אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה טז
המקדש אשה שחצייה שפחה וחצייה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים. בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קידושין לשניהם. ואי זו היא שפחה חרופה האמורה בתורה זו מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין שקידשה עבד עברי ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין הרי זו ספק קידושין.
השגת הראב"ד, המקדש אשה שחצייה שפחה וכו', כתב הראב"ד ז"ל דבר זה יש לו ב' פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושין גמורין מן התורה כי בא אחד וקידש אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקידשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה עכ"ל.
הכ"מ הביא דברי הר"ן בקדושין שכתב להקשות על דברי הרמב"ם וז"ל ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרי קידושיה אם כן כשבא אחר וקידשה למה כתב שה"ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב"ד וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואמר דה"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה הוא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קדושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב"ם במקום הזה מחוורין עכ"ל ול"נ דיש ליישב דאנן הכי קאמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא ח"ש וחב"ח ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קדושין, ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה"ק אע"פ שקידושין אלו איפליגו בה אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקדשה אבל לענין למקדש על ידיהם לד"ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים, דקידושין הללו שיש בהם צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקדושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם הקידושין וא"צ לקדשה קדושין אחרים וה"נ דכוותה עכ"ל.
והנה הרשב"א בקידושין דף ו' הקשה על דברי הרמב"ם בפ"ג הל' ו' שכ' הרי את חרופתי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי וכל כיו"ב הר"ז מקודשת ונתבאר מדבריו שהיא מקודשת גמורה וכן משמע מפירש"י דלר"ע דקיי"ל כותי' דאמר איזהי שפחה חרופה האמורה בתורה זו ח"ש וחב"ח שנתקדשה לע"ע האומר הרי את חרופתי מקודשת בכל מקום דהוי לשון קדושין והקשה הרשב"א דהא אפי' למ"ד ח"ש וחב"ח שנתקדשה לישראל מקודשת לאו קידושי ודאי קאמר אלא ספק וא"כ אפי' לדידן דקיי"ל בחציה שפחה וחציה ב"ח הכתוב מדבר אמאי תתקדש ודאי, ודברי הרשב"א תמוהים לכאורה דהא אין בגמ' כלל ספק בח"ש וחב"ח דלא שייר בקנינו רק בנשתחררה וחזרה ונתקדשה והספק הוא אי גמרי קדושי ראשון או פקעי אבל קודם שנתקדשה הוי קדושין משום דלא שייר בקנינו ע"ש וכבר תמה ע"ז האבני מלואים.
אך באמת גם למ"ד ח"ש וחב"ח שנתקדשה קדושיה קדושין מ"מ אינו חייב עליה מיתה רק אשם תלוי וכמבואר להדיא בדברי רש"י והרא"ש שם נמצא דהם קדושין אחרים לא קדושין גמורין וצריך ביאור דמנ"ל דגם בב"ח דתפסי בה קדושין גמורים שתתפוס בה נמי קדושין של חיוב אשם ואפילו קודם שנתקדשה לשני מנ"ל דלא פקעו קדושי ראשון.
אכן יש לעיין הא דאינו חייב מיתה בח"ש וחב"ח אם מטעם דלא הוי קדושין גמורים הוא או דנימא דלעולם הוי קדושין גמורים אלא משום דהוי זנות בחצי אשה ולא חייבה תורה מיתה רק בזנות אשת איש שלמה ולא בחצי אשה, ומצאתי להגרעק"א בתשובה קע"א לענין עובר שכ' דהא דאינו חייב מיתה בחב"ח הוא משום שהיא חצי אשה אבל הקדושין שלמים, ובאמת יש להוכיח מדברי הרמב"ם כאן שכ' וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים וביאר המ"מ בכונתו דהיינו לאחר שבעל וכמו דמהני בקטנה כשבא עליה אחר שגדלה, והנה אם נימא דכולה מקודשת רק שאינם קדושין גמורים א"כ אין כאן בעילת זנות במה שבעלה לאחר שנשתחררה אבל אם נימא דחצי' אינה מקודשת כלל א"כ הא הוי בעילת זנות ול"ד לקטנה שהיא כולה מקודשת רק שהקדושין אינם גמורים אבל הכא שהקדושין אינם שלמים גם לגבי דידי' דהח"ש לא נתקדשה מעולם וכשנשתחררה הוי בעילתו בעילת זנות, ומוכח מזה דהקדושין שלמים רק שאינם גמורים, וכאשר מוכרח כן ממש"כ הרמב"ם להדיא המקדש אשה שח"ש וחב"ח אינה מקודשת קדושין גמורים עד שתשתחרר ודימה זה לקדושי קטנה ומבואר דכל הקדושין אינם גמורים.
ואפשר שזה תלוי בדין אי פקעי קדושי ראשון או גמרי קדושי ראשון דהנה רש"י מפרש פקעי קדושי ראשון אפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והוי לה כקטן שנולד, ולפי"ז הספק הוא גם לפני שנתקדשה כיון שהוא מטעם גירות דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ מהו זה שכתב הרמב"ם וכיון שנשתחררו גמרו קידושיה כיון דבעיקר הדין אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי לא ברירא לי' להרמב"ם שהרי כתב שזה ספק קידושין לשניהם ופי' המ"מ והכ"מ שמספקא לי' להרמב"ם בדין גמרי או פקעי, עי' בדבריהם, וא"כ איך גמרו קדושי ראשון ואף אם נעמיד בשבעל אבל מאי שייך לומר שגמרו כיון שכבר פקעו לגמרי הקידושין הקודמים מיד כשנשתחררה ונשתנה גופה, וע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש פקעי ע"י קדושי שני ומשום דלא שייך לומר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי דהא החצי ב"ח לא נשתנה עכשיו, ובדעת רש"י אולי אפשר לומר דכיון דהוי כקטן שנולד על אשה זו תו לא חייל אפי' חצי קדושין דהא אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה, רק מקודם כיון דלא שייר בקנינו שפיר חלו הקדושין, ואף דגם בלא סברא דגר שנתגייר ג"כ היה אפשר לומר סברא זו דכיון שאחר השחרור יש שיור באשה פקעו הקדושין הקודמים, כיון שעכ"פ עכשיו יש שיור בקנינו ואנן כי יקח איש אשה בעינן ולא חצי אשה אכן י"ל דרש"י סובר דבאותה האשה אין סברא שיפקעו הקדושין בכדי אבל כיון דכקטן שנולד דמי והחצי שפחה שנשתחררה עכשיו היא גופא אחרינא, ובכגון זה לא מצינו דיש מציאות של קדושין בחצי אשה שפיר פקע לגמרי, עכ"פ הרמב"ם אינו מפרש כפרש"י ומפרש דהספק הוא רק לאחר שנתקדשה לשני, והיינו דכיון דהקידושין הראשונים אינם מחייבים מיתה ואינם קדושין גמורים לכן מפקיעין הקדושין הב'.
אכן למ"ד גמרי קידושי ראשון נראה דהטעם הוא משום דפשטה קידושין בכולה, וכיון דלא הוי דעת אחרת שהרי מה שלא נתקדשה הח"ש הוא לא משום דעת אחרת רק דארי' הוא דרביע עלה וכיון שנשתחררו ואפשר להם לקידושין להתפשט גמרו הקדושין ונעשית א"א ודאית לחייב עליה מיתה, והיה מסתבר דלא שייך דין דפשטה אלא אם הקידושין של החצי הוי קדושין גמורים ושייך שיתפשטו ויגמרו הקדושין אבל אם הקדושין אינם גמורים מה שייך שיתפשטו ויתהוו קדושין גמורים, נמצא דזהו מחלוקת האמוראים אי גמרי אי פקעי היינו בזה אם הקדושין של החצי הוי גמורים איברא דיש להעיר בזה דלפמש"כ התוס' בדף ז' דלא אמרי' פשטה רק כשאמר בלשון הקדש אבל כשאמר לה חד מהנך לישני דברייתא אף שהם לשונות של קדושין מ"מ לא נאמר בהם פשטה, וא"כ גם בח"ש וחב"ח לא נאמר גמרי רק בשקדשה בלשון הקדש, ובפשיטות הא מזה ילפינן לחרופה שהוא לשון של קדושין ומשמע מזה דלא מטעם פשטה הוא, ואפשר לומר באמת דגמרו קידושי ראשון הוא עוד דין, דכיון שנשתחררה גומרין הקידושין לעשותה לאשת איש שלמה, ולא מדין דפשטה, ולכן אפשר לומר דדוקא חצי שפחה הוי חסרון אבל קדושין של חצי אשה שפיר חיילא ולא שייך חסרון אלא בתחילה במעשה הקדושין דשייר בקנינו ואנן כי יקח איש אשה בעינן ולא חצי אשה, אבל מכיון שנתפסו חייב גם על חצי אשה דאין נ"מ בין חצי אשה לכולה אשה דעכ"פ הרי נאף אשת רעהו וגם חצי אשה מיקריא אשה, ובהסבר הדבר י"ל דבתחילת הקדושין כשמקדש רק חציה והיינו דבחציה השני אינה קנויה לו וא"כ הרי אינו יכול להשתמש בה בשביל החצי שאינה קנויה לו, ואין לו עליה קנין ומעיקר הדין דין קנין אישות הוא קנין ממש שמשעבדת אליו, ורק באומרת מאיס עלי לא כייפינן לה אבל באומרת בעינא לי' ומצערנא לי' אין לה רשות ולכן לא שייך קדושין בחצי אשה, אבל בשכבר נתקדשה קדושין לא פקע בכדי וגם על חצי אשה חייבין מיתה משום דס"ל דהקדושין הם קדושין גמורים, ולפי"ז נצטרך לומר דגם למ"ד גמרי נמי סבירא לי' דלא הוי קדושין גמורים דאלא"ה היה חייב מיתה כיון דאנו אומרים דמטעם חצי אשה אין חסרון ואולי אפשר לומר דחציה ב"ח הוי חצי אשה בעצם ואין חייבין עליה מיתה ויש לעיין בזה.
עכ"פ פשוט דהרמב"ם סובר דאין הקידושין קדושין גמורים וכמש"כ בלשונו להדיא, ועוד שדימה זה לקידושי קטנה שגדלה ומוכח שבעצם אינו מחלק בזה שהחצי אינה מקודשת, ורק משום שהקידושין אינם גמורים, דאם הי' החילוק בשביל שחציה אינה מקודשת כלל א"כ אין זה משל לקטנה, ובקטנה יש קדושין דרבנן והכא אין קדושין דרבנן, וע"כ דסובר דמעיקר ההלכה אמרינן דגמרו קידושי' ורק דמ"ד גמרי סבר דגמרו גם לענין חיוב מיתה ומ"ד פקעי סובר דלא גמרו לענין חיוב מיתה, ומה שתפש הרמב"ם בפ"ג מהל' א"ב הל' י"ג דרשת הגמ' דלא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתה, ומבואר דפוסק דגמרו קידושי' וכאן הרי פסק ספק כמש"כ הכ"מ, פשוט דכונתו אם חופשה קודם קדושין.
והנה במה דכתב הרמב"ם דגמרו קידושי' כקדושי קטנה משמע בפשוטו כפי' הכ"מ דהוא לענין שאין צריך לקדשה קדושין אחרים אך יש לעיין דמנ"ל להרמב"ם ואיפה מצינו דיש קדושין דרבנן בח"ש ומנין לנו לדמות לקטנה, וע"כ דסובר דמכיון דיש בזה ליקוחין מצד א' דאסורה לכל העולם לא איכפת לן בזה דאין בקידושין כאלו חיוב מיתה, והנה הר"ן הקשה דמנ"ל גבי ח"ש וחב"ח לומר דאם בעל גמרו קדושין דהא כיון דהוי ספק אי גמרי אי פקעי א"כ מנ"ל דאדם יודע דהא גבי קטנה אתי עלה מטעם אדם יודע, והנה האב"מ הק' גם בקידושי קטנה למש"כ הב"ש דגבי קטנה לא הוי בעילת זנות ומותר לבעול אפילו בלא עדים משום דהוי קידושין דרבנן א"כ אין כאן ביאת זנות, ונראה דבכתובות דף ע"ד פריך בגמ' והא ביאה דא"א לקיומי ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאה, לכאורה מה איכפת לן דהביאה א"א לקיומי ע"י שליח הא עיקר הקנין אפשר לקיומי ע"י שליח והתנאי הרי הוא בהקנין ואין לומר דזהו תי' הגמ' משום דאיתקוש הויות להדדי דבפשוטו מתורת היקש אתי עלה בגמ', ונראה דקנין ביאה הוא שונה מקנין כסף ושטר דכסף ושטר הוא מגדרי מעשה קנין, אבל ביאה אינה מעשה קנין אלא דביאת אישות קונה והוא עצם הקנין ולא סיבה להקנין, ולכן נראה לחדש דבקנין ביאה באמת אינו צריך לכוין כלל על קנין אלא אם מכוין שתהי' ביאה של אישות הוי זה גופי' קנין, וכן בדרו כדרך איש ואשה דרך אישות דפשוט דזהו גופא קנין אם הי' בעדים, דאינו צריך לכוין לקנין רק אם אינו מכוין להיפך שהביאה לא תהי' דרך אישות דאז אינו קונה אבל אם מכוין לביאת אישות זהו גופא קנין אם אינו חסר דרכי הקנין דהיינו עדים דבלא עדים אין קנין בקידושין, ולפי"ז מיושב שפיר דברי הגמ' דכיון שכן ע"כ צ"ל דהתנאי הוא בעצם הביאה אם תהי' ביאת אישות או שתהי' ביאת זנות, ואם תהי' ביאת אישות ממילא אין כאן ביאת זנות ובזה שפיר מקשה דביאה דאינה ע"י שליח וקא הוי תנאה, ויש מקום בזה להסביר מה דתולה בגמ' בגיטין דף כ"ה ע"ב הא דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דסבר ר"ש רצה מקודשת לא רצה אינה מקודשת, ותלי לה בגמ' בדין ברירא והק' הרמב"ן לשיטתי' דחולק על רש"י דכל תנאי שאין בידו תלוי בברירא ולשיטתו גם תנאי שאין קיומו תלוי אינו תלוי בברירא וא"כ אמאי תלי לה בגמ' בברירא, וכ' הרמב"ן וז"ל ועדיין אני אומר דשאני ע"מ שירצה שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר משעה ראשונה שרצה אלא למ"ד יש ברירה עכ"ל וזה דוחק, ועוד קשה דמנא לן דכונתו בתנאו שירצה אבא היינו משעה ראשונה הא ודאי אין דעתו אלא שירצה משעת שמיעה וצ"ע, אכן לדברינו מיושב שפיר דהריני בועלך שאני שצריכין אנו לומר דאם ירצה אבא תהי' בעילת אישות ואם לא ירצה תהי' בעילת זנות וזה כבר תלוי בברירה.
ועכשיו מיושב דזהו שלמד הרמב"ם מדין קטנה שגדלה והיינו דאין צריך קידושין אחרים כמו קטנה דלא אמרינן כיון שיכול לקדשה קדושין דאורייתא מחויב הוא לקדשה לקיים מצות כי יקח ומותר לבעול קטנה שהגדילה בלא עדים והיינו משום שגם אח"כ יש קדושין דרבנן ואסורה לעלמא ועל כן יכול לדור עמה גם באופן שלא יהי' בבעילתו קדושין דאורייתא ועוד יותר דאח"כ א"י למאן אפי' לא נתיחד וה"נ בח"ש ובחצי ב"ח, ואף דאם יקדשה אחר יהי' ספק דילמא פקעי קדושי ראשון כ"ז שלא קדשה אחר אסורה לאחר שיבעול אותה ומפני זה אינו חשוב בעילת זנות אם בועל אותה אפי' בלא עדים, ועוד דאם יבעול אותה בעדים גמרו קידושי' כקדושי קטנה דגם שם אין עבירה אם אינו מקדש אותה מחדש דהא מותרת בלא עדים ומ"מ כשבועל אותה בעדים אמרי' דנתקדשה בזה וה"נ בח"ש וחב"ח, ואף דבגמ' אמרינן דאי אמרינן דאי לאו הסברא דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום לא אמרי' דבעל לשם קדושין, ומשו"ה אמרי' לחד מ"ד דבמלוה ופחות משו"פ דאפשר דטעי לא אמרי' דלשם קדושין בעל היינו משום דכיון דשייך טעות א"כ גם עכשיו הוי טעות בקידושי ביאה של עכשיו והיינו דכיון דע"כ אמרי' דשייך תנאי בקידושי ביאה ובכל מילתא דשייך תנאי שייך טעות א"כ לא נוכל לומר דקדשה מחדש בביאה זו דהא סבור היה שהיא אשתו מדאורייתא, והרי הוא כעודר בנכסי הגר וסבור שלו הן וכיון דנמצא דעפ"י הדין הי' טעות בדבר גם בביאה זו לא נתקדשה כיון דבעל אותה לשם אישות בטעות אבל היכא שאין כאן שום טעות אלא דיודע שהם קידושין דרבנן כמו בקטנה לאחר שגדלה או גבי ח"ש וחב"ח שיודע שיש כאן קידושין של חיוב אשם אף דאין כאן קידושין גמורים אבל עכ"פ טעות אין כאן וכיון דחזקה שרוצה לבעול אותה ביאת אישות כדרך איש ואשתו הרי זו מקודשת. - ולכן אף דבאמת אינה ביאת זנות דהא אסורה היא לכל מ"מ אם הוא יכוין שלא לשם ביאת אישות כדרך איש ואשתו יש בזה צד זנות דביאה שאינה קונית ע"כ היא ביאת זנות אפי' אם לא יהי' עבירה בביאתו מאיזה טעם שיהי' אבל אינו ביאת אישות וזהו הלשון אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואם הוא מכוין לביאת אישות הרי בזה גופה כבר קנה אותה, ומה שכתב הרמב"ם בפ"ז הל' כ"ג המקדש על תנאי וכו' וסיים בסוף ההלכה חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות, ואם הוה מכוין לביאת אישות הרי בזה גופה כבר קנה אותה, ומה שכתב הרמב"ם בפ"ז הל' כ"ג המקדש על תנאי וכו' וסיים בסוף ההלכה חזקה שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה, היינו לומר דביאת איש ואשתו שהוא בדרך אישות נקראת ביאת מצוה להיפוך מביאת זנות אך שם א"צ לזה דמיירי שם במקדש בפחות משוה פרוטה ולא היו עוד קדושין כלל.
ואפשר יש בזה להסביר דברי הרשב"א בתשובה שהובא באב"מ וז"ל דאין איסור מה שהיא אצלו, ותהי' אצלו עד שתגדל ואז יקדש בביאה, ואף אם בעל סתם מסתמא מקדש בביאה אע"ג דכאן אין ביאת זנות מ"מ אחר שתתגדל ואפשר לו לקדש אותה מסתמא הוא מקדש בביאה כדי שלא יתפוס בה קדושין של אחרון עכ"ל, והיינו דבלא"ה הוי צד זנות אם בועל אותה באופן שאינו חושב שהיא אשתו ומיוחדת אליו ואסורה על כל העולם.