אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה י
גזל את האשה או גנב ממנה או חמסה וחזר וקידשה בגזל ובגניבה ובחמס שלה ואמר לה הרי את מקודשת בו אם קדם ביניהן שידוכין ונטלה ושתקה הרי זו מקודשת ואם לא שידך אותה מעולם אף ע"פ ששתקה כשנתן לה דברים אלו בתורת קדושין אינה מקודשת ואם אמרה הן הר"ז מקודשת.
גזל את האשה, המל"מ הביא דברי הב"י וז"ל כתב הר"ן לפי זה נראה שנתקבלה קידושיה ונתקבלה גזלתה, אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע, והרמ"א פסק כד' הירושלמי דצריך לשלם גזלותי', ומפרשים דמה דאמרינן דשדיך מהני היינו שמקנה לו גזלתה לשם הלואה, ודברי הירושלמי צריכין ביאור דכיון שהקנתה לו גזלתה במה נתחייב ומנין מוכח לנו שהוא רוצה להתחייב דהא הוא אומר שמקדשה בנתינת הגזלה, והנה לפמש"כ בהל' ז' לבאר דברי הירוש' דאהא דאמר ויהא חייב לה סלע מסיק עלה אילו איתמר כלי יאות סלע דרכו להתחלף ודברי הירוש' תמוהים בבאורם ובארתי דבעיקר הגזלה מהני יאוש דלא גרע מאבדה ועיקר דין יאוש מאבדה יליף לה בגמ', כמבואר בב"ק דף ס"ו, אלא דאיכא דין ושלם דע"ז לא מהני יאוש ובכלי יש דין ושלם על עיקר החפץ משא"כ בגנבת ממון עיין שם, אכן נראה יותר דגזלן מתחייב תיכף בשעת הגזלה בתשלומי ממון אם לא יחזיר את החפץ דכן מוכח מהמכילתא שהבאנו דלמד מקרא דאינו צריך לשלם גם אחר השבה דאמר במכילתא יכול יהא משיב ומשלם ת"ל גזלה גזלה משלם ואין משיב ומשלם, וזהו דין הש"ל בגזלה, וממילא אפשר דמתי נפטר מושלם כשהוא מחזיר הגזלה בתורת השבה אבל כשמחזיר לה הגזלה באופן שתתקדש הוי כמוכר לה הגזלה ואינו מקיים מצות והשיב ואף דכשמוחלת לו לגמרי הגזלה פטור מלשלם דהוי כמו השבה והיינו משום שמחלה לגמרי אבל כשהיא מקנית לו הגזלה באופן שיתחייב לשלם שפיר יכולה למחלו ולהקנותו באופן שלא יהי' בזה השבה וכמו באופן שמוכרת לו דחייב לשלם כיון שלא החזיר בתורת חזרת הגזלה וה"נ היא מקנית באופן שלא יהי' בזה קיום השבת גזלה וממילא נשאר עליו החיוב תשלומין והוא ג"כ באופן זה קדשה דהא לא הזכיר שרוצה דוקא שיקיים בזה השבת גזלה.
והנה המל"מ כתב עוד ואין ספק דכ"ש הוא באמר כנסי סלע זה שאני חייב לך דצריך לשלם חובו, אך ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו אההיא דכתב לה גיטה ע"ג טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך וכתבותיך דנתקבל גיטה ונתקבלה כתובתה שכ' וכעין שאמרו כנסי סלע זה שאני חייב לך והנה לדעת הרשב"א נראה דכ"ש גבי גזל דידה דאין צריך לשלם לה גזלתה וכל זה הוא הפך הירושלמי עכ"ל, הנה תלה המל"מ דין קדשה בגזל בדין קדשה בחוב ואם בקדשה בגזל צריך לשלם לה כ"ש בקדשה בחוב שלא נפטר מחובו, וכ"כ הגר"א בס"ק י"ג, והא"מ השיג עליו דקדשה בגזל הא לא הזכיר שרוצה שתתקדש בחזרת הגזילה אבל בקדשה בחוב אם כדברי הר"ן דמיירי בחזר מן הפרעון ודאי חייב לשלם אבל לדעת הרמב"ם שלא חזר מן הפרעון אלא שהחזיר לה חובה ואמר לה התקדשי לי בזה א"כ ודאי דמחלה חובה כמש"כ הרשב"א ונתרצית להתקדש בהחזרת החוב, ובאמת מש"כ הא"מ זה מדעת דנפשי' והדברים מבוררין ברשב"א שמתחלה דימה דין קדשה בגזל לקדשה בחוב ואח"כ כ' ומיהו בגזל דידה וקדשה סתם מפרש בירוש' שהוא חייב לה לשלם כדי גזלה וכו' וההיא דחטף ורשכא וכו' וא"נ שאני התם דמפרש לה בהדיא וכו' ולפי פי' זה אפשר וכו' עי"ש בדבריו ומוכח בהדיא דסובר הרשב"א דבגזל סתם כיון שלא הזכיר חזרת הגזלה לא הקנתה לו אלא ע"מ שישלם לה אבל בקדשה בחוב שהזכיר החוב א"נ בקדשה בורשכא שהזכיר החזרה א"צ לשלם ומה שהזכיר הרשב"א וורשכא כוונתו אם הי' שדיך דבגמ' מיירי בלא שדיך ולפלא על הגר"א ז"ל שלא הרגיש בדברי הרשב"א שדעתו להשוות דעת הרמב"ם עם דברי הירוש' והגר"א ז"ל עשה מחלוקת, אכן מדברי הבה"ג בהל' קדושין (דף נ' בדפו"י) שכ' וז"ל והיכא דחטף מידי מאשה ואהדרי' ניהלה ובעידנא דקא מהדר אמר לה איקדש לי בגוי' אי נמי אמר לה שקול הני זוזי דהוי מסקית בי ובעידנא דקא מהדר לה אמר לה איקדש לי בגוייהו וכו' ומוכח להדיא שהדינים שוים דבחדא כללא כייל להו.
אכן באמת יש לעיין בדברי הבה"ג דמדברי הרמב"ם בהל' י"ב לא משמע כדברי הרשב"א דהטעם הוא בשביל מחילת החוב כל' הרשב"א דמחלה חובה ואינה חוזרת וגובה ממנו, אלא דאפשר להתקדש בחזרת החוב אם היא רוצה בכך, עי"ש ובמ"מ, ואולי זה גופא הוא גדר מחילה, אכן אם נימא דאפשר להתקדש בעיקר חזרת החוב, נראה דכ"ז הוא בחוב, דממון דידי' הוו, אבל בחזרת גזלה אם יאמר שמקדשה בעיקר השבת הגזילה אינו יכול לקדשה אפי' אם תרצה, דאין לה במה להתקדש, דדוקא אם אמרי' דמחלה לו ונעשה שלו אז אפשר שיקדשה בזה, אכן מדברי הבה"ג מוכח דגם גבי חזרת גזלה אפשר שתתקדש בעצם חזרת הגזלה דבחוב כ' המ"מ בהל' י"ב דמוכח מדבריו דמהני בכה"ג, והבה"ג כתב זה גם גבי חוב וגם גבי גזלה, וצ"ע בזה.
והנה הלח"מ בהל' י"ב הקשה דאי אמרינן דדוקא אם אמר שתתקדש בחזרת החוב אז בעינן שדיך, אבל אם חזר מן הפרעון לא בעינן שדיך א"כ מנ"ל לר"נ להוכיח בגמ' דף י"ג דבגזל בעינן שדיך הא מצי לאוקמא דמיירי שאמר בפירוש שאינה מקדשה בחזרת הגזל, ובזה כ' הלח"מ ליישב דמשמע דקדשה בסתם, אך הקשה עוד לפ"מ שכ' הרשב"א דגבי חוב אם קדשה סתם ודאי לא בעינן שדיך א"כ מאי מוכיח ר"נ דילמא בגזל משו"ה מהני משום דקדשה בסתם, וכ' הלח"מ ליישב ב' הקושיות דבגזל ודאי דעתה לקבל הגזל בתורת חזרה בשביל שהוא שלה ודוקא גבי חוב אפשר דכונתה שישלם לה חובה בפעם אחרת, ולפ"ד הלח"מ צריך לומר דעיקר ראית ר"נ דמייתי ראי' מחוב לגזל הוא דלא נימא דתמיד היא ודאי מקבלת אדעתא דידי' וכיון דגבי חוב אמרינן דלא קבלה אדעתא דידיה בלא שדיך, ה"נ בגזל בלא שדיך.
אכן יש לעיין לפ"מ שפי' הרשב"א בגמ' דעובדא דורשכא ודאי הי' כונתו על קדושין בחזרת הגזל והיינו באופן שלא יצטרך לשלם וגבי קדשה בגזל מיירי שקדשה סתם וממילא הוא מתחייב לשלם דאחר שהביא את דברי הירושלמי דבגזל צריך להחזיר דמים כ' ע"ז וההיא דחטף ורשכא דילמא אף הוא חייב לשלם את דמיו, וא"נ התם שאני דמפרש לה בהדיא אי יהיבנא לך מקדשת לי דמשמע דבחזרתו בלבד הוא דמקדשה עכ"ל נמצא דבמעשה דורשכי קדשה בהחזרת הגזלה, א"כ קשה מאי פריך מזה ע"ז, דילמא בעובדא דורשכא אמרינן שפיר דבסתמא אינה מרוצית להתקדש בחנם, ומהיכי תיתי נימא שתמחול לו הגזילה ומה שקבלה אמרינן שקבלה בשביל שהיא שלה, אבל בקדשה בגזל כיון שישלם לה אמרינן שכיון שכל הנשים רוצות להתקדש כמש"כ הרשב"א גבי קדשה בחוב סתם לכן גם בגזל שלה היא מרוצית ומקנה לו באופן שישלם לה אפי' לא שדיך, וכן יש להקשות מה מוכיח מקדשה בחוב דשם שפיר כיון שקדשה בחזרת החוב שפיר אמרינן דבסתמא אינה מרוצה אבל קדשה בגזל כיון שישלם אמרינן דמסתמא מרוצית ובאמת זהו קושית הלח"מ, רק שהלח"מ לא הזכיר כלל טעם התשלומין אלא טעם מה שהצריך הרשב"א גבי חוב לומר לה שאני חייב לך דדוקא אז בעינן שדיך, וע"ז תי' שפיר דגבי גזל בסתם הוי כמו בחוב כשהזכיר שאני חייב ליכי, אבל לפמש"כ דעיקר החילוק ביניהם דבגזל מיירי באופן של תשלומין ובחוב בלא תשלומין אינו מיושב בתירוצו.
והנראה בזה דהנה יש לעיין במה דאמר ר"נ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דמשמע דהטעם הוא משום דיכולה לומר ולכאורה גם בל"ז כ"ז דלא ידענא הסברא דבשדיך היא מקנית לו הגזל א"כ אפי' תתרצה להתקדש בגזילה ג"כ אינה יכולה להתקדש ובאמת כבר העיר הגר"א בזה במה שכתב הרמ"א ואינה נאמנת לומר שבתחלה קדשה לשם קדושין וזה קאי ארישא על לא שדיך כמש"כ בח"מ וכ' ע"ז הגר"א ז"ל בס"ק י' וז"ל דלכאורה משמע שם דאמר יכולה למימר וכו' דוקא באמרה כן וא"כ מאי פריך קדשה בגזל כו' דהתם בסתמא עכ"ל מזה נדע רק דאינה צריכה לומר כן, אלא דבסתמא אמרינן דכיונה ליקח בתורת שהוא שלה ולא לשם קדושין, וממילא אף אמרה אח"כ דכיונה לשם קדושין לא מהני דהוי דברים שבלב, ולשון אינה נאמנת אינו מדוייק דהא לעצמה ג"כ אינה צריכה לחוש לקדושין, אבל מ"מ קשה דבלא סברא זו דלא כיונה לשם קדושין הא אפי' כיונה לא צריך להיות מהני כל זמן דלא נימא דהקנתה לו הגזילה וא"כ מהיכי תיתי נימא בלא שדיך דהקנתה לו הגזילה, וצריך ע"כ לומר דאם נימא דבודאי רצתה להתקדש מדקבלא בשתיקה א"כ בודאי הקנתה לו הגזילה דאשה יודעת שאין מקדשין בגזל דע"כ צ"ל כן דאם נימא דאפשר אינה יודעת א"כ אפי' שדיך לא הוי מהני לומר דהקנתה לו, ולכן עיקר מה דחידש רב נחמן הוא דמקבלתה בשתיקה אין ראי' על רצון בקדושין דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולכן שפיר אין לחלק בין היכא שבא לקדשה בעיקר חזרת הגזילה ולהיות נפטר בזה ובין היכא שבא לקדשה בגזל ולהתחייב לשלם משום דבלא הוכחה ממה שקבלה בשתיקה מסתבר לר"נ דבכל אופן א"צ להיות מקודשת דבקדושין צריך להיות ראי' מקבלתה בסתמא שמסכמת על קדושין כמש"כ בפ"ד הל' כ"א באריכות, ואף דגבי קדשה בחוב לא הזכיר שאני חייב ליכי פשוט להרשב"א דמקודשת אף דהיתה יכולה לתפוס בשביל עצמה דהא כתב הרשב"א דלענין דינא הדין עמה אכן אינו דומה דבגזל כיון שהחפץ שלה הוא וכדי שיוכל לקדשה צריך שתקנה לו את החפץ דבלא זה הא אין לו במה לקדשה ולזה הא אין ראי' מקבלתה דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אבל בהחזרת חוב דהמעות הא לא זכתה בהן ורק דנאמר שתגבה בחובה בזה כיון שנתן לה בסתם והיא קבלתם אין לנו לאמר שגבתה בע"כ של בע"ח, ופשוט.
והנה המחבר חולק על הרמ"א וכ' או אפי' לא שידך תחלה וכשאמר התקדשי לי בזה ונתנו בידה ואמרה הן הרי זו מקודשת ומשמע אף שאמרה הן אחר שנתן בידה וקשה דמה מהני מה שאמרה עכשיו כיון שעתה אינה יכולה שוב להקנות לו הגזלה, וצריך לומר דבזה נאמר הוכיח סופו על תחלתו ונתברר שכבר הקנתה לו הגזלה כשהי' בידו, ולכאורה קשה דהא בחולין דף ל"ט מבואר דהוי ספק אי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו, דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר, אך י"ל דשם מחלק הגמ' מאמר כתבו ועלה לגג דשאני התם דאמר כתבו ומוכח דאף דברי שאמר כתבו אין נותנין וכן אם מעצמו נפל, אבל לזה מהני כתבו דאמרי' הוכיח, וה"נ כאן דאמר ר"נ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ולמה צריך לזה תיפוק לי' שהוא שלה וכבר בארנו דכיון דקבלה בשתיקה אמרינן דהקנתה לו וע"כ שיש לנו סברא לומר דאשה רוצית להתקדש אפי' בלא שדיך ולכן הוי קצת ספק ובזה אמרינן הוכיח סופו על תחלתו.