אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה טז
השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחין לקדש לו אשה והלכו וקידשו אותה הן הן שלוחיו והן הן עדי הקדושין ואינן צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים.
השליח נעשה עד, המ"מ הביא דברי הרשב"א דכשהיא מכחישתן הרי היא ספק מקודשת וכשאינה מכחישתן יש לומר ודאי מקודשת ויש לומר שהיא ספק מקודשת, ובירושלמי הוא מחלוקת אמר רבי אבין בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' בקדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו, ואף בה"ג כתב הא דשליח נעשה עד ולא חילק בין קודם תקנה לאחר תקנה, וכמו שלא חילק רבינו וכן נראה עיקר עכ"ל.
והנה כדעת הרשב"א כתב גם הר"ן וביאר הר"ן דכיון דבלא הודאתה אינם נאמנים לכן גם כשמודה הו"ל כמקדש בלא עדים, והיינו דמתחלה קדשוה בלא עדים כיון שיכולה היתה להכחיש, ולבאר דעת הרמב"ם נראה דהנה הר"ן הקשה למה לא יוכל הלוה לפטור את השלוחים משבועה ויהיו עדים כשרים כיון דיפטרם משבועה ותי' דמשום זה גופא הו"ל נוגעין דחיישינן שבשביל זה שפוטרם משבועה יעידו לטובתו, והנה זה אינו מוכרח שבשביל טובה מועטת כזו יפסלו לעדות, והאבני מלואים כתב גם כן דלא גרעי מנוטל שכר להעיד שאינם פסולים מן התורה וכ"ש כאן שאין זה שכר גמור עי"ש, ונוכל לומר דלא ס"ל להרמב"ם דמשום זה יהיו פסולים להעיד, והנה האב"מ תי' דמשו"ה לא מהני שיפטרם הלוה דכיון דהם פסולים מטעם עד הצריך שבועה וזה הוא פסול ולכן הוי תחילתו בפסול ולא מהני מה שיפטרם אח"כ, ואין זה נכון דמה שהם פסולים משום עד הצריך שבועה הא אינו אלא משום נוגע דהא אם ירצו לשלם יהיו כשרים, אלא משום דאינם רוצים לשלם ובדבריהם הם רוצים ליפטר מלשלם, אלא דכיון דבלא שבועה אינם נאמנים הוי עד הצריך שבועה אבל כיון שיסולק נגיעתם כשרים.
ונראה לי דמשו"ה אין הלוה יכול לפטרם משבועה דהא אכתי הם מחוייבים שבועה למלוה דאם יש בידם מעות של לוה מחוייבים למלוה מדינא דר"נ ולא מהני מחילתו בזה, והנה הר"ן הקשה דאיך יוכל הלוה להשביעם היסת והא הוי טענת ספק דהוא אינו יודע אם פרעו להמלוה אם לאו ותי' הר"ן דמשביעין אותו מדין צירוף טענות שמצרפין טענת הלוה והמלוה, וא"כ לא מהני מה שהלוה ימחול דעכ"פ המלוה יתבע המעות מדר"נ ושוב יצטרך לישבע, דהמלוה יתבע השבועה וכיון שצריכים שבועה פסולים להעיד, נמצא דכל זה הוא במלוה ולוה אבל באשה הא אינם מחוייבים לה מדר"נ, וא"כ יכול הבעל לפוטרם ולא הוי קדושין בלא עדים, ומיושב דעת הרמב"ם במה שכתב דהוי ודאי מקודשת.
והנה הב"י בסי' ל"ה באה"ע הביא בשם מהרי"ק וז"ל ופשוט שאם היה עד כשר זולת השליח וגם היה השליח כשר להעיד שאינו קרוב דחשוב כתרי, שהרי הלכה רווחת בישראל דשליח נעשה עד, ותמה הב"י דאיך כ' על דבר שהוא שנוי במחלוקת שהלכה רווחת היא, וכ' ע"ז הב"ש לפי מש"כ הח"מ דהכא כיון שהעד השני שאינו שליח מסייעו ועד המסייע פוטר משבועה ולכך אין השליח צריך לישבע והוי עד כשר ע"ש, ופליאה נשגבה לי על דברי הח"מ והב"ש דהא מעיקרא אמרינן בגמ' דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת הוי השליח נוגע בעדות משום דאם לא יאמר החזרתי למלוה יצטרך לישבע ללוה שבועת היסת, והקשו ע"ז התוס' כיון דעכ"פ גם עכשיו צריך השליח לישבע א"כ יתכשר אחר השבועה דשוב אינו נוגע, וכתבו דעד הצריך שבועה אינו עד, א"כ נמצא דמה שאנו זקוקים להך טעמא דעד הצריך שבועה אינו אלא אחר שהדין הוא שנשבע השליח שהחזיר למלוה, אבל בל"ז אילו לא היה הדין שצריך לישבע שהחזיר למלוה, א"כ בודאי אין לו מיגו לומר החזרתי לך דהא אם יטעון החזרתי לך יצטרך לישבע, וא"כ מה זה שכתבו דכיון שיש עד עם השליח שמסייעו ואינו צריך לישבע דעד המסייע פוטר וממילא גם השליח נחשב לעד כשר, דהרי אדרבה שמכיון שעכשיו שאומר שקדש את האשה אינו צריך לישבע משום שיש לו עד מסייע, א"כ ע"כ הוא מוכרח לומר שקדש את האשה שלא יתבע ממנו הבעל את מעותיו, ואין לך נוגע גדול מזה שהרי אם יטעון החזרתי לך אז בודאי יצטרך לישבע שבועת היסת דבזה לא יהיה העד מסייעו וע"כ צריך הוא לומר שקדש את האשה והוי נוגע גמור, ולא נשאר אלא העד אחד שעם השליח אבל השליח בודאי לא יוכל להיות עד, ולא משום עד הצריך השבועה רק משום שהוא נוגע, אלא דלכאורה לפי"ז גם אם נתן בפני שני עדים שקרובים למלוה או להאשה יהיה ג"כ הדין כן שלא יוכלו השלוחים להיות עדים, אף שאינם צריכים לישבע, אלא משום שע"כ צריכים לומר שמסרו לה דאלא"ה יתבע מהם הבעל או הלוה את הכסף, ואם יאמר החזרתי לך הא ע"ז אין לו עדים, אלא דבאמת ז"א דאם יש עדים שנתנו להמלוה או להאשה בזה לא הוי נוגע בעדות כלל דאינו מוכרח להעיד שנתן להאשה או להמלוה, וממילא אם יאמר איני יודע יהיה פטור דהא יש עדים שנתן לה אבל הכא שאין כאן אלא עד אחד ואם יאמר שכחתי אם החזרתי הוי איני יודע אם פרעתיך ולא יוכל הע"א לפוטרו וא"כ ע"כ צריך לומר שנתנו להאשה וא"כ הוי נוגע בדבר, וחזרה קושית הב"י למקומה.
והנה הט"ז תי' על קושית הב"י בפנים אחרים, דכיון שיש עוד אחד עם השליח לא מיפסיל מטעם נוגע, והביא ראי' לזה מסי' י"ב דשנים שהעידו להתיר את האשה מותר אחד מהם לישאנה, שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד, אלמא דמכיון שיש עוד אחד שאין שייך עליו חשד גם בהשני אין אנו חושדים ולכן גם כאן כיון שיש עוד אחד ביטל נגיעתו של השליח עי' בדבריו, ודברי הט"ז תמוהין מאד בזה דודאי פסול אם עד אחד הוא נוגע בדבר אף שהשני אינו נוגע דמ"מ הוא נוגע ופסול להעיד, ובין אם הטעם דנוגע פסול מטעם קרוב הוא דודאי פסול דעכ"פ קרוב הוא, אלא אפילו אי אמרינן דנוגע פסול מטעם משקר מ"מ בודאי כיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן, והשני הוא רק ע"א ואם נסמוך עליו להכשיר את השליח נמצא שאנו סומכין על עד אחד כיון שעל השליח לא נוכל לסמוך כיון שהוא נוגע, ומה שהביא הט"ז מהא דסי' י"ב אין דומה כלל וכלל דהתם מה שאסור כשמעיד אחד אינו כלל משום פסול נוגע אלא משום חשד שיבואו לחשוד אותו, ואם כנס לא יוציא ולכן אמרינן דכיון שיש שנים לא יבואו לחשוד שאין שנים מצויין לחשוד בשביל אחד, אבל הכא דמדינא פסול משום נוגע מה לן שהשני אינו נגוע עכ"פ השליח נוגע הוא ופסול להעיד ואין כאן אלא ע"א והחילוק ברור, וביותר תמוה דהוא סוגיא ערוכה בב"ב דף מ"ג בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהיד לי' ללוי ופי' רשב"ם שלא יבוא שמעון הנגזל ויצטרף עם אחר ויעיד שזו השדה אינה ליהודה אלמא להדיא שאם אחד הוא נוגע ואחד אינו נוגע פסול הנוגע להעיד ודבר פשוט הוא.
והנה במה שכתב הרשב"א דבמכחישה את העדים הרי היא ספק מקודשת והביא זה המחבר בסי' ל"ה סעיף ב' וכתב בח"מ הטעם דאף שהם נוגעים בעדותן מ"מ כיון שאם היה האמת שקידשוה הרי היא מקודשת לכן חיישינן מספק, והב"ש כ' דכיון דמדאורייתא אינו צריך לישבע אלא מדרבנן לא מיקרי עד הצריך השבועה, והנה כל זה הוא לשיטת הסוברין דכשהאשה מודה שקבלתן לשם קדושין הוי מקודשת מדאורייתא, אכן לשי' הרשב"א דגם במודה אינה מקודשת ודאי משום דהוי קדושין בל"ע א"כ לא נוכל לומר כדברי הח"מ שאם יבוא אליהו ויאמר שקדשוה הרי היא מקודשת ודאי דאינו כן כיון דהוי קדושין בל"ע בשעה שקידשוה, וגם תי' הב"ש דכיון שאינו צריך שבועה אלא מדרבנן לא הוי עד הצריך שבועה, נראה לי דלא נוכל לומר כן לשי' הרשב"א, דהנה לכאורה למה לא ישלמו העדים על שלא נתנו לה בפני עדים, אלא שכבר כתב בזה הש"ך סי' קכ"ג עפ"ד התוס' בב"מ דף ג' דכיון דלא הזכיר לו עדים כלל לא הוי פשיעה מה שנתן שלא בפני עדים, והנה דברי התוס' אינם שייכים אלא בממון דבממון כיון שלא הזכיר לו כלל עדים אינו מחוייב מעצמו ליתן בעדים דשמא הוא נאמן אצלו ואינו צריך עדים, אבל בקדושין דע"כ צריך עדים מדין דשב"ע וכיון דנימא דאינה מקודשת א"כ בודאי פשעו במה שקדשוה בלא עדים, וא"כ יצטרכו לשלם ולא שייך בהו שבועה כלל, דממ"נ אם נימא שהיא מקודשת גמורה א"כ למה ישבעו ועל מה ישבעו שהרי עשו שליחותן, ואם נימא שאינה מקודשת א"כ הם צריכים לשלם, ולפמש"כ בשי' הרמב"ם דכיון דיכול הבעל לפוטרם הוי שפיר קדושין בעדים, וא"כ הכא נמי אינם צריכים לשלם בשביל זה שלא קדשוה בעדים דהכא יכול הבעל לפוטרם ושוב לא יהיו נוגעין בעדותן ויהיו קדושי ודאי.
אח"כ ראיתי שבמה שכתבתי מתחלה לסתור דברי הח"מ והב"ש דהעד הוי עד מסייע, כבר העיר בזה האב"מ אלא שהביא מה שכתב הרמ"א בסי' פ"ז דעד מסייע אינו פוטר משבועה היכא דאינו נאמן האלא משום מיגו, ולכן גם כאן יצטרך לישבע כיון דבמיגו דאהדרינהו ניהליך היה צריך שבועה, ולזה כתב דממ"נ אם אין צריך שבועה לא הוי מיגו ואם צריך שבועה הוי עד הצריך שבועה ומאד אתפלא במה שהביא לזה דברי הרמ"א דעד מסייע אינו פוטר היכי דאינו נאמן אלא משום מיגו ורוצה לומר שגם הכא יצטרך שבועה כיון דאם היה טוען החזרתי היה צריך שבועה, והוא פלא דאטו באמת מה שטוען השליח שנתן למלוה או לאשה אינו נאמן בזה אלא משום מיגו ולמה צריך מיגו לזה הלא נתן לו על מנת ליתן למלוה או לאשה, והוא נתן ולמה לא יהיה נאמן ולא שייך לומר דאינו נאמן אלא במיגו דהחזרתי אלא בטוען מחלת לי משום שאינו רגיל למחול ולזה צריך מיגו, או בטוען יש לי בידך כנגדם גם בזה צריך מיגו כמו בטוען עד כדי דמיהם משום שאינו נאמן לחייב את חבירו ולומר שנמצא אצלו מעות שלו אלא בעדים ולכן צריך מיגו דהחזרתי, אבל בזה ששלח לו ליתן מעות למלוה או לאשה לקדשה למה לא יהא נאמן לומר שעשה שליחותו, ולא אמרו בגמ' מגו אלא דאם יבואו להעיד לגבי המלוה והלוה שנתנו בזה אמרינן שהם נוגעים דע"כ אומרים שנתנו, אלא משום דאית להו מיגו ואי באו ואמרי החזרנו לכן לא הוי נוגעים בעדות, אבל לגבי עצמם אינם צריכים מיגו כלל, ומה שנשבעים הא אינו אלא משום דמצטרפין הטענות וכמש"כ מדברי הר"ן וכן מבואר בחו"מ סי' קכ"א אבל בעיקר הנאמנות נאמנים בלא מיגו, וכיון שנאמנים בלא מיגו רק שצריכים שבועה משום דמצטרפין הטענות ולכן כשיש להם עד מסייע שפיר נפטרים משבועה דלגבי עצמם יש להם עד מסייע וברור.