אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה יא
וכן אם נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בו. אם אמר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה הרי זו מקודשת. ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת בו ושתקה אין זה כלום שכל שתיקה שלאחר מתן מעות אינה מועלת. אבל אם אמרה הן אחר שנטלה הרי זו מקודשת. החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היה ביניהן שידוכין הרי זו מקודשת ואם לא שידך אינה מקודשת עד שתאמר הן. ואם אמר לה אחר שנטלה החוב שלה הרי את מקודשת בו אפילו אמרה הן אינה מקודשת. שהרי לא הגיע לידה ממנו כלום אלא שלה נטלה וכבר נפרע חובו משעה שנטלה ואינה יכולה לחזור ולתובעו בחוב פעם אחרת.
ואינה יכולה לחזור ולתובעו, הנה סוף דבריו אינם מובנים, דאם כדי ליתן טעם על מה שאינה מקודשת הלא כבר כתב וכבר נפרע חובו משעה שנטלה ולמה לו להרמב"ם להאריך עוד יותר דכיון שכבר נעשה שלה אינה מקודשת דבמה תתקדש, ואם הוא דין בפ"ע שאינה יכולה לחזור ולתובעו בחוב פעם אחרת אינו מובן על מה קאי אם על זה שאמרה הן אחר נתינה וא"מ ובזה בודאי נפרע חובה כיון שאינה מקודשת ונשארו המעות לפרעון החוב ואם הוא ארישא היכי דמקודשת מ"מ אינה יכולה לחזור ולתובעו בחוב א"כ הו"ל למיתני ברישא ולפלא שלא העירו מזה מפרשי הרמב"ם.
והנה המ"מ כתב ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש חזר ואמר לה שלא חזר בו מן הפרעון אלא שדעתו שתתקדש ושתהיה נפרעת וחזר דקתני חזר לדבר עמה וכ"נ מדברי בעל הלכות עכ"ל, וצריך לבאר דמה דחקו להרמב"ם לפרש הברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב וחזר ואמר התקדשי לי בו בשלא חזר בו מן הפרעון, ואמאי אינו מפרש כפשוטו שחזר בו מן הפרעון ויהי' ממש כההיא דגזל דמפרש הירוש' שהוא חייב לה סלע.
ונראה דהנה יש להעיר בהא דקדשה בגזל דידה ואמרה הן דבשעת מתן מעות מקודשת ולאחר מתן מעות אינה מקודשת, ובפשוטו דלאחר מתן מעות אינה מקודשת בכל גווני גם אם חזרה בתכ"ד ואמרה הן ולכאורה אמאי לא נימא בזה תכ"ד כדבור דמי, ואף דאמרינן בר ממקדש ומגרש היינו דוקא אם חזרה מהקדושין בזה אמרינן דל"מ, אבל איפכא אם חוזרת ומתרצית להתקדש בזה הא ודאי דתכ"ד כדבור דמי, וא"כ אמאי לא מחלקינן כן לענין קדשה בגזל דידה, איברא דבגזלה אין זה קושיא כלל דמה דאמרינן דבגזל דידה באמרה הן מקודשת היינו משום דהיא מקנית לו הגזלה שיקדשנה בזה אבל לאחר מתן מעות במאי יקנה וכבר אינה ברשותו, וכ"ז הוא בגזל, אבל בחוב דגם בזה אינה מקודשת כשאמר לה לאחר מתן מעות, ואמאי לא נימא דאם רצתה להתקדש תכ"ד לנתינה דבזה אמאי לא תוכל לחזור ויחזרו מעות להיות שלו וכיון שנתרצית תהי' מקודשת, ונראה שבשביל זה פי' הרמב"ם גבי קדשה בחוב שלא חזר בו מן הפרעון, דאם נימא שחזר בו מן הפרעון א"כ אם רצתה לאחר מתן מעות תכ"ד הוי מקודשת, [ואף שהתחיל באמירה אחר הנתינה ואמירתה הן הי' אחר כדי דבור מ"מ כיון שהוא התחיל תכ"ד נמשך אמירתה לשלו ומיקרי תכ"ד ועי' בתוס' כתובות דף ל"ג], אבל כיון שלא חזר בו מן הפרעון אלא שרוצה שתתקדש בחזרת החוב, וכיון שהמעות נשארו שלה ואין כאן חזרה בזכית המעות, אלא שהסכימה אחר כ"ד להתקדש בחזרת החוב א"כ אין לה במה להתקדש כיון שהמעות שלה כבר, ולכן זהו שכתב ואינה יכולה לחזור ולתובעו בחוב פעם אחרת, והיינו שאף שחזר ואמר הרי את מקודשת בו מ"מ אינו חוזר מפרעון החוב ולכן ל"מ אף שאמרה הן.
נמצא דכ"ז בחוב צריכין אנו לאוקמה שקדשה בחזרת החוב ע"מ שתתקדש ותתקבל חובה, ובלא"ה מקודשת אחר נתינה כשנתרצתה תכ"ד, אבל גבי גזלה נוכל שפיר לפרש הברייתא בסתם וכדברי הירושלמי שחזר בו מן ההשבה וחייב לשלם לה סלע, ורק בחוב הוכרח הרמב"ם לפרש דמיירי שקדשה בהחזרת החוב, ועי במש"כ בהל' י' בדברי הבה"ג.
והנה המ"מ הביא דברי הרשב"א שכ' ולפי פירוש זה אפשר שאם חזר וא"ל לא לפרעון אלא לשם קדושין וקבלתו ושתקה מקודשת ואפי' לא שידך וצריך תלמוד עכ"ל, והרמ"א בהג"ה סי' כ"ח סעיף ג' כ' להדיא דבחזר בו מן הפרעון מקודשת ודאי לשי' הרמב"ם וכנראה מפרש מה שסיים הרשב"א בחידושיו בצ"ע וכן המ"מ שסיים בוצריך תלמוד, היינו אם האמת הוא כדברי הרמב"ם, אבל לשי' הרמב"ם שמפרש בלא חזר בו מן הפרעון, נקטו לדבר פשוט דבחזר מן הפרעון מקודשת וא"כ הרמ"א שהביא דעת הרמב"ם כתב זה בפשיטות, אכן לדעתי הדבר צ"ע טובא, דהרי הרשב"א מפרש ג"כ הסוגיא כהרמב"ם דבלא חזר בו מן הפרעון איירי כמש"כ בחדושיו בפ"ב דגיטין אההיא דכתב לה גט ע"ג טס של זהב וכו' שכ' וכענין שאמרו בפ"ק דקדושין כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר התקדשי לי בו מקודשת וכפי מה שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חוזרת וגובה ממנו, ומ"מ כתב בתשובה אלף רכ"ז הובא בט"ז ס"ק ה' וז"ל וכיון דמעיקרא אמר שנתנו לפרעון אפי' חזר ואמר לא לפרעון אלא לקדושין אפשר לה לומר אני לא לקדושין קבלתי אלא דעתי בזה לפרעון כמו שאמר תחלה וכו' ומש"כ אפי' חזר ואמר לא לפרעון אלא לקדושין היינו שאמר קודם נתינה, דאם אמר אחר נתינה א"כ מה לו לטעמא שיכולה לומר אני לא לקדושין קבלתי, תיפוק לי' דאפי' אמרה הן לא מהני אחר מתן מעות בחוב דידה, ודוחק לומר דמיירי דתכ"ד וכמש"כ, ועוד דלא שייך לומר אני לא לקדושין קבלתי דהא בודאי לא לקדושין קבלה כיון שלא הזכיר כלל קדושין וכיון שאינה רוצה לחזור תוכל להחזיקם בחובה, וודאי דכונת הרשב"א בזה שכ' וצ"ע היינו אם גם להרמב"ם דמפרש שלא חזר בו מן הפרעון אפשר דמ"מ גם בחזר בו מן הפרעון אינה מקודשת, ובתשובת הרשב"א פשיטא לי' להך גיסא דאינה מקודשת, ואינו דומה לנתן לה מתחלה לשם קדושין דאף דחייב לה, פשוט לי' להרשב"א דמקודשת, דהתם ודאי אינה נאמנת לומר שקבלה לשם פרעון חובה, כיון שקבלה בסתם מהכ"ת נימא שרוצה לגבות בע"כ של לוה, ובזה כ' הרשב"א גם מתחילה כשמפרש הסוגיא בחזר בו מן הפרעון מ"מ כ' דהיכא שלא הזכיר כלל מענין החוב מקודשת, אבל כשדבר מענין החוב יש מקום לומר דיכולה לטעון שלשם פרעון החוב נתקבלה, ונמצא דמה דפשוט לי' להרמ"א בשם הרמב"ם והבה"ג דאם חזר מן הפרעון מקודשת, הנה לא פשיטא להרשב"א והבה"ג שסיימו בוצ"ע ואדרבא פשיטא לי' להרשב"א בתשובה להיפך, ומהרמב"ם אין הוכחה כלל דהרי גם הרשב"א שמפרש בגיטין כהרמב"ם פשיטא לי' בתשובה דאינה מקודשת, ופלא על הט"ז שהביא ד' הרשב"א בתשובה ולא העיר בזה כלום.
והנה הט"ז הביא דברי הב"ח שהביא דברי הרשב"א בתשו' סי' קל"ז שכתב אם לא הגיע זמן פרעון אפי' קבלתו בשתיקה ולא שדיך מקודשת עכ"ל, והט"ז השיג עליו דאינו כן, והביא דברי הרשב"א שהבאנו למעלה שסיים הרשב"א בדבריו וז"ל לפי שאפי' לא אמר לה לפרעון ומסרו לה סלע בפקדון או להוליכו לאיש אחר וקבלתו בשתיקה אפי' הכי יכולה לומר לא לדעתך קבלתיו אלא לדעת פרעוני והוא שהגיע זמנה של מלוה, וכ' ע"ז הט"ז דלא כתב האי מילתא דהגיע זמן פרעון אלא בפקדון שהיא יכולה לתפוס הכסף בפרעון שלה ולא אזלינן בתר דידי' אלא בתר דידה, והיינו בהגיע הזמן דוקא, וכל זה הוא אם נתן לה פקדון והיא רוצה לתפוס בחובה, אבל גבי קדושין שאומר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך אין נ"מ בין הגיע זמנה ללא הגיע, ואם קדשה בסתם אפי' הגיע זמנה מקודשת אלו דברי הט"ז ע"ש, אכן באמת כתב כן להדיא הרשב"א בחידושיו גבי כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר התקדשי לי בו וכ' ע"ז יש לפרש שחזר ואמר לא לפרעון וכו' דאע"ג דהדר אמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשם פרעון קבלתיו כמו שאמר תחלה והוא שהגיע זמנו, [ויש ט"ס ברשב"א שסיים אבל הי' חייב לה ולא הגיע זמנה ותיבות ולא הגיע זמנה ט"ס דמוכח הוא, שכתב אח"כ ואע"ג דלענין דינא הדין עמה ואם לא הגיע זמנה אין הדין עמה לתפוס ולהדיא הא כתב בת' רשב"א הנ"ל דאינה יכולה לתפוס בלא הגיע זמן] מפורש ברשב"א החילוק בין הגיע ללא הגיע לענין קדושין ולאו דוקא לענין חוב, ובאמת הדבר פשוט דאם אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך ולא חזר בו מן הפרעון אלא שרוצה לקדשה בחזרת החוב וכמו שמפרש הרשב"א אח"כ, בזה ודאי אין חילוק בין הגיע ללא הגיע כיון שאינו חוזר בו מפרעון החוב אלא שרוצה שתתקדש ג"כ, אז היא ודאי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, אבל בחזר בו מן הפרעון ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו לך כ"א לשם קדושין א"כ ודאי נ"מ בזה בין הגיע זמן פרעון ללא הגיע דאם כבר הגיע זמנו א"כ אף שחזר בו מן הפרעון ואמר לשם קדושין אני נותנו לך יכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון שכבר הגיע זמן פרעון אבל אם לא הגיע זמן פרעון ואמר תחלה כנסי סלע זה שאני חייב לך ואח"כ חזר בו מפרעון ואמר לשם קדושין א"כ כיון שלא הגיע זמנו יכול לחזור בו, ומקודשת ודאי, דאינה יכולה לומר דידי שקלי, ומשו"ה כתב הרשב"א בחדושיו בהתחלת דבריו כדמיירי כשחזר בו מן הפרעון וכן בתשובה דמיירי בכה"ג בזה ודאי אין חילוק בין הגיע זמן או לא, ולא כמש"כ הט"ז, דאינו אלא לענין פקדון דבזה נ"מ גם לענין קדושין, אבל במה דמיירי הט"ז שהוא באופן שכ' הרמב"ם והמחבר שלא חזר מן הפרעון ודאי אין נ"מ בזה וכנ"ל, ואולי יש להצדיק בזה גם את דברי הב"ח שהוא לא דבר כלל מזה אם חזר מן הפרעון ומדברי הטור משמע דאיירי בחזר מן הפרעון וא"כ יש נ"מ בין הגיע או לאו אך בכ"ז קשה שלא הזכיר דברי המחבר והרמ"א, והם דברים פשוטים ומצאתי שכ"כ הא"מ.
ואכתי נשאר לנו לבאר בעיקר שי' הרמב"ם והבה"ג דאיירי בלא חזר בו מן הפרעון ודעתו שתתקדש ותתקבל חובה בסלע זה וצריך ביאור דאיך מהני זה בקדושין שצריך שיתן לה כסף בשביל הקדושין, ובפרט לשי' הרמב"ם דמשמע מדבריו שצריך הנאת כסף כמבואר מלשונו כמה פעמים בהלכות אלו, ואינו דומה למש"כ הרשב"א לדמות להא דהתקבלי גיטך והתקבלי כתובתך, דבגט אין דין נתינת כסף ורק שלא יהו אותיות פורחות באויר ובזה מהני מה שנותן לה בתורת פרעון, אבל בקדושין איך מהני מה שנותן לה בתורת פרעון גם לקדושין וביותר קשה לפ"מ שנבאר בהל' ט"ו דדינא דכסף בין לגבי קדושין בין לגבי מכירה כיון דמוכרח מגמ' דב"ק דף ע' בהא דעקוץ תאנה מתאנתי ותיקני לי גנבותיך דפריך דהא קלב"מ ולא אמרינן זיל שלים ולכן לא הוי מכירה, ומוכח דכסף אינו קונה, אלא היכי שאפשר להתחייב עבור הכסף, וא"כ כאן דאי אפשר לה להתחייב עבור תשלומי החוב אין זה כסף קדושין להתקדש בו ולפ"מ שנבאר שם א"ש, עמש"כ שם.