אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה ז

הלכה ג

המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר בייאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אשה ובא בעל הבית אע"פ שאומר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת, ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק.
שקנה אותו דבר ביאוש, כ' המ"מ ואף ע"ג דקיי"ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד אשה הרי יש כאן יאוש וש"ר כשהוא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל, והנה הקצוה"ח בסי' שנ"ג הקשה דהא בקדושין בעינן כסף קידושין משלו, והכא לפני שינוי רשות אכתי לאו שלו הוא, וכ' לבאר עפ"ד הרשב"א בפ' מרובה בהא דאמרינן הקדישן הקדש דמעיקרא חולין והשתא הקדש, והקשה הרשב"א דאכתי היכי חייל הקדש כיון שהקדיש דבר שאינו שלו וכ' משום דאיכא שינוי השם קנאה הגזלן בזה השינוי וקנייתו והקדשו באין כאחת, וזהו כונת המ"מ, וכ' עוד הקצוה"ח דזה ניחא בשינוי השם אבל בשינוי רשות דטעמא משום דבהיתרא אתא לידי', היכי אפשר שיקנה הגזלן דבאיסורא אתא לידי', ויישב עפ"י שיטת הרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש נמי קנה, וע"כ דאינו סובר משום דבהיתרא אתי לידי' וכדברי הקצוה"ח כ' גם היש"ש בפ' מרובה אלא שלא הזכיר דברי הרשב"א.
ובאמת הדברים תמוהים דבשלמא ביאוש ושינוי השם דהיינו בתרומה או בהקדש בקדשי מזבח דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן שייך שפיר לומר דהקדשו וקנייתו באין כאחד דגם אחר שתרם או שהקדיש לא יצא מרשותו, אבל בקדשי בה"ב דהוי שינוי רשות כמש"כ הרשב"א בב"ק דף ס"ז, או בלוקח איך שייך לומר דכיון דהלוקח או ההקדש קנאו קנה הגזלן, ואיך שייך לומר בזה בב"א דלא דמי כלל לגיטו וידו באין כאחת דהתם שניהם על רשות העבד אבל הכא איך אפשר דע"י רשות הלוקח או ההקדש דקנאום ביאוש וש"ר יקנה הגזלן והם דברים הפוכים, ומה שהביא מדברי הרשב"א עיינתי ולא מצאתי שם דקנה הגזלן, דז"ל הרשב"א בפ' הנזקין [ובפ' מרובה ליתא] בסוגיא דחטאת הגזולה כ' וז"ל ואי קשיא לך היכי מצי מקדיש ליה י"ל כיון דשינוי השם א"נ ש"ר קני הקדשו וקנייתו באין כאחד עכ"ל ולהדיא דכ' כן הרשב"א גם על יאוש וש"ר והרשב"א אינו סובר כהרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש קנה כדמוכח מדבריו דר"פ הגוזל ומאכיל ע"ש בדבריו.
והרמב"ן בס' המלחמות ס"פ הגוזל ומאכיל כ' ואע"ג דאמרינן מעיקרא חולין והשתא הקדש דאלמא משום שינוי רשות ליכא, משום שארא נקט לה למימרא דבכולהו איכא נמי שינוי השם ולפיכך תרומתן תרומה דאילו משום ש"ר לא הוי תרומתן תרומה ולא מעשרותן מעשר אלא דקני כהן והוי ממוניה, אבל מ"מ חולין גמורין הן ואידך דברשותי' טבל אלא דמשום שינוי השם הוי תרומה ומעשר ברשותא דגזלן ומתקן אידך, ואיכא למימר נמי דלא הוי ממון כהן דכיון דלא תקן צריך הוא הכהן להחזיר שלא חלה עליו שם תרומה ובטעות בא לידו, אבל בהקדש מההיא שעתא דאוקמה ברשות גבוה איתסר להדיוט עכ"ל. וכונת הרמב"ן במה דשו"ט לגבי תרומה הוא אם יתן התרומה לכהן ויהי' ש"ר ובזה כ' דעכ"פ לא מהני להתיר הטבל, ולכן כ' אח"כ דאפשר דגם התרומה לא יהי' לכהן דבטעות בא לידי', ומשמע דלא שייך בב"א שיתרום ברשות הכהן והתרומה וזכות הכהן יהיו באין בב"א, דגם זה לא יועיל דכיון דרוצה ליתן לכהן תרומה, וכ"ז שלא זכה כהן אינו תרומה דאינו שלו, ועכ"פ מבואר מד' הרמב"ן דבהקדש לא זכה הגזלן ורק בתרומה משום דאח"כ הוא נמי שלו, [אלא שצ"ע למ"ד טוה"נ אינה ממון]. ומ"מ לא קשה היכי מקדש דהא אינו שלו, דקרא כי איש כי יקדיש את ביתו אינו דין דוקא בהקדש דה"נ ילפינן מני' דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וכמו דגבי הדיוט ניחא לן דמהני ש"ר, וכ' הרשב"א בר"פ הגו"מ דדוקא במכר הו"ל ש"ר ולא בגוזל מן הגזלן משום דלזה מהני זכות הגזלן דהוי ברשותו לענין זה שיכול לקנות בשינוי, וכן למ"ד יאוש לחודיה קני, ה"נ מהני גם למ"ד יאוש לא קני למסור רשותו להלוקח, והלוקח קונה ביאוש וש"ר ה"נ בהקדש יכול הגזלן להקדישו ולאוקמי ברשות הקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
ונראה פשוט דאין דעת הרשב"א כלל לומר דהגזלן קונה במה שההקדש קונה, ומה שהוצרך לומר דההקדש וקנייתו באין כאחד כונתו משום דיש לחקור בהא דאמרי' דקונה ביאוש וש"ר אם צריך דוקא שיהי' ש"ר ממש שתכנס הגזלה ברשותו, או דנאמר דבמכירה לחוד סגי ואפי' מכרו בקנין חליפין ויש להביא קצת ראי' לזה ממה דמוקי רמב"ח בב"ק דף ע' ע"ב ברייתא דמכר בשבת פטור כגון שא"ל עקוץ תאנה מתאנתי, ואיך יתרץ לר' אלעזר ולר"ש דסברי דחיובא דמכירה הוא דוקא היכי דאהני מעשיו דקני הלוקח ביאוש וש"ר, אלא דאינה הוכחה גמורה דאפשר רמב"ח סובר כהלכה כר' יוחנן ור"נ דחיובי' לפני יאוש ולא בעי אהני מעשיו, אך בפשוטו משמע דאין חילוק ובכל גווני דמכירה הוי ש"ר, אלא דבזה ע"כ צריך להסבר דבאין כאחד היינו דעי"ז דקנה נעשה שינוי רשות, וע"י ש"ר נעשה הקנין, וזהו שהוצרך הרשב"א לסברא דהקדשו וקנייתו באין כאחד ואין הכונה על הגזלן אלא על החפץ הגזול דלכאורה אף דנימא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל כיון דחפץ גזול אינו יכול להקדיש א"כ אין כאן מכירה וליכא ש"ר ולכן הוצרך לומר דהקדשו וקנייתו באין כאחד, ואה"נ דבשביל זה גם אם מכרו בחליפין נמי קנאו בש"ר דכיון דנכנס לרשות הלוקח הוי ש"ר כמו הכא דנכנס לרשות הקדש.
והנה הגר"א בשו"ע סי' כ"ח ס"ק ד' כ' וז"ל ולשון הרמב"ם ושו"ע מ' דוקא שהמקדש צריך שיקנה ביאוש וכגון שיש שינוי רשות עמו וכ"מ ברא"ש פ"ז דב"ק ס"ב שכ' וביאוש בגזילה פליגי רבה ור"י כו' וקיי"ל כרבה וקני ייאוש לחומרא כו' ואם קידש אשה בגזילה אחר ייאוש צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות קני מדרבנן אבל מדאורייתא קיי"ל דיאוש לא קני כעולא כו' ע"ש וכ"כ ריו"ח וכמ"ש בהג"ה קדשה בגזל כו' והוא מדברי הרא"ש הנ"ל, עכ"ל, וכונת דברי הגר"א ז"ל דמהרא"ש שכ' דאם קדשה בגזל אחר יאוש מקודשת רק לחומרא מדרבה דאמר דיאוש קני מדרבנן ואינה מקודשת מדאורייתא משום דכיון דקדש אותה הוי יאוש וש"ר מוכח דסובר הרא"ש דלא מהני לענין קידושין דבעינן שהמקדש יקנה הגזילה בעצמו ושיקדשה בממון שלו, ולא מהני מה שיהי' שלה כשיקדשנה, ומפרש הגר"א דזהו כונת ד' הרמב"ם שכ' ונודע שקנה אותו דבר ביאוש היינו שבעצמו קנה אותה דהיינו שהיה אצלו ש"ר.
ונראה דלפי ביאור הגר"א בכונת ד' הרמב"ם מוכח דסובר דהאי דיאוש וש"ר קנה אינו משום דהש"ר מועיל לקנות והוא מסייע בהקנין אלא דעיקר הקנין הוא היאוש ורק דיאוש לחוד לא קנה כדאמר בגמ' דלא דמי לאבדה דאבדה בהיתרא אתא לידי' וגזילה באיסורא אתא לידי' וא"א ללמוד מאבדה אבל ביאוש וש"ר דליד הלוקח אתא בהיתרא לכן קנה היאוש, שהרי כ' הרמב"ם ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש ולא הזכיר ש"ר, ואף שלפ"ד הגר"א הי' אצלו ש"ר ומשמע דביאוש הוא דקנה, והא דסבר הרמב"ם דש"ר קודם יאוש נמי מקרי אתא לידי' בהיתרא והיינו עפ"י שי' הקצה"ח שהגונב מן הגנב אין בו חיוב אפי' קרן לבעלים משום דכיון דכבר יצא מרשות הבעלים אין בו דין גזלה להתחייב ואף שגזלן עצמו לא קנה, דדוקא המוציא מרשות הבעלים חייב, ולכן שפיר נאמר דדין אתא לידי' באיסורא היינו בגזלן עצמו דנתחייב בהשבה אבל לגבי הלוקח לא מקרי אתא לידי' באיסורא.
אלא דצריך לבאר אמאי אמרינן דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, בשלמא אי אמרינן דשינוי רשות הוי קנין נוכל לומר דלא מיקרי אלא היכא דהוי דרך הקנאה, אבל אי נימא דהטעם הוא משום דאתא לידי' בהיתרא וכמש"כ התוס' בסוכה ד' ל' ע"ב ד"ה וקרקע אינה נגזלת א"כ גם ברשות יורש אתא לידי' בהיתרא, וצריך לומר דרשות יורש לא מיקרי כלל שינוי רשות משום שלא נכנס לרשות היורש כלל, אלא דאכתי קשה הדבר דהתינח אם לא עשה היורש שום מעשה קנין שפיר נוכל לומר דמה שנכנס לרשות היורש לא הוי שינוי רשות כלל, אבל אם עשה מעשה קנין אמאי לא יהי' שינוי רשות, ומוכח מזה דש"ר הוא דוקא היכא דהגזלן הקנה להלוקח, וכמש"כ הרשב"א בריש הגוזל ומאכיל בשם הראב"ד דיאוש וש"ר הוא דוקא כשבא מכח גזלן כגון מכירה ומתנה הא נטלו אחר שלא מדעתו לא הוי ש"ר דאל"כ למ"ד ש"ר ואח"כ יאוש קנה יקנה הגזלן עצמו משום ש"ר ויאוש, [והנה מדברי הרשב"א מוכח דאינו מפרש דהוא משום דאתא לידי' בהיתרא דא"כ הא אין התחלת ראי', ואף דלמ"ד ש"ר ואח"כ יאוש קנה הא ע"כ א"א לומר משום דבהיתרא אתא לידי' וכמש"כ הרמב"ן במלחמות בפ' הגוזל ומאכיל, מ"מ עכ"פ אין כאן הוכחה מהך מ"ד להך מ"ד דכיון דלדידן הוא משום בהיתרא אפשר דמהני אפי' נטלו שלא מדעתו וע"כ דהרשב"א סובר דש"ר לכו"ע הוא משום גדר קנין דמהני עם יאוש, ולזה הוכיח דלא נקרא ש"ר אלא מה שבא מכח הגזלן היינו דהגזלן מוסר זכות הגזלה שלו לשני זהו נקרא ש"ר, אבל מה שנוטל אחר שלא מדעתו דנמצא הש"ר רק מה שנכנס לרשות אחר שאינו הבעלים ל"ק דאל"כ גזלן גופי' ליקני בש"ר, ובתוס' רי"ד כתב דדין יאוש וש"ר ילפינן מקרא דוהשיב את הגזילה דדוקא מי שגזל ישיב, ומוקמינן לה אחר יאוש דקודם יאוש הלוקח בעצמו הוי גזלן, אבל לדעת הרמב"ם א"א לומר כן כיון דסובר דש"ר ואח"כ יאוש קנה.].
עוד יש לעיין דאם נימא דהרמב"ם סובר דהלוקח אין בו דררא דאיסורא משום שלא גזל מרשות הבעלים אם כן אמאי צריך לשלם דמים דהא מעיקרא לא נתחייב בדמים כלל בשלמא ביאוש ואח"כ ש"ר אפשר לומר דהוא כמו מזיק שעבודו של חבירו כיון דעכ"פ הוא הפקיר ממון הבעלים, אבל בש"ר ואח"כ יאוש א"כ בשעת מעשה לא הפקיע שעבודו ואפי' אם נחפוץ לומר דעכ"פ גרם אח"כ שיפקיע כח הבעלים אבל כיון דמזיק שעבודו הוא מטעם גרמא ודאי צריך שיהי' מכוין להזיק אם לא דנימא דזהו דין מצד עצמו כיון דעכ"פ עשה מעשה ומפקיע ממונו צריך לשלם, והוא עדיף יותר מגרמא אלא כמו שלקח בידים ממונו של זה ואף דליכא דין גזלן ודין חיוב אחריות זהו לענין חיובים היכי שלא נשאר בידו אבל בשנשאר אח"כ בידו צריך לשלם דהא עשה מעשה שעל ידו יקנה ממון חבירו.
והנה בעיקר ראית הגר"א שהוא מזה שכ' הרמב"ם ונודע שקנה אותו דבר ומשמע דהאיש כבר קנה אותו הדבר ביאוש וש"ר דהיינו שהוא הי' הלוקח, אבל באמת לא משמע כן מדברי הרמב"ם ולא מדברי המחבר שהיה להם לפרש, והנה הפ"ת הביא מד' הנו"ב שמפרש דמה שכ' ונודע היינו שהעדים ידעו דבלא"ה הוי קדושין בלא עדים, אבל באמת אין הדבר מוכרח דכיון דהעדים ראו כל מה שצריך לראות ואפשר לראות הוי שפיר קידושין בעדים, והגע בעצמך אם אשה שמוחזקת בא"א ויש לה עדי גירושין והלכה וקבלה קדושין מאחר ולא היו העדים יודעים שנתגרשה האם נאמר דהוי קדושין בלא עדים, ואם כן למה מהני אם שליח לקבלה קבל גט ועדי המסירה אינם יודעים כלום ואף שהוא שליח הא בפשוטו דהוא בעצמו אין לו שום נאמנות על זה, ואף דיש לחלק דעכ"פ אינם מוחזקים שאינו שליח אבל הכא לא ידעו מהיאוש כלל, מ"מ גם זה אינו מחוור דאף דאמרינן דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים מ"מ אין אנו אומרים דזה דבר ודאי ורק דבסתמא הוא כן, אבל ודאי אפשר להסתפק שיש עדים שנתייאשו הבעלים, אכן מה שאפשר לומר לפי דרכם שצריך שהמקדש והמתקדשת ידעו שקנה אותו דבר והביאור שאם נתיאשו הבעלים והם לא ידעו א"כ אפשר דלא כיוונו כלל לשם קידושין דאדם יודע שאין מקדשין בגזילה, וזה דרך נכון לדעתי.
והנה עוד כתב הגר"א בס"ק זה אבל הרשב"א כ' דביאוש לבד מקודשת דהוי שינוי רשות בידה וקנאתו וכ"כ הר"ן והמ"מ, וכ"מ שם דקאמר לית דחש להא דר"ש אע"ג דלא הוי שם אלא יאוש בלבד, וכן הסוגיא שם דרב ור"י דוקא לפני יאוש עכ"ל וכונתו מהא דאמר שם דף נ"ב ע"ב ההיא איתתא כו' אתא ההוא גברא חטף זוזי מחברי' ושדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ומוכח דאם הי' יאוש בעלים מקודשת אף דיאוש לא קנה משום דהוי יאוש וש"ר בידה וכן כ' להדיא ברשב"א, עוד הביא ראי' מהא דפריך הא דא"ר יוחנן מי אמר רב הכי והא לא אמר והא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו ומוכח דהא דאמר רב קדשה בגזל א"מ היינו לפני יאוש דאי לאחר יאוש מאי פריך מר' יוחנן דאיירי לפני יאוש, והנה הראי' השני' מהא דלא מוקים רב דמיירי אפי' לאחר יאוש וע"ז פליג ר' יוחנן, אין זה ראי' כלל, דהא רב סבר יאוש לחוד קני בדף ס"ח, ואף דבגמ' ד' קט"ו משמע דדוקא יאוש וש"ר או ש"ר ואח"כ יאוש ההיא משום ר"ח אמר לה או דלא דוקא ש"ר ואח"כ יאוש וכן כ' הפנ"י שם, אבל רב בעצמו סובר להדיא בדס"ח דיאוש לחודי' קני א"כ ע"כ הכא מיירי לפני יאוש, אכן ראייתו מהא דאמר לית דחש הוא ראי' מוכרחת והיא קושיא גדולה על הרמב"ם לפ"מ שפירש דבריו הגר"א, ועל שיטת הרא"ש דמפורש בדבריו דדוקא לרבה דאמר יאוש קני מדרבנן, מקודשת ולא מטעם דהוי יאוש וש"ר.
ונראה עפ"מ דאמר בירושלמי פ"ב דקידושין הל' א' אמר ר' יוסי אילו איתמר כלי יאות סלע דרכו להתחלף ע"ש, ואפשר לבאר זה דוקא על אחר יאוש דקודם יאוש לא שייך לומר סלע דרכו להתחלף דאטו משום דדרכו להתחלף יקנה ממון של אחרים שאין לו בזה שום דררא דקנין, אבל לאחר יאוש דבאמת צריך לקנות אותו כמו אבדה אלא דגזלה דבאיסורא אתי לידי' וחייבתו תורה בדין והשיב את הגזלה לא פקע מני' חיובא אפי' אחר יאוש, א"כ איכא למימר דזהו דוקא בחפץ חייבתו התורה להשיב דוקא גוף החפץ אבל במטבע כיון דאין שום קפידא בזה אז סגי במה שיקיים ושלם שישלם עבור הגזלה וכמו שבארתי במק"א עפ"י הספרא פ' ויקרא סימן ש"פ וז"ל לפ"ג הגר"א אי והשיב יכול והשיב דוקא ת"ל ושלם, יכול יהא משיב ומשלם ואל תתמה על זה שהרי הגנב משלם כפל וכו' ת"ל גזלה גזלה משלם ואין משיב ומשלם ומבואר דבגזלה איכא תרי קראי והשיב כשהגזלה בעין ושלם כשאינה בעין, ולכן במטבע סגי יאוש לחודי'. עוי"ל דבסתם גזילה קיי"ל דלא הוי יאוש בעלים, ובזה י"ל דדוקא בחפץ שיכול לגבות זה החפץ אבל סלע כיון דדרכו להתחלף א"כ על גוף הסלע כבר נתייאשה, ובזה נוכל לצרף מש"כ דאין כאן דין והשיב רק דין ושלם וצריך להוסיף דאף דעכ"פ חייב לה הסלע ולא עדיף מחוב שאינה מקודשת, אכן בחוב הוא דוקא באומר מקודם כנסי סלע זה שאני חייב ליכי עי' מש"כ בהל' י' אבל הכא לא שילם בנתינה זו את החוב, ובאופן אחר י"ל אם לא נחדש זה דבסלע ליכא והשיב דר' יוסי כרבה דיאוש קונה מדרבנן ולכן דמי לחוב.
והנה במקנה תי' דרבא אומר כאן לית דחש להא דר"ש לומר דאינה מקודשת אפי' למ"ד יאוש קונה ובגמ' דף ס"ז מספקא לגמ' איך סבר רבא ביאוש דאמר התם חד מינייהו רב פפא אמרה, ובשם המגיני שלמה הביא דמיירי שנתן לה מתחלה לשם פקדון ואח"כ קדשה ובאופן זה הוי יאוש וש"ר משום שכבר קנה מקודם בש"ר בעת שנתן לה הפקדון, והנה המגיני שלמה הביא זה בשם היש"ש וכפי מה שהביא מהיש"ש כ' להיפוך דלהכי כ' הרא"ש דדוקא אי יאוש קני מדרבנן משום דנ"מ אם נתן לה מתחלה לשם פקדון דאז לא הוי יאוש ואח"כ ש"ר אלא ש"ר ואח"כ יאוש וכנראה מפרש בהיש"ש דמיירי שנתיאשו הבעלים בשעה שהי' בידה בפקדון ולכן מקרי ש"ר ואח"כ יאוש וע"ז תמה המג"ש דהא עכ"פ אח"כ כשקדשה הוי יאוש ואח"כ ש"ר דאיזה ש"ר הוא פקדון ובאופן זה כ' המג"ש דלפי ד' היש"ש אפשר לומר דמיירי שנתן לה מקודם לשם פקדון והיינו שהי' מקודם יאוש ואז יהי' הפקדון כמו ש"ר אך המג"ש עצמו כ' דלא נראה לו סברא זו.
ונראה לי לבאר סברת היש"ש דסובר בטעמא דש"ר דהוא משום דהוי כמו דאתי לידי' בהיתרא וסובר דפקדון אף דקיימא ברשותו דמפקיד אבל כבר כתבתי דקיימא ג"כ ברשותו של השומר לענין שמירה וכיון דקיימא ברשותו שפיר שייך שיזכה בהגזלה אחר יאוש ובאופן זה סובר להפך דכיון דש"ר ואח"כ יאוש לא קנה אלמא דמיקרי אתא לידי' באיסורא כיון דקיימא ברשותו, ובזה מבואר תי' המג"ש דלפי"ז שפיר כשנתנו בפקדון אחר יאוש זכה השומר בהחפץ וכיון דהגזלן יש לו זכות להוציא מאדם אחר בשביל שצריכה לו להפטר מן הנגזל ואחר יאוש נמי הוא חייב לשלם דמים ונמצא דכיון שהשומר קנאו קנאו הגזלן.
והנה בירושלמי איתא אהא דתנן המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ר' חגי בשם ר' זעירי שאין תופסין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל ופי' הרא"ש בסי' ל"א דמאחר שאין דמיהן נכנסין תחתיהן לאיסור נשארו הן אסורין והמעות גזל הן בידו וכ' ע"ז הרא"ש ואנן דקיי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת צריך לאוקמה כדפרישית והיינו דמיירי שמכרן לעכו"ם או לישראל והכיר בהן דמעות מתנה, והנה ד' הירוש' לכאורה קשה לפרש כפי' הרא"ש דכונתו פשוט דמקדשין בגזלה דכיון דהרא"ש סובר דאם הכיר בה אפי' לדידן הוי קדושין דמעות מתנה א"כ מאי דוחקי' דהירוש' להעמיד בלא הכיר בה, אכן הרשב"א כ' דא"א להעמיד בהכיר בה דכיון דהוי מתנה לא הוו דמיהן כלל ופשיטא דמקודשת, והנה הרשב"א מפרש דכונת ר"ח לומר דש"מ כר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים, אכן בפי' הרשב"א יש לעיין דבשלמא בגזלן דהוא אלם ולא ציית דינא סובר ר"ש דבסתמא יאוש בעלים אבל כאן בלא הכיר דהוי מקח טעות היכי אשכחן דהוי יאוש בעלים דהא משכחת לה דאינו אלם וציית דינא וא"כ כל מקח טעות יהא נחשב המוכר לגזלן ויהי' יאוש, נמצא דפי' הרשב"א בד' הירוש' הוא מוקשה מאד ולפ"מ שמפרש הרא"ש כפשוטו קשה דבריש פ' האיש מקדש מוכח שם בירושלמי דבלא יאוש בודאי אינה מקודשת וליכא מ"ד כלל דמקודשת, דאמר שם רבי יוסי בי רבי בון בשם ר"ש בר רב יצחק מאן דאמר מקדשין בגזילה, שנתיאשו הבעלים ממנה.
לכן נראה לבאר ד' הירושלמי דשפיר מפרש לה כשמכרן לעכו"ם אלא דכיון דלמחליף עצמו אסורין א"כ לגבי' אינם דמים ומ"מ כיון דהוא דמים לגבי דידה מקודשת מזה מוכח דבקדשה בגזל לאחר יאוש מקודשת משום דלגבי דידה הו"ל יאוש וש"ר אף דמקודם שבא לידה לא הי' שלה מ"מ כיון דמכחו בא לה והוא שלה מקודשת ודברים אלו לדמות דמי איסוה"נ דאסורים למחליף להא דגזל אחר יאוש כתב הגר"א בסי' זה בסק"ד והוא מד' הר"ן בסוגיא זו, והר"ן בעצמו הביא אח"כ דברי הירושלמי ולא נחת לפרש ד' הירושלמי עפי"ז, ולדעתי נכון לפרש כן דברי הירושלמי.
והנה הב"ש הקשה לשי' הרמב"ם שהלוקח שקנה ביאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים א"כ במאי נתקדשה כיון שצריכה להחזיר הדמים, וצ"ל דמיירי בגנב שאינו מפורסם שאינה צריכה להחזיר הדמים, מפני תקנת השבים, אכן הקשה דלפי"ז אינו אלא קידושין דרבנן, לדעת הרמ"א דבמעמ"ש הוי קדושין דרבנן, ובאמת אין זו קושיא כלל דהתם במעמ"ש עיקר הקנין הוא מדרבנן דמדאורייתא לא קנה החוב כלל אבל הכא דקנתה החפץ מדאורייתא אלא שצריכה להחזיר דמים והוא חוב עליה ואינו שייך להקנין וכיון שחכמים פטרוה מליתן משום תה"ש א"כ עכ"פ אינה צריכה ליתן דמים והחפץ הא קנתה מדאורייתא לכן הוי שפיר קדושי דאורייתא, והוא פשוט מאד. ומצאתי להאב"מ שכתב כן, וכן מצאתי להגאון מהרי"ל דיסקין בשו"ת חלק הכתבים סי' ה' שכ"כ אלא שנראה לי עוד יותר דאפי' אם לא היה עיקר החפץ שלה אלא מדרבנן מ"מ לא פליגי הב"י והרי"ו אלא במעמ"ש משום דעדיין לא הגיע שום דבר לידה ואין לה במה לקנות כלל מדאורייתא, אבל היכי שכבר הגיע החפץ לידה אף שרק מדרבנן הוא שייך לה מ"מ עכשיו שהוא בידה זכתה בו מדאורייתא דהא עכ"פ הוא שייך לה מדרבנן ויש לה רשות לזכות בו וכיון שהוא בידה ויש לה במה לזכות זכתה מדאורייתא ובמעמ"ש הוי משום דאין לה כלל במה לזכות בממון אחרים מדאורייתא. והוא פשוט.
וראיתי שכתב בזה הא"מ דכיון שצ"ל דמיירי שלא ידעה שהוא גנבה, ובגנב שאינו מפורסם, ולכן אינה צריכה לשלם הדמים משום תה"ש, והנה בתה"ש הא א"צ ליתן אלא דמים שנתן וא"כ גם כאן אין צריך לנכות לה אלא דמים שנתנה והמותר צריכה להחזיר ודמי המקח באשה אינו אלא פרוטה והמותר צריכה להחזיר וכיון שהיא לא ידעה ודעתה על כל החפץ א"כ אינה מקודשת והביא ראי' דדמי המקח גבי אשה אינו אלא פרוטה ממש"כ הרא"ש בספ"ק דב"מ [וכ"כ בתוס' ב"ב ד' קל"ח] להוכיח דהמוחל שט"ח שמכרו לאחרים א"צ להחזיר אלא דמי המקח דאל"ה למה אמרי' בהתקדשי בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה דחזר ומחל לה הא אם ימחול יצטרך לשלם אלא ע"כ דא"צ לשלם אלא דמים שנתן וגבי אשה אינו אלא פרוטה והיא דעתה על כל השטר ולכן כ' האב"מ דמיירי הכא שהחפץ אינו שוה אלא פרוטה או דאמר בפי' בכל דהו והוא תי' דחוק.
ונראה לי דאפשר לומר דבאמת יש להבין אמאי נימא דא"צ לשלם אלא פרוטה הא אמרינן דאם קדשה במנה ונמצא חסר חייב להשלים ולא אמרי' דקידושי אשה אינם אלא פרוטה וה"נ הרי אמר לה התקדשי בשט"ח, ולא מיבעיא בנמצא חסר דהוא משום תנאי אלא אפי' בנמצא רע דנפיק ע"י הדחק דמקודשת ומ"מ חייב להחליף לה, וכ' הר"ן דהוא משום ערבות חוב ואף דהקידושין אינם תלויים בזה מ"מ חייב להחליף לה, [וע"כ ס"ל להרא"ש דמה דחייב משום דינא דגרמי אינו אלא אם עשה היזק וכמו דס"ל במוחל דעלמא דא"צ אלא לשלם מה שנתן אף שהשטר שוה יותר ואמאי לא יתחייב משום דינא דגרמי, וצ"ל דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן ולא חייבו אלא כשעשה לו היזק אבל לא במניעת הריוח ואף שעכשיו כבר נחשב לו היזק מ"מ לא חייבו בזה כן צ"ל בדעתו] עכ"פ יש להבין דממ"נ דאם נימא דדעתה אכולה ולא נתקדשה אלא באופן שיהי' לה כל החפץ ואינה רוצה להתקדש בפרוטה א"כ הוי כל השטר דמי המקח ויתחייב לה הכל, ואם היא רוצה בפרוטה א"כ תהי' באמת מקודשת בפרוטה. וע"כ צ"ל דכיון דלא חייבו מטעם דד"ג אלא מה שהזיקו ממש בידים כשיטתם וכמש"כ לכן לא תוכל לתבוע ממנו אלא פרוטה דשמא היתה רוצית להתקדש גם בעד הפרוטה ואף דבדין חיוב מה שהבטיח חייב ליתן לה משום ערבות אבל בגדר היזק לא נוכל לחייבו דשמא היתה מרוצית להתקדש גם בעד פרוטה וכיון שלא תוכל לתבוע ממנו אלא פרוטה אינה מקודשת כיון דלא אמרה בפי' דניחא לה בכ"ד, ואמרי' דדעתה אכולה, א"כ כ"ז אינו אלא אם תצטרך לתבוע ממנו לא תוכל לתבוע ממנו אלא פרוטה, אבל הכא שהיא המוחזקת תוכל לומר שלא היתה מתקדשת אלא בכל החפץ וכל החפץ הוא דמי המקח לכן לא תצטרך להחזיר כלום דבאמת אם לא היתה מתקדשת אלא בכל החפץ הסברא נותנת דכל החפץ הוא דמי מקח ובכולו יש תקה"ש, ואף שכ' במק"א תי' אחר על מה דס"ל דאין צריך להחזיר אלא דמי המקח משום דע"מ כן קנה ולא משום דאינו חייב אלא מה שהזיקו בידים, אבל לענין אשה שאינו חייב ליתן אלא פרוטה אינו מספיק זה דעכ"פ קדשה בכל השטר, וע"כ צ"ל כסברא זו דס"ל דד"ג אינו אלא דרבנן ולכן לא חייבו אלא מה שהזיקו ממש.
אלא שכל הדברים האלה לא שייך אלא לשי' הרמ"א והסמ"ע דמשום תקה"ש א"צ להחזיר הדמים בגנב שאינו מפורסם אבל לפי"מ שהעלה הש"ך בסי' שנ"ג דבלא תקה"ש א"צ להחזיר דמים בגנב שא"מ וכן העלה הגר"א ז"ל בסי' שנ"ז א"כ לא שייך כל זה וליתא כלל לא לדברי הב"ש הנ"ל ולא לדברי הא"מ הנ"ל, ולפלא על הא"מ שכ' דבריו בסתם ולא זכר שלדברי הש"ך ליתא לזה כלל ואיך העלה בפשיטות שאינה מקודשת אם לא שהחפץ אינו שו"פ או שאמר בפי' בכ"ד.
והנה הרמ"א כ' קדשה בגזל או גנבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש השם, וכ' ע"ז הגר"א ליתא דקיי"ל גזל גוי אסור מדאורייתא אבל לדברי התשובה דכאן מיירי כגון הפקעת הלואתו דאינה אסור אלא במקום חילול השם כמש"ש בהגה, ולדעתי צ"ע בזה כי כפי לשון התשובה (הובא בא"מ) השיב המהרי"ו להשואל שרצה לומר דכיון דגזל גוי אסור מדרבנן הוי כמו מקדש בחמץ בשעה ששית וע"ז כתב לו המהרי"ו שלדעתו נראה מתרי ותלת טעמי להצריך קדושין ולא דמי לגזל אלא להפקעת הלואתו ואפי' לפי דעתו דמדמי לי' לחמץ, ומוכח דמשיב לפי דעת השואל וזהו שלמד הרמ"א מדברי המהרי"ו דהיכי שאינו צריך להחזיר אלא מפני קדוש השם אין לזה דין גזל, אכן נראה דאפשר לומר דבאמת גזלן שגזל מעכו"ם אף דאסור מדאורייתא מ"מ אם מכרו לאחר מותר מדאורייתא דלגבי הלוקח הוי כאבדה דמה לי גזלה מה לי אבדה עכ"פ הלא נאבדו מהבעלים ואבדת עכו"ם מותרת, ואף דיש לעיין דמתי נעשה זה המשכון אבדה דהא קודם שמכר הלוה המשכון לא הי' עליו שם אבדה דמדעתו משכן לו העכו"ם ובשעה שמוכר נעשה האבדה כשנכנס לרשות הלוקח וא"כ הלוקח הוא הגזלן, יש לומר דתיכף כשלקח המלוה המשכון ונתן להלוקח נעשה תיכף גזלן עליו וכיון שנעשה גזלן יצא מרשותו של העכו"ם ונעשה עליו שם אבדה ואבדת עכו"ם מותרת ודוקא בישראל גם גזלן שני צריך להחזיר דליכא היתר אבדה.
ומש"כ הב"ש בס"ק ה' שכ' הכ"מ בפ"א מהל' גזילה דעושק מעכו"ם אינו אלא מדרבנן הואיל ובא לידו בהיתר באמת לא נזכר זה כלל בכ"מ והכ"מ משמע דסובר דבין גזל ובין עושק אינו אלא מדרבנן וכן כתבו הגאונים מהר"ח ז"ל ומוהריט"ל בס' חוט המשולש וכן מוכח מלשונו, והכ"מ חידש דמה דאמרינן דהפקעת הלואתו מותר היינו היכי שאין העכו"ם יודע להדיא דקא משקר לי' ואז מותר לגמרי אבל היכי שהעכו"ם יודע שמשקר לי' אז גזל ועושק שוה וכן מוכח מלשון הרמב"ם שם.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה