אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה ז

הלכה ו

אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי הרי את מיועדת לי הרי את עזרתי הרי את נגדתי הרי את צלעתי הרי את סגורתי הרי את תחתי הרי את עצורתי הרי את תפוסתי הרי זו מקודשת בספק והוא שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין אין חוששין למלות אלו. ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו, ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה כמו שבארנו היה מדבר עם האשה על עסקי הקדושין ורצתה ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום אלא נתן בידה או בעל הואיל והן עסוקין באותו ענין דיו ואינו צריך לפרש, וכן עדי הקידושין והגירושין אינו צריך לומר להם אתם עדי אלא כיון שגירש או קידש בפניהם הרי זו מקודשת או מגורשת.
והוא שיהיה מדבר עמה, הר"ן כתב הלכך נקטינן בהנך לישני דמספקא לן בהו, כל שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ליכא למיחש לה כלל דהא לא ידעה מאי קאמר לה, ואי אמרה דידעה ולשם קדושין קבלתינהו ספיקא הוי, משום שלא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קדושין או לא, וכי אוקימנא ליה במדבר עמה על עסקי קדושיה, אין ה"נ דהוה מצי לאוקמי בידעה מאי קאמר לה, אלא משום דהכי שכיח טפי ובאידך לישני אחריני דלעיל דאי פשיטא לן דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחריני, דוקא במדבר עמה עע"ק דידעה מאי קאמר לה, א"נ דאמרה לשם קדושין קבלתינהו, הא לאו הכי לא, שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה עכ"ל.
והנה מתבאר מדברי הר"ן בהני לישני דאיפשיטא וברירי לן דהוי קדושין, היינו לעיקר הדין אבל לענין דעת האשה לזה צריך שיהיו עסוקין באותו ענין, וכן הוא שיטת הרשב"א ומבואר ברשב"א דרש"י מפרש דהא דפריך בגמ' במאי עסקינן אכולהו לישני פריך ואפילו בהני לישני דפשיטא לן דהוי קדושין, אמנם ברש"י שלפנינו מפורש להדיא דלא קאי רק אלשונות המסופקים, וכ"כ הרא"ש דבלשונות הברורים לנו לאו ככ"מ לומר שאינה מבינה, ומה שרצה הב"י לדחוק דהרא"ש מיירי לענין המקדש דבזה כתב דבלשונות הברורים לאו כל כמיניה לומר שאינו מבין וכ"כ הסמ"ע כבר השיגו הב"ש והגר"א וכן המהרי"ט בחידושיו ואין להאריך בזה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכ' בהל' שלפנינו אין חוששין למלות אלו ומשמע דבלשונות שהביא בהל' הקודמת כגון לקוחתי וקנויה לי לא בעינן שיהיו עסוקין בא"ע דכיון דפשיטא לן דהוי קדושין ודאי ידעה, וכן הוכיח המהרי"ט מלשון הרמב"ם.
אכן עוד העיר המהרי"ט דהא דאמרינן ודאי ידעה ולאו ככ"מ לומר לא ידעתי לא שייכא אלא בהך דברייתא אבל בהנך דמספ"ל בגמ' ואיפשיטו כגון חרופתי לקוחתי, אי אפשר לומר דגם ע"ז אינה נאמנת לומר לא ידעתי, דמנא ידעה מילתא דמספ"ל בגמ' אטו גמרא גמרי, בשלמא מילתא דאיתא בברייתא איכא למימר שהם לשונות הידועים לכל העולם שהם לשונות של קדושין אבל הנך א"א לומר שהם ידועים לכל וזוהי סברא נכונה, עוד העיר המהרי"ט לחדש דהרא"ש חולק בזה על הר"ן דהרא"ש כתב דינו רק על לשונות המסופקים אבל לשונות שנסתפקו ונפשטו לא הזכיר כלל, ולכן כתב המהרי"ט דהרא"ש סובר דלשונות המסופקים אם אמרה דידעה ל"מ ודלא כהר"ן, משום דכיון דלפני אמירתה שיודעת פשוט לנו דלא הוי קדושין, לכן גם אם היא אומרת אחרי כן שהבינה הוי עכ"פ קדושין בלא עדים, וקושיא זו הקשה האב"מ על הר"ן ויתבאר עוד בדברינו, אך כ"ז הוא בלשונות המסופקים וע"ז הא פריך בגמ' מנא ידעה ומוכח דבסתמא לא ידעה, אבל בהנך לישני דאיבעיא לן בגמ' ואיפשיטא דהוי קדושין בזה אמרינן שמסתמא יודעת עד דאמרה בפי' שלא ידעה דאז היא נאמנת ומותרת לעלמא עכ"ד, והנה המהרי"ט חילק כאן בג' אופנים דבלישני דברייתא ודאי ידעה ואינה נאמנת לומר שלא ידעה, ובלישני דאיבע"ל ונפשטו מסתמא ידעה עד דאמרה שלא ידעה ובלישני דמספ"ל ולא איפשיטא אפי' אמרה דידעה כל שלא היו עסוקין באותו ענין אינה מקודשת ולאו ככ"מ לומר דידעה דעכ"פ הוי כמקדש בלא עדים, ודבריו נסתרין מדברי עצמו דכיון דפשוט לי' להמהרי"ט דבלשונות שנסתפקו ונפשטו מ"מ אי אפשר לומר שסתם נשים יודעות, דאטו גמרא גמירי, וא"כ במה מחלק המהרי"ט בין לשונות שנפשטו מהנך דאיבע"ל ולא איפשטו.
ונראה דבאמת כיון דהבעיות איפשטו מברייתות, א"כ שוב אין נ"מ בין לשונות אלו ללשונות הברורים, דמאי אולמא הך ברייתא מהך ברייתא, ולכן גם לשונות שנפשטו לאו ככ"מ לומר לא ידעתי, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהוכיח המהרי"ט בעצמו דסובר דבלשונות הברורים לא בעינן עסוקין באותו ענין, ושם הרי מבוארים כל הדינים בין מהברייתא הקודמת ובין לשונות שנפשטו אח"כ, ואיברא דאין להקשות מזה על המהרי"ט, דהרמב"ם הא לא מיירי מאופן דאמרה לא ידענא דנימא בזה לאו ככ"מ, ושפיר אפשר לומר בשי' הרמב"ם דאי אמרה לא ידענא נאמנת גם אם לא בעינן שיהיו עסוקין בא"ע, אכן מש"כ דבלשונות שנפשטו נאמר דעכ"פ אם אמרה שאינה מבינה נאמנת זה ודאי קשה כיון דעכ"פ עכשיו הוי ברייתא מפורשת, ולכן נראה שזהו שי' הרמב"ם דכולהו הוי לשון קדושין ודאי, ואם היה אפשר לחלק בלשונות הללו הי' זה מסברא דנפשנו, דהיינו דאף דלשונות המפורשים בברייתא הקודמת ידועים ולאו ככ"מ לומר לא ידענא, אבל לקוחתי וחרופתי אינם ידועים, אכן לפי"ז היה צריך לומר דאינם ידועים כלל, וזה הא מוכח מדברי הרא"ש שהביא המהרי"ט דאינו כן, שלא כתב דינו רק אלשונות המסופקים דאז אם לא היו עסוקין באותו ענין לאו כלום הוא אבל לשונות שנפשטו אמרינן דמסתמא ידעה ומוכח להדיא דהם לשונות ידועים ולכן המחוור בזה דגם לשי' הרא"ש הוי כל הלשונות הללו לשונות קדושין בודאי.
אך מה שיש לבאר בזה דמ"מ עלינו להבין סברת המהרי"ט דכיון דסבר דלשונות שנפשטו אמרינן שמסתמא יודעת, א"כ אמאי תהא נאמנת לומר אח"כ לא ידעתי, וצ"ל דכיון דקיי"ל כר"ג דבאומרת לכשר נבעלתי נאמנת משום דאלים ברי דידה ואפי' אם רוב פסולים נמי מותר רק משום דמעלה עשו ביוחסין ולכן גבי קדושין אע"ג דמסתמא יודעת ידעה היינו משום דרוב נשים יודעות אבל עכ"פ לא עדיף מרוב פסולים דמהני ברי דידה, אכן מה שהקשה המהרי"ט לשי' הר"ן דגם דבלישני דפשיטא לן צריך עסוקין בא"ע א"כ מאי פריך הגמ' דוקא על לישנא דמספ"ל וכן הקשה כאן הלח"מ ודחק עצמו ליישב, ובאמת לא עיינו ברשב"א שממנו מקור דברי הר"ן שמפרש באמת שקושיית הגמ' הוא על תרווייהו כמו שהבאתי למעלה.
עוד עלינו לבאר במה שהעיר המהרי"ט לשיטת הר"ן דבלשונות המסופקים אי אמרה ידענא נמי הוי ספק קדושין והא כיון דבלא אמרה אינה מקודשת בודאי, א"כ הו"ל עכ"פ קדושין בלא עדים גם אם היא אומרת שהבינה, וקושיא זו הקשה האב"מ בסי' כ"ז וכתב ליישב זה בדברי הר"ן בנדרים דאשה אינה מתקדשת עצמה לבעל אלא שהיא כהפקר, ולכן אין רצונה פועל בהקדושין ולא הוי דשב"ע ולא צריך עדים רק לעיקר מעשה הקדושין שהוא דשב"ע, אבל לענין רצונה לא בעי עדים כלל, והוא דבר קשה מאד לומר כן דאף שהר"ן כתב שאשה אינה מקנית את עצמה לבעל, מ"מ כיון שהיא אינה רוצה הרי אין כאן מעשה קדושין כלל, והנה אפילו אם היינו אומרים דלעיקר רצונה להתקדש אין צריך עדים, כיון שאינו פועל בעיקר הקדושין מ"מ כל זה הוא לענין רצונה להתקדש, אבל זה ברור שהעדים צריכים לראות נתינת הכסף ושיראו שנתינת הכסף היא לשם קדושין, וא"כ כ"ז שאינה מקבלת לשם קדושין אין זה כסף קדושין כלל, ובזה ודאי פועל רצונה שהכסף יהי' כסף קדושין, ואפי' אם נימא שרצונה להתקדש אינו מעיקר הקדושין אבל רצונה לקבל הכסף לשם קדושין ודאי הוי בעיקר הנתינה, וא"כ ממילא זה הוא רצונה בהקדושין, וכ"ז שלא תתרצה להתקדש אינה מקבלת הכסף לשם קדושין, וזה פשוט ומבואר.
אכן כבר בארנו באריכות למעלה בהל' ב' דהיכא שאין חסרון בראייתם והם ראו דבר ברור שהדבר עושה אצלנו ספק הוו שפיר עדים על הספק ולא הוי קדושין בלא עדים, אבל כאן עוד צריך לבאר דהמהרי"ט הקשה דכיון דבלא אמירתה לא הוי קדושין כלל א"כ אין כאן עדים גם על הספק, ונראה דהנה אי אמרינן דהוי גם אצלנו דין ספק קדושין כגון בזרק לה קדושין ספק ק"ל ספק ק"ל. א"כ ע"כ ודאי דאם באמת היה מעשה קדושין דהיינו שבאמת הי' המעשה קרוב לה היא מקודשת בודאי, רק שאנו אין יודעין זה אבל היא מקודשת בודאי, דבלא כן לא הוי ספק קידושין אם לא נימא דאם היה באמת קרוב לה הוי ודאי קדושין, וטעם הדבר נראה דהנה הא דבעי עדים גבי קדושין לקיומא היינו משום דיליף דבר דבר מממון בהכחשה שכמו בדבר בהכחשה בעי עדים גבי דשב"ע נמי בעי עדים לקיום הדבר, ולכן לא אימעיט מזה אלא היכא שהקדושין היו בלא עדים כלל, אבל אם היו עדים רק שהעדים ראו את הספק דבממון מהני לאשוויי ספק ונ"מ להחזיק ואע"ג דבלא העדים היו מוציאין ממנו ממון וכמו שהוציא עליו שטר, מהני ספק דררא דממונא בעדים לפוטרו כיון שהוא מוחזק וכמו באיתרע שטרא בב"ד, וא"כ חזינן עכ"פ דמה שהעדים רואים מעשה ספק מהני זה לעשות אצלנו דין ספק וזה מוכרח מקנס כמש"כ למעלה, ולכן גם לגבי קדושין אם רואין מעשה שהמעשה מוכיח אצלנו ספק לא הוי קדושין בלא עדים, והיינו דאם באמת היה קדושין הרי היא מקודשת וכמש"כ דלא הוי קדושין בל"ע כיון שראו עכ"פ את המעשה המטלת ספק, ולכן בכל ספק קדושין שפיר מקודשת ספק.
ועוד עלינו לבאר דמה דמהני מה שהעדים רואים מעשה המוכיח ספק קדושין אין זה משום דספיקא דאורייתא לחומרא, דאיך נאמר לשי' הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא ועוד דהא איכא חזקת פנויה וא"כ מדאורייתא מותרת היא, דזה ודאי דא"א לצמצם אינו כמו ספיקא דדינא ובהך פורתא אפשר שפעמים יקרה לאיסור ופעמים להיתר וא"כ הוי חזקת פנויה מעליא, וא"כ ע"כ אף דעפ"י דין דאורייתא אין הספק עושה שתהיה אסורה מ"מ הוי ספק במציאות ולכן לא בעינן דוקא שיהי' ספק השקול דאפילו אם אינו ספק שקול ויש רוב להיתר מ"מ אם באמת היה המעשה שזרק קרוב לה הו"ל קדושין בעדים, לפמש"כ השמ"ק בב"מ דכל דפריש מרובא פריש אינו בירור שכך היה הדבר, אלא שהוא דין התורה שניזיל בתר רובא אבל מ"מ מקרי ספק לענין עשירי ספק ולכן גם בספק קדושין שראו העדים דבר אע"פ שהוא נוטה רוב להיתר ומיעוט לאיסור שעכ"פ דין ספק מקריא לכן גם בדין הקדושין הוי ספק דאם באמת היה הקדושין הוי קדושין מעליא, ובזה מיושב אל נכון קושיית המהרי"ט והאב"מ דאיברא דכל זמן שאינה אומרת שידעה אמרינן שהיא מהרוב ולא הבינה אבל כיון דאיכא מיעוט נשים המבינות כדמוכח מדברי הר"ן עצמו שכ' שנאמנת לומר שהבינה, ואולי משום ענין הנתינה שנותן לה הכסף קדושין הוי ראיית עדים בספק מעשה קדושין כיון שאין הספק נוגע לעדים אלא אם היא מאותן הנשים המבינות וזה הוא כבר ספק מעליא, ויש עוד לבאר דמש"כ הר"ן דאמירתה שהבינה עושה אצלנו ספק וצריך ביאור לכאורה, דבשלמא עסוקין בא"ע בלישני דמספקי דהוי ספד"ד שהוא ספק להגמ' שפיר הוי ספק, אבל באומרת שהבינה שלא מוזכר בגמ' כלל אלא שהוא ספק דידן א"כ מאי שייך שיעשה ספק או שנאמנת או לא ואם אינה נאמנת ל"ה קדושין כלל, אכן לפמש"כ למעלה בהל' ב' דהספק בגמ' אינו על הכוונה רק על עיקר הלשון ורק דהספק הוא על הלשון וממילא על הכוונה ואם אינו לשון קדושין אינה מקודשת גם אם היא אומרת שהבינה כיון שלא נאמר כאן כלל אמירה של קדושין, ולכן גם אם היא אומרת שהבינה הרי הוא רק על מה דפריך בגמ' מנא ידעה, ובזה אמרינן דאומרת שהבינה הרי הוא כעסוקין בא"ע, אבל הספק על עיקר הלשון שזהו ספד"ד בזה ל"מ מה שאומרת שהבינה.
אלא שצריך לבאר דהא לגבי המקדש היה צריך שלא תהיה נאמנת וכמו באומרת לאיש קדשתני ואולי הוא באמת מותר בקרובותיה, ואפשר דכיון דהיה מעשה קדושין אע"פ שהיא מותרת מ"מ נאמנת בזה כדין ע"א ואוסרת עליו קרובותיה מדין ע"א ואף דהיכא דנותן לאשה קדושין ואינו מוכיח בקבלתה שלשם קדושין קבלה אף במקום שיש קצת הוכחה אם אין אומדנא גמורה מ"מ מסתבר שאין זה קדושין גם אם אומרת שקבלה לשם קדושין יש לחלק דהתם כיון שאין אומדנא ואדרבה האומדנא נוטה שלא קבלה לשם קדושין אף אם יש קצת הוכחה אין לנו ספק בקדושין כלל דמקצת הוכחה אין עושה ספק כלל, אבל הכא הספק הוא מאיזה נשים היא אם היא מאותן נשים המבינות או לא, ובזה אפשר דנאמנת לאסור קרובותי' עליו כדין עד אחד.
ב) והנה הרשב"א הביא כאן שיטת הראב"ד בהא דאמרינן ר' יהודה אומר צריך לפרש דאפילו למ"ד דכנסי שט"ח או שנתן בידה והיא ישנה שצריך שיטלנו ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטך התם הוא דבטולי בטלי' כי אמר לה שטר חוב הוא א"נ בישנה דלא בת איגרושי היא אבל הכא סגי לה בהכי וע"ז הקשה הרשב"א דהא רשב"א דסבר הכי פליג אפילו בששלפתו מאחוריו ועייק לה חרציה וקאמר דאינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה כדאי' בריש הזורק אלא שאין אנו צריכין למש"כ הרב ז"ל דקיי"ל כרבי דאינו צריך ליטול הימנה אלא שיאמר לה הא גיטך כדאיתא התם עכ"ד, וכוונת הרשב"א דבעייק לה חרציה הא אין הטעם משום ביטול, והנה לכאורה צריך לבאר ד' הרשב"א במש"כ אלא שאין אנו צריכין לדברי הרב דקיי"ל כרבי דאם כונתו להלכה הא להלכה קיי"ל גם כאן דלא כר"י רק כר' יוסי וא"צ לפרש ג"כ, ואולי כוונתו דא"צ לדחוק בד' ר' יהודה דיכול לסבור כהלכה בזה וכרבי, אך יתכן דהרשב"א סובר דנ"מ גם לדידן אם לא היו עסוקין באותו ענין, דלפ"מ דקיי"ל כרבי שא"צ לחזור וליטול הימנה גם כאן א"צ לחזור וליקח, אבל באמת אפשר דהראב"ד לא אמר אלא אליבא דר' יהודה דמצריך אמירה, אבל זה מודה ר"י שהוא מוכח שלשם גירושין נתן לה רק דמצריך אמירה וא"כ שפיר מהני מה שיאמר לה אח"כ הא גיטך אבל באין עסוקין באותו ענין אין חילוק מכנסי שט"ח דגם כאן הוא שלא לשם גט, ובזה מיושב מה דהקשה הרשב"א משלפתו דהא באמת כתב הר"ן במתני' דכנסי שט"ח דע"כ בעסוקין באותו ענין הוא, דאל"ה ל"ל כנסי שט"ח וכן בעייק לה חרצי' ע"כ מיירי בעסוקין באותו ענין ומ"מ כ"ז שלא אמר הא גיטך לא מהני דמה שנתן לה בדרך כזו גריעא והוי כביטול, דאיל"ה אמאי לא מהני, דהא ע"כ נתינה מקרייא בעייק לה חרציה, אלא משום דהוי כביטול, וא"כ שפיר כתב הראב"ד דדוקא היכא דביטל הוי כפקדון, אבל הכא דנתינה מעליא הוי רק שצריך לפרש אין צריך לחזור וליטול הימנה.
אכן כל זה אם נימא דר' יהודה פליג אפילו בעסוקין באותו ענין אלא שסובר דצריך לפרש ומשום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין והוא ברייתא בסיפרי עי' ברמב"ן גיטין דף ע"ח ולכן שפיר מחלק מכנסי שט"ח אבל הרשב"א לשיטתי' דמפרש כהירושלמי דר"י פליג במענין לענין באותו ענין א"כ הספק הוא אם זהו מוכח שנתן לשם גירושין ובזה אין נ"מ מכנסי שט"ח וא"כ א"א לפרש כנ"ל אך באמת אפי' לפי"ז אפשר ליישב דברי הראב"ד דבאמת יש לעיין גם אם נאמר דר"י פליג בעסוקין בא"ע יש לעיין בטעמו אי סבר דבעסוקין בא"ע מועיל דהוי נתינה לשם גירושין רק דסבר דצריך לפרש וכמש"כ מדברי הראב"ד, או דנימא דסבר דעסוקין בא"ע לא מהני כלל לומר דלשם גירושין נתן ובזה פליג על ר"י ואם נאמר כן א"כ הוי לה כפקדון וא"כ אמאי כתב דאפי' ראב"ש דסבר צריך ליטול הימנה מודה הכא ומאי נ"מ מכנסי שט"ח, ואולי נאמר דכנסי שט"ח גרע אליבא דראב"ש דאיהו נמי מודה דנתינה לשם פקדון מהני, וצריך לומר ההסבר מה דמהני נתינה לפקדון היינו דאף דבעי נתינה לשם גירושין ואילא"ה לא מהני וא"כ אמאי מהני נתינה לשם פקדון אם אומר אח"כ לגירושין וצ"ל ההסבר דס"ל דלא בעינן בב"א הא דכתיב ונתן בידה וגם הא דבעינן שיתננה לשם גירושין אלא דלא איכפת לן אי בשעת נתינה לא היה לשם גירושין אלא לשם פקדון כיון שנתקיים הונתן אם אומר אח"כ הא גיטך מהני דאפשר להתחלק הנתינה, וזה אותו הטעם דגירושין לאחר ל' משום דיש שני גדרי נתינות נתינה הפשוטה מיד ליד ונתינה המכוונת שנותן לה שיהי' שלה, ולכן באמת מוכרח לחדש דלא דוקא נתינה לפקדון אלא אף נתינה סתמית יכול להתחלק מהנתינה לגירושין.
ובזה מבואר מה שהקשה הא"מ על הרמב"ם שכ' בפ"א מהל' גירושין גבי נתן גט ולא פי' דאם לא היה מדבר עמה על עסקי גיטה הוי גט פסול ואם אמר לה כנסי שט"ח זה אינו גט כלל, ומוכח דמחלק בין הא דתנן כנסי שט"ח דאינו גט, ובין הכא דצריך לפרש אם לא היו עסוקין באותו ענין דאינו אלא פסול, והיינו משום דאינו מפרש כהר"ן דמיירי בעסוקין בא"ע ולכן מחלק כנ"ל דבסתמא אינו אלא פסול ולא בטל, ומשום דדבר תורה מגורשת אפילו בשתקה והיינו משום דגופו של גט כתוב בו תורת כריתות והאב"מ בסי' קל"ז תמה על הרמב"ם מהא דתנן בהזורק אמר לה כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו נטלתו והרי זה גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ומשמע דאפילו אח"כ מהני כשאמר לה הא גיטך ואמאי הא כיון דשתקה מהני דבר תורה א"כ נפסלה לכהונה ובמקום שנפסלת לכהונה הא צריך לחזור וליטול הימנה ובשלמא בכנסי שט"ח דכה"ג גרע משתיקה א"כ הוא פסול ד"ת אבל מצאתו מאחוריו קשה וחידש הא"מ דהיכא דמצאתו מאחוריו כיון דהוי נתינה גרועה גם הרמב"ם סובר דבטל ולכן א"צ לחזור וליטול ממנה, והוא חידוש גדול והיה להרמב"ם להשמיענו דבסתמא לא יהא מהני מה שיאמר לה אח"כ כיון שמהני לפוסלה לכהונה, ואין לומר דמסתימת לשונו מוכח דלא מהני שיאמר לה אח"כ מדלא כתב הרמב"ם ואם אמר לה הר"ז גיטך הרי הוא גט שהרי גם בהלכה הסמוכה גבי שלפתו מאחוריו ג"כ לא כתב דמהני שיאמר לה אח"כ ועוד דעיקר מה שבא הרמב"ם כאן לאשמועינן דהכי סגי מה שיאמר לה אח"כ היינו משום דפשטות הלשון דקתני ר"י אומר צריך לפרש משמעות הדברים הוא שמהני מה שיפרש אח"כ והכא נקט גם גט ומוכח דמהני שיאמר לה אח"כ וחזרה קושית הא"מ דאיך מהני מה שיאמר לה אח"כ כיון שהגט מהני לפוסלה לכהונה.
ולכן נראה דלא קשה דדוקא היכא דקנאתו לפסול לכהונה שנעשה גט וחל באופן אחר אבל הכא מדאורייתא מהני ומדרבנן הוי כנתינה סתמית וקנין אינו מקלקל בה כלל, דהא מלשון הרמב"ם גבי כנסי שט"ח לא משמע דהוי נתינה לפקדון אלא דנתינה גמורה ג"כ יכולה להצטרף להנתינה של הגירושין ודוקא אם יש חסרון בדבר אינו יכול להצטרף, ולכן סובר הראב"ד להיפוך דאפי' ראב"ש מודה דנתינה סתמית יכולה להצטרף ודוקא היכי דנתן בפי' שלא לשם גרושין כמו בכנסי ש"ח אז א"א להצטרף שהפקיע שלא יהא אפשר לחול עליו אח"כ הצטרפות הלשם גירושין אבל היכי שנתן בסתמא גם ראב"ש מודה דאפשר להצטרף.
ובזה מבואר ד' הר"ח שהביא הרשב"א בגיטין ד' פ"ד ע"ב גבי שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו לכהונה דהר"ח גורס שאני התם הואיל וקנאתו ומפרש הר"ח דכיון דקיי"ל כר"י בן גודגדא דלא בעינן דעתה של אשה לפיכך סגי לה בהא גיטך והקשה הרשב"א דאי לריב"ג מדמית לה אפילו הא גיטך אינו צריך וע"כ דהכא מיירי דלא אמר לעדים וליכא לא דעת עדים ולא דעת האשה ואנן ונתן בידה ספר כריתות בעינן שיהא ניתן כדעת ספר כריתות או לדעתה או לדעת העדים אבל האי אפי' ריח הגט אין בו ע"ש. ונראה דכונת הר"ח הוא דסובר דגם רבי סובר דדוקא נתינה גמורה מהני אבל נתינה לפקדון לא מהני דלא הוי שם נתינה כלל וא"א להצטרף ודוקא מתנה גמורה מהני ולזה כתב שפיר דכיון דיכול ליתן לה גט גם בלא דעתה היינו מלבד מה דיכול ליתן בע"כ דהיה אפשר לומר דעכ"פ צריכה לידע אבל מעדותו של ריב"ג שמעינן דאין צריכה כלל לידע ולכן סובר הר"ח דיכול ליתן הגט אפילו בצירופים היינו דמתחילה יתן לה הגט סתם ואח"כ יעשה זה לגירושין מכיון דהתורה נתנה לו רשות לגרש בע"כ יכול לגרש בכל אופן ולכן כתב שפיר הר"ח דכיון דלא בעינן דעתה קנאתו אבל גבי חוץ מפלוני לא הוי גט כלל ולא נתנה לו תורה רשות כלל ע"ז ולא קנתה את הגט ולא הוי נתינה.
עוד כתב הרשב"א ומיהו נ"ל דהכא אפילו לרבי דאמר אינו צריך שיטלנו ממנה הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר בי' לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבת ואנא למתנה איכווני וכיון שכן אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה והויא לה ככנסי סלע שאני חייב ליכי ולאחר שנטלתו ואמר התקדשי לי בו דאפילו רצתה אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פ' המגרש גבי כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה אפי' תימא רבי דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסול בו והכא דכותה היא ועדיפא מינה דקנאתו לגמרי עכ"ל, וכונת הרשב"א במש"כ דהכא אפי' וכו' הוא על קדושי כסף דגבי גט לא שייך לומר שקנאתו דמאי צריכה להגט ואפי' שוה לצור עפ"י צלוחיתו כיון דלא אמרינן שביטלו א"כ אינו עומד לצור עפ"י צלוחית, וגם בשטר קדושין לא שייך זה, ודברי הרשב"א לא שייך אלא בקדושי כסף, ובדברי הראב"ד קשה לומר דכוונתו לקדושי כסף דבזה לא היה צריך להשמיענו דאין צריך ליטול הימנה דהא לא בעי נתינה, אם לא דסובר דבעי נתינה, וכונתו על גט וקדושי שטר רק שהרשב"א כתב דבקדושי כסף צריך לחזור וליטלן לדברי הכל.
והנה מדברי הרשב"א נראה דאפי' אם אינה אומרת דלמתנה נתת לי אלא שמודה שהבינה דלשם קדושין נתן לה כיון דזה אין ספק דהקדושין הוי קדושין דהוי קדושין בלא עדים וגם הוי דברים שבלב, ולכן כשצריך לקדש עוד הפעם לא סגי כשיאמר לה שיהיה כסף זה לקדושין, אלא צריך שיטול ממנה ויחזור ויתננה לה דאף שמודית שקבלה לשם קדושין ולא לשם מתנה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ הוי הודאה על הכסף, אבל זה אינו דכיון דמה שמודה שקבלה הכסף קדושין אין בזה הודאה שהכסף הוא שלו ולא קנתה את הכסף אלא דלעולם קנתה רק שהוא בתורת קדושין וא"כ מאי מהני ההודאה ע"ז כיון שגם לפי דבריה קנתה את הכסף וכן לפי דבריו ולא מיקרי הודאה וא"כ בתורת קדושין חדשים לא יוכל לקדשה, אכן אפשר לומר דכיון שמודית שקבלה לשם קדושין והוא ג"כ נתן לה לשם קדושין וא"כ כיון דהקדושין אינם חלים או משום דהוי דברים שבלב או משום דהוי קדושין בל"ע א"כ הוא טעות בהקדושין וחזרו מעות לבעלים, אך כ"ז אם מודית להדיא אבל בסתמא לא מהני דהוי שתיקה לאחר מתן מעות בחוב דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ועוד עדיפא הכא ופשוט.
אכן בעיקר הדבר שמבואר ברשב"א דבנותן סתם ולא היו עסוקין בא"ע יכולה לומר דלמתנה נתת לי הקשה הקצוה"ח בסי' שס"ג מדברי הרשב"א עצמו שהביא הר"ן בפ' שני דייני גבי עמד אחד ופרנס את אשתו וכ' הר"ן בשם הרשב"א דכי אמר חנן אבד מעותיו דוקא במפרש אבל בסתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וראי' מירושלמי פ' א"נ דאמר שם חד בר נש אשאיל לחברי' דינרין אשריתי' בגו ביתא אמר ליה הב לי דינרי אמר ליה הב לי אגר ביתא ואתא עובדא קמי ר' אבא בר זבידא אמר ליה וקים ליה מאי דהוי חמי למשריי' והכא ודאי בשהעמידו בסתם בתוך ביתו ולא שהעמידו בפירוש בשכר וכו' וכיון שכן המפרנס אשת חברו בסתם חוזר וגובה ממנה עי"ש ומבואר דמפרנס חברו בסתם יכול לומר לשם הלואה נתתי לך.
והנה בחו"מ סי' קמ"ו סעיף י"ח הביא הרמ"א מדברי הרשב"א דמי שקנה קרקע אחת שני פעמים ותובע הלוקח מעות השניים אם אין ללוקח טענות למה קנה אמרינן דמעות מתנה, והקשה הש"ך דהא קיי"ל בהכיר בה שאינה שלו דמעות יש לו ואין ראיה ממקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה וכה"ג מחלקים בש"ס שם, ונראה פשוט דאף דבגמ' עביד צריכותא משום דלא יהבי מתנה לנוכראה ומשו"ה פסקינן במקדש אחותו כשמואל דמעות מתנה אבל באמת אפשר לומר דלמסקנא דגמ' דאמר סבר אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול בגויה כי היכי דהוה קא עביד איהו לכי אתי מארי' דארעא זוזאי נהוו לרב דאמר פקדון פקדון לשמואל דאמר מתנה מתנה א"כ פשוט יש לחלק דבשלמא במקדש אחותו לא שייך לומר דהוי פקדון דהא לא נתחייבה אצלו בשמירת הפקדון ואי דנימא דהוי הלואה מהכ"ת ילוה לה דהא לא בקשה ממנו כלל ואיזה תועלת יהי' לה בהלואה דאפשר אינה צריכה לזה כלל, אבל בהכיר בה שאינה שלו שפיר קנה השדה באופן שאח"כ יוציא ממנו המעות ואף שהבעלים יגבו ממנו פירות השדה מ"מ יטול כאריס וא"כ עכ"פ יש לו תכלית במכירה זו, ולפי"ז נימא שפיר דהיכי דאין שום תכלית בהמעשה ודאי ע"כ הוי מתנה, ולכן החילוק פשוט מנותן סתם למפרנס חבירו בסתם דהתם במפרנס הא רואה שהוא צריך ולכן שפיר הוי לשם הלואה, וכן בעובדא דירושלמי גבי אשריתא גו ביתא שחייבו אותו נמי לא מוכח אלא באופן זה שנתן לו בית לדור בו שבודאי היה צריך לזה וא"כ אפשר שנתן לו הבית ע"מ לפרוע בו את חובו [ולכאורה חשבתי ראיה מיש לו ואינו רוצה להתפרנס דנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו, אך באמת משם אין ראיה דמשמע דנותנים לו לשם מתנה ממש, וע"כ דהוא משום דב"ד נותנים לו ונאמנים לגבות אח"כ דהדין בעצמו עושה כמו מסירת מודעה, וביחיד אפשר דהיה צריך מסירת מודעה ואפשר דיחיד נמי כן הוא בכה"ג] אכן הנתה"מ יישב דשם גבי קונה שתי פעמים לא הי' נותן לו לשם פקדון דהא יכול לכפור ולטעון איזה טענה שהיא ואפי' שבועה אינו צריך, משא"כ בהכיר בה שאינה שלו או במקדש אחותו דבודאי יתחייב להחזיר ושום טענה לא יועיל לו עי"ש, ובאמת לא אדע מקור הדברים שכ' בפשיטות דבקונה שתי פעמים אם יכפור לא יתחייב שבועה ולמה לא יוכל להשביעו ואם בשביל זה שנאמן לטעון טענה הא כל נפקד נאמן לטעון החזרתי ובלא שטר א"צ לישבע בנק"ח ושבועת היסת נראה דגם הכא צריך לישבע ואין מקור לדברי הנתה"מ וע"כ נראה יותר כמש"כ.
והנה הקצוה"ח שם השיג על הר"ן בפ"ק דקדושין שהביא ראי' מהא דשבועות פ' שבועת העדות אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי דיכול לומר מתנה נתת לי, והשיג הקצוה"ח דהתם במקום הכחשה איירי וזה אומר בפירוש במתנה נתת לי ועדים רואים מבחוץ ואינם יודעים באיזה ענין נתן לו א"כ לא מהני עדים כלל, ובאמת מוכח כד' הקצוה"ח מדברי הרי"ף שכתב שם דנשבע שבועת היסת, ומוכח דאיירי במקום הכחשה, ונראה דהר"ן סובר דשם מיירי באופן דליכא מיגו דאי בגוונא דאיכא מיגו פשיטא דנאמן, וא"כ לכאורה באמת יקשה אמאי מהימן לטעון לשם מתנה נתת לי ואינו נאמן לטעון מחלת לי חוב אלא במיגו דפרעתי כמבואר בסי' ע"ה בש"ך עיי"ש, וע"כ צ"ל דכיון דהוי ספק אם נעשה עליו חיוב לא מוקמינן בחזמ"ק כיון דעכ"פ נתן לו המעות בהחלט, ורק דהנותן רוצה להוציא חיוב בעינן בירור גמור, ואינו דומה לטוען מחלת לי שהחיוב הוא ברור וכיון שאין רגילות למחול מהכ"ת נאמן לו שמחל, ולכן שפיר כתב הר"ן דהא זה ע"כ א"א לומר פקדון דהיא לא נתחייבה כלל בשמירת הפקדון וע"כ כמש"כ הקצוה"ח דפקדון היינו הלואה וכיון שכן לא מוקמינן בחזמ"ק ואדרבה הוי ספק אם לחייב אותו דאי לא"ה לא הי' נאמן גם בטענת ברי, ולפמשנ"ב אח"כ בד' הרשב"א צריך לומר דהיכי דאפשר לומר פקדון באמת אמרינן פקדון.
והנה הרמב"ם בפ"ז מהל' זכיה ומתנה הל' י"ד השולח תשורה לחבירו או שנתן לו מעות כשמטה ידו והוא ממאן ליקח וזה נשבע שאי אפשר שלא תקח והפציר בו עד שלקח וכן כל כיוצא בהן אע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלוה עכ"ל הרמב"ם ולכאורה יש כאן דברים יתירים איברא דנראה מהלשון שזהו איזה תשובת הגאונים אבל עכ"פ אינו מובן תנאי הרמב"ם ואריכות הלשון בזה, ואם באמת צריך דוקא התנאים כמו שכ' וכן כל כיוצא בהן ומוכח דהתנאים או בדומה להם הם עיקר, אם כן איך כתב דינו בשולח תשורה לחבירו שאין בו אלו התנאים, ומוכח כדברינו דבשולח תשורה לחבירו שלא היה נצרך לזה לא שייך לומר שבהלואה נתנה לו כמש"כ ולא צריך לתנאי שלא יחפוץ ליקח ויפציר בו אבל אח"כ שכ' הרמב"ם בעת שמטה ידו דהיינו בעת שצריך א"כ שפיר הוצרך להתנות באופן שחבירו לא רצה ליקח והוא הפציר בו והשביע אותו דאי לא"ה אינו מוכח שנתנה למתנה וכמש"כ.
והנה ראיתי בספר דברי משפט הביא דברי הרשב"א הובאו בש"מ ב"מ דף י' דנותן חפץ לחברו בסתם אמרינן שהוא פקדון עד שיאמר בפירוש שהוא מתנה ולכאורה היא סתירה מפורשת למש"כ הרשב"א בסוגיין דמסתמא הוא מתנה, ולכן מוכרח מדברי הרשב"א דדוקא בכסף ובאופן שנתן לו שיהי' שלו ורק דהשאלה היא אם מתנה או הלואה כיון שעכ"פ הם שלו ורק שרוצה להוציא עליו חיוב בזה בעינן בירור גמור וכ"ז שאין לנו ראי' גמורה על החיוב אי אפשר לחייבו מספק אבל במקום דאפשר לומר שהוא לפקדון ודאי אמרינן שהוא לפקדון ומוקמינן בחזמ"ק ובאופן זה אפילו אם טוען ודאי מתנה נתת לי לא יהא נאמן, ומה שהביא הד"מ מהתוס' בב"ב דף מ"ה שכ' מדלא פירש דהוא פקדון מסתמא במתנה נתנה לו עיי"ש, היינו משום דיש שם מיגו דלקוחה.
והנה הרשב"א דכתב במפרנס חברו בסתם חוזר וגובה ממנו כתב זה בנדרים פ' אין בין המודר לגבי הא דתנן דהניח מעותיו על קרן הצבי, דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דהיינו בתורת פרעון חוב בעלה דבכה"ג אמר חנן דפטור, אבל פרנס סתם חוזר וגובה ממנו, ובפשוטו של דברי הרשב"א משמע משום דהיא חייבת לו וחוזר וגובה מבעלה דהוי כמו לותה ואכלה, אכן המל"מ בפי"ב מהל' אישות הביא דברי תשובות הרשב"א דממנה אינו יכול לגבות אלא מבעלה דהוי כמו יורד לתוך שדה חבירו, ובאמת שדבריו נפלאים המה וכבר תמה עליהם המל"מ, דכיון דאין חיוב על האשה משום דבודאי נתן בשביל בעלה איזה חיוב הוא על הבעל דגבי הבעל זהו דינא דחנן, דפורע חובו אינו דומה ליורד דהתם השביח נכסיו אבל כאן סילק לו הנזק וסילק לו חובו, ונראה דאפשר דכוונת הרשב"א דכיון דעכ"פ יש לה חיוב על בעלה א"כ איברא דלא קיבלה ממנו באופן שתתחייב היא לשלם אבל יוכל להיות כמו אפותיקי מפורשת שתתחייב לו לשלם מחוב של בעלה, והיינו דלגבי דידה הא יש לו טענה מיורד לשדה חברו דהא ההנה אותה, ורק דנימא דלא קיבלה על אופן שתתחייב לשלם היא מנכסיה, אבל עכ"פ שתתחייב לגבות מן הבעל דמי מזונותיה בודאי חייבת לגבות ולשלם לו וממילא גובה בעצמו מן הבעל, ונמצא דאם זנה בפירוש על סמך לגבות מבעלה בשביל שפורע עבורו חוב אינו יכול לגבות, אבל אם זנה בסתם ורק דאמדינן דעתי' דהוא על מנת לגבות מבעלה נוכל לומר דהוא יכול לגבות מבעלה בשליחותה, ולכן אף שלא לותה ממנו אבל היורד לתוך שדה חברו חייב אף שלא לוה וזהו שדימה הרשב"א ליורד לתוך שדה חברו דחייב אף שלא לוה ממנו.
ונראה דזה תלוי בהביאור של לותה ואכלה דחייב לשלם אם הוא משום דחייב לשלם חובה, או משום דכל זה שהיתה צריכה למזונות חייב אפי' אח"כ, ורק דהיכי דפירנס אחד אותה דנמצא דלא היתה צריכה, אבל בל"ז דין מזונות הוא לאו דוקא בשעת מעשה אלא שהוא חיוב דחייב לשלם גם אח"כ, ולכאורה יש לתלות זה בדין לא לותה רק מכרה נכסיה דחולקים הרמב"ן והר"ן באה"ע סי' ע' סעיף ח' ברמ"א ועי' בב"ש אם יש לה עליו או לא, דהרמב"ן דסובר דאין לה עליו כלום היינו משום שסובר דמה שחייב בלותה ואכלה הוא משום דחייב לשלם חובה אבל כאן הא אין לה חוב, והר"ן שנסתפק בדבר היינו משום דסובר דעל הבעל לשלם חיוב מזונות גם אח"כ אך באמת טעמו של הרמב"ן הוא משום מחילה והר"ן סובר דאין זה אומדנא למחילה אבל בלא מחילה גם הרמב"ן מודה דחייב, וע"כ דגם מכירת נכסי' הוי כמו חוב, ולפי"ז מסתבר לכאורה דאף דהיא אינה צריכה לשלם כשלקחה ממון אחרים וא"כ הי' צריך הבעל להיות פטור אבל מ"מ לא גרע מלקחה ממון עצמה, ואולי דוקא ממון עצמה דהיא יש לה טענה עליו שחייב לזונה ומכרה נכסי' וחסר לה אבל בלא טענה אין לה דין מזונות, ואולי אדרבה דאפשר דדין דמכרה נכסי' תלוי בזה לענין ספק מחילה, דאם נימא דצריך להיות טענה מצדה משום דחסר לה, וכאן כיון דאפשר דמחלה ואין לה טענה אין לה מזונות אבל אי נימא דבלא טענה יש לה מזונות א"כ גם במכרה נכסי' כך ודוק.
והנה בהא דהביא הרשב"א ראי' מהא דאשרתי' גו ביתא, וכתב דאי אפשר לומר דמשום איסור רבית קאמר דא"כ הו"ל למימר נכה לי אגר ביתי וביאור דבריו דכיון דכבר נתן לו הדירה הו"ל למימר נכה לי וע"כ משום דהשרה אותו בסתם וכל בסתם לאו למתנה הוא אלא בשכר וקיי"ל זה גובה וזה גובה ולכן אמר לי' הב לי אגר ביתי, והנה לכאורה צריך ביאור אמאי קבע הירושלמי לפי"ז דינו בפ' איזהו נשך וע"כ צ"ל משום דהרשב"א סובר דסלוקי בלא זוזי אפוקי הוא גם בלא משכונא ולכן אם היה כוונתו בתורת מתנה לא היה יכול לגבות ולא היו מנכין לו שיעור אגר ביתי' לשיטתו דגם מקצת חוב אין מנכין כמש"כ המ"מ בפ"ז מהל' מו"ל הל' א' ולכן אפשר דמשום זה גופא קבע הירושלמי כאן דין זה להשמיענו דסלוקי בלא זוזי אפוקי הוא, [ולכאורה יש להעיר דמה הביא הרשב"א ראי' מכאן דנותן סתם כונתו לשכר אולי רק הכא משום דיש איסור רבית ולא נתן לשם מתנה וצ"ל דסברת הרשב"א דאם נימא דנותן סתם בעלמא הוא ודאי לשם מתנה וא"כ ה"נ מדהשרה אותו סתם, לא היה מהני האומדנא דידן לומר דמשום איסור רבית ודאי דלאו לשם מתנה נתן לו, אכן לפמש"כ למעלה דגבי מתנה אמרינן שהוא מתנה מספק וצריך דוקא ראי' ברורה שהוא חייב וא"כ גם כאן אם הוא ספק הוי מתנה וא"כ אפשר דתמיד המפרנס הוי ספק וכאן יש אומדנא משום איסור רבית דלא לשם מתנה נתן לו, ולפי"ז יהי' סתירה למש"כ לתרץ ד' הרשב"א שהביא הד"מ דהיכי דאפשר לומר פקדון אמרינן באמת דהוי פקדון וכתבתי דהיינו משום דהיכי די"ל פקדון מוקמינן אחזקה אבל היכי דע"כ הי' או הלואה או מתנה ל"א במטלטלין אוקי אחזקי' וראי' מהא דמרחץ דאמרינן בב"מ בסוגיא דתקפו כהן מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן במסותא מקרקעי עסקינן אבל במטלטלי אף שיכול להוציאה בדיינין לא הוי ברשותי' וצ"ע] עכ"פ מוכח מדהעמיד הירושלמי דין זה באיזהו נשך ע"כ דלדין רבית מיתניא ולכן יש ראי' לפי פי' הרשב"א דסלוקי בלא זוזי אפוקי היא גם בלא משכנתא דאל"כ מה הי' טוען המלוה, ולכן אפשר דמשום זה קבע הירושלמי דין זה כאן להשמיענו דסלוקי בלא זוזי אפוקי הוא.
והנה כפי"מ שבארתי דברי הרשב"א בטעמו במה דמחייב להבעל כשזנה א' בסתם, משום דעכ"פ אף דאינה חייבת לו לשלם משלה, אבל עכ"פ היא חייבת לתבוע מהבעל עבורו דהא קבלה אצלו ונהנית משלו, ואיברא דלא אדעתא שתתחייב היא לשלם מנכסי' אבל עכ"פ נתחייבה לשלם מחיובו של בעל אליה והיינו שנמסר להמפרנס חיוב הבעל, ואם נימא דפטור ע"כ נימא דעיקר חיובו של בעל הוא דוקא מזונות ולא חיוב ממון, ורק כשלותה במקום מזונות מחוייב לשלם מה שהיא חייבת אבל כאן שהיא אינה מחוייבת אין מקום לחייב הבעל, אכן מפשוטם של דברי הרשב"א משמע דכוונתו דהו"ל כיורד לגבי הבעל גופי' וכן משמע מלשונו שכ' וה"ה לזן את עבדו ושפחתו העברים שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך דהו"ל כיורד לתוך שדה חבירו דמשמע דהו"ל כיורד לגבי הבעל, ולכן נראה לומר דפירושו הוא דהרשב"א מחלק דאם זן אותה בתורת פריעת חוב פטור הבעל, אבל אם נתן לה בסתמא הו"ל כאילו העמיד עצמו במקומו וזן אותה עבורו ואנן סהדי דניחא לי' בזה, והו"ל בגדר זה כיורד דניחא לי' בזה שירד לתוך שדהו והשביחה ויש לתלות זה במחלוקת הרי"ף והרמב"ם לענין בע"ח גובה את השבח דשי' הגאונים וכן שי' הרמב"ם דלוקח הוא כיורד לשדה חבירו שלא ברשות ושמין לו וידו על התחתונה והרי"ף כ' ע"ז ואנן מסתברא לן דלא דמי לוקח ליורד לשדה חבירו שלא ברשות דיורד אדעתא דשקיל ממרא ארעא הוא דמשבח בגופי' ובממוני' אבל לוקח כי מפיק ממוניה או משבח בידי' לאו אדעתא דשקיל לה מבע"ח הוא דעבד הכי דאי מפיק לה בע"ח מיני' הדר עליה דמוכר עי"ש ובזה תלוי אם דין יורד הוא מטעם ממוני גבך וזהו שי' הגאונים דלוקח הוא כיורד שלא ברשות ולוקח נוטל הוצאה כדין יורד דעכ"פ ממוני גבך ובשי' הרי"ף נאמר דדין יורד הוא משום דניחא לי' והוי כמו שהלוה אותו ולכן בלוקח כיון שלא ירד אדעתא לגבות מבע"ח א"כ הא לא הלוה אותו, ובזה תלוי סברת הרשב"א דלטעם ממוני גבך לא שייך כאן יורד ודוקא לטעם דהוי כאילו הלוה אותו משום דאנן סהדי דניחא לי' וזה שייך גם כאן.
ובמה שכתב הרמב"ם היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה ועמד וקידש וכו' דיו, כתב הכ"מ דהיינו דוקא שנתרצית ואמרה אין אבל אי לא אמרה אין אלא ששתקה ואח"כ קבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר לה כלום ליכא הוכחה דלשם קדושין קבלה, והעירו האחרונים דמנא לן זה דאימא דכיון שדבר עמה עע"ק אף שלא ראינו שנתרצית מ"מ עכ"פ הוי הוכחה מהנתינה שאח"כ שהוא לשם קדושין וא"כ בזה גופא שמקבלת הכסף בשתיקה הוי שתיקה בשעת מתן מעות דמהני אף שלא אמרה הן וע"כ צריך לומר דמסברא פשיטא לי' להרמב"ם דכ"ז שלא נתרצתה בפי' אין ראי' מקבלתה, ואפשר עוד לומר דאין שייך להביא ראי' ממה שקבלה הכסף שנתרצית לקדושין כיון דאין זה אלא אומדנא ולא בירור גמור, ואפשר דחושבת שלשם מתנה נתן לה, ולכך בעינן שתתרצה בהקדושין מעיקרא, ולכן אמרינן דגם הוא וגם היא קבלו לשם קדושין, וכמו דאמרינן גבי קדשה בגזל דאם שדיך ונתרצתה בקדושין מעיקרא מקודשת, אף דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואין ראי' כלל מקבלתה, אלא דאנן אמרינן דמכיון שהיא רוצה הקנתה לו וקבלה לשם קדושין, וא"כ ה"נ כיון שרצתה אמרינן שודאי קבלה לשם קדושין אף שאין ראי' משתיקתה בשעת קבלה.
ומה שהקשה הלח"מ מהא דפריך בגמ' ה"ד אי דעסוקין באותו ענין אפילו לא אמר לה ולפ"מ שמבואר ברמב"ם שצריך שתתרצה א"כ מצינו לומר דאיירי בעסוקין בא"ע אלא שלא אמרה אין ולכן כשאמר לה אחד מלשונות המסופקים אמרינן שבודאי ידעה שלשם קדושין נתן לה ותי' הלח"מ דכיון דכ"ז שלא נתרצית אמרינן שאינה מבינה שלשם קדושין נתן לה א"כ לא מהני גם כשאמר לה א' מלשונות אלו דמנ"ל שהבינה עכשיו כיון שהלשונות מסופקים לנו, והמהרי"ט כתב דזה אי אפשר דכיון שדבר עמה על עסקי קדושיה ודאי הבינה וביותר דלפמש"כ בדברי הרמב"ם דלא משום דלא ידעה בעינן דתתרצה אלא דאע"ג שהבינה מ"מ אין ראי' מקבלתה, דלא הוי כשתיקה בשעת מתן מעות כיון שאינו בירור גמור אלא אומדנא וכדחזינן דר"י פליג וסובר צריך לפרש, ולכן אין ראי' מקבלתה דיכולה לומר שקבלה לשם מתנה, וא"כ מסתבר דכ"ז כשנותן בסתם אבל כשדברו על עסקי קדושין וכשנותן אומר לשונות המסופקים כיון שהבינה כמש"כ הוי שתיקה דבשעת מתן מעות דמקודשת דדוקא כשלא דבר כלל יכולה לומר שקבלה כיון שלא דבר מקדושין אבל אם דבר רק אמר לשונות המסופקים הדיבור שמקודם בודא

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה