אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה י

הלכה ז

אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וחצייך בפרוטה, או שאמר לה חצייך מקודשת לי בחצי פרוטה וחצייך האחרת מקודשת בחצי פרוטה הרי זו מקודשת אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שתי חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעתך לי בפרוטה בכל אלו מקודשת בספק.
שתי חצייך בפרוטה, התוס' בקדושין דף ז' ע"ב ד"ה חצייך בפרוטה הקשו דאמאי אינם קדושין גמורים והא לא אמר לעיל דלא פשטו קדושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה שהיא שומעת, אבל אם היינו יודעין שמתרצה בכולה אמרינן פשטה, והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה ותי' דמיירי בלא אמר לשון קדושין רק אמר הרי את מאורסת, אבל הרמב"ם פי' להדיא דין זה בלשון קדושין וא"כ תיקשי קושית התוס' דליפשוט קדושין בכולה ועי' בלח"מ מש"כ בזה.
והנה הא"מ הקשה דמאי מקשה בגמ' דלפשוט קדושין בכולה ומשום דהוי כמו הקדש כמו שכתבו התוס' דהא גם הוא לשון הקדש הא בתמורה בעי רבא בעוף מהו מי אמרינן בהמה אמר רחמנא או דלמא קרבן אמר רחמנא ולא שנא וא"כ אפי' בעוף שהוא קדושת הגוף מספ"ל בהקדיש רגלה דקרא בבהמה איירי וגלי בבהמה אבל לא בעוף ומכ"ש בקדושין דלא נאמר פשטה והיא קושיא חמורה.
ונראה דהנה הרמב"ם בפרק ט"ו ממעשה הקרבנות הל' ב' האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, האומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו היא כולה עולה, הקדיש אבר אחד מן העוף ה"ז ספק אם נתקדש כולה או לא ע"כ, והנה הכ"מ והלח"מ מפרשים דכונתו באבר שהנשמה תלויה בו דאי באבר שאין הנשמה תלויה בו הא פסק דבבהמה אינו קדוש רק אותו אבר בלבד אכן מסתימת לשון הרמב"ם לא משמע כן כיון שסתם משמע אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו, וצריך לומר דהרמב"ם מפרש בעיא דרבא להלכה לר"מ ור"י דבאבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה, ומ"מ מיבעיא לי' בעוף דכיון דחזינן דר"מ ור"י סברי דמסברא הי' צריך לומר פשטה קדושה בכולה בלא קרא דהא אמרי יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לד' ולא כולו לד', ולכן בעי רבא בעוף דכיון דצריך מיעוטא לומר דלא פשטה קדושה בכולה, וכיון דבקרא בהמה כתיב, בעי דאפשר בעוף פשטה אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו, ומצאתי אח"כ שהלח"מ בפ"ה מהל' ערכין הביא פי' הכ"מ וכתב שהוא דחוק וכתב כמש"כ דהרמב"ם מפרש בעיא דרבא באבר שאין הנשמה תלויה בו וכנ"ל.
אלא דמ"מ עוד צריך לבאר דאף דנימא דמסברא היה צריך לומר דפשטה קדושה בכולה אבל מהיכי תיתי נאמר דאף שנתמעט זה בבהמה מ"מ בעוף נאמר דפשטה, דאיזה סברא לחלק ולומר דקדושת עוף חמיר מקדושת בהמה, ונראה דאפשר לומר דכיון דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו דרשינן מקרא דיהי' קודש דלא תצא לחולין אלא שתמכר לצרכי עולות, והנה במה דתניא תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה פירש"י דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למכרו ונמצא לפי"ז דאין דין בהך ברייתא לגבי המוכר בכמה מדמיה ישתמש דבכמה שמכרו כל הדמים הן חולין דהא לא נתפסו בהדמים דמי רגלה שהקדישה ואינו יכול למוכרה וא"כ אין כאן שום נ"מ לדין קדשים אלא דין מו"מ דאם לקח דמים בעד כל הבהמה, לקח דמים יתירים וגזל הם בידו, ואפי' אם דמי רגלה הם פחות משתות צריך להחזיר להקונה דמי רגלה אם הקונה חשב שמשלם בעד כל הבהמה, דזה אין שייך לדין אונאה והוא דבר שבמדה דהיכי דשייך חזרה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר והכא דנ"מ רק לענין הדמים צריך להחזירם, אכן מדברי הרמב"ם שהבאנו שקבע הלכה זו בהל' מעשה הקרבנות אי אפשר לפרש כפירש"י דלפי"ז אין זה דין קדשים רק דין מהלכות מכירה ואין להרמב"ם לכתוב בהל' מעה"ק דיני מכירה, גם עיקר הלשון קשה מאד לפרש כן בד' הרמב"ם אף שכתב כלשון הברייתא דהלשון מורה ברור שדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שאינם חולין אלא קדש.
ונראה דהרמב"ם מפרש הברייתא כפשוטה דדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, דאף שאמר רגלה של זו עולה, והיינו שתהיה קדושה קדושת עולה, וא"כ הוי קדושת הגוף ובהמה תמימה שמתקדשת קדושת הגוף הא אינה יוצאה לחולין בלא מום, מ"מ כיון דרגל לבד אי אפשר שתיקרב עולה לכן אינו חל על הרגל קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ומצינו במפריש נקבה לאשם דסבר ר"ש בתמורה דף י"ט דתימכר שלא במום ונהי דלא קיי"ל כר"ש אלא כת"ק דתרעה עד שתסתאב, זהו דוקא במפריש נקבה לאשם דנקבה חזיא לקרבן רק לאשם אינה ראויה לכן חלה קדושת הגוף וצריך מום לפדותה, אבל רגל לבד כיון דלא פשטה קדושה בכולה הא אי אפשר שתוקרב לשם קרבן לכן אין צריך מום לפדותה, ורק לר"י דסבר דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה לדידי' שפיר חל קה"ג על כל הבהמה וכולה עולה, וממילא הברייתא כפשוטה שדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שדמי האבר חל עליהם קדושת עולה ואסור לו להוציא דמים אלו לחולין אלא לצרפם לדמים אחרים ולקנות בהם עולה, והא דפריך הגמ' והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר ולפמש"כ הא הלוקח שפיר יש לו כל הבהמה שהרי גם אבר זה שהוקדש נפדה כיון שאינו קדוש קה"ג ורק אצל המוכר חלו על מעות האבר קדושת דמי עולה, ואפשר לומר דכיון שזה הלוקח נדר להביא עולה בסתמא כוונתו לבהמת חולין שיקנה אותה בדמים ויקדש אותה לעולה אבל בהמה זו אף שלא חל על הרגל אלא קדושת דמים לעולה מ"מ כיון דילפינן מקרא דיהיה קדש דאינו כשאר קדושת דמים דאפשר לחלל על מעות ומה שהוקדש ישאר חולין, אלא דכאן נשאר על הרגל דין דעכ"פ צריך להקריבו עולה כשיקדיש הלוקח את כל הבהמה, ואפילו אם נימא דגם את הרגל צריך להקדיש כיון דלא חל עליו מקודם רק קדושת דמים, ועי' מש"כ בזה בפ"ה מהל' איסורי מזבח אבל מ"מ אין הרגל כשאר חולין דהא כבר יש על הרגל דין שצריך להקריבו לעולה, א"כ לא קיים נדרו שנדר להביא עולה דבסתמא הוא להביא בהמת חולין, ודמי חולין הם בודאי יותר מדמי בהמה זו שא"א להשתמש בה, ומשני דאמר כזוזא מן בהמה שכך היא בודאי גי' הרמב"ם בד' הירושלמי דאם כמו שפרש"י כזוזא מן הדא בהמה וברמב"ם אינו מפורש כן שכתב סתם שנדר בדמים קצובים לכן מוכח דכן הגירסא דאמר כזוזא מן בהמה לעולה ולכן כיון שנדר דמים קצובים אין כאן חסרון בקיום נדרו כיון דבאמת כל העולה שלו וכמ"ש, ונמצא לפי"ז דלדעת הרמב"ם באמת כל מי שמחויב עולה צריך להביא עולה שלימה, ולכן ע"כ שקדושת הרגל נתחלל על הדמים וכל הבהמה היא של הקונה שחייב עולה, רק שדמי האבר אינם חולין שנשאר על הדמים קדושת עולה, ולכן אפשר לומר דלרבא מיבעיא ליה דשמא גלי קרא כן, דוקא בבהמה דאפשר לפדותה, ולכן אפשר לחלל קדושת הרגל על הדמים, אבל בעוף שלא מצינו פדיון כדתנן במנחות דף ק' שלא נאמר פדיון אלא בבהמה א"כ לא יהיה תקנה למכרה לצרכי עולות, אפשר דבזה לא גלי קרא דלא נימא דפשטה בכולה דכיון דעכ"פ הקדיש רגלה לעולה והרגל לבד אי אפשר להקריב אפשר דלכן נאמר בעוף פשטה קדושה בכולה אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו.
והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' שהביא מה דתנן בפ"ד דשקלים במקדיש נכסיו דבהמה הזכרים ימכרו לצרכי עולות והדמים לבדה"ב ובעופות ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות, וכתב על זה ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה לבדה"ב לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון והסולת והיין והשמן שנפסלו אין להם פדיון וכו' וכתב ע"ז הראב"ד לא ידעתי האיך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר"א כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הנכסים לבה"ב, והאריך עוד בהשגתו ע"ש, והכ"מ ביאר כוונת הראב"ד דהא קודם שנתקדשו המנחות בכלי שרת נפדין הן, והלח"מ פי' דכוונתו דהא גם כשימכרו ויקריבו בדמיהן עולות הוא ג"כ פדיון, וא"כ לא יוכלו להיות נפדין שיהיו דמיהן לבה"ב, וכתבתי בזה בפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ד' בבאור דברי הרמב"ם דזה ודאי דאין כאן דמיון לפדיון ממש שבהקדש נפדה ויוצא לחולין, אלא דמ"מ הא גם זה לא מצינו בקדושת הגוף שיהא אפשר לשנות בעיקר הקדושה, וכאן כיון שלמדנו מקרא דאם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש, דכל הראוי ליקרב ע"ג המזבח יקרב וזהו בסתם הקדש דקדושתו היא או לבה"ב או לעולה.
ונמצא דאם הקדיש סתם והיו בהם דברים הראויים ליקרב יש בזה שני גדרי קדושות, חדא זה שהקדיש סתם דבסתמא הוא לבה"ב ואם הקדיש סתם למזבח הוא לעולה ואפי' דברים שאינם ראויים לעולה יהיו דמיהם לעולה, שנית דין זה שאמרה תורה כל הראוי לקרבן על המזבח יקרב וע"כ צריך להקריבן למה שהם ראויים, וע"כ אנו צריכים בזה לדין מכירה שקדושה אחת תהיה על הדמים וקדושה אחת להקרבת עצמן למה שהן ראויין, ולכן בבהמה דשייך בה פדיון אנו אומרים דההקדש שהקדיש סתם הוא שהדמים יהיו לבה"ב אף שהן בעצמן יהוי קדושים קה"ג, א"כ אף דעכשיו עוד לא נתקדשו בכלי שרת זהו אם היינו דנין בפדיון ממש שיצאו לחולין, אבל כאן אנו דנין בדין זה שאמרה תורה כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש שיקרבו למה שהם ראויין ואם נאמר שהדמים יפלו לבה"ב הרי אנו עושין דמים מקדושת מזבח שאין לו דין דמים, ולכן אנו אומרים דהקדש סתם זה יהי' קדושתו למזבח, ורק דכיון דסתם הקדש למזבח הוא לעולה כדילפינן מקרא וכאן צריך להקריבם למה שהם ראויים, וע"כ אנו אומרים גם בזה דמחלקין הקדושות דקדושת עצמם הוא למה שהן ראויין וקדושת דמיהן הוא לעולה, ולא קשה דהא עכ"פ אנו מחלקין הקדושות ועושין מקדושת הגוף קדושת דמים, דלא דמי דדין קדושת בה"ב הוא דין קדושה אחרת שאין לו שייכות לקדושת קרבן, ולכן לא נוכל לעשות מקה"ג בעופות ומנחות גדר קדושה אחרת שאינה שייכת לקדושת קרבן, אבל קדושת עולה והקדושה למה שהם ראויים שניהם קדושת מזבח וכיון דע"כ יש בקדושתו שני דינים א' קדושת סתם שאם למזבח הוא לעולה והב' הקדושה למה שהם ראויים, ע"כ נעשה כן שתי קדושות אף בעופות ומנחות שאין להם פדיון משום דהכא אין זה פדיון שאין כאן נחיתות הקדושה דשניהם קדושת מזבח.
ולפי"ז נסתרו לכאורה דברינו במה שכתבנו דרבא בעי בעוף מהו באבר שאין הנשמה תלויה בו משום דע"כ צריך למכרה לחייבי עולות ולחלל הרגל על הדמים שהדמים ישארו דמי עולה ובעוף אין פדיון, אבל מדברי הרמב"ם אלו שמבואר דמה שמוכר העופות והמנחות שיקריבו למה שהן ראויין והדמים ישארו לעולה אין זה סותר להך דינא דאין פדיון לעופות ומנחות משום דשניהם הם קדושת קרבן, הא לא נוכל לומר גם במקדיש רגל העוף דא"א למכור העוף לצרכי חיוב קרבן עוף משום דאין פדיון לעוף כיון שדמי הרגל ישארו ג"כ לדמי קרבן בשביל המקדיש.
אכן נראה דיש ליישב דברינו דשאני הכא גבי הקדיש רגל עוף כיון דצריך למכרו למי שחייב קרבן עוף, וכבר כתבנו דהרמב"ם מפרש ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שבה שהקונה יש לו כל הבהמה והרגל מתחלל ונעשו הדמים דמי עולה בשביל המקדיש, וה"נ בעוף מתחלל הרגל ולכן אף שהוכחנו דלגבי עיקר הקרבן במקדיש נכסיו אף שצריך למכור העופות והמנחות להקריבם למה שהם ראויים אין זה נקרא פדיון כיון שהדמים יהיו דמי עולה, כל זה הוא במקדיש נכסיו שאין לנו דרך אחרת דכיון דלמדנו מקרא דסתם הקדש למזבח הוא לעולה, אבל בהקדיש רגלה לעולה כיון דעכ"פ יש כאן שינוי לגבי הבעלים שהבעלים הקדישו רגלה לעולה, ואם היה אפשר להקריב הרגל לעולה הי' נקרב גוף הרגל לעולה בשביל הבעלים, רק דכיון שא"א להקריב הרגל לעולה אנו עושים מהרגל דמים ונמצא דגוף הרגל לא יהיה נקרב בשביל הבעלים שיהי' קרבן לאחר הקונה את הבהמה, ואף דגם גבי מקדיש נכסיו הא מוכרים העופות והמנחות אבל שם הא ע"כ צריך להיות כן, ועיקר ההקדש ע"כ הי' בשביל שני הדינים שיש בזה ההקדש, אבל בהקדיש רגלה שאם ירצו הבעלים יוכלו להקדיש שאר הבהמה שתהי' כולה לעולה ותהיה קריבה לעולה שלו, וא"כ לא נוכל לומר דעיקר נעשה ע"כ על זה האופן שימכור הבהמה ולא תהי' גוף הרגל בשבילו לעולם אלא דמיה, רק דבבהמה כיון דאם אינה ראויה לקרבן יש לו דין פדיון שפיר הוי הדין שימכרו הבהמה לצרכי עולות ובשבילו יקריבו דמיה אבל בעוף דליכא דין פדיון מיבעיא לרבא דאפשר לא אפשר לעשות כן, וכיון שכבר כתבנו דמוכח מהברייתא דמסברא הי' צריך להיות גם באבר שאין הנשמה תלויה פשטה קדושה בכולה, אלא דגלי קרא דממנו דלא פשטה ורק רגלה נעשה עולה, לכן מספקא ליה דאפשר לא גלי קרא כן אלא בבהמה, אבל בעוף אמרינן פשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנשמה תלויה בו, וכן פסק הרמב"ם דהוי ספק.
ולפי מה שכתבנו יתיישב מה שהקשה האבני מלואים דמאי שייך לומר דליפשטו קדושין בכולה, דהא בהקדש גופא מיבע"ל לרבא בעוף אי אמרינן פשטה דאפשר לא גלי קרא רק בבהמה אבל לא בעוף, ולפי מה שכתבנו לבאר שי' הרמב"ם א"כ עיקר הבעיא היא אם נאמר בעוף פשטה גם באבר שאין הנשמה תלויה בו אף דבבהמה בכה"ג לא אמרינן פשטה כיון דמעיקר הסברא צ"ל פשטה ורק דגלי קרא בבהמה, א"כ אפשר דרק בבהמה דשייך בה פדיון אבל בעוף דלא שייך בי' פדיון נאמר פשטה גם בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו, ולכן שפיר שייך לומר בקדושין פשטה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה