אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה טו

הלכה יד

המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת, כיצד כגון שהלוה אותה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהי' בידך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת, שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע, ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען.
השגת הראב"ד המקדש בהנאת מלוה כו' כתב הראב"ד ז"ל הראשונים פירשו כגון שהגיע זמן המלוה ליפרע ומעותיו בידו מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן חדש אחד והאריך לה בשכר הקידושין מקודשת וזהו דארוח לה זימנא וכ"ש מה שכתב הוא עכ"ל.
המקדש בהנאת מלוה, בענין זה כתבתי באריכות בספרי פרק ז' מהל' מכירה לבאר ד' הרמב"ם ובשביל שכאן עיקר ההלכה אמרתי להעתיק כאן מש"כ בזה, ואח"כ נבאר מה שנראה עוד בזה, והנה הרשב"א בקדושין שהביא פי' רש"י דמקודשת בהנאת הרוחה והסכים לזה דעיקר הקדושין הוא בההנאה הביא פי' ר"ח וז"ל אבל ר"ח פי' דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עוד כך וכך זימנא מיקדשת לי, דאי בלא שקלינהו היכי עדיפא הנאת מלוה ממלוה עצמה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, והאי קושיא ליתא דהנאת מלוה איתא ומלוה גופא ליתא, ועוד דלישנא דארוח לא משמע הכי דהול"ל דאוזיף לה זוזי לזימנא, ועוד דאם איתא דכי לא שקלינהו מינה לא מיקדשה בהנאת הרוחה אף בדשקלינהו מינה לא תתקדש דהא איהו לאו במלוה גופא דיהיב לה מקדש לה, אלא בהנאת המתנת זימנא והיא אינה בעולם, והראב"ד פי' במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה דכיון דבע"כ יכול לגבותה הוי כאילו גבאם, וגם זה אינו מחוור דכל שלא גבאם ממש מלוה היא ויכולה לפרעם באחרים ומלותו של זה אינה בעולם עכ"ל הרשב"א, והנה שיטת הר"ח היא ממש כמו שיטת הרמב"ם ושיטת הראב"ד הוא הראב"ד שבהשגות, ותימה על המ"מ שמשמע מדבריו דהראב"ד עם רש"י שיטה אחת היא, והנה לפנינו שהרשב"א השיג בין על הרמב"ם בין על הראב"ד ונבאר בזה בעזה"י שני השיטות ומתחלה נבוא לשיטת הרמב"ם.
והנה לפי' הרמב"ם כבר הקשה הרשב"א מאי קאמר הגמ' לא צריכא דארוח לה זימנא הול"ל דאוזיף לה זוזי לזימנא, ועוד קשה דמאי קאמר אילימא דאזקפה דאמר לה ד' בה' הא רבית מעלייתא הוא, ועוד היינו מלוה, לא צריכא דארוח לה זימנא, דע"כ צ"ל דגם בההו"א ולפי דבעי לאוקמי דאזקפה מיירי נמי דהוא בשעת הלואה דאי מעיקרא לא מיירי בשעת הלואה אלא דאזקפה והלוה לה ואח"כ קידשה, א"כ זהו עיקר חידושא לאוקמי דמיירי בשעת הלואה אלא דאזקפה והלוה לה ואח"כ קידשה, א"כ זהו עיקר חידושא לאוקמי דמיירי בשעת הלואה וחסר העיקר מן הספר, ומאי קאמר ל"צ דארוח לה זימנא דמזה לא מוכח כלל דמיירי בשעת הלואה, וא"כ מאי מהני הא דאזקפה מעיקרא כיון דבשעת הלואה חזר בו ואמר התקדשי לי בזה, ואמאי הוי רבית מעלייתא כיון דלשיטת הרמב"ם ע"כ הא דקידשה בשכר הלואה לא הוי רבית כמו שכ' הראשונים משום שמתחייב ע"ז במזונות, ורק הא דאזקפה מעיקרא ומאי מהני מה דאזקפה מעיקרא ובמה נתחייב לה כסף, וגם מה דקאמר ועוד היינו מלוה דע"כ כונת הגמ' לפרש דקידשה בהזוז החמישי שחייבת רבית וזהו מלוה, ובאמת לא נתחייבה כלל דהא חזר בו מרבית ואמר לה התקדשי בזה, ואף שאמר לה התקדשי לי בהזוז החמישי מ"מ כיון שמעיקרא לא קנתה כלל כיון שהי' קודם הלואה ועתה בשעת הלואה חזר בו, א"כ רק החליף את תנאי הרבית שלא תתן לו עבור ההלואה מעות אלא שתתקדש לו בזה, וא"כ נשאר עכשיו רק קדושין בעד המלוה דזה לא הוי רבית מעלייתא וגם הוי קדושין מעלייא לשיטת הרמב"ם דזהו קידשה בהלואה, ואי דנימא דהגמ' ס"ד דלא קידשה בהנאת הלואה רק בחיוב הרבית א"כ עדיפא הו"ל למיפרך דאכתי לא נתחייבה כלל ומאי פריך היינו מלוה, ובשלמא לפי' רש"י אתי שפיר דרש"י מפרש דמיירי שקידשה אחר הלואה וא"כ שפיר קס"ד דמיירי שקידש בחיוב הרבית ולא בהלואה, אבל לשיטת הרמב"ם אין כאן מעיקרא חיוב רבית כלל.
נמצא דיש לנו שלשה קושיות על שיטת הרמב"ם א' על שיטתו בעיקר הדין דכיון דאחר הלואה אינה מקודשת גם בשעת הלואה אין סברא שתתקדש ב' במה דאמר הגמ' אילימא דאזקפה דהא לא מהני הך זקיפה כלל ג' במה דאמר ל"צ דארוח לה זימנא דהו"ל לומר דלא אזקפה וקידשה בהלואה.
והנראה לבאר סוגיא זו ומקודם נבאר דדין איסור רבית הוא באופן שהיה אפשר להיות דין חיוב אילולי האיסור רבית, וראיתי בס' החנוך מצוה שמ"ג שכתב וז"ל ואיסור רבית דבר תורה הוא כשיאמר הלוני מנה ואני אתן לך בכל יום פרוטה, או שאמר לו הלוני מאה דינרים במאה ועשרים דינרים לשנה, ודבריו צריכין ביאור דלמה הוצרך להביא שני אופנים ומאי נ"מ אם קצב הרבית על כל יום או על שנה, אך באמת דבריו נכונים דדין רבית קצוצה הוא באופן שאילולא איסור הרבית היתה הקציצה מועלת והלוה היה מתחייב בהרבית, ובאמת מבואר זה בגמ' בב"מ דף ס"ב בהא דאמר רב ספרא כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה דאינו מובן מה בא ללמדנו לתלות דיני התורה בדיני העכו"ם, אך לפמש"כ מבואר דמה דאמר כאן בדיניהם הכונה בשביל שאין להם איסור רבית ואמר דמה שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, והיינו שהלוה נתחייב מקודם זהו רבית קצוצה ומה שהלוה לא נתחייב זהו אבק רבית, ולכן כתב בס' החנוך שני אופנים אחד באופן שיתחייב בכל יום פרוטה ואחד שיתחייב מעכשיו בעשרים דינרים רבית בשכר שמלוה לו עכשיו המנה לשנה, והחדוש הוא דבשני האופנים היה אפשר להתחייב ברבית אילולי איסור התורה באופן הא' היה מתחייב על ידי שימושו בהמלוה, ואף דמלוה שלוה כבר הוציא ואין עליו אלא חוב בעלמא מ"מ היה אפשר להתחייב בשעת ההלואה בחיוב זה שכל זמן שיחזיק בהחוב ולא יפרענו יתחייב בכל יום פרוטה וזהו בגדר חיוב שכירות של בהמה וכלים ששוכרים להשתמש בהם, וזהו באמת חדוש שגם במלוה שאינה בעין אפשר להתחייב בעד שמושה ואופן הב' שמתחייב מעכשיו בעשרים דינרים בשביל שמלוהו מעכשיו המנה על כל השנה וזהו דלא נימא דרבית אינו מתחייב אלא ע"י השימוש בהמלוה, וקודם שמשתמש אף שהתחייב בשעת ההלואה אינו אלא דברים בעלמא וקמ"ל דאפשר להתחייב מעכשיו בכל הרבית.
ועכשיו מבואר מה דאמר הגמ' על הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאזקפה דאמר לה ארבעה בחמשה משום דרבית בסתמא הוא כשהחיוב נגמר בשכר ההמתנה וא"כ כשאמר התקדשי לי בהנאת מלוה היינו בשכר המתנת המעות, וא"כ ברגע הראשון ליכא הנאת פרוטה וצריכים אנו לצרף כמה רגעים עד שביחד יהיה' שכר ההמתנה שוה פרוטה, והנה התוס' ביבמות דף צ"ג כתבו לענין מקדש אחר שלושים וז"ל דאפי' אם נתאכלו המעות חשוב כל שעה כאילו הם בעין שהמעות נשארו אצל המקנה ואם לא נעשה הקנין היה מוטל עליו להחזירם וחשוב כאילו הם בעין עכ"ל, ומבואר דכל דין דמהני קדושין לאחר שלשים בנתאכלו המעות הוא משום דאם היו הקדושין בטלין היתה מחוייבת להחזיר, ואף דבקדושין דף מ"ז בהא דאמר ש"מ מעות בעלמא חוזרין, פי' רש"י ותוס' דאי הוי מעות מתנה לא הוי מלוה דכי אכלה לשם קדושין אכלה, חזינן להיפוך דאי מעות מתנה ואינה צריכה להחזיר הוי קדושין אך התם הוא אם המקדש יחזור לא יוכל לתבוע ממנה המעות אז לא הוי מלוה ומקודשת בזה דכי אכלה דידה אכלה לשם קדושין וכבר כתבתי זה במק"א.
והנה כאן בהנאת מלוה כיון דעכ"פ אם היו הקידושין מתבטלין לא היה יכול לתבוע ממנה דמים בעד שכר ההלואה, ואף דאינו רבית קצוצה דהא לא קצץ אלא על הקדושין מ"מ ודאי לא היה יכול לתבוע ממנה רבית דעכ"פ מדרבנן אסור, ועוד דכיון שלא נתחייבה בדמים ודאי דמדאורייתא ג"כ אינו יכול לתבוע ממנה, דכיון דאסרה התורה רבית קצוצה א"כ בסתמא ודאי אינו יכול לתבוע שכר בעד ההלואה, וכיון שאינו יכול לתבוע ממנה אם יתבטלו הקדושין ובאופן זה לא מהני קדושין לאחר שלשים וה"נ הוי כלאחר שלשים כיון שצריך להמתין משך זמן עד שתגיע ההנאה לשוה פרוטה להתקדש באופן זה מהנאת מלוה, וא"כ פריך הגמ' שפיר דאילימא דאזקפה ואם תחזור מקדושין תהי' צריכה לשלם ובשביל זה תתקדש הא זה הוי רבית קצוצה דאורייתא, ותו פריך שפיר ועוד היינו מלוה דכיון דהקדושין יהיה ממה שתשהא אצלה המלוה וא"כ היינו מלוה דאין כאן בעין ולא עדיפא הנאת מלוה ממלוה עצמה.
ומבואר מה דמשני לא צריכא דארוח לה זימנא היינו לא כמו דס"ד דקדשה בהנאת המלוה שצריך לזה שימושו בהמלוה כמו שבארנו אופן הראשון של החנוך אלא דבתחלת ההלואה נתקדשה כיון שהלוה לה על זמן שאין לו רשות לתבוע קודם הזמן והוא כאופן הב' של החנוך וזהו מה שכתב הרמב"ם כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה ה"א מקודשת לי בהנאת הזמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני ה"ז מקודשת שהרי יש לה רשות להשתמש במלוה זו עד סוף הזמן שקבע עכ"ל הרי להדיא כמש"כ וזהו עיקר מה שחידש הגמ' בהא דקאמר ל"צ דארוח לה זימנא היינו שבפעם אחר נתן לה זכות על משך זמן שהי' שוה ההרוחה פרוטה ואין אנו צריכים עכשיו לא לצירוף ולא לזקיפה.
והנה על פי' הראב"ד ג"כ הקשה הרשב"א כמו שמובא לעיל דכל שלא גבאם ממש מלוה היא ואינה בעולם, ובאמת לבד זה קשה טובא דא"כ למה אמרינן דהמקדש במלוה אינה מקודשת הא לפי דבריו במלוה גופא נמי בכה"ג צריך להיות מקודשת כיון דסובר דאם יש בידה מעות מזומנים לפרוע הוי כמו מעות בעין, ונראה דהראב"ד חולק על הרמב"ם בתרי טעמי, חדא דהראב"ד ס"ל דהרוחת הזמן הוי כסף גמור אפי' שלא בשעת הלואה וכדחזינן שיטתו לענין רבית, וכמו שנביא להלן מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה, דסבר דבמה דנתן לה זכות לשהות ההלואה ושלא יוכל לתובעה עד זמן פלוני זה הזכות מקרי כסף, וכל זכות ויפוי כח נכלל בתורת שוה כסף דהוי ככסף, ולהראב"ד חסרון דאינו בעין לא הוי חסרון כלל, ועוד דמה דסובר הרמב"ם דמה שנותן לה זכות בשעת הלואה זהו כסף בעין, והראב"ד סובר דאותו הזכות שנותן המלוה בהרוחת הזמן א"א ליתן זה בעיקר הכסף שהם בעין דהא זה הכסף נעשה שלו ולא שייך ליתן בהם זכות, וע"כ דגם בשעת הלואה עיקר הזכות הוא בההלואה שאינה בעין וכמו שנבאר.
אכן עיקר החילוק בין מקדש במלוה למקדש בהנאת מלוה לדעת הראב"ד אינו משום המלוה שאינו בעין לא הוי כסף, דכבר כתבנו דעכ"פ שו"כ מיקרי, אלא משום דמלוה א"א ליתן להלוה בתורת נתינה אלא בתורת מחילה דלא הוי אלא סילוק ואין כאן נתינת כסף ואין במה לקדש, אבל הרוחת זמן לא הוי בגדר מחילה אלא בגדר נתינת זכות להשתמש בהמלוה.
ולבאר הדברים נקדים הא דאמר בב"מ דף ק"ג אמר ר"נ שואל אדם בטובו לעולם אמר רב מרי והוא דקני מיניה ופירש"י דאשמעינן דאפי' אם החזיר השואל חוזר ונוטלו כשיצטרך, אבל אי לא קני מיני' מכי אהדרי' כלתה משיכתו הראשונה, וכתב הרא"ש וז"ל ורב אלפס כתב פי' גאון מי ששאל כלי מחברו להשתמש בו וא"ל בלשון זה השאלני בטובתך כלי זה להשתמש ולא קבע לו זמן לחזרתו משתמש בו ואינו חייב להחזירו לבעליו אלא משתמש בו עד שיכלה הברזל ומהדר לי' קתיה והוא דקני מני' דאושלי' סתם ולא קבע לו זמן ולא מסתברא האי פי' וכי בשביל שאמר לו בטובתך יהא שאול לעולם וכו' ועוד למה צריך קניה יותר ממשיכת הכלי ואי משיכת הכלי אינה מועלת להיות שאול לעולם קנין מאי אהני עכ"ל, והנה בקושיא א' אפשר לומר דזהו מש"כ הרי"ף דקני מיני' דאושלי' סתם ולא קבע לו זמן והיינו דע"ז גופא הי' הקנין דהוא משאיל לו בלא קביעת זמן אכן הקושיא הב' צריכה ביאור דלמה לא מהני משיכה לבד והרמב"ם כתב ג"כ כדברי הרי"ף ועיין בלח"מ.
ונראה דעיקר דין קנין בשאלה ילפינן מקרא דוכי ישאל אבל בלא קרא לא הוי ידעינן קנין שאלה משום דאינו קנין הגוף ולא קנין לזמן ואינו אלא זכות תשמיש, ובלא קרא לא הוי ידעינן דמהני משיכת הכלי לזכות תשמיש כיון דאינו קנין בגוף החפץ, ולכן סוברים הרי"ף והרמב"ם דגדר שאלה לא מצינו אלא בשואל לזמן מסויים דזהו שם שאלה אבל זכות להשתמש בו לעולם כיון דאינו גדר שאלה וגם אינו גדר מכירה לזמן דהא לא נתן לו החפץ לזמן אלא נתן לו זכות תשמיש, וזכות זה לעולם כיון דאין ע"ז שם שאלה אינו קונה במשיכת הכלי, ומה שהקשה הרא"ש דאם משיכת הכלי לא מהני אמאי מהני קנין, יש לומר דלא דמי משיכת הכלי לא מהני כיון שאינו נותן לו זכות בעיקר הכלי אלא בתשמישו דאין התשמיש חלק מהכלי, אבל קנין מהני גם על זכות וקנה בקנין זכות זה להשתמש בהכלי, ולא דמי לקנין אתן דסובר הטור בשם הרמ"ה בסי' רמ"ה דלא מהני ומבואר שם דכן דעת הרי"ף, זהו על אתן דאינו זכות בהחפץ כלל.
ועכשיו נאמר דכן הוא בדין מלוה דכבר בארנו בדעת הראב"ד דזכות מלוה מה שמשיג הלוה זכות להשתמש במעות כך וכך זמן אינו בעיקר המעות, כיון דהמעות קונה לגמרי וזכות תשמיש לא שייך אלא בשאלה שהחפץ נשאר של הבעלים, ועיקר זכות זה נלמד מאם כסף תלוה כמו דאנו לומדים דין שאלה מוכי ישאל וזכות זה ע"כ הוא באמת בההלואה שאינה בעין, ולכן סובר הראב"ד דזכות זה אפשר ליתן אפי' אחר ההלואה להרויח הזמן שקבע בשעת ההלואה על זמן אחר, אבל מחילת מלוה א"א בגדר נתינה דלהלות לעולם אי אפשר וע"כ בגדר סילוק ואין כאן גדר נתינת כסף אבל לקדש בהרוחת זמן זהו בגדר נתינת כסף וכמו שבארנו ובעיקר הסברא לחלק במה דלא הוי קדושין במלוה אם משום דלא הוי בעין או משום דמחילת מלוה הוי סילוק ולא נתינה נתעוררתי בימי חרפי משארי הגאון ר' נתנאל יוסף גראז זצ"ל.
והנה עוד פליגי הרמב"ם והראב"ד גבי מלוה דהרמב"ם כתב בפ"ו מהל' מלוה הלכה ג' הורו רבותי שהמלוה את חבירו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך ה"ז אבק רבית לפי שלא קיצץ בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך, והראב"ד כתב א"א חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארוח לה זימנא משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקדושין יוכיחו, וכ' הלח"מ וז"ל ונראה דאזיל לטעמיה דהוא מפרש הא דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת כפי' ההלכות שמפרשים שאחר שהגיע זמן ליפרע האריך לה הזמן וקדשה בזה ומהני הכי דבהארכת הזמן מקודשת דהוי כמתן מעות, וכן הוא הסכים לזה בהל' אישות פ"ה בהשגות, אבל רבינו אזיל לטעמיה דפירש שם הנאת מלוה שר"ל שבעת שנתן לה המעות מקדשה בשביל הארכת הזמן, ודחה פי' ההלכות כמבואר שם ולדעתו נתבטלה הראיה והנה דברי הלח"מ פשוטים ומבוארים דודאי הראב"ד דכ' וקדושין יוכיחו הוא כפירושו בהא דארוח לה זימנא דמיירי אחר הלואה, אכן בהא דמשמע מדבריו דשיטת הראב"ד הוא דבהארכת הזמן הוי כמו מתן מעות וכדמוכח מד' הראב"ד דמייתי ראי' מקדושין לרבית יש לעיין דבקדושין שפיר כתבנו דאף דלא הוי המעות בעין מ"מ כיון דהוי הלואה ונתינת זכות ולא סלוק ומחילה מקודשת דלא איכפת לן שיהי' בעין דלא בעי כלל שיהי' בעין, דכיון דנתן לה זכות שלא יוכל לתובעה אותו הזכות נחשב כמו כסף בעין, וא"כ גבי קדושין באמת אמרינן דלא הלוה לה כסף בעין אלא דעצם זכות ההלואה מיקרי כסף, אבל ברבית הא בעי דעצם הכסף המתרבה יהי' בעין וכאן זה אינו בעין, אלא דאמרנו דנתינת הזכות הוא כמו נתינת כסף בעין, אבל לגבי רבית הא לא סגי בזה אלא דיהי' ההלואה כסף בעין כמבואר.
אכן נראה לי דבאמת הראב"ד לא כתב כדברי הלח"מ דהוי כמתן מעות אלא דכתב דהוי כשעת מתן מעות, ולכאורה מה שייך כאן לשעת מתן מעות הא כאן בעיקר ההרוחה עסקינן אי הוי כמו מתן מעות ומה שייך כאן לומר דהוי כשעת מתן מעות, ולא שייך זה אלא גבי ערב וכדומה אלא דנראה דהראב"ד ג"כ לא סבר דהרוחה הוי כמו כסף בעין וכמש"כ דא"א לומר כן לפי מה שבארנו ד' הראב"ד גבי קדושין אלא דהראב"ד לא סבר דצריך לדין רבית שיהי' כסף בעין, וראי' לזה דהא הרשב"א פליג בקדושין על הראב"ד וסובר להדיא דאפי' הגיע זמן פרעון ומעות בידו מזומנים לפרוע ג"כ לא הוי בעין, והכא הסכים לשי' הראב"ד כמובא במ"מ, אלא דע"כ דסברי דגבי רבית לא בעינן כלל בעין, וכל מה שמלוה לו יש ע"ז דין רבית מדאורייתא רק דעיקר דין רבית סברי הראב"ד והרשב"א דבעי רק דליהוי קציצה על דמי הרבית, וכבר כתבנו פי' קציצה שאילולי איסור רבית היה מתחייב ליתן הרבית, ולכן הי' אפשר לומר דאחר ההלואה לא הוי קציצה דאין בשביל מה להתחייב כיון דהמעות כבר ברשות הלוה ולא קרינן בזה את כספך לא תתן לו בנשך.
אבל לפ"מ שבארנו שיטת הראב"ד דהרוחת זמן מיקרי הלואה ולא סילוק ובזה שהרויח לה הזמן קנתה זכות על כל משך הזמן שהרויח לה, וא"כ כשקצץ עבור זה מקרי שפיר קציצה ויש בשביל מה להתחייב דבשביל זכות ההלואה יתחייב להשלים תנאי הקציצה, ולכן שפיר דברי הראב"ד והרשב"א דאפי' שלא בשעת מתן מעות הוי רבית קצוצה, אך כ"ז הוא משום דנימא דהרוחת הזמן הוי הלואה חדשה ולזה שפיר כתב הראב"ד שאם הגיע זמן הפרעון וארוח לה זימנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמיא דלא הויא זה כמתן מעות דהוי הלואה ממעות שאינם בעין, אלא דסבר דלא בעי כלל גדר רבית דלהוי בעין ורק קציצה בשעת הלואה בעינן ולזה כתב דהוי כשעת מתן מעות וקדושין יוכיחו דמקדושין הוי הוכחה דהרוחת הזמן הוי הלואה ולא סלוק כמו שבארנו, וראיה ברורה לדברינו דגבי קדושין כתב הראב"ד שאם הגיע הזמן לפרוע ומעות בידה מזומנים לפרוע וכאן גבי רבית כתב רק שאם הגיע זמן הפרעון ולא הזכיר שיש לו מעות משום דגבי קדושין צריך שתהיה לה הנאה בדבר מסויים, ולכן אף דנתינת זכות במלוה מיקרי כמו בעין וכנ"ל, מ"מ היכי דאין לה כסף לשלם אין לה עכ"פ הנאה בדבר מסויים, וכשיש לה מעות לפרוע אף שהמעות אכתי אינם שלו ועיקר הזכות הוא בעצם המלוה שאינה בעין, מ"מ יש לה עכ"פ הנאה מה שאינה צריכה להחזיר לו המעות, אבל גבי רבית לא צריך אלא שיהי' לקציצת הרבית דין חיוב שאילולא איסור רבית היה מתחייב בקציצתו, ובזה סובר הראב"ד דכל זמן שלא הגיע זמן הפרעון אף שמרחיב לו הזמן אחר זמן ההלואה מ"מ לא מקריא הלואה ולא הוי דומיא דאת כספך לא תתן לו בנשך, דהא גם החוב אינו מחויב עכשיו לפרוע, אבל כשהגיע הזמן אף שאין לו מעות כיון שעכ"פ מרחיב לו זמן ההלואה שמחוייב לו עכשיו לשלם מיקרי הלואה וגם הוי קציצה וכנ"ל.
ונראה דהרמב"ם ג"כ לא פליג על הראב"ד בהא דליבעי נתינת כסף בעין גבי רבית והא דבעי את כספך לא תתן לו בנשך לאו משום דבעי נתינת כסף בעין, אלא משום דבעי קציצה בשעת נתינה, והרמב"ם לטעמיה דסבר דבשעת הלואה הכח שנותן לו המלוה להשהות הלואה הוא בעיקר הכסף שמלוה שבהם נותן לו כח על כל הזמן, ולכן בשלא בשעת הלואה לא סבר דהוי בגדר זכות, ואפשר דסבר דבשלא בשעת הלואה באמת אינו יכול ליתן זכות כלל דבגדר מחילה וסילוק הא כתבנו דא"א, ולזה שפיר כתב לפי שלא קצץ בשעת הלואה, וע"ז חולק עליו הראב"ד ומביא ראי' מקדושין דהוי קציצה בשעת נתינה, וכאן גבי רבית הסכים גם הרשב"א אע"ג דגבי קדושין חלק עליו משום דשם הוי חסרון דאינו בעין והכא סבר דלא בעי בעין כלל.
ובמה שבארנו מבואר שיטת הרמב"ם והראב"ד גבי מכר במלוה לפמש"כ בטעמא דהרמב"ם לחלק בין מוכר במלוה למקדש במלוה דקדושין הוי דין קנין וצריך כסף בעין, ומלוה לא הוי כסף בעין אבל מכירה אינו בגדר כסף קנין אלא בגדר פרעון הדמים כמו שבארנו, ולכן במלוה נמי מהני, אכן לפ"מ שבארנו עכשיו נוכל לומר דכל זה אינו אלא לשיטת הרמב"ם דחסרון דהמקדש במלוה הוא בשביל שאינו כסף בעין, אבל לשיטת הראב"ד דחסרון דמלוה אינו לפי שאינו בעין אלא משום שא"א להקנותה בדרך הקנאה אלא בדרך סילוק ומחילה, ולכן אינו מועיל לקנות שאין כאן מעשה נתינה, ולפ"ז יש לומר דגם לגבי מכר אף דלא צריך אלא נתינת דמים אבל מחילה אינה כלל נתינת דמים אלא סילוק ואין לזה גדר נתינת כסף כלל.
והנה הראב"ד כתב ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו, וההיא לאו לענין קניה מיירי אלא לענין איסור רבית, וכדבריו כתב הרשב"א בקדושין דף מ"ז אבל רש"י בב"מ דף ס"ג בד"ה יש לו מותר כתב וז"ל, ואע"ג דלא משיך כי מוקרי ברשותי' מוקרי הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע, והנה בתוס' בדף מ"ו ע"ב בד"ה יש דמים שהן כחליפין כתבו ומקני להו במחילת המלוה אע"ג דאמר בקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת היינו כי קדשה או קנה החפץ במעות שחייב לו אבל קדשה או קנה בהנאת מחילת מלוה מועיל כמו ארוח לה זימנא ואדבר עליך לשלטון עכ"ל ובדף ס"ב ע"ב בד"ה הרי שנושה כתבו וז"ל, תימה והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן דמילתא דלא שכיח הוא כדאמרינן בהזהב גבי החליף דמי שור בפרה וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד שיתן לו החטין עכ"ל, ודברי התוס' צריכים ביאור חדא דמעיקרא מאי קשיא להו דמנ"ל שמכר בהנאת מחילת מלוה, וראיתי שעמד בזה הפנ"י וכתב דדברי התוס' על ברייתא דר' אושעיא דקתני אם יש לו מותר, ומוכח דהוא בהנאת מחילת מלוה ולכן הקשו דא"כ אפי' אין לו כיון דהוי קנין גמור ובזה תירצו שלא פטרו מן המלוה וכו', וכ' הפנ"י וז"ל פי' שלא מחל לו המלוה כ"א באופן שיגיעו החטין לידו, וא"כ מי שפרע יש כאן שהרי מחוייב לקיים תנאו ומש"ה שרי ביש לו אבל באין לו אסור שהרי אין קנין גמור בשעת הפסיקה כיון שהנאת המחילה אינו אלא אם יקיים התנאי ליתן לו החטין עכ"ל, ופרושו אינו מבואר דממ"נ אם נימא דליכא כאן הנאת מחילה כיון דלא מחל לו אלא על תנאי א"כ אמאי איכא מי שפרע ביש לו הא אם אינו נותן לו החטין ליכא מחילה וליכא כסף, ועוד קשה דמאי הקשו על אין לו דהא לא שייך בזה קנין אלא משום שמצוי לקנות, וזה דוקא אם נותן לו כסף בעין, והפנ"י שם הקשה ע"ז מטעם אחר דכיון שאין לו חטים מסוימים א"כ הוי קרוב לשכר, ותי' דכיון שהלוקח מקבל יוקרא וזולא לא הוי קרוב לשכר, אבל זה קשה דמנ"ל דשייך כלל קנין על אין לו היכי שאין נותן לו מעות, וגם עיקר תי' התוס' שלא פטרו היא אוקימתא דחוקה, והפנ"י כתב שם דמסתמא דמילתא הכי היא ומשום זה לא כתבו הפוסקים תי' התוס' אבל אין זה מוכרח.
והנראה בכונת דברי התוס' ע"פ דבריהם בכתובות דף ע"ד ע"א שכתבו דרש"י מפרש התקדשי במלוה שמחל לה המלוה, ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במלוה למקדש בהנאת מחילת מלוה ולר"י אין נראה דשמא אין לחלק אלא דמיירי כגון דאמר התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי ובאור דבריהם דלדעת רש"י צ"ל מקדש בהנאת מחילת מלוה אינו בעיקר הכסף ששוה מחילת המלוה אלא ע"י ההנאה שיש לה מזה, וכמו שחוק לפני אלא דשם אינה מקודשת בשביל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והכא לא שייך זה לכן מקודשת, אבל לר"י אין נראה כן אלא דאם מקדש לה במחילת המלוה והיינו במה ששוה מחילת המלוה מקודשת דזהו בהנאת מחילת מלוה, ומה דמקדש במלוה אינה מקודשת זהו כי מקדש לה במעות מלוה, ואין כונת התוס' במעות מלוה שלוה דלא משמע כן לשונם, ועוד דזהו פשיטא דהא לא נתן על דעת קדושין אלא שקדשה בעיקר החוב וכיון דהחוב אינו בעין אינה מקודשת, אבל מחילת החוב שוה כסף.
ועכשיו מבוארים דברי התוס' בב"מ וא"צ להגיה דבריהם דקאי על ברייתא דר' אושעיא ושהקשו מהא דאסור באין לו, אלא דקושייתם הוא על ברייתא דר' חייא דאוסרת גם ביש לו והוי ס"ל מעיקרא דכמו דביש דמים שהן כחליפין דלא קתני במחילת מלוה ומ"מ מפרשינן במחילת מלוה ולכן הוי ס"ל דגם הכא הכונה במחילת המלוה, וע"ז תירצו שלא פטרו ממנו עד שיתן לו החטים, וכונתם שלא מכר לו עבור מחילת החוב אלא בעיקר החוב, ונ"מ דאם הוא במחילת החוב אז אף דכסף אינו קונה מ"מ החוב כבר מחול אלא דאם יחזור בו יכול לתבעו דמי מחילת החוב, אבל אם מכר לו החטים בהחוב נעשה החוב כמו מעות והמעות הם ברשות הלוקח כ"ז שאין המוכר נותן לו המקח, אלא דלר' יוחנן כתבו התוס' בדף מ"ג דיכול להשתמש במעות והוי שואל עלייהו, ועכ"פ לא נעשו שלו לגמרי אבל אם היינו אומרים דמכרו במחילת החוב א"כ החוב מחול ובזה מכר לו, וזהו שכתבו בתוס' שלא פטרו ממנו והיינו דלא היה כאן מחילה אלא מכירה בהחוב.
ולפי"מ שבארנו נמצא דלדעת התוס' דלא מיירי במחילת מלוה אלא במוכר במלוה דלא קנה מטעם כסף, א"כ ע"כ ברייתא דר' אושעיא דקתני אם יש לו מותר דע"כ נמי דמיירי בגוונא דברייתא דר' חייא דכן משמע בסוגיא, סברה דאף דלא קנה מטעם כסף מותר לדין רבית, וכדברי הראב"ד ודלא כדברי רש"י דכתב משום דאם בא לחזור קאי במי שפרע וכדעת הרמב"ם.
והנה הרשב"א בקדושין שם כתב עוד מדברי הירושלמי דאיתא שם קדושי מלוה לחומרין בקרקעות לא קנה, ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע בקש להעמיד לו מקחו מהו נשמעיני' מן הדא והרי לך אצלי בהן יין ואין לו, הא אם יש לו יין חייב ליתן לו ופי' הרשב"א דהכונה בירושלמי לחלק ממוכר ללוקח דמה דאמר אין מוסרין אותו למי שפרע זהו כשחזר הלוקח, אבל כשחזר המוכר א"א לו לחזור ומלוה עדיפא מנתינת מעות דהוי מילתא דלא שכיחא, אלא שהרשב"א בעצמו תמה בזה דאיך אפשר דהלוקח יחזור בלא מי שפרע והמוכר יהי' חייב להעמיד לו מקחו ונראה דיש לומר בבאור דברי הירושלמי דהנה צריך לבאר סברת הראב"ד והרשב"א שכתבו דאף דלא קני מ"מ מהני לענין רבית דהא כיון דלא קני א"כ כי נתייקרו ברשות המוכר נתייקרו, וא"כ אמאי מותר ליתן להלוקח כפי שער הקודם ולא הוי רבית, ולכן פשוט דזהו דברי הירושלמי דאמר מקודם בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וזהו מדין קנין, וע"ז אמר בקש להעמיד לו מקחו מהו והיינו דאינו רוצה בו ולהיות מחוסר אמנה אם צריך ליתן כשער המכר או כשער של עכשיו, וע"ז פשיט מהא דתני ויין אין לו ומוכח דאם יש לו יין חייב ליתן דאם לא היה חייב ליתן לא היה רשאי ליתן דהוי רבית, ומה דבבבלי מייתי ברייתא דר' חייא דאפי' יש לו אסור צ"ל דהכא מפרש טעמא דמתני' דסברה דליכא רבית דזהו משום דנתחייב ליתן אם אינו רוצה לחזור ולהיות מחוסרי אמנה.
ובמה דסובר הירושלמי כאן דמלוה אינו קונה במכר יש להקשות ממה דהרשב"א בקדושין בדף ס"ג מביא דברי הירושלמי והוא במתני' דתנן הא"מ ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבר עלי' לשלטון מקודשת, דבגמ' דידן איכא והוא שנתן לה שוה פרוטה דבל"ז אינה מקודשת משום דישנה לשכירות מתוע"ס, ובירושלמי איתא ר' אבא בשם רב והוא שייחדה לו סלע במגדל במה קדשה כההיא דתנינן תמן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, וכתב הרשב"א וז"ל ונראה שהיא משובשת ובמה קנאה גרסינן כלומר אע"פ שייחדה לו סלע עוד היא צריכה במה קנאה לסלע כדי שתתקדש לו בו, כההיא דתנינן כלומר כיון שעשה שליחותה וזכתה היא בשכרו זכה הוא בסלע שהוא חליפיו עכ"ל, והוסיף הרשב"א דסובר מטבע נעשה חליפין וצריך להוסיף עוד דגם פרי עושה חליפין ולא בעינן כלי דהא פעולתו לא הוי כלי, וצריך ביאור דכיון דסובר משום דישנה לשכירות מתוע"ס אינה מקודשת א"כ אמאי מהני לענין קנין הסלע ויש להוכיח מזה דר' בא בשם רב פליג על ר' יוחנן וסובר דמלוה קונה במכר.
אכן נראה דיש לחלק בין קנין כסף לקנין חליפין לענין דין ישנה לשכירות מתוע"ס אלא שצריכין אנו לבאר עיקר הך דינא דהנה באהע"ז סי' כ"ח סעיף ט"ו שו"ט הט"ז והפרישה כתב דמיירי דבניכוש אחרון לית בה שו"פ דאלא"ה מקודשת כמו מלוה ופרוטה, והט"ז כתב מד' רש"י דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אינו מתחייב עד שעת החזרה ואז כי מחזיר לשם קדושין לא הוי מלוה, ולמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ג"כ לא תוכל להתקדש עד שעת החזרה וכי מחזיר לה נעשה מלוה למפרע, והאבני מלואים השיג על דברי הט"ז דהא בע"מ שאדבר עליך לשלטון ליכא חזרה ותתקדש בדבור אחרון דאית בי' שוה פרוטה, ולכן תי' דהא דמלוה ופרוטה מקודשת היינו דוקא בפרוטה בעין ע"ש בדבריו באריכות, אבל באמת גם בדבריו אינו מיושב דהא באדבר עליך לשלטון לא שייך כלל מכוש ראשון ומכוש אחרון דהא קודם שגמר דבריו לשלטון באופן שתהיה תועלת לשלטון אינו שוה דבריו הראשונים כלום ואם קודם שגמר דבריו לשלטון באופן שלא יהיה תועלת בודאי אינה חייבת לו כלום, וכיון דעיקר השכירות הוא בעד כל דבריו ביחד א"כ כל דבריו הם מכוש אחרון, דמתחלה אינו שייך התחייבות, דדוקא בעשה לי שירים ונזמים דאפי' יפסוק באמצע יכול אחר לגמור שייך לחלק בין מכוש ראשון למכוש אחרון, וכן הוא גבי בשכר שארכיבך על החמור ג"כ לא שייך לחלק כשהוא מגביהה ומרכיבה דיש כאן מכוש ראשון ואחרון דאם יפסיק באמצע ולא ירכיבה על החמור דלא שייך שכירות על תחלת הפעולה ודוחק לומר דיש גם בזה גמר ותיקון הרכיבה.
עוד הקשה הרשב"א בהך דינא דישנה לשכירות מתוע"ס דמ"ש מהתקדשי לי באלו דמקודשת אף שאכלה ראשונה משום דכל תמרה ותמרה כי אכלה לשם קדושין אכלה וה"נ כל משהו מלאכה שנתן לה הוי לשם קדושין, ותי' הרשב"א דגבי באלו ישנם לתמרים בעולם אבל הכא אין למלאכה האחרונה בעולם, אבל תירוצו אינו מבורר דהא אנן לא מדין קנין אנו דנין דחל מעכשיו קדושין גם על ידי התמרים האחרונים, אלא דאנו אומרים דכיון דכשנתן הראשונה לשם קדושין נתן לא הוי מלוה וא"כ מאי איכפת לן שאין המלאכה האחרונה בעולם הא עכ"פ המלאכה הראשונה לא נתן לשם מלוה אלא לשם קדושין, ובדברי הט"ז שכתב עפ"ד רש"י דקודם החזרה א"א שום חלות קדושין ומשהחזיר נעשה מלוה למפרע היה אפשר ליישב קושית הרשב"א ונאמר דקודם שהחזיר ליכא כלל נתינה לשם קדושין, אבל בדברי הט"ז לא יתיישבו בשכר שאדבר עליך לשלטון ובשכר שארכיבך על החמור כנ"ל.
והנראה לבאר הך דינא דישנה לשכירות מתוע"ס דאינו כלל משום חלוק תחלת הפעולה, אלא דהוא ע"פ מה דאמר בגמ' ב"מ דף י' שאני פועל דידו כיד בעה"ב הוא, והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום א"ל כל כמה דלא הדר בי' כיד בעה"ב הוא כי הדר בי' טעמא אחרינא הוא דכתיב כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים, ונמצא דפועל כ"ז שאינו חוזר דינו כעבד לגבי זה דפעולתו לבעה"ב והבעה"ב מתחייב לו בעד פעולתו, ומבואר דהמחלוקת אם ישנה לשכירות מתוע"ס או אינו לשכירות אלא לבסוף אינו דוקא על חיוב תשלומי השכירות אלא על עיקר דין השכירות דמ"ד ישנה לשכירות סבר דבין פועל בין קבלן נעשה דין שכיר לגבי פעולתו שהבעה"ב מתחייב מעיקרא מתוע"ס בעד שכירות פעולתו וממילא הפעולה מעיקרה אינו שלו אלא של בעה"ב, וא"כ א"א לקדש בשכר פעולה כיון דהפעולה מעיקרה אינו שלו אלא שחייבת לו דמים ואינו אלא מלוה, ולמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף סבר דאין השכירות נגמרת אלא לבסוף והבעלים אינם מחויבים מקודם, וממילא ע"כ כשהוא עושה הפעולה אין הפעולה של הבעלים אלא של הפועל ואף אם אין אומן קונה בשבח כלי אבל עיקר הפעולה הוא של הפועל וכל משהו שהוא פועל בעבודתו של בעה"ב הוי כמו נותן לו פעולה שלו.
איברא דלפי"ז יקשה הא דאמר בב"מ דפועל ידו כיד בעה"ב והיה צריך לומר דזה אינו אלא למ"ד ישנה לשכירות מתוע"ס, ואף דלא קשה כ"כ דהכי קיי"ל אבל נראה דבפשוטו היה צ"ל דכל הפלוגתא אם ישנה לשכירות מתוע"ס או אינה אלא לבסוף אינה אלא בפעולת קבלנות כמו בעשה לי שירים ונזמים ולא בפועל שכיר יום, אלא דמקדושין דף ס"ג מוכח לכאורה דאינו כן דאמתני' דתנן ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דאמר ר"ל והוא שנתן לה שו"פ ומקשה בגמ' מברייתא ומשני דתליא בפלוגתא אם ישנה אם אינה ואין לומר דעיקר הפלוגתא הוא בע"מ שאדבר דבברייתא באמת לא הוזכר אעשה עמך כפועל א"א לומר כן דבגמ' פריך ומאי דוחקיה דר"ל לאוקמי מתני' בישנה לשכירות מתוע"ס ובדיהב לה ואמר רבא מתני' קשיתי' ואם נימא דבאעשה עמך כפועל כו"ע מודו א"כ מתני' דתנן נמי ואעשה עמך כפועל ע"כ מיירי בדיהב לה, ולכן נראה דיש לומר דבאמת עיקר הך מילתא דפועל ידו כיד בעה"ב אין לנו הכרח דזה להלכה דזה אמר בגמ' רק למ"ד המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, ולכן שפיר נוכל לומר דמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף לא סבר יסוד זה, דפועל ידו כיד בעה"ב וממילא נוכל ג"כ לומר דאליבא דאמת לפ"מ דאמר בב"מ דפועל ידו כיד בעה"ב אפשר מודה נמי מ"ד אינה לשכירות בפועל ולא פליג אלא בקבלנות, ומה דאיתא בברייתא בשכר שאעשה עמך ותלי שם הגמ' בפלוגתא דישנה ואינה לא תני כפועל ואפשר לפרש בקבלנות, אלא דהגמ' בקדושין לא סבר הך סברא דמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מודה דפועל ידו כיד בעה"ב כיון דאינה סברא מוכרחת להלכה, ובפרט דרבא שם בב"מ לא הוי סבר כן, ואפשר היה זה קודם שקבל מרב נחמן הך סברא, ובעי לאוכוחי ממתני' דע"כ הוא כמ"ד ישנה לשכירות מגופא דמתני', אבל עכשיו אפשר לומר דגם מ"ד אינה לשכירות לא פליג אלא בקבלן ולא בפועל דבברייתא לא תניא אלא בקבלנות.
אלא דאכתי אנו צריכין לבאר דלכאורה כל ביאורנו לא שייך אלא גבי שכירות ע"מ לשלם דמים דאנו אומרים דכיון ששכרו ע"מ לשלם לו שכר פעולתו א"כ נעשית הפעולה מעיקרא של בעה"ב והבעה"ב מחוייב לו שכרו אבל גבי קידושין שאמרה לו עשה עמי שירים ונזמים ואקדש אני לך או בשביל שאדבר עליך לשלטון למה לא נימא דכאן אינם מתנים על שכירות, אלא דבשביל שיתן לה הפעולה שלו בשביל זה תתקדש אליו, ולכן אנו צריכים לומר דהכי הוא דינא דקנין כסף בין לגבי מכירה בין לגבי קדושין, דכיון דזה מוכח מגמ' דב"ק דף ע' בהא דעקוץ תאנה מתאנתי ותיקני לי גנבותיך דפריך הא קלב"מ ולא אמרינן זיל שלים ולכן לא הוי מכירה, דכסף אינו קונה אלא היכי שאפשר להתחייב עבור הכסף, ולכן גם כאן כיון שתבוא להתקדש עבור פעולתו ונאמר דפעולתו שנותן לה היו כמו כסף וע"כ הוא באופן זה שאילולא הקדושין היתה מתחייבת לשלם, אלא שהקדושין זהו התשלומין ובזה הוא קונה אותה וא"כ עכ"פ כבר הוי כמו שמשלמת לו בשכר פעולתו וכיון שכן ע"כ כבר נעשה אצלה פועל כיון שהיתה מחוייבת לשלם אלא שמתקדשת בשכרו וכיון שהוא פועל כבר אמורה ההלכה דיד פועל כיד בעה"ב וישנה לשכירות מתוע"ס ואין הפעולה שלו אלא שלה ואין לה במה להתקדש.
ועכשיו נבאר דברי הירושלמי דאמר דקנה הסלע שיחדה לו במגדל ע"י פעולתו, והקשינו דהא מבואר בירושלמי דמלוה אינו קונה במכר וא"כ כמו דלא מהני שכירות לענין קדושין משום דישנה לשכירות מתוע"ס אמאי מהני שיקנה הסלע, אבל לפ"מ שבארנו מיושב לפ"מ שכתבתי בפ"ה מהל' מכירה הל' ז' דחליפין אינו בגדר כסף כלל, ולכן אין צורך בחליפין שיהי' גדר חיוב לשלם עבור החליפין, וכמו שכתבתי שם דמשו"ה מהני בחליפין ע"מ להחזיר, ולכן החסרון דיש בשכירות גבי קדושין שכתבנו דכיון שתתקדש עבור הפעולה ע"כ דבלא הקדושין היתה מחוייבת לשלם ובזה מתקדשת, ולכן ע"כ דיש בזה דין שכירות שהפעולה היא של בעה"ב ובעה"ב מחוייב בדמי הפעולה וממילא הוי כמו מלוה, אבל בחליפין דאינו מתורת כסף כלל א"כ שפיר מחליף על המלאכה כיון דאין דבר הנקנה תשלומי החליפין, וגם בע"מ להחזיר שא"א להתחייב עבור זה קונה בחליפין, לכן אין כאן גדר שכירות והפעולה היא שלו ושפיר נקנה לו הסלע ועמש"כ בפ"ג ממכירה הל' י"ח שציינתי למש"כ בזה אבל אפשר דשם אינו מוכרח דכיון דמיירי בחליפין שוה בשוה א"כ אף דנלמד ג"כ מדין חליפין מקרא דועל התמורה מ"מ מסתבר דזה ג"כ מגדר כסף אבל הירושלמי דכאן דמיירי מדין חליפין ממש דבתורת שוה בשוה ודאי סלע אינו נקנה דהא תנן הזהב קונה את הכסף ומוקמינן הזהב מחייב ולכן שפיר מיושב.
אלא דמ"מ מה שחפצתי שם ליישב ראית האב"מ לדעת הרמב"ם דמלוה קונה במכר מהא דהקדש מתחלל על המלאכה דזהו קושיא על שיטת הראב"ד ושאר ראשונים החולקים בזה, ובאמת גם לשי' הרמב"ם צריך ליישב דהא עכ"פ סוגיא דקדושין סברה להדיא דמלוה אינו קונה במכר וכן ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל והא דהקדש מתחלל על המלאכה היא משנה בשקלים, ודרש לה ר"ע מקרא וקשה לומר דר"ע סבר אינה לשכירות אלא לבסוף דלא כהלכה לכן נראה לפמש"כ דעיקר דין ישנה לשכירות מתוע"ס הוא משום דהבעה"ב מתחייב לפועל מתחלה ועד סוף עבור עבודתו ויד הפועל מעיקרא כיד בעה"ב ופעולתו הוא של בעה"ב דכל זה לא שייך אלא בהדיוט דיכול להתחייב אבל הקדש אינו יכול להתחייב כלל, וכל ממון הקדש אינו יוצא אלא דרך חלול ולכן א"א כלל באופן זה וע"כ שפעולת הפועל היא מעיקרה של הפועל ומעות הקדש מתחללין ולכן גבי הקדש שפיר דהקדש מתחלל על המלאכה.
ואפשר דיש ליישב בזה דעת הרי"ף וטוש"ע בפ"ק דע"ז דף י"ט גבי הא דתנן הגיע לכיפה שמעמידין בה עכו"ם אסור לבנותה, ואמר ר' יוחנן אם בנה שכרו מותר ופריך בגמ' משמשי עכו"ם הן ואין אסורין עד שיעבדו ואמר ר' ירמי' לא נצרכה אלא לעכו"ם עצמה, והרי"ף הביא המימרא דאם בנה שכרו מותר על מתני' ולא הביא הא דמוקים בגמ' דקאי על עכו"ם עצמה וכן בטוש"ע סי' קמ"ג וכתב ע"ז הש"ך שסמכו על הירושלמי, אבל לא יישב עיקר ההלכה דכיון דבגמ' אמר' בטעמא משום דישנה לשכירות מתוע"ס ומכוש אחרון לית בה שו"פ א"כ אמאי אינו מותר בע"ז עצמה, ומה שהב"ח יישב משום קושיית התוס' הא כתב הש"ך שהתוס' כבר תירצו קושייתם, ונראה דאפשר לומר לדעת הרי"ף דכל דין דישנה לשכירות מתוע"ס לא שייך אלא בישראל ולא בעכו"ם דאף דגם עכו"ם קונה ישראל למעשה ידיו כדמוכח מעבד עברי הנמכר לעכו"ם, וכדאמר בגיטין דף ל"ח מ"מ זהו בגדר מכירה שהעכו"ם משלם לו דמיו, אבל בשכירות דכששוכר הבעה"ב להפועל מכיון שהבעה"ב נתחייב לו בעד פעולתו נעשה ידו כיד בעה"ב ופעולתו היא של בעה"ב כ"ז הוא בשביל ההתחייבות שנתחייבו הבעלים לשלם לו שכרו, ודין חיוב שכירות מצינו בישראל מקרא דלא תעשוק שכר שכיר וביומו תתן שכרו אבל בעכו"ם לא מצינו אלא דיני גזילה והיינו דכשבעה"ב מקבל פעולת הפועל אז מחוייב לשלם לו מדין גזילה, איברא דהכ"מ בפ"ט מהל' מלכים הל' י"ד כתב בשם הרמב"ן דעל הדינים שנצטוו ב"נ הוא גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ועמש"כ בזה בפ"ח מנז"מ הל' י"ג אות ב', אבל יש לומר דגם זהו מ

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה