי' בפ"ק דקדושין במשכון דאחרים מקודשת מדר' יצחק, ואיך זכתה האשה במשכון שנתן לה המקדש, דאשה אין לה במשכון זה אלא משיכה ובמשכון לא מהני עוד השיג מהא דמבואר בב"מ דף ל"א דמהני משכנו שלא ברשות ב"ד, ובמה קני לה דהא משיכה לא מהני וגוביינא ליכא, ומוכח דמהני משיכה למשכון שלא ברשות ב"ד וכ"ש ברשות.
ואפשר לומר בזה דשלא ברשות ב"ד עדיף, דאז כיון שאין מאמינו ורוצה להיות בטוח במעותיו יש לו דין לזכות מצד מעותיו בהמשכון ואף דמלוה אינו קונה הכי הוא דינא דמשכון, אבל כ"ז אם תובע בטוחות נתנה לו התורה זכות להשיג בטוחות, אבל אם אינו תובע בטוחות כלל, אין דין על הלוה להבטיחו רק לשלם ולא להבטיחו וכיון שאין דין להבטיחו ממילא ליכא כאן תורת עבוט כלל דתורת עבוט הוא דוקא לבטוחות, ואלא שנאמר דכיון דעכ"פ נותן לו מדעתו יזכה בו ע"ז נאמר דאין לו במה לזכות דבשלמא אם משכנו שלא ברשות ב"ד הרי מעיקר הדין עביד אינש דינא לנפשי' וכל דין שיש לאדם ע"י ב"ד יש לו בלא ב"ד, וכ"ז כשאינו מאמינו ודורש עבוט אבל אם הוא מאמינו רק שמבקש הכסף אבל אינו דורש בטוחות אין כלל דין של עבוט, דאין כאן דינא דעביד אינש דינא לנפשי' ורק שיקנה במשיכה וע"ז הוא שהביא דא"א לקנות במשיכה זכות דאל תחזיר לי המשכון עד שאתן המנה דאין זכות כזה נקנה במשיכה, ומבואר מה שהקשה הקצוה"ח דא"כ משכון דאחרים ג"כ לא יקנה במשיכה, אבל לפ"מ שבארנו דעיקר כונת הר"י מיגש דא"א לקנות דין עבוט במשיכה אלא ע"י דין החוב, אבל כשכבר הוא עבוט ודאי נקנה במשיכה.
אך באמת הר"ן סיים שם ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו במשכנו בשעת הלואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה והכא נמי משכון לא הילך הוא. והנה אין ביאור לדברי הר"ן שמקודם כתב דלא קנה למשכון ומשו"ה אינה מקודשת, ואח"כ כתב דאפשר קנאו לשעבוד מ"מ אינו קונה אמה העבריה, דבמאי מיושב לו יותר קנין אמה מקנין קדושין, ואם נימא דלקדושין מועיל אם היתה קונה משכון א"כ מוכח מדין קדושין דלא קנתה משכון, והר"ן אזיל כאן באותו צד דקנה משכון, וצ"ל דכונתו אמה העבריה לאו דוקא וה"ה דאינו מקדש בזה אשה דלא הוי כסף גמור, דבאמה העבריה אמר הגמ' הואיל ומקדשא בכסף וצריך כסף דמהני בקדושין, ומזה ראי' דמשכון לא הוי הילך כיון דלא חשיב כסף לקנות בו, אכן לפי תירוץ זה תשאר לנו תמיהת הקצוה"ח, דהא קיי"ל דבמשכון דאחרים מקודשת, וחזינן דמשיכה קונה משכון, והי' אפשר לומר משום דבאמת היתה מקודשת גם בחוב של אחרים או לאו דלא סמכה דעתה, אבל באמת יש לעיין דאמאי לא יוכל למחול כשנתן לה משכון דאחרים וע"כ צ"ל דזוכה בחוב ע"י משיכה במשכון שאינו יכול למחול.
אכן נראה דהסבר השני הוא כן, דהנה אם נימא דזוכה גם כאן במשכון ונאמר דהוי הילך א"כ צריך לומר דכסף דאגיד גבי דמקדש לא כסף הוא דאל"כ לא הוי הילך אצל לוה ולכאורה איך הוא אגיד גבי קדושין הלא יש לו במשכנו וע"כ צ"ל דהמשכון אינו אלא בטחון ועיקר הוא שיש לו חוב על הלוה ואינו דומה למשכון דאחרים דלא אגיד גבי' דמקדש וכיון דאמרינן דוקא אגיד גבי דמקדש לאו הילך הוא וא"כ ה"ה גבי מלוה לא הוי הילך דהא עוד אגיד גבי הלוה.
והנה במה שכתבתי מקודם החילוק בין משכנו שלא ברשות ב"ד ובין נתן לו הלוה משום דבמשכנו שלא ברשות ב"ד כיון דאינו מאמינו ויש לו רשות לתבוע עפ"י ב"ד עביד אינש דינא לנפשי' אבל כשנותן לו הלוה אין כאן דינא דעביד אינש דינא לנפשי' יש לעיין דהא עכ"פ הרי קבל מן הלוה המשכון ובודאי מכיון שקבל דעתו שיהי' לו משכון על בטוחות ובמה גרע בזה שלא תפס מן הלוה אלא שהלוה נתן לו מדעתו.
ולכן נראה לומר דהנה בגמ' אמרינן אימר דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר, והרי"ף והרמב"ם פסקו דאפי' משכנו בשעת הלואתו קנה המשכון וכתב הרמב"ן דהא דאמר בשבועות ובב"מ ותסברא הוא רק דחי' בעלמא משום דמוכח דאפי' במשכנו בשעת הלואה ג"כ קנה משכון, ומ"מ קשה הדבר דהגמ' פריך זה בדרך פשיטות, והנה יש להבין אם נימא כפשוטו דהא דיליף ר' יצחק מולך תהי' צדקה הוא רק הוכחה דאם לא קנה משכון צדקה מנין, וא"כ צריך להבין דעיקר הקנין איך נעשה במשכון וע"כ צריך לומר דע"י זכות ההלואה קנה ע"י ב"ד המשכון וגם בלקח מעצמו עביד אינש דינא לנפשי', וכיון דחזינן עכ"פ דבכח הלואה אפשר לקנות משכון וא"כ למה לא יקנה בשעת הלואה מדעת הלוה מקו"ח, וע"כ צריך לומר דהא דיליף מולך תהי' צדקה אינו בגדר הוכחה אלא בגדר טעם דכיון דאמרה תורה ולך תהי' צדקה ע"כ דקונה המשכון והיינו דהתורה נתנה לו זכות המשכון במה שצוותה עליו התורה להשיב העבוט והנה זה ע"כ פשוט דגם בלא הפסוק דולך תהי' צדקה דמיני' ילפינן דקונה משכון, מ"מ הי' קונה זכות המשכון לענין שלא יוכל הלוה לתבוע ממנו בחזרה את המשכון דאל"ה לענין מה צותה תורה ליקח את העבוט, ומוכח דמזה לא הי' עוד הוכחה דקונה משכון דהי' אפשר דאינו אלא זכות בטוחות ולא קנין בגוף המשכון, אבל מדאמרה תורה ולך תהי' צדקה וצדקה שייך רק כשנותן ממונו וע"כ דיש לו קנין בגוף המשכון, ועתה סבר הגמ' דולך תהי' צדקה אינו רק ראי' אלא דהוא טעם וסברא דבקרא דולך תהי' צדקה נתנה לו התורה זכות שיהי' לו צדקה בהחזרת העבוט וע"כ דקונה המשכון ובזה אמר הגמ' שפיר דפסוק זה וזכות זו לא נאמר אלא היכי דאיכא השבת העבוט אבל במשכנו בשעת הלואתו דליכא מצות השבת העבוט בזה לא מצינו שזיכתה לו תורה קנין בגוף המשכון [ואף דלכאורה גם זה קשה דאיך יהי' קונה משכון בדברים שאין בהם דין החזרת העבוט וצ"ל דלא חלקה תורה] אלא דמ"מ כתב הר"י מיגש שפיר דבשעת הלואה קונה בכסף, והיינו דכיון דעכ"פ אשכחן אפשרות קנין בגוף המשכון ובודאי דעת הלוה כשנותן לו את המשכון בשעת הלואה שיהי' לו הכח כמו משכון שלא בשעת הלואה אלא דמקדים ונותן לו בשעת הלואה וכיון שאפשר זכות כזה מצד עיקר דיני קנינים שיהי' קנין למחצה כזה לכן כשנותן לו בשעת הלואה קונה במעות וזהו כמו שמוכח משאר סוגיות שהביא הרמב"ן, אבל אינו סותר ד' הגמ' דאמר אימור דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה דעיקר דינא דר"י לא שייך אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, [ואפשר דנ"מ דלמ"ד מעות אינו קונה אפשר דלא יקנה במשכנו בשעת הלואה, ויש לעיין בסוגיא דב"מ דף מ"ח דלפי המבואר בש"מ בשם הריטב"א משמע שם דדין יחוד הוא רק למשכון, ומ"מ למ"ד מעות אינם קונות לא קנה אפי' למשכון, ונמצא ד' הר"י מיגש דוקא לדינא אליבא דר"י דמעות קונות.
והיה אפשר לומר דלפ"מ שבארנו דאפשר זכות של בטחון גם בלא קנין בגוף המשכון, א"כ באמת אינו מוכח כלל דרוצה המלוה לקנות בגוף המשכון אף דנ"מ לו לענין שמיטה ולקדש בו את האשה, אבל להיפוך הלא יתחייב בשמירה, ובשלמא במשכנו שלא בשעת הלואתו, נוכל לומר חדא כיון דעיקר המשכון הוא רק כדי שלא תהי' שביעית משמטת ושלא תעשה מטלטלין אצל בניו ואפי' בדברים שאין צריך להחזיר מ"מ כבר קבעה התורה דין אחד דגם בל"ז מוכרחים אנו לזה שלא חלקה התורה וכנ"ל, ועוד דאפשר לומר דבאמת משום זה גופא נתנה לו התורה דין קנין כדי שיהי' שומר שכר [ולפי"ז שוב לא נצטרך לומר דולך תהי' צדקה הוא טעם וסברא ואולי ב' הטעמים איתנהו] וכ"ז במשכנו שלא בשעת הלואתו דאם לא יהי' בדין דקונה לא יהי' שומר שכר ובשביל זה מתחייב והכא לקח המשכון בע"כ לכן על אופן זה לקח שיתחייב בשמירתו, אבל במשכנו בשעת הלואה דנתן לו מדעתו א"כ מנין לנו שהוא מרוצה לקנות קנין הגוף במשכון, ואפשר אינו רוצה להיות שומר ואף שתשמיטהו שביעית בכ"ז מנין שרוצה בכך אם עוד רחוק משביעית שיוכל לעשות גוביינא ואף דמשמע דשניהם שוין וכמו דדין שביעית תלוי בדין קנין המשכון כן נמי הא דנעשה מטלטלין אצל בניו תלוי נמי בכך, מ"מ נראה פשוט דזהו דוקא בהחזירו דלא אסמכתי' עלי' אבל בלא החזירו לא גרע מאשלי דקמחונא עיין [כתובות דף ס"ז] א"כ נוכל לומר פשוט דקודם דידעינן דהוי ש"ש גם בלא קנין לא הוי אמרינן דקנה אבל עכשיו שפיר קנה מטעם כסף וכנ"ל, ומה שיש לבאר עוד בזה ובשי' הרמב"ם והרי"ף כתבתי בספרי בפ"ד מהל' טוען ונטען הל' ו' עיי"ש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה