אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה טו

הלכה י

כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים.
השגת הראב"ד כל העושה שליח וכו' כתב הראב"ד אין הנדון דומה לראי' דלענין שליח הגט גיטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל, אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ"ל, ועי' בלח"מ שהקשה דהרי הרמב"ם בעצמו סובר הך סברא דגיטו מוכיח עליו שכ' בפ"ט מהל' גירושין אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה בפני עדים והלך השליח ונתנו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת, שאין השליח נאמן להתיר הערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמו שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהי' שם מערער משמע דדוקא כשעדים חתומים על הגט האמינוהו וא"כ בשטר קדושין כשאין עדים חתומים עליו או היכי שקדשה בכסף אמאי מקודשת ודאי לא ליהוי אלא ספק, ובדברי הרמב"ם הי' אפשר לומר דהתם איירי בלא הודה הבעל והכא הודו השליח והמשלח אכן המ"מ כתב שם להדיא דגם אם הודה הבעל הוי ספק מגורשת, ותי' הלח"מ דהתם הוא להתיר לא האמינוהו אלא כשהגט חתום בעדים ואי לאו לא הוי מגורשת ודאי, אבל כאן שהוא לאסור האמינוהו ומקודשת ודאי אפי' כשאין חתום היכא דהודו השליח והמשלח ע"כ, והדברים אינם מובנים כלל לחלק בזה והלח"מ בעצמו סיים שזה דוחק ובאמת אי אפשר לישבו גם עפ"י דוחק.
ב) והנה לכאורה היה אפשר לבאר דברי הרמב"ם בפשיטות ורק שנקדים דעצם חידוש הרמב"ם הוא זה שחידש לן דשליח קבלה צריך לעשותו בעדים, ואם עשה שליח קבלה שלא בפני עדים אינו שליח כלל ואף שהאשה בעצמה יודעת שעשאתו שליח והוא קבל הקידושין בעדים מ"מ לא מהני ומותרת לעלמא, ולזה חידש לן ג"כ דשליח הולכה אינו צריך לעשותו בעדים דמתקיים מינוי השליחות גם בינו לבין עצמו, דעיקר דברי הרמב"ם בפ' זה הא לא הוי אלא בדין התקיימות הקדושין, ולכן כתב שאין מקום בשליחות האיש אלא להודיע אמיתות הדבר היינו על עצם קיום מעשה השליחות והוי קדושין מעליא ולכן כשהודו השליח והמשלח די בכך, ולא איירי כאן הרמב"ם בדין אם זינתה אח"כ אם היא נהרגת בהודאתם לבד, דודאי לא נהרוג אותה כ"ז שלא הוחזקה בא"א, אלא מיירי בדין התקיימות השליחות דקדושין דע"ז נאמנים להגיד שעשאו שליח והוי קדושין מעליא וכדמוכח מלשון הרמב"ם בהלכה שאחר זה לענין שליח נעשה עד שכ' וא"צ לקדשה בפני שנים אחרים ומוכח כן מדבריו דמיירי לענין עיקר חלות הקדושין וכן מובן מכל דבריו בפ' זה דמיירי לענין הכשר הקדושין, ולפי כל הנ"ל מיושבים דברי הרמב"ם אל נכון דאיברא דבשליח הגט אין הבעל נאמן בעצמו אם אין גיטו מוכיח עליו ואין עדים חתומים על הגט, היינו דאין לו נאמנות אבל אם באמת עשאו שליח שפיר מתקיימת השליחות, דהרי כתב הרמב"ם שהיא ספק מגורשת ואם נימא דבלא עדים אין התקיימות השליחות כלל א"כ גם ספק לא הוי, ומוכח דבעיקר הדין אין שליחות להולכה צריך עדים לקיומא דאם צריך עדים לקיומא לא היה מהני גיטו מוכיח עליו דלא הוי אלא ראי' ולא עדים בשעת מינוי השליחות, ומדמהני ראי' דגיטו מוכיח עליו ע"כ דשליח להולכה א"צ עדים בעיקר המינוי כמו שליחות לקבלה דבלא עדים אינו מתקיים כלל השליחות, אלא שצריך עדים לבירור דלהבעל אין אנו מאמינים בתורת ודאי כמבואר בב"ב דף קל"ד גבי בעל שאמר גירשתי את אשתי וכן פסק הרמב"ם להדיא בפי"ב מהל' גירושין הל' ה' שהיא ספק מגורשת ובדעת הראב"ד צ"ל דסובר גיטו מוכיח עליו מהני לקיומא נמי ומה שהבעל יודע וגם מה שמודה לא מהני.
ג) אלא דבאמת אכתי לא ניחא לן דשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין הא מבואר דסובר כשי' הרי"ף דאף דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי מ"מ עדי חתימה נמי כרתי ולא בעינן עדי מסירה אלא היכי דליכא עדי חתימה כשי' הרי"ף בפ' המגרש, אלא דהרמב"ם סובר דלכתחילה בעינן ג"כ עדי מסירה ובדיעבד סגי בע"ח לחוד, והנה הר"ן ביאר שי' הרי"ף דאין הכונה דלר"א ע"ח הוי כמו לר"מ דלר"א ודאי המסירה כורתת רק כשיש ע"ח כורתת המסירה כמו בע"מ, וז"ל ומיהו מאי דמודה ר"א דע"ח מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר וכו' שהמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוי להו ע"ח כע"מ שהרי הגט יוצא מתח"י בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצא כאלו הן עצמם מעידים על המסירה וכו' עכ"ל וכ"כ להלן שהעדים החתומים עה"ש לא מטעם חתימתם הוא מקוים אבל ר"מ ס"ל דמטעם חתימתם הוא מקוים וכו' עכ"ל וא"כ דמה שיש ראי' מע"ח שהבעל מסרו הרי הוא כע"מ, א"כ זהו ממש גיטו מוכיח עליו דהוי ג"כ ראי' מע"ח מדנמצא בידו כמו הראי' מדנמצא ביד האשה, וא"כ גיטו מוכיח עליו הוי עדות גמורה ומהני כמו ע"מ לקיומא כיון שהנתינה מתבררת בב"ד אח"כ וחזרה הפליאה על הרמב"ם דמאי ראי' הוא משליח הגט דהתם גיטו מוכיח עליו והוי כעדים ואין לומר דמייתי משליח הגט דהתם גיטו מוכיח עליו וכגון שאין עדים חתומים עליו ומוכח דל"ב עדים על קיום השליחות מדהוי ספק מגורשת כמש"כ הרמב"ם דאיל"ה הא לא הוי גירושין כלל וכמש"כ, דז"א דדין זה הא הם דברי הרמב"ם ולא עיקר הלכות שליח הגט, וגם לא משמע כלל דמביא ראי' מדמהני לאשוויי ספק מגורשת אלא משמע דמייתי ראי' משליח הגט דמהני להתירה לעלמא, והנה שמעתי בשם אדמו"ר שאמר בזה דהא עדי חתימה בעיקרם הוא לאשוויי גט ולכן מהני ע"ח במקום ע"מ אבל לענין השליחות לומר שיבררו השליחות ויהיו כעדים לקיומא מדנמצא תחת ידו בזה ודאי דל"מ דלענין השליחות אין להם שייכות כלל ולא איברו כלל לזה ולכן לא מהני, ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם כמש"כ דלענין שליחות לא מהני גיטו מוכיח עליו כעדים, וע"כ דלא בעי עדים בשליחות להולכה מדין דשב"ע.
ד) והנה הר"ן הביא ראי' לדעת הרי"ף מהא דאמרינן בגיטין דף ד' מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול, דמה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו, (וכבר הקשו כן בתוס', אכן לשי' הרי"ף דסבר דגם לר"א כשר בע"ח לחוד ניחא דה"נ חיישינן דילמא אתי למיסמך בלא עדי מסירה אלא בע"ח וגם יחתמו שלא לשמה ע"ש בר"ן שהאריך), והנה תמוה לי דלפ"מ דמסיק הר"ן בסוף הסוגיא דטעמא דהרי"ף משום דסבר דלר"א אין ע"ח כרתי כמו לר"מ אלא משום שהמסירה כורתת דבמה שיש ע"ח על השטר מתברר שנמסר השטר וכמו שהבאתי למעלה, א"כ הדר קושיא לדוכתא גם לשי' הרי"ף למה בעי לשמה כיון דע"ח לא כרתי כלל, אלא דעיקר הגט שכורת בעינן שיכתוב לשמה לא כמו לר"מ שהחתימה היא הכריתות, אלא דהחתימה הוא ג"כ ראי' על המסירה והוי כמו ע"מ א"כ למה בעי לשמה אטו עדי מסירה צריכין שיהי' לשמה, ומה שייך לשמה על ע"מ, עכ"פ לא ספר כריתות הוא לר"א, והוא תימה גדולה לכאורה.
ה) והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות הל' ד' כתב ד"ת שאין מקבלים עדים לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר מפיהם ולא מפי כתבם, אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות מפיהם ולא מפי כתבם, והרמב"ן בסה"מ שורש ב' הקשה מזה שאנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו ומתירין אותה להנשא ע"פ עדות השטר והנה מדברי הרמב"ן מוכח שאינו מקשה אלא מזה דמהני בע"ח לראי' שנתגרשה, אבל ע"ז שמועיל עיקר חתימת העדים שהגט יהי' כשר דהא שי' הרמב"ם כהרי"ף דגם לדידן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי מהני גם בע"ח לחוד, זה לא הוקשה להרמב"ן דזה פשוט דלדין הכשר הגט מהני חתימתן ואין בזה דין קבלת עדות דקרא עפ"י שנים עדים יקום דבר, דזהו לדון על פי הגדתן.
ונראה דהנה שי' רש"י והתוס' והרז"ה וכן דעת רוב הראשונים דעיקר החילוק הוא בין מדעת המתחייב או לא, והנה בכתובות דף ב' וביבמות ד' ל' הקשו התוס' על דאמר בגמ' אי דזכירי ליתי ולסהדי ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, והקשו התוס' מב"ק דף צ"ח גבי שורף שטרותיו של חבירו דאמרינן אי איכא סהדי דידעי ליכתבו לי' שטרא אחרינא אלמא דאם ראו בשטר לא הוי מפיהם ולא מפ"כ, ותי' דאי היו אומרים שכך ראו בשטר שפיר הוי עבדי דהו"ל כאילו מעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד דעדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל חיישינן שמא יעידו על המעשה בעצמו כאילו הם זוכרים והם אינם זוכרים אלא מפ"כ וכו' ע"ש, ודברי התוס' ברורים דודאי התם בב"ק שאומרים שכך ראו בשטר לא הוי מפ"כ דעדים החתומים בשטר הרי הוא כמו שנחקרה עדותן, אבל מה שיישבו דהכא קאמר הגמ' משום שמא לא יאמרו שכך ראו רק יעידו על המעשה, א"כ אין זה פסול דמפ"כ דהם הם באמת הלא ראו עיקר העדות ויכולים להגיד דהא ראו עדות שנחקרה בב"ד, אלא דהפסול אפשר להיות משום דאין זה דו"ח מעליא או דאין זה הגדה אמתית שלא הגידו את העדות כפי מה שראו באמת, שהם ראו בשטר ואומרים שראו המעשה, והנה באמת הך פסול דמפי כתבם הא אינו על העדים אלא על הב"ד שלא יקבלו עדות שהגידו שלא מפיהם, אלא דממילא לא עדיפא עדים שמגידים ממה שראו בכתבם או בכת"י העדים מאילו היו מביאים הכתב גופו לב"ד וראו ב"ד את הכתב דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, וא"כ כ"ז אם אינם רשאים לסמוך על הכתב אבל כיון דנימא דמן הדין רשאים לסמוך על הכתב ויכולים להגיד זה בב"ד וא"כ מה שייך זה למפי כתבם, ובאמת הא גופא קשיא למה לא יחקרו ב"ד את העדים כיצד אתם יודעים עדות זו ואיך ראיתם.
ו) ולכן נראה לי לישב הדבר בדרך פשוט, דהנה להסביר מה הוא שטר דכשר ולא הוי מפי כתבם ומה הוא מפ"כ דפסול דהבאתי דעת רוב הפוסקים דמחלקים בין מדעת המתחייב או שלא מדעת המתחייב, והדבר צריך ביאור, ונראה לבאר בפשיטות דשטר היינו דכיון שכותבין מדעת הלוה או המקנה ונותנין אותו העדים להמקנה או להלוה והמתחייב והוא מוסרו להקונה או להמלוה נמצא דבעצם עדות שמעידין עדים בשטר אינו על עצם המלוה או החיוב וההקנאה אלא שמעידין שזה השטר היה ביד המקנה והמתחייב ומדעתו נכתב ואין חילוק בין בשטרי קנין בין בשטרי ראי' בכולם הא כותבים למתחייב גם כשבא מעצמו, בר מהיכא דאיכא למיחש ללקוחות ואנו דנין דכיון דבידו היה השטר והוא מסרו מדעתו בודאי החיוב וההקנאה ברורים ובשטרי קנין נגמר במסירתו מעשה הקנין נמצא דהעדים אינם מעידים על עצם החיוב וההקנאה אלא שחותמין על השטר הזה שהוא שטר הניתן מיד המלוה והמתחייב ובזה עושין אותו לשטר.
ז) והנה בגמ' אמרינן ד"ת לא צריך קיום בעדים החתומים על השטר דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד וצריך להבין דמה בכך דעדים החתומים עה"ש הם כנחקרה עדותן בב"ד דהרי השאלה היא דלמא מזויף הוא ואין כאן עדים כלל ולא נחקרה עדותן בב"ד ואמנם בגיטין דף ג' פרש"י הטעם משום דלא חשידי אינשי לזיופי אבל עכ"פ צריך ביאור מה דתלי הגמ' בזה שנחקרה עדותן הו"ל למימר דמדאורייתא לא חשידי אינשי אזיופא ולכן א"צ קיום מה"ת אבל הא דנחקרה עדותן בב"ד הא לא מהני לזה.
והנה הקצוה"ח הביא קושית הפנ"י דלמה אין צריך זמן מדאורייתא בגטין משום דרישה וחקירה לשיטת הפוסקים דצריך דו"ח בדבר שבערוה והא צריכים לידע באיזה יום ועי' מה שתי' הקצוה"ח ודחאו הנתה"מ והנ"ל דלא קשיא מידי דהנה הא דאמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד משמע להו להקצות והנתיבות דהכונה דאחרי שנחתמה חתימתם עה"ש הוי כמי שנחקרה אח"כ עדותן בב"ד עם השטר ולכן קשה להו דאם אין בו זמן הא חסר הדו"ח בקבלת עדותם, אבל זה אי אפשר לומר בשטר שלא נראה מעולם בב"ד דיהא כמי שנחקרה ואי דנימא דכל העולם ראו השטר הוי כמו ב"ד דכל בי תלתא הוי ב"ד ז"א דלא אמרינן כן אלא היכא שישבו בתורת ב"ד, ועוד היכא שלא נראה השטר לג' וראוהו עדים נאמר דבאופן זה לא יוכלו להגיד עדות מן השטר לומר שראו עדות שנחקרה, אכן באמת הביאור הוא דבאמת זה גופא הוי גזה"כ דשטר מהני העדות מן השטר גם לפני שנראה השטר בב"ד וכבר יש עליו תורת שטר ובשביל זה לא הוי בשטר פסול מפי כתבם משום דדין מפ"כ לא הוי אלא כשדין העדות נאמר בב"ד ונתקבל לפני ב"ד ובדין ב"ד הוא שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר שב"ד אינם רשאים לקבל אלא מפיהם ולא מפ"כ אבל דין שטר אינו נגמר משום שמתקבל לפני ב"ד אלא דחדשה תורה דבעת חתימתם נגמר השטר ונקרא שטר וע"כ דנתקיימה העדות בעת חתימתם ומשו"ה שפיר ניחא דלא צריך דרישה וחקירה דדין דו"ח לא הוי אלא כשהעדות צריכה להתקבל בב"ד אבל דין זה דשטר הוא דין מיוחד והוא שנגמר בלא ב"ד ורק שעדים נאמנים לעשות שטר וליתן להלוה או המתחייב או המקנה והיינו כמש"כ באות ו' דעיקר החילוק בין דין שטר לדין כתב של העדים שהוא פסול מתורת מפ"כ הוא בזה דאם עדים כותבים עדות בעלמא שראובן הזיק את שמעון או שלאה נתקדשה ליעקב ויכתבו זה בתורת עדות על מעשה שהיה, זה אינו שטר אלא עדות עדים מקרי ובעדות עדים הצריכה תורה מפיהם ולא מפ"כ ודין שטר שהוא חידוש שהתנו בו הראשונים שיהי' מדעת המתחייב אין הכונה דבזה שיהא נכתב מדעת המתחייב לחוד סגי ודין השטר יהיה שהעדים יעידו על מעשה שהיה דזה אינו דבכה"ג אם יעידו עדים ויחתמו שראובן הזיק את שמעון אם תהי' זאת בתורת התחייבות [ולא] בתורת עדות על הנזק [אף] אם יכתבו בהסכמת ראובן לא יהיה ע"ז דין שטר ואיברא דלא נוכל לצייר זה שאם יכתבו בהסכמת ראובן לא גרע משטר הודעה אך לא מן השם הוא זה דלא שייך כלל דין שטר בכה"ג דדין שטר אינו העדאת עדים על המעשה שהיה ודעת המתחייב דבעינן הוא שיסכים שיכתבו עדותו דזה אינו דכל כה"ג ודאי עדות מקריא, ושטר היינו שהוא רוצה לעשותו לשטר מקנה שיוכל בכך להתחייב או להקנות והרי כל עיקר נוסח השטר הם דברי הבעל, בגט אנא פב"פ פטר ותריך יתיך פלונית אינתתי ובשטר מכר שדי מכורה לך שהם דברי המוכר והעדים אינם חותמין רק פלוני בן פלוני עד והיינו שהוא עד שהבעל צוה לכתוב כך ואף דברור ההתחייבות הוא במסירת השטר או הגט, ולכן אף כשכותבין בשטר נוסח העדים כגון פב"פ אתא לקדמנא ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממנו וכו' אף שכותבין אותו בלשון עבר היינו נמי שנותנין השטר להמתחייב שכשימסור לקונה אז יהי' נגמר הקנין או ברור ההתחייבות ולפ"ז שפיר דלא צריך דו"ח כיון שאין זה עדות המתקבלת בב"ד דבשטר העדות נגמרת תיכף בשעת חתימתם והוא ראי' מיוחדה מכח הבע"ד.
ח) ובזה ניחא מה שעמדנו על פי' דברי הגמ' דד"ת עדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומה"ט אין צריך קיום מן התורה שעמדנו דעכ"פ דילמא מזויף הוא והבאנו דברי רש"י שפי' טעמו משום דלא חציף איניש לזיופי, והקשינו דא"כ הא לא הוי הטעם משום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד אלא משום דלא חשיד איניש אזיופא, אולם לפי המבואר א"ש דאיברא דעיקר טעמא דלא חציף לזייף הוא דלא חיישינן לזיוף אבל אם לא יהיה דין שטר שמקבלים אנו עכשיו עדות מן השטר החתומים בו עדים א"כ לא שייך לומר דסמכינן אהא דלא חציף כיון דעכ"פ כל זמן שאין מכירים אנו את הכתב לא שייך בזה תורת שטר לעדות כלל כיון שאין אנו מכירים את הכתב כלל אם הוא כתיבת ידם של עדות וכמו דאם היו ב"ד שומעים קול מגיד עדות בעלמא ואינם יודעים מי הוא שמוציא את הקול דודאי לא שייך לומר בזה עדות ואין בזה תורת עדות כיון שאין אנו יודעים מי מדבר, ואף אם יהא ברור לנו שזהו שהגיד, ולכן צריכין אנו לטעמא דעדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותן וכבר נגמרה עדותן תיכף בעת חתימתן שחתמו זאת מדעת המתחייב, ועתה מקבלים ב"ד ראיית השטר ולכן כיון דיש לנו חזקה דלא חציף איניש אזיופא הוי לנו בירור שהשטר הוא שטר כשר.
ט) אכן נראה יותר דחתימת העדים בעת חתימתם אינה עדות כלל על עיקר המעשה וזה לא כמש"כ שהיא עדות שחתמו על המעשה אצל הבע"ד וחדשה לנו התורה דנגמר בזה עדותן שלא בב"ד ומפי כתבם דבאמת לא שייך דין דהעדות כלל על דבר שלא היה עדיין דבשעת חתימתן אינם יודעין אם יתקיים כלל הדבר, שביד הבעל לא לגרש ולא למכור וכי נשאל לעדים אם נתקיים המעשה שמכר או שגרש אין הם יכולים להעיד ע"ז כלל, שהרי כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, וכמו שהארכתי לעיל דמטעם זה א"א להיות דדין עדות שבשטר הוא כשאר עדות דעלמא, וא"כ גם באופן זה שחותמין העדות אצל הבע"ד ג"כ לא שייך לומר שהיא עדות על המעשה, דהא נוסח השטר הוא על מעשה שכאילו כבר היה ובאמת כל זמן שלא מסר השטר מקנה להקונה או למלוה לא נעשה אכתי חיוב וקנין כלל, ולכן נראה דענין העדות בזה הוא באופן אחר לגמרי דבאמת אין כאן הגדה כלל אלא שחותמין את השטר שיהיה שטר חתום והיינו דעיקר העדות היא במה שמעמידין חתימתן על השטר אצל הבע"ד והעדות היא שחתמו חתימתן דעיקר השטר הוא שהמקנה או המתחייב יתן השטר לבע"ד, אלא דלאשווי' שטר שעל ידו יתחייב ויתברר ענינו בב"ד בעינן חתימת עדים שבזה גומרין את השטר שלא יוכל לשנות להוסיף ולגרוע ומשום זה נקרא חתימה כמו תורה חתומה נתנה וזהו וכתוב בספר וחתום שבחתימה נגמר השטר, אלא דצריך עדים כשרים דאם לא כן הא לא נתברר לנו שנכתב בצווי הבעל ונמסר להבע"ד, והוא ענין עדות שונה מעדות דעלמא דהם אינם מעידים עדות כלל אלא שבחתימתן אצל הבע"ד הם מקיימים את השטר ואח"כ יש עליו דין ראית שטר.
ובזה מרווח לן סוגיא דגיטין דף ט' ע"ב עדים שאין יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמין וכ' התוס' דלא הוי עמפ"ע שאין צריכין להעיד על עיקר המעשה אלא שאומר שכך כתובו בשטר ובעי שנים קורין או אפי' יחיד כגון ר"נ וספרי דדייני דאית להו אימתא כדלקמן בפ"ב, והנה אם נימא כפי המבואר בפשיטות שהעדים החתומים על השטר הם עדים על עיקר המעשה, א"כ אם אין הם יודעים מה כתוב בשטר על מה חותמין, דהא זה ודאי דאף אם מעידים על המעשה הוי העדות שמה שכתוב בשטר הוא אמת וא"כ איך מעידין על דבר שאין יודעים, ומה שהוכיחו זה מהא דר"נ וספד"ד דאית להו אימתא היא גופא קשיא, שיכתבו עדות שמוכח להם שהיא אמת מהאומדנא דאית להו אימתא, ולפמש"כ מבואר הדבר דכיון דאין כאן עדות על המעשה, אלא שעושין אותו לשטר כשר להבע"ד שע"י יתחייב ויקנה, אלא דיש להם לידע שזהו הבע"ד אבל זהו כבר ענין צדדי ומוקדם, כשם שהם צריכים לידע שהוא ראובן או שהוא הבעל ואף שזהו מעיקר העדות שאם הוא אינו הבעל א"כ אין כאן התחלה להמעשה כלל, אבל זה שהם צריכים לידע שהוא הבעל אינו מעיקר העדות וכיון שנתברר להם באיזה אופן שהוא הבעל שפיר יכולין לחתום על הגט, ולכן מהני כאן מה שנתברר להם ענין השטר מהא דאית להו אימתא שמזה נתברר להם שהוא שטר של המתחייב, וכמו דמהני נודע על החולץ שהוא אחי המת אפילו מפי קרוב, ולכן יכולים להעמיד חתימתם על השטר דמעשה העדות הוא שהם חותמין את חתימתם, וכמו בגט שאף שהוא הבעל הוא עיקר והתחלה אבל אין זה מעשה העדות.
ולפי"מ שבארנו נוכל ליישב קושית התוס' בגיטין דף כ' בהא דמעשה בזקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמין, ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו, ואמאי והא בעינא ספר מקנה וליכא, והקשו התוס' מה ענין שטר הלואה לגט דאינו אלא לראיה, ואפילו במלוה ע"פ היה גובה ממשעבדי, ולפי מה שנתבאר דעדות שבשטר הוא דין עדות מיוחדה ואם היינו באים לדון מעצמנו בדין שטר היה זה מפי כתבם ולכן אין חילוק בין שטר ראי' לשטר קנין דבכולם אנו צריכים לדון מקרא דין שטר וכיון שהשטר צריך להיות של מקנה גם בשטר ראי' כן, ואף שמצד הסברא אין לחלק בדין שטר בין אם הנייר הוא משל המתחייב או לא, אבל באמת גם בשטר קנין אין סברא לחלק בין ספר של מקנה או לא וע"כ דהוא גזה"כ דדין שטר שהבע"ד מוסר צריך להיות שלו, וא"כ אין נ"מ בין שטרי ראי' לשטרי קנין ובאמת לפ"ד אין צריך לחלק בין שטרי קנין לשטרי ראי' בשום דבר, דשטר שמהני לראי' מהני ג"כ להתחייב או להקנות.

י) ובזה שבארנו יתבאר מה שהקשו התוס' בהא דיבמות דאי מנחי גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואז הוי מפ"כ, והקשו התוס' דהא יכולין להעיד ראינו עדות שנחקרה בב"ד וכתבו דחיישינן שמא לא יאמרו ראינו עדות שנחקרה, רק שיעידו על המעשה, והקשינו דא"כ הא לא הוי החסרון משום מפ"כ רק שלא יעידו עדותן כפי שראו באמת, ולפמש"נ דעיקר דין שטר אינו עדות על המעשה דהא כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, ודין שטר הוא רק מה שהמתחייב מוסר להבע"ד אכן בשטר קדושין שהבעל כותבו א"כ אין הוכחה כלל משטר קדושין שכבר נתקדשה בעת שיצא השטר מתח"י הבעל, ואפי' אם נראה השטר יוצא מתח"י האשה אי אפשר לדון שכבר נתקדשה לו דהא אין זה שטר שהמתחייב מסרו לבע"ד שהרי היא נקנית לו ולא הוא לה ומ"מ גזה"כ שהבעל יכתוב השטר ובאמת בשטר קדושין צ"ל שלא נשתנה משאר שטרות שעיקר תוקפו הוא בזה שנמסר מבע"ד לבע"ד השני, וא"כ ראית השטר הוא להיפך שהוא קדשה ונתחייב לה לענין שתוכל לתובעו כנוס או פטור אבל לדון שהיא נתקדשה לו א"א לדון משטר זה, אלא דהגמ' מקשה דליתקנו זמן בקדושין ויהא מונח אצל עדים והיינו כדי לברר זמן הקדושין ואז יהיה הדין שאין העדים רשאים לכתוב השטר קדושין ולמוסרו להמקדש אלא דוקא כשיקדשה בפניהם ואם כן יהי' ראי' מהזמן שבאמת נתקדשה ביום זה כי בלא"ה לא היו העדים חותמין ונמצא דעיקר הראי' היא מחתימת העדים וזה הוי מפ"כ דמהשטר קדושין הא אין ראי' כלל שנתקדשה רק משום דאנו מאמינים להעדים שלא היו חותמין באופן אחר וא"כ הוא נאמנות להעדים ע"י חתימתן וזה כבר הוי מפ"כ.
והנה הרי"ף בהלכות הקשה ג"כ קו' התוס' וכתב דשטר שהוא ביד העדים אין לו דין שטר והקשו עליו הראב"ד והבעה"מ והרמב"ן יישב שיטתו בס' הזכות ובמלחמות וכתב דודאי כבר זכתה האשה בשטר כשנתקדשה ואם היתה מוסרת אותו לשליח בודאי לא היה עולה על הדעת לפוסלו ומ"מ כיון שאין תקנתו שיהיה מונח אצלה ולא אצל העדים אין לו דין שטר לדון ממנו דברשות אחרים אין משמש כלום רק אהימנותא דעדים קסמכינן ואינו אלא מעשה פנקס בעלמא ע"כ, ואין דבריהם מבוררים דכיון דזה פשוט לדבריהם שאם נתן הבעל השטר ביד האשה והיא הפקידתו אצל אחרים אין בזה דין מפ"כ והוא שטר גמור, א"כ מאי נפקא לן מינה אם הפקידתו אח"כ ביד העדים, דהא עיקר התקנה שיהי' מונח ביד העדים זה משום שאם יהיה בידה מחקה ליה, ובלא"ה היה אפשר להניחו בידה, וא"כ אם הפקידתו ביד העדים והעדים זוכרים שזהו השטר שמסרה להם וכבר היה השטר ביד האשה כשנתקדשה א"כ למה גרע זה ממונח ביד שליש, ולפמש"כ מיושב לכאורה דבאמת הוי שטר קדושין מפ"כ כיון דאין הבעל הכותב את השטר המתחייב שאינו מקנה לה כלום, דגם שכ"ו אינו חייב בשעת קדושין עד שעת נשואין.
אמנם דלפי"ז אין קושית הגמ' מבוארת דפריך שיתקנו זמן בקדושין ומשני לינחי גבי דידה מחקה ליה לינחי גביה דידיה זימנין דבת אחותו ומחפי עלה, כיון שגם אם לא היו חוששין שתמחוק גם כן לא יועיל כלל לברר הזמן שנתקדשה לחייבה מיתה אם תזנה, אכן בגיטין בסוגיא דמפני מה תקנו זמן בגיטין כתבו התוס' דאף שעכשיו אין דנין מיתת ב"ד לאשה שזינתה ותנן ג' גיטין פסולין דגם עכשיו איכא תקנה שמא יחפה על בניה ממזרים או שלא תיאסר עליו אם זינתה, וא"כ יש לפרש דגם גבי קדושין פריך הגמ' משום תקנה זו דאף שלשטר קדושין לא יהי' תועלת לחייבה מיתה ע"י השטר קדושין עכ"פ נוכל לאסור אותה אם תזנה או לברר אם בניה ממזרים ובזה יש לומר דנדון גם מהשטר קדושין, ועל זה מתרץ הגמ' דאפשר לבוא תקלה מזה אם יראו עדים בשטר קדושין ויחייבו את האשה מיתה כשתזנה ומשו"ה לא תיקנו מעיקרא זמן בשטר קדושין.
יא) ועכשיו נבוא לבאר דברי הרמב"ם באות ה' דהנה בב"מ דף י"ג אמר רב אסי דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו, רק בשטרי הקנאה כותבין אע"פ שאין מלוה עמו, ואביי חולק ואמר דעדיו בחתומיו זכין לו והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב אסי, ואין כותבין שטר ללוה עד שיהי' מלוה עמו ויתן הלוה השטר להמלוה בפני העדים כמש"כ הרמב"ם בפכ"ג מהל' מלוה ולוה, ומשום דחיישינן בשביל הלקוחות שמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי, א"כ כשאנו דנין על שטר זה הרי אנו דנין ע"פ העדים שכן נעשה המעשה והלוה לוה ונתן השטר, ולכן אף שבשעת כתיבתם וחתימתם עוד לא היו יודעין מההלואה ועשו השטר, אבל כיון דממסירת השטר מהלוה להמלוה לא נוכל לדון לגבות מהלקוחות שגם להלוה בעצמו אין אנו מאמינים ועיקר הנאמנות הוא להעדים שלא היו חותמין ונותנין להלוה אא"כ מסר בפניהם וזה אנו יודעין מחתימתן וזהו מפי כתבם, דאינו כבר דין שטר דעלמא דדין שטר נפקא לן מהיכא דסמיכתנו הוא על בעל דבר כמו בשטרי קנין או גם ראי' היכא דאין אנו גובין מלקוחות דהראי' הוא מהבע"ד וכמו בגט, אבל בהלואה כשנבוא לגבות מלקוחות דעיקר הראי' היא מהעדים הרי זה עדות בעלמא וממילא הוי מפ"כ, ומלבד הלואה יש עוד כמה עניני שטר שהוא מפ"כ כמו מי שנמחק שט"ח דכותבין לו העדים שטר אחר וכן מחאה ומודעה שכותבין שלא מדעת המתחייב כמש"כ התוס' בב"ב דף מ', ולכן כ' הרמב"ם שמדברי סופרים שחותכין עדות עפ"י עדות שבשטר שעיקר הראי' היא מן העדות והיינו כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דכיון דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו א"כ כל שטרי הלואה לגבות מלקוחות הוי עדות גמורה מפי כתבם ולא מדין שטר כלל וכן מוכח ממש"כ הרמב"ם אח"כ ואין דנין מעדות שבשטר במכות ובגלות ובדיני קנסות אלא מפי העדים ושם ע"כ דמיירי בדין עדות שבשטר ולא בדין שטר דלא שייך בזה דין שטר כלל ולזה חידש הרמב"ם דגם על עדות שבשטר היכא דליכא דין שטר מ"מ סומכין עליהן.
וראיה לדברי הרמב"ם מהא דבקדושין דף כ"ו אמרי' בכסף מנלן אמר קרא שדות בכסף יקנו ואימא עד דאיכא שטר ומשני דשטרא ראי' בעלמא הוא ואח"כ על הא דתנן ובשטר אמר אילימא מוכתוב בספר וחתום הא אמר שטרא ראי' בעלמא הוא, ומבואר דעיקר שטר דכתיב בקרא הוא לראיה ובגיטין דף ל"ו אהא דתנן והעדים חותמין על הגט מפני תקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום ומוכח מזה דהגמ' סבר דהוא שטר קנין דאי שטר ראי' הא פשיטא דבעי עדים שיחתמו על זה ומה הוכיח הגמ' מזה לשטר קנין שצריך חתימת עדים וקושיא זו הקשה בס' המקנה עי"ש שהאריך בתירוצים, אכן לפ"מ שהעליתי דכל היכא שהשטר ראוי לקנין גם אם אינו מקנה בהשטר וכגון שמקנה לו בכסף ובק"ס כיון שהכשירה תורה שטר זה ולא הוי מפ"כ מהני גם לראיה, א"כ מיושבת הסתירה מהגמ' דגיטין דשטר ראיה לחוד הוי מפ"כ מדין תורה וא"כ כיון דחזינן דמועיל שטר ראי' ובעדי חתימה א"כ ע"כ דהשטר ראוי להועיל לקנין דאם נימא דלקנין אין צריך עדים ובמה שמוסר המקנה לקונה שטר בלא עדים נגמר הקנין, וא"כ אינו מועיל כאן נאמנות העדים להקנין ונשאר נאמנות העדים רק לראיה ובזה הוי מפ"כ, ומבואר דמסתירת הגמ' מוכרח כשי' הרמב"ם דשטר ראי' לחוד הוי מדין תורה מפי כתבם.
יב) ובזה שבארנו יתיישב דברי הר"ן בשי' הרי"ף שהבאנו דגם לר"א דסבר ע"מ כרתי עדי חתימה נמי כרתי וביאר הר"ן דאין הכונה דלר"א נמי ע"ח כרתי כמו לר"מ רק שמעדי חתימה מתבררת המסירה אבל באמת רק המסירה כורתת והביא הר"ן ראי' לשי' מהא דאמר בגמ' מודה ר"א במזוייף מתוכו והקשיתי דגם לפ"ד אין ביאור לדברי הש"ס דכיון שאין החתימה כורתת ווכתב לאו אחתימה קאי א"כ למה צריך לשמה כיון דאינו כורת כלל אלא דמהני במקום ע"מ וע"מ לא צריך לשמה, אכן לפי דברינו מבואר בפשיטות ונבאר דין שטר וממילא יבואר גבי גט דבאמת מנין לנו דין שטר גבי גט כיון דלא נזכר דין שטר גבי גט כלל, א"כ מנלן דעדי חתימה מהני להיות ראי' דהיינו ע"כ שאנו באין ע"ז מדין שטר דאלא"ה בודאי לא מהני כלל והוי מפי כתבם וא"כ מנלן דשייך גבי גט כלל דין שטר, בשלמא לר"מ דדריש וכתב לה ספר כריתות דקאי אחתימה דידע מסברא דבלא ע"ח לא שייך שיהיה דין שטר ולכן דריש וכתב וחתם וא"כ שפיר בעינן דין שטר מקרא אבל לר"א מנלן דדין שטר מהני בגט ואף אם נימא דילפינן מממון אכן לפי מה שבארנו דגם גבי ממון דין שטר הוא דין עדות מחודשה א"כ איברא דמהני לראי' אבל מנלן דמהני לקיום השטר, ולכן נראה לפ"מ שבארנו למעלה בהל' ג' דאין הכונה דלר"א עיקר דין שטר הוא בעדי מסירה ואנן הוא דאמרינן מסברא דע"ח הויין כעדי מסירה דהא באמת במשנה תנן להיפוך ר"א אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, אלמא דהוא להיפוך דעיקר דין גט בעדי חתימה דילפינן מהא דוכתוב בספר וחתום, אלא דר"א סבר דכיון דתועלת עדי חתימה אינו אלא שיתברר שבא הגט מיד הבעל ליד האשה א"כ כשיש עדים בשעת המסירה ודאי מהני, ור"מ סבר דשטר כיון דתיקונו בע"ח לכן אם הוא בלא ע"ח הרי הוא כחספא בעלמא ע"ש, עכ"פ ר"א לא גמר מסברא דין דע"ח אלא נמי גמר לה מקרא דוכתוב בספר וחתום רק דסבר דע"מ כשר דמהני מטעם זה ומסברא ודאי לא היינו אומרים דמהני ע"ח דהא לא נשאר אח"כ אלא אומדנא ואי צריך עדים בגט לא הוי עדים, וכיון דילפינן זה מקרא כמו לר"מ לכן בעי לשמה נמי.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה