אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ג
ואם קדש בשטר כותב על הנייר או על החרס או על העלה או על כל דבר שירצה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכן כל כיוצא בדברים אלו.
הרי את מקודשת לי, הר"ן בריש קדושין כתב דבקדושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קדושין כלל, אלא שיש מי שאמר דאע"ג דקיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפילו הכי לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא והויא לה ספק מקודשת דהא משמע בפרק המגרש דכל היכא דלא כתב לה ודין ידים שאין מוכיחות הוו ואפ"ה משמע דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורף הגט דמיפסל לכהונה ותפסי בה קדושין דהא לא איפשיטא התם אי בעינן ודין או לא, ודחה הר"ן דהתם הוא משום דאפשר דהוי ידים מוכיחות דמוכחא מילתא דבשטרא קמגרש אבל כל היכי דהוו ידים שאינן מוכיחות כי הכא אי אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי פשיטא דלא הויין ידים כלל, דהא קיי"ל כרבא, והיינו דהיש מי שאמר סובר דהספק בגמ' לענין ודין היינו משום דהספק הוא אי קיי"ל כרבנן דידים שא"מ הויין ידים ומשו"ה אפשר דלא בעי ודין ולכן איפשיטא דלגבי גיטין אזלינן לחומרא ובעינן ודין אבל בקדושין להקל שנימא דאינה צריכה גט כלל לזה ודאי חיישינן, דלמא קיי"ל כרבנן דהויין ידים והרי היא מקודשת וצריכה גט, והר"ן חולק וסובר דהספק הוא אי הוויין ידים מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חברו, או משום דאמרינן דוודאי לאו בדבורא קמגרש, אבל זה ודאי דידים שא"מ ל"ה ידים דקיי"ל כרבא.
והנה כל זה הוא לשיטת הר"ן דסובר דגבי גירושין לא בעינן ודין ומינאי משום דקיי"ל כר"י ומשום דהא דקיי"ל כרבא בידים שא"מ לא הויין ידים אינו סותר להא דסבירא לן דלא בעינן מנאי וכדאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא משום דאין אדם מגרש אשת חברו והא דאמרינן בהמגרש אפלוגתא דר"י ורבנן דפליגי בידים שא"מ היינו גבי גט אי הוויין ידים דפליגי גבי גט דאיכא סברא דאין אדם מגרש אשת חברו ובהא פליגי דמר ס"ל הך סברא ומר לא ס"ל הך סברא דאין אדם מגרש אבל בעלמא תרווייהו מודו דידים שא"מ לא הויין ידים וא"כ האיבעיא בגמ' אי בעי ודן היינו דאיבעיא לן אי ודאי הוא דלא פליגי אלא בגט ובזה קיי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים או דפליגי גם בשאר דברים דאין חילוק בין גט לשאר דברים ואנן דקיי"ל כרבא בשאר דוכתא גבי גט נמי קיי"ל כר"י ובזה כתב הר"ן לא כמו שכתב למעלה הבאנו דבריו בהל' א' דמסתבר טעמא דר"י בודין יותר ממה שמסתבר במנאי משום דאין אדם מגרש אשת חברו הוא סברא יותר פשוטה עכ"פ כ"ז הוא לשי' הר"ן אבל לשי' הרשב"א ולפמש"כ גם הרמב"ם סובר כן דסוגיא דנדרים אידחיא מקמי סוגיא דגיטין דר"י ורבנן בפלוגתא דישא"מ פליגי ואף דבסוגיא דנדרים אמרינן דלא תליא פלוגתייהו בישא"מ, סוגיא דגיטין עדיפא לן דאיתמר בדוכתא וכיון דקיי"ל כרבא דישא"מ ל"ה ידים ע"כ דקיי"ל נמי כר"י א"כ כדאיבעיא לן אי בעינן ודין היינו ע"כ אי קיי"ל כר"י או כרבנן וממילא דמספקא לן גם על פלוגתא דאביי ורבא ואף דקיי"ל כרבא לבר מיע"ל קג"מ אפשר כיון דלא פליגי בסברא דנפשייהו לא חשיב לה ומוכח לשיטתם כהיש מי שאומר שהביא הר"ן דהא סוגיא דגיטין לא סבירא הך סברא דאין אדם מגרש אשת חברו וא"כ לגבי קדושין ניזיל לחומרא ותהא צריכה גט ומלשון הרמב"ם משמע דאין ספק בזה, ואיברא דהרשב"א בעצמו כתב כדברי הר"ן דהא דאיבעיא בגיטין אי בעינן ודן היינו אפי' למ"ד ישא"מ ל"ה ידים ומשום דאין אדם מגרש אשת חברו אבל הרמב"ן כתב אחר שהביא פירוש זה ואין פי' זה משמע הסוגיא והוא כדברנו דסוגיא דהמגרש לא ס"ל הא דאין אדם מגרש ולפי"ז בקדושין הו"ל ספק ותהא צריכה גט מספק.
והנה שיטת התוס' בנדרים הוא דבקדושין בלא לי ובנזיר כשאין נזיר עובר לפניו לא הוי מוכיחות כלל, דהא אביי משני הכא הב"ע דאמר לי ובנדרים ס"ל לאביי ידשא"מ הוויין ידים, ולכן כתבו משום דבנזיר הסוגיא הפוכה דהתם פריך הא דאמר שמואל דבשנזיר עובר לפניו מיירי ופריך לימא קסבר שמואל ידשא"מ לא הוי ידים ומשני בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחרינא אבל וודאי אין הנזיר עובר לפניו אמרינן דלמא אהא בתענית קאמר, והיינו דבלא נזיר עובר לפניו לא הוי יד כלל, ולכן תי' התוס' דבקדושין ובנזיר לא הוי מוכיח כלל ומודה אביי דלא הוי ידים אבל בנדרים אף אם לא אמר שאיני אוכל לך הוי מוכיחות קצת אבל בנזיר כשאין עובר לפניו ל"ה יד כלל, והנה מה שדחקם לזה הוא מאי דאמר שם בנדרים ומאי דוחקיה דשמואל לאוקמי מתני' כר"י, וקשה דמאי פריך ומאי דוחקי' נימא משום דסבר כוותי' ולזה תי' דמהא דסבר שמואל דבעינן בקדושין לי אין ראי' מזה בידים מוכיחות קצת דהתם מודה שמואל דהוי ידים ובקדושין הוא משום שאינו מוכיח כלל, וכ"ז הוא אם היינו יכולים לומר דהסוגיא אתיא אליבא דאביי אז הוה א"ש דע"כ צ"ל דאביי ורבא פליגי בידים מוכיחות קצת דבלא מוכיח כלל מודה אביי כדמוכח מקדושין דבעי דוקא שיאמר לי, ולהכי פריך ומאי דוחקי' דשמואל לאוקמי מתני' כר"י והיינו דהא לא סבר כוותי', דבמוכיחות קצת סבר שמואל דהוי ידים אבל באמת הא גם רבא איירי בהך סוגיא דאהא דפריך ומאי דוחקי' דשמואל משני רבא מתני' קשיתיה וא"כ תיקשי דרבא אדרבא דהא לפי' ר"י מוכח מהא דשמואל מוקי מתני' כר"י דשמואל סבר דבמוכיח קצת הוי ידים ותיקשי דרבא הא סבר דידים שא"מ לא הוי ידים גם אם מוכיחות קצת וע"כ צ"ל דרבא סבר דכיון שמוכח ממתני' דל"ה ידים מוכח שכן ההלכה וכ"כ הר"ן בנדרים, ואי דקשה מהא דשמואל דלא הזכיר מקום ודין גבי צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם הרי יש לתרץ כדשני בגמ' דבגיטין גם רבא מודה משום דאין אדם מגרש אשת חברו.
ואולי יש לומר דכיון דבהמגרש תולה פלוגתא דר"י ורבנן בישא"מ מוכח דהוי רק דיחוייא וא"כ שמואל ע"כ סבר בסתם ישא"מ דהוי ידים, מדלא הזכיר גבי הכותב טופסי גיטין ודין, ולכן אמר רבא נמי מתני' קשיתיה והוא סבר באמת דהוי ידים, אלא דרבא בעצמו סבר דכיון דממתני' מוכח דלא הוי ידים קיי"ל כן וממילא קיי"ל לפי"ז כר"י והיה לן לפסוק לפי"ז דלא כשמואל גבי הכותב טופסי גיטין וכמש"כ למעלה בהלכה א' אכן שיטת הרא"ש בנדרים דשמואל בעצמו סבר דל"ה ידים ומוכיח זה ממתני' והיינו כפי' הר"ן ובהכותב טופסי גיטין גם רבנן מודו וכנ"ל.
והנה להלכה אין נ"מ בין הפירושים, דבין אם נאמר דאביי איירי בקדושין אליבא דשמואל דוקא, משום דהקשה לו ר"פ מנזיר עובר לפניו אבל אביי לשיטתו לא צריך לא נזיר עובר לפניו ולא לי ובין אם נאמר כתי' התוס' דבאין נזיר עובר לפניו ובלא לי גם אביי מודה עכ"פ להלכה הא קיי"ל כרבא וכמתני' דמודרני ממך א"כ ידשא"מ ל"ה ידים בין באינם מוכיחות כלל בין במוכיחות קצת, ועוי"ל דרבא אמר במכ"ש דכיון דלרבנן לא מוכח בפירוש דסברי אפי' בכה"ג ידים שא"מ הויין ידים ומכיון דבקדושין אביי נמי מודה לכן קיי"ל הכי דבקדושין ובנזיר פסקינן בתורת ודאי דל"ה ידים.
ובזה מיושב מה דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות נדרים הכ"ג האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, ולכאורה קשה דכיון דשיטת הרמב"ם היא דמודרני ממך משמעו שלא ידבר עמו שלא בתורת ספק א"כ מה זה שייך לישא"מ תיפוק לי' דמשמעות הדבר שלא ידבר עמו, ולפמש"כ נראה דאיברא דלסוגיא דנדרים שפיר מוכח דישא"מ ל"ה ידים דקיי"ל כאביי אבל כיון דמסוגיא דגיטין מוכח דישא"מ בינוני הוא ספק דאיבע"ל אי בעי ודן או לא, וודן איברא דלא הוי ישא"מ גרוע כמו לי ואהא לשי' התוס' מ"מ ישא"מ חשוב כמו מינאי לא הוי א"כ ע"כ מה דמבואר במשנה דמודרני ממך דמותר לגמרי דבעינן שאני אוכל לך ע"כ משום דגבי מודרני ממך לא הוי יד כלל דמשמעות הדבר הוא שלא ידבר עמו והסוגיא דנדרים אזיל אליבא דמסקנא דלא תלוי בפלוגתא דגיטין ולכן שפיר תלי לה בישא"מ, אבל לפי הסוגיא דגיטין ע"כ נשאר ספק.
והנה בהלכה א' כתבנו במה שלא הצריך הרמב"ם ודן בשטר קדושין וכתבנו דמה דבעי ודן בגט הוא רק לחומרא ולכתחלה ולכן בקדושין לא הוצרך הרמב"ם לכותבו דבלא ודן הרי היא ג"כ מקודשת ע"ש, אכן אם נאמר דהרמב"ם פוסק להלכה כר"י דבעי ודן ולא רק לחומרא ומדרבנן, תיקשי דאמאי לא בעי בשטר קדושין ודן, וכתבנו דשטר קדושין דומה לשטר מכר וכמו דבשטר מכר לא בעי ודן כן גם בשטר קדושין ובשטר מכר הא דלא בעי ודן היינו משום דבכל שטר ראי' אם נותנו לקנין מהני וכתבנו דמ"מ מלשון הגמ' דילמא בדבורא מגרשה משמע שאינו מתכוון לגרשה בהאי גט כלל אלא בדבור ובזה גם בשטר מכר לא יהני, ונראה לפ"מ שהביא הרי"ף דברי הירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שו"פ אבל בשטר שיש בו שו"פ כסף הוא וכ' הר"ן דהרי"ף כתבה ללמוד ממנה דמקדש בשטר ונמצא פסול בדיני שטר דמקודשת מדין כסף ומשום שמקדש אותה על דעת שתתקדש באיזה אופן שיכול להועיל ולכן אם השטר פסול ויש בו שו"פ שפיר מקודשת מדין כסף וחזינן מזה דאע"ג שקדשה בפירוש בתורת שטר אמרינן שכוונתו נמי אכסף וא"כ נשמע מזה כמו כן דאם קדשה בשטר אלא דנתכוון לקדשה בדבור בעלמא מ"מ אמרינן שדעתו שאם לא תתקדש בהדבור שתתקדש בהשטר.
והנה התוס' רי"ד כתב לענין קדושין בחליפין שהקשה ואם אדם נתן לאשה סודר שיש בו שו"פ אמאי אינה מקודשת ותי' דמיירי שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנה לה עכשיו אלא התפיסה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור והוא התחייב ליתן לה מנה לאחר זמן בכה"ג ודאי אינה מקודשת ואע"פ שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו המנה ונתן לו הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה השדה והוא חייב לו המנה וכו' משא"כ באשה וכו' וביאור דברי התורי"ד נבאר בע"ה במק"א אבל עכ"פ מוכח מדברי התורי"ד שאף שאפשר שתתקדש בתורת כסף לא מהני כיון שקדשה בתורת קנין סודר דהרי הסודר שוה פרוטה כמבואר מדבריו, ומ"מ לא אמרינן שדעתו לקדשה בתורת כסף ג"כ, ונראה דמשום זה גופא צייר התורי"ד את דינו כגון שקדשה במנה ולא נתן לה המנה והתפיס הסודר שלא תוכל לחזור והיינו שהתפיס לקיים הדבר אבל לומר שדעתו היתה שתתקדש בעד הסודר א"א כיון שבפירוש אמר לה התקדשי במנה והתפיס הסודר בכדי שלא תוכל לחזור בה ולא היה רק לקיים הדבר אלא דבמכירה זה גופא במה שנתקיים הדבר קונה זה החפץ מעכשיו וזה נתחייב בדמים כיון דמהני במכר קנין סודר אבל באשה אינו כן דבעינן כסף שתתקדש בשביל זה ובסודר הרי אינה מתקדשת עבור הסודר כיון שנתקדשה בעד המנה וזה לא נתן לה וכמו שנבאר עוד בדברי התורי"ד אבל אם קדשה בשטר ודאי כוונתו שתתקדש בשטר זה באופן המועיל ואם לא מדין שטר שתתקדש בשטר זה מדין כסף.
ולכן אפשר לומר דהנה בדף ט' אמרינן והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני וכתבו התוס' ומגט לא מצי למיפרך דדמי בחד צד לגט דבעל כותבו אכן לפ"ז א"כ היכי מקשה והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני דאטו ילפינן שטר קדושין מזביני ומצאתי שהקשה כן הרשב"א ותי' דמ"מ אף דודאי קדושי שטר מגירושין ילפינן מ"מ עיקר דין קדושין מדין קנין הוא ובכולהו קיחה שייך בהו וכיון שכן הו"ל למילף משטר זביני, ובזה אפשר ליישב מש"כ הרשב"א בתשובה תר"ב שרצה לומר דבשטר קדושין אם כתבו על איסוה"נ פסול משום דבעי הנאה והדבר מתמיה דמנא לן למימר דבשטר קדושין בעי הנאה מה ענין שטר להנאה ובאמת כתב הר"ן ג"כ על דברי הרי"ף שהבאנו דבשטר שאין בו שו"פ והקשה הר"ן דאם נימא בכוונתו שבא לאשמעינן דאין צריך בשטר שו"פ הא גם בל"ז כיון דילפינן מגט ובגט ל"צ שו"פ ותי' הר"ן דהו"א דבקדושין בעינן שיתן לה דבר של הנאה אלא שהר"ן כתב את זה רק להו"א והרשב"א כתב כן להלכה, ונראה דכיון דבעי ספר מקנה א"כ צריך שיהי' דבר ששוה כסף ובגט נראה באמת דבלא קרא דונתן לא הוי בעינן ספר מקנה משום שאינו ספר מקנה כלל שאינו מקנה לה את גופה אלא משלח אותה ממנו ולכן אף דמקרא דונתן ילפינן שהגט יהי' משל הבעל אבל אינו ספר קנין אבל שטר קדושין איברא דילפינן מגט מויצאה והיתה מ"מ עיקר השטר צריך להיות דומה לשטר זביני ובשטר זביני כיון דבעינן ספר מקנה בעינן דבר חשוב ועי' תוס' קדושין דף ט' ד"ה אע"פ ודבריהם נוטים לפנים אחרים ולכן שפיר אפשר לומר דלא בעי ודן בשטר קדושין וכמש"כ הריטב"א בקדושין דף ט' דלא צריך שמו ושמה [ואיברא דהריטב"א בעצמו כתב דבעי ודן בשטר קדושין אפשר דכתב כן לשי' הראשונים שהביא דבעי גם שמו ושמה ועוד צ"ע בזה] ולכן אף דגבי גט ודאי דבעינן ודן משום דבגירושין אין לנו לומר סברא זו שדעתו לגרשה בכל אופן המועיל ועוד דעכ"פ לא הוי ספר כריתות כיון שאפשר שכוונתו לגרשה בדבורא בעלמא אבל בשטר קדושין ומכר שפיר יש לנו לומר שכוונתו לקדשה בשטר באופן המועיל ועוד נראה דגבי קנין כיון שנותן זה לשם קנין לא איכפת לן אף דחושב דבדיבורא מקנה ושטרא ראי' בעלמא כיון דעכ"פ כוונתו דבהך שטרא יהיה נגמר הקנין דעיקר שטר קנין הוא באמת כן דהראיה שיש לו זהו גמר הקנין.
והנה בעיקר סברת הרא"ש בתשובה שהבאנו בהלכה א' דגם ר"י מודה עכ"פ דלא צריך לכתוב ודין לשמה כיון דהוי כנזיר עובר לפניו יש לעיין מהא דכתב הר"ן לשי' הרי"ף דגם למ"ד עדי מסירה כרתי מהני עדי חתימה במקום ע"מ ומשום שעל ידם אנו יודעים שבא הגט מיד הבעל ליד האשה ובעינן עדי חתימה לשמה ולכאורה הרי זה כבר דיני שאר שטרות מה שאנו יודעים ע"י החתימה שהשטר בא ליד המקבל ולמה בעינן ע"ח לשמה כיון שאינו מדין ספר כריתות ובמה עדיף ע"ח מודין שאינו צריך לשמה, ונראה דבאמת קשה מנא לן דין זה דע"ח מהני להיות ראיה דהרי כל עיקר מה שאנו דנין ראיה מחתימת העדים בהגט הוא ע"כ מדין שטר דאל"ה ודאי דלא היה מהני כלל דהוי מפ"כ וכמו שהארכנו בזה בפ"ג מהל' עדות ואם כן מנלן דשייך גבי גט בכלל דין שטר ואף אם נאמר דילפינן מממון דמהני שטר אבל כיון דשטר הוא דין חדש ולא עדים דעלמא א"כ איברא דמהני לראי' אבל מנלן דמהני לקיום הגט ובשלמא לר"מ דדריש וכתב אחתימה שפיר מפורש בקרא הך דין דע"ח אבל לר"א דלא הוזכר ע"ח כלל בקרא ורק דילפינן משטרי ממון קשה מנ"ל דמהני עכ"פ לקיומא.
ונראה לי לבאר בזה דבאמת גם לר"א ידעינן עדי חתימה מקרא דילפינן מהא דוכתוב בספר וחתום ושם מבואר דעדי חתימה מהני לקיום השטר ולכן ילפינן מני' דקרא דוכתב לה ספר כריתות מהני נמי בע"ח וכמו אליבא דר"מ, אלא דפלוגתא דר"מ ור"א תליא בהא דלר"מ עיקר גמר השטר הוא בעדי חתימה דכיון שחתמו עדים על השטר ונעשה ראיה על החיוב בזה נגמר השטר כבר כיון דבלא ע"ח אי אפשר לשום שטר להיות לו תוקף והוי כניירא בעלמא, ואיברא דאם יהיו עדי מסירה א"כ יהיה ראיה אז מן המסירה, מ"מ ס"ל לר"מ דעכ"פ בעיקר השטר אין שום ראי' כלל ולא מוכח כלל מתוך השטר ולכן אין לו דין שטר כלל, וכן גבי גט ס"ל דספר כריתות הוא שהבעל נותן השטר גירושין אכן כל זמן שאין עדים בדבר אלא שהסופר כתבו אין עליו שם ספר כלל ולכן גבי גט נמי עיקר הגט הוא אם נחתם ולכן ס"ל דאם אינו מוכח מתוכו ויכול להזדייף אינו שטר כלל וכן ס"ל דכתיבת הגט א"צ לשמה דבכתיבת הגט אינו שייך עוד שיהיה דינים בהגט וס"ל לכן דוכתב היינו וחתם, אבל ר"א ס"ל דאף דכתיב וכתוב בספר וחתום וחזינן דע"ח הם עיקר בהשטר אין זה משום דבחתימתם נגמר השטר דהשטר אינו נגמר אלא עם מסירתו רק שצריך החתימה שמזה מוכח שמסר הלוה להמלוה השטר, ובעיקרא דמילתא לא פליגי ר"מ ור"א דבין לר"מ ובין לר"א עיקר תוקפם של ע"ח היינו שמחתימתם מוכח שנמסר השטר כדין רק דלר"מ כיון שחתמו עדים על השטר חל עליו דין שטר וזה הוא הגמר, ולר"א עיקר גמר השטר הוא בהמסירה רק שצריך שהמסירה תהיה מבוררת בשעתה ולזה מהני ע"ח דהו"ל בזה מבוררת בשעתה, וזהו דין שטר שחדשה תורה כשחותמין עדים על השטר הוי זה בירור כמו עדות לפני ב"ד, והיינו דבשעת חתימתם נגמר השטר שיהי' דין שטר בשעת המסירה, ולכן סבר ר"א דאעפ"י שאין עליו עדים אלא שמסרו בפני עדים כשר ומשום דע"ח אינם עושים יותר כי אם שמבררין את המסירה אלא דבעינן ברור בשעתה וזה עושים הע"ח, אבל כיון שמסרו בפני עדים מהני, נמצא דהא דידעינן ע"ח בגט לר"א היינו כמו אליבא דר"מ דספר ושטר הוי בע"ח כיון דכתיב וכתוב בספר וחתום אלא דלר"א א"א לומר דלא בעי לשמה אלא בהחתימה כיון דלדידי' לא אמרינן דהשטר נגמר בהחתימה, דהשטר נגמר עם המסירה והחתימה אינה אלא מבררת המסירה, וא"כ א"א לומר דהכתיבה אינה מעשה שטר כלל ולא קאי וכתב עלי', כיון דגם אם לא חתם עליו עדים רק שמסרו בפני עדים נמי מהני. והענין הוא דלא כמבואר בפשטות מדברי הר"ן דדין חתימה לר"א ילפינן מע"מ אלא איפכא דדין עדי מסירה ילפינן מע"ח, דעיקר דין שטר הוא בע"ח כדי שיהי' אפשר לברר תמיד וכדכתיב למען יעמדו ימים רבים, ולפי"ז עיקרא דמהני חתימה לר"א נמי ידעינן מקרא כמו לר"מ ולכן בעי לשמה כיון דהוא מעיקר השטר שפיר קאי קרא דוכתב גם אעדי חתימה.
וראיה למש"כ נראה מהא דתנן בגיטין דף כ"ב האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו והא מתני' אוקימנא כר"א דס"ל עדי מסירה כרתי אלא דרש"י כתב הא שאין קיום הגט אלא בחותמיו קאי אעדי מסירה ומשום שעפ"י רוב נמסר בפני עדים החותמים וכן פי' הר"ן שם, אכן הרמב"ם בפ"ד מהלכות גרושין הל' ה' כתב האשה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עדי מסירה, הרי דאינו מפרש כפירש"י, ולפ"מ שבארנו דלשי' הרי"ף והרמב"ם לא העדי מסירה הם העיקר אלא הע"ח אבל עיקר שטר מתחילתו הוא עדי חתימה וזהו עיקר דין שטר א"כ שפיר תנן גם לר"א שאין קיום הגט אלא בחותמיו, והיינו דלכך כותבת את גיטה אף שאין זה בירור כלל כיון שהאשה עצמה כותבת אבל משום שאין קיום הגט אלא בחותמיו ולכך אין בכך כלום שכותבין לה כתב הגט, ומה דמשמע מדברי הרמב"ם דעדי מסירה עיקר שהרי כתב אם אין שם עדי מסירה היינו דאם היה עדי מסירה אין צריך לע"ח כלל אבל אין לומר דעדי מסירה עיקר דסתמא תנן שאין קיום הגט אלא בחותמיו.
והנה הלח"מ הקשה למה לא כתב כאן דאם חתמו בעדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת וכמו בגט בפ"א מהל' גירושין ובודאי דה"ה גבי קדושין דילפינן מגט, והיינו לשיטת הרי"ף והרמב"ם דלר"א בע"ח נמי כרתי וא"כ גם בקדושין כן, ומה שסייים הלח"מ בדבריו ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו כאן דפסול, כוונתו לשי' היש מן הגאונים שהביא בהלכות גירושין והיינו דפסול מדרבנן כיון שעבר על דברי חכמים שאמרו דבעי ע"מ וכמש"כ הלח"מ שם, ובאמת לא אדע אם בקדושין שייך לכתוב פסול מדרבנן.
ונראה דהנה כל עיקר דמהני גט בעדי חתימה הוא משום דעדי חתימה נעשו עדי מסירה דהא יש בידה גט שיצא מתח"י הבעל אבל כאן בקדושין כיון שהקדושין באין לחייבה ולעשות אותה למקודשת א"כ אין כאן אין דבר שבערוה פחות משנים דהרי לא נתחייבה בהאי שטרא כלל כיון שהשטר הוא שהוא נותנו לה, והוא הכותב לה הרי את מקודשת לי ולא היא וכל דין שטר הוא שיש ראי' למחייב על המחויב ולא להיפך, ורק שנאמר שהיא תחייב אותו ובאמת לא אדע במה היא מחייבת אותו ובזה מבואר מה דהקשה האב"מ להך מ"ד דשלא מדעתה כשר בשטר קדושין והא בעינן דעת המתחייב דלא גרע משאר שטרות ולמש"כ מבואר דבאמת שטר קדושין אינו נעשה באופן שהיא המתחייבת, ובזה ניחא קושית התוס' שהבאנו למעלה אמה דמקשה בגמ' והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני והקשו התוס' דאמאי לא מקשה מגט ולפי"ז היה ניחא דמשטר זביני יותר קשה דאף דלא בעי עדים על עיקר המכירה רק על השטר מ"מ דין שטר הוא שיהיה להמחייב ראיה על המחויב.
הוספות להלכות אישות
(העתקה מקונטרס לשו"ע אה"ע)
בדין ידות מצאנו הוספת דברים וז"ל והנה באמת יש לעי' בעיקר דינא דיד דהנה בנדרים ילפינן ידות נדרים מנזיר להזיר ואיבעיא לן התם בפאה וצדקה אי איתקש לנדרים וגם איבעי לן אי יש יד לקדושין ועי' בר"ן שכתב דהאיבעיא הוא אי ילפינן במה מצינו מנדרים, והקשה הר"ן דהא גבי גט מהני יד, ותי' דגבי גט כיון דאיכא מעשה לא הוי יד אבל גבי קדושין לחדא הוא דיהב ולא לחברתה, והנה יש לעיין בפירושא דיד, ונראה לחקור היכי הוי דינא בדיני ממונות כמו אם ימכור אדם שדה לחברו ויתן לו שתי פרוטות וחברו עמד אצלו, ואפי' אם דברו מקודם אודות השדה, אם אמר למי שנתן הפרוטות שדך קנוי לי בכסף ואמר לחברו ושדך, אי נימא דהוי כמו קדושין או לא, והנה לכאורה נראה דבמכירה ודאי ליכא דין ידים כלל מדלא אשכחן כה"ג, והיינו דדין יד חדשה תורה גבי נדרים ונזירות מנזיר להזיר ודין יד הוא שלא גמר את דבורו אלא דמוכח מדבורו שכך כונתו. והנה אי נימא דבואת שאמר יש לנו בירור גמור ואי אפשר לנו להסתפק כלל, א"כ אין זה דין יד דאשכחן כה"ג גבי עדות שאומר ע"א והב' אמר אף אני כמוהו הוי זה קבלת עדות ממש בב"ד דאין צריך להוציא בשפתיו כל הדבור אלא כיון שכולל בדבור זה מה שאמר הראשון הוי דבור ממש, וחזינן דדין יד דמספקא לן וצריך קרא אינו אלא משום שלא גמר את הדבור, וכדמוכח זה מהא דבכל הנך איבעיות דמספקא לן בגמרא אי יש יד לקדושין ואי יש יד לפאה ואי יש יד לצדקה אמרי' אי ואת נמי או ואת חזאי מאי והדין וכו' ומוכח להדיא דאי הוי אמר ואת נמי אין ספק בדבר דהוי קדושין מעליא, ורק משום דעקר חידושא דיד הוא באופן שאינו בירור גמור שאין להסתפק כלל, אלא דיש לנו אומדנא שכך הוא כונתו וע"ז חדשה לנו תורה דין יד דאף ע"ג דבעינן כי יפליא שיפרש נדרו מהני דין יד דלא הוי דברים שבלב.
ולפי"ז נראה דלגבי ממון שחקרנו לא מהני דין ידות, דהיכי שאינו אלא מוכח ל"מ בדיני ממונות להוציא מחזקתם, דממה דמהני אומדנא בההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל היינו רק לבטל המכר ולהחזיק השדה בחזקת בעלים, אבל לעשות דין חדש מכח אומדנא הא מפורש בריש המוכר פירות גבי גמל האוחר בין הגמלים דקיי"ל כרבנן דל"מ אומדנא להוציא ממון וכן כתב הר"ן בב"מ גבי תקפה א' בפנינו דאמר הגמ' אי דשתיק אודויי אודי לי' וכתב הר"ן דהוא משום דאינו מוחזק אלא מספק אבל מי שמוחזק בתורת ודאי ותקפו ל"מ סברא מדשתיק אודויי אודי לי', וכן מפורש בדברי הרמב"ן גבי חזית בחצר דל"מ משום דיכול לכופו ואפי' למעלה מד"א ל"מ ובטעמא כתב הרמב"ן דכיון דהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוציא מרשות חברו דבר המוחזק ולא סגי אלא בראי' ברורה ולא בחזית, [וביאור דבריו דאף דחזית עיקר דינו הוא משום דלמא נפל לרשות אחד מהם וא"כ עיקר דינו להוציא, וצ"ל דדוקא להוציא ממה שהיא בחזקת שניהם דכיון דלמטה הוא של שניהם חזקה כ"מ שביד אדם שלו הוא אבל נפלה לרשות א' מהם אינה אלא תפיסה ולזה שפיר מהני חזית] (ועמש"כ בפ"ח מנז"מ הל' יד) והנה אם הי' מודה שכן הי' כונתו אפשר דלא הוי דין דברים שבלב כיון שעכ"פ אמר אלא שאנו מסופקין בדבורו, ולכן גבי מכירה נראה פשוט דל"מ דין ידות.
והנה אם הי' דין קדושין כדין מכר שצריך להוציא ממנה גופה ודאי לא הוי מהני אומדנא ובזה אף אם הי' מודה ל"מ דהא בעינן עדים בשעת קדושין, ולכן מיושב דבגירושין ודאי ילפינן מנדרים דכיון דבנדרים הוי הפלאה גבי גירושין נמי הוי ספירת דברים, אלא דבקדושין אי נימא דהוי כמו מכירה שצריך להוציא ממנה גופה, או דהוי דין איסורין, ואי נימא דמהני ידות הוי שפיר קדושין בעדים ואם תטעון דלא איכונא לקדושין הו"ל ספיקא דאורייתא, וכן בפאה בעי בגמרא אי איתקש לנדרים משום דהוי הפקעת ממון וכן בצדקה.
ולכאורה יש לעיין בזה דילפינן ספק לקט לקט מצדק משלך ותן לו, ואמאי לא נילף מהא גופא דאיתקש לקרבנות וספק הקדש לחומרא [ועי' תוס' יבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה שמא פינו ואיברא דיש לומר דכיון דאין זה דין מסויים בהקדש דספק הקדש הקדש, אלא מדין ספק איסור דעלמא, א"כ אין זה שייך להא דאיתקש להקדש]. ונראה דאיברא דזה ודאי דבכל ספק הקדש ודאי אמרינן דהוא דין ממון והיכי דיש רוב לא נבוא ע"ז מדין אין הולכין בממון אחר הרוב דזה לא שייך אלא היכי דבאין להוציא מחזקה גמורה אבל היכי דהשאלה אם נתפס שם קרבן על החפץ, והוי כמו הריגת שור דאף שהוא הפקעת ממון מ"מ לא שייך לומר אין הולכין בממון אחר רוב, דאין אנו דנין כאן להוציא ממון מחזקה, אבל בספק הקדש הא חזינן בסוגיא דתקפו כהן דאם ת"כ מוציאין מידו גם האיסור בטל דהא בעי הגמ' לומר דממה דאסורין בגיזה ועבודה מוכח דת"כ אין מוציאין מידו, אלא דדחי דקדושה הבאה מאלי' שאני, ומוכח דאם הי' האיסור בגיזה ועבודה נמשך מדין ממון כהן, ואי הוי ס"ל ת"כ מוציאין מידו ומספק הוא של בעלים ודאי לא היו אסורין בגיזה ועבודה, ועיקרא דמילתא דכיון שהוא הקדש הא כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא הוא, אלא דמ"מ כשאנו דנים אם הוא מופקע מרשות בעלים אמרינן דמספק אין אתה יכול לומר שהוא מופקע מרשות בעלים, וכמו בספק עכו"ם ספק ישראל, דל"א בי' אין הולכין בממון אחר הרוב, כמבואר בסוגיא דשתוקי ספ"ק דכתובות ובראשונים, ומ"מ במחצה ע"מ אין יכולין להוציא ואף דעכו"ם לית לי' חזקת ממון כמש"כ הראשונים והמ"מ בפט"ו מאיסו"ב הכ"ו, משום דעכ"פ אין אתה יכול להוציא ממנו מספק שמא ישראל הוא, ולכן ה"ה בהקדש אף דכל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא הוא ולא הוי הפקעה מחזקת בעלים, אבל בספק כיון דספק הקדש שייך לבעלים לא שייך לומר בי גזא דרחמנא, וממילא מותר גם האיסור, ולכן לא סגי למילף ספק לקט מקרבנות וכנ"ל, ומשום צדק משלך ותן לו לחוד נמי ל"מ, דהסבר דצדק משלך ותן לו הוא דכיון דאתה מצווה ליתן משלך אין לך טענת חזקה, אבל כ"ז הוא בספק אבל בברי וברי, דהשאלה דידות הא אינה שאלה של אומדנא דהא כל אמירתו הוא בינו לבין עצמו, אלא דכיון דבעינן לבטא בשפתים ודברים שבלב ל"מ לכן בעינן דבור, ואף בידים מוכיחות אי ל"ה ידים ל"מ דלא הוי לבטא בשפתים, ורק משום דאתקש לקרבנות דיש בהם דין ידות, ולכן שי' הר"ן דספק מת"ע הוי ספק ממון ולא אמרינן דיהא לקט מטעם צדק משלך ותן לו, דכ"ז הוא לענין איסור אבל לדין ממון הא לא נוכל מעיקר הדין לעשות אלא באומדנא ברורה ודבור ברור דנימא דאף אם לא כיון לכך הוי דברים שבלב, ובברי וברי ליכא משום צדק משלך ותן לו, ורק דנ"מ אם הוא עצמו ג"כ מסופק במה הי' כונתו דזה אפשר למילף מצדק משלך ותן לו, ולכן אתינן עלה משום דאיתקש לקרבנות.