אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ב
נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת לך הריני מאורסת לך הריני לך לאינתו או בכל לשון הקנאה אינה מקודשת וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת ואם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק.
הרי זו מקודשת מספק, הנה בגמ' איתא נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן, והרמב"ם לא הזכיר וחיישינן מדרבנן אלא דהוי ספק קידושין והרי"ף כתב ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וכתב הר"ן דמדלא כתב הרי"ף ספיקא משמע דמדינא פשיטא לן דלא הוי קדושין כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק ואח"כ הביא דברי הרמב"ם וכ' ע"ז ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו והסכימו בו כל גדולי האחרונים שאפילו תקפו תובע מוציאין אותו מידו וכו' אבל מדברי רב אלפסי ז"ל שכתב לקמן בפרקין בבעיא דרב מארי בכלב שרץ אחריה דסלקא בתיקו דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וצ"ע עכ"ל.
והמהרי"ט כתב ע"ז דכי אמרינן העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופא דלא איתרע עד השתא אבל חזקת פנויה הא איתרע מכיון שפשטה ידה וקבלה הקדושין ואף שאנו מסופקין בחלות הקדושין מ"מ מכיון שפשטה ידה בטלה חזקתה והביא ראי' לזה מדברי התוס' כתובות דף כ"ג גבי ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה והקשו התוס' דהו"ל להעמידה בחזקת פנויה ותי' כיון שאנו יודעין שזרק לה הקדושין וכו' והני תרי סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה כיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקתה להתירה לכתחילה וכ' המהרי"ט דאף שהתוס' כתבו להתירה לכתחלה אין כונתם דהוי מדרבנן אלא דמדאורייתא לא אמרינן אוקמה אחזקתה כיון דאיתרע חזקתה שהרי קבלה הקדושין או זרק לה ברצונה הקדושין ועוד הביא המהרי"ט ראי' ממש"כ הר"ן גבי ההיא דאיכא סהדי באידית דאע"ג דבעלמא לא חיישינן לקלא דלא איתחזק היינו לאחזוקי כולי מילתא כגון יצא שמה בעיר מקודשת דכיון דהיא בחזקת פנויה קיימא לא חיישינן לקלא דלא איתחזק אבל הכא דפשטה ידה וקבלה קדושין אלא דלא ידעינן אי אית בה שוה פרוטה אפילו בקלא דלא איתחזק חיישינן.
ודברי המהרי"ט תמוהים, דהא סוגיא מפורשת ביבמות דף ל"א דבזרק לה קידושין או גירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה מעמידין אותה בחזקתה, ואפילו בתרי ותרי אסיקנא התם דתו"ת ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקתה, וכ"כ הר"ן שם בכתובות על הך מימרא דעד אחד אמר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה וכתב ג"כ כתירוץ התוס' וכתב להדיא דהוא מדרבנן, והביא הך דיבמות דתו"ת ספיקא דרבנן בספק קרוב לה, ומה שהביא מדברי הר"ן גבי איכא סהדי באודית, שם לא כתב הר"ן אלא דקלא דלא איתחזק היכי דצריך לאחזוקי אכולי מילתא כגון יצא שמה בעיר מקודשת דאין כאן ודאי על שום מעשה לא מהני, והיכי דהוי מעשה מהני בתר הכי אפילו קלא דלא איתחזק, ומש"כ הר"ן בלשונו דאיהי בחזקת פנויה קיימא רק להסבר הדבר כתב כן אבל באמת אפילו פשטה ידה יש לה חזקת פנויה כמש"כ הר"ן בעצמו בכתובות, ואי נמי משום דבלא מעשה כלל יש לה חזקה אלימתא ובפשטה ידה איתרע חזקתה ולכן חיישינן בזה לקלא, וגם מאן יימר דהתם הוי מדאורייתא ודאי דגם שם אינו אלא מדרבנן, עכ"פ לענין ספיקות ברור הדבר דמדאורייתא אוקמה אחזקתה, אלא שדברי הר"ן אינם מיושבים עוד דמאי נחית כאן הר"ן לחדש ומספ"ל בכל ספק קדושין אם צריכה גט מדאורייתא הלא מצינו בכמה דוכתי העמידנה בחזקת פנויה ומה בא כאן לחדש, וביותר מתמיה מה שהביא לזה מכל תיקו דממונא דאמרינן העמד ממון על חזקתו דאין שייכות לזה כלל, ומה שהוכיח הר"ן מדברי הרי"ף גבי בעיא דכלב רץ אחריה דסלקא בתיקו וכתב הרי"ף דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא א"כ דברי הרי"ף תמוהים אבל חזקה דפנויה אינה נדחית ממקומה.
והנראה דס"ל להר"ן בפשיטות דחזקת פנויה לא שייכא הכא, דחזקת פנויה הוי כמו חזקה קמא וכמו חזקת איסור, ובספיקא דדינא לא אמרינן בחזקת איסור או חזקת היתר דנוקמא אחזקתה כמו דלא אמרינן בכל האיבעיות לענין טריפה העמידנה בחזקת היתר, אפילו להשיטות דאם נולד ספק טריפה מחיים נמי מעמידין אותה בחזקת היתר, וכ"כ המל"מ בפ"ב מהל' טומאת צרעת דבספד"ד לא אמרינן אוקמה אחזקה דחזקה לא ישנה את הדין, כיון דעכ"פ הדין הוא ספק ואף דהכא בנתן הוא ואמרה היא, לפי מה שנכתוב הספק הוא בכונתם אם במה שאמרה הריני מקודשת לך נתכוונה שתלקח היא אליו, או דמה שאמרה הריני מקודשת כוונתה שמרוצית להתקדש והו"ל כעסוקים באותו ענין ולא פירש דמהני, ולפי"ז הוי לכאורה ספק במעשה והיה מן הדין להעמידנה בחזקת פנויה, ולומר שנתכוונה לאופן שאינו מועיל, וכן גבי כלב רץ אחריה אפשר דהוי ספק בכוונה, אבל ז"א דכיון דהוי ספק בגמ' אין הספק על כל איש ואיש, ואולי בראובן אירע המעשה ונתכוונו לאופן המועיל, ולשמעון אירע אותה מעשה ונתכוונו לאופן שאינו מועיל, דאינו כן אלא שכיון שמספ"ל לגמרא בדעתא דאינשי, א"כ אפי' אם באמת כוונו תרוויהו לשם קדושין כיון דבעלמא אין כאן הוכחה הו"ל מקדש בלא עדים, וכן להיפך אי הוי ברירא לן הילכתא דבעלמא מכווני לשם קדושין מעלייתא, אפילו אם יאמרו שלא נתכוונו לשם קדושין לא צייתינן להו דהוי דברים שבלב, ואף אם נימא שלעצמם צריכים לחוש לחזור ולקדש אבל אנן לא חיישינן לזה כלל.
ואף דבכל תרי ותרי קיי"ל דהוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה ואע"ג דבכל דוכתא לא מהני חזקה נגד עדים ומוכח שהוא דין תורה להעמיד כל ספק בחזקתו, אף שאינו מברר לצד אחד דהא קיימי עדים ואמרי קרוב לו, וכמש"כ האחרונים דבכל חזקה הבאה מכח סברא לא מהני בתרי ותרי דהסברא לא עדיף מכח עדים וע"כ שהוא דין התורה דבכל ספק ניזול בתר חזקה, אכן זה דוקא בתו"ת דהספק הוא רק על מעשה זה ומהני חזקה, אבל בספד"ד דהספק הוא על כל העולם מה יהני חזקה של אותו האיש לברר הדין וכי חזקה של אותו האיש יכריע לגבי כולי עלמא, ועי' במל"מ בפ"ב מהל' טו"צ שכ' זה לדבר חדש ולדעתי מוכח כן מכל תיקו דטריפות דלית מאן דפליג דאסור.
ונראה דהר"ן סובר דאיברא דחזקה ל"מ בספיקא דדינא הנה כל זה בחזקה דמעיקרא אבל חזקת ממון אינו כלל חזקת בירור וגם לא חזקת העמדה על הקודם שכן הי' המעשה ורק בחזמ"ק יש ספק בזה עי' בקונה"ס אבל חזקת ממון ודאי שאינו בירור כלל רק שהדין הוא דעכ"פ מספק ישאר בידי המוחזק וחזקתו אלים שלא נוציא ממנו רק דלמ"ד תקפו כהן מוציאים מידו לא אלים חזקתו כדין בירור ולמ"ד מוציאים ס"ל דכיון דכבר נעשה דין אין לשנות אח"כ [ויש לזה קצת שייכות לדין קם דינא אלא משום דשם נשתנה המצב אכן בביאור הך מילתא דקם דינא לגבי נחלות אף דלא שייך ע"ז דין ב"ד דאם הוא בנו הוי ממילא שלו מדין ירושה דאתי ממילא ואפ"ל משום דדין נחלות הוא דין ב"ד שיוחלט אצל ב"ד ליורש ע"פ דין וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מסנהדרין הנחלות כדינים וצריך עוד לעיין בזה] עכ"פ מצינו בסוגיא דת"כ דרצה ר"ה להוכיח מהא דספק בכור אסור בגיזה ועבודה דת"כ אין מוציאין מידו ומוכח דכיון דמוקמינן בכור בחזקת בעלים גם האיסור הנמשך מזה דהיינו גיזה ועבודה היה בטל ואף דאין החזקת ממון מברר בעצם היותו בכור מ"מ כיון דבד"מ הוא של בעלים אין עליו איסורי קדושה ויותר מזה מבואר בתוס' בכורות דף ט' ע"ב ד"ה לאפקועי לאיסורא מני' וכ' דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק כמו שאינו נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק ואף דהעריפה הוי ספק איסור מ"מ כיון שבא במקום פדיה והפדיה הוי ספק ממון ומהני חזקת בעלים לכך גם העריפה הבאה במקומה מהני חזקת ממון וע' ברש"ש שם, וכן מוכח מהא דב' אילנות דאם מקדיש הוי כמוכר דבעין רעה מוכר גם במקדיש לא קנה קרקע ואף דהטעם דבמוכר לא קנה הוא משום דספוקי מספק"ל וא"כ היינו דוקא גבי מוכר דשייך בי' אוקמה ממון בחזקת מרא אבל בהקדש כיון דאיכא איסורא נמי ליהנות מן ההקדש מאי מועיל החזקת ממון ומוכח דדבר שאיסורו נמשך מדין ממון גם האיסור תלוי בדין ממון וכיון שבד"מ שייך להדיוט בטל איסור הקדש נמי מינה.
איברא דבאמת הא אין איסור גיזה ועבודה תלוי בדין ממון כהן שבו ומאי שייך שהחזקה תברר ואפשר לומר דאם נאמר דבכור מחיים אינו ממון בעלים א"כ זה גופא שאנו רוצים להטיל עליו קדושה הוי הפקעה מהבעלים וכיון דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי' אין אנו יכולים להטיל עליו קדושה וממילא אין כאן דין גיזה ועבודה דזה ודאי נמשך מדין קדושת בכור ולכן משום דקדושה הבאה מאליה שאני אסור בגיזה ועבודה, עכ"פ מוכח דהיכי דדין איסור נמשך מדין ממון גם האיסור שבו תלוי בדין ממון, ולזה נסתפק הר"ן אם גבי איסור אשת איש נמי נימא כך דקדושין איקרי קיחה שהבעל לוקח וא"כ נוקי איתתא בחזקתה כדאשכחן בכל תיקו דממונא וזהו מש"כ הר"ן עוד דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן העמד ממון על חזקתו והסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' ת"כ מוציאין אותו מידו וכוונתו מבואר דכיון דגבי ת"כ חזינן דהחז"מ מוציאו מידי איסור וכמש"נ א"כ גבי איסור אשת איש נמי נימא כן ונימא העמד אשה על חזקתה ויתבטל ממילא הספק איסור כיון דהאיסור תלוי בדין קנין אישות.
אכן באמת חלוק איסור אשת איש מאיסור הקדש דהרי בהקדש חזינן בגמ' חולין דף קל"ט המקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דפקעה קדושתה מינה ואפילו שמואל דפליג וסובר דלא פקעה היינו משום דס"ל כל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתא אבל בלא"ה היתה מותרת משום דכיון דיצאה מרשות הקדש כבר אין איסור ונמצא דבאמת עוד קיל הקדש מהדיוט דבהדיוט צריך לדין יאוש או הפקר ועי' בתוס' שם אבל הקדש דהעיקר הוא רשות הקדש וכיון דהדין הוא דספק הקדש שייך לבעלים לא שייך לומר גבי בי גזא דרחמנא דהדין מוציא מרשות הקדש איברא דבעיקר הך מילתא דתרנגולת שמרדה פקעה קדושתה כתב הר"ן בחידושיו דהוא משום דהגזבר נתיאש הימנה וזה תימה דמה מועיל היאוש של גזבר ובר"ן על הרי"ף כתב דהוי כשיירא שעמד עליה גייס לטרפה דכל היכא דאין הבעלים יכולים להציל יכול לומר מהפקירא קזכינא ה"נ כיון שמרדו ואי אפשר לבעלים להחזירן יצאו מרשותן וכל הקודם זכה בהם, והנה בהא דשיירא שעמד עליה גייס דאם אמר הריני מציל לעצמי הציל לעצמו בפשוטו הוא משום דהפקירו השיירא את ממונם אבל גבי הקדש מאן מפקר להו ואיך יפקיע ההקדש אכן הא חזינן לגבי חילול דמי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו ואם אינו יכול להציל הוי ככדי יין וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זו תרומה ואם אמר לא אמר כלום וחזינן שגם אם עוד לא הפקירם כיון שאינו יכול להצילם הוי כאבודין ממנו וכזוטו של ים וע' בשמ"ק שם ולכן הביא הר"ן ראיה דגם לגבי הקדש לא מיקרי ממון כיון שמרדו, עכ"פ כ"ז הוא בהקדש אבל לגבי איסור א"א אף דאינה ברשות הבעל מ"מ אסורה וצריך דוקא היתר של מיתת הבעל או גירושין ומטעם זה אפילו אמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אסורה משום דצריך כריתות ומשו"ה לא מהני בקדושין חזקת ממון.
ובזה נתיישבו דברי הפנ"י בגיטין דף מ"ג שכתב דהא דקיי"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דעלמא אבל ע"י קדושין בלא"ה לא משכחת קדושין אחר קדושין דכיון שקדושי הא' תופסין בה הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קדושין משני. והאב"מ בסי' מ"ד תמה על הפנ"י מסוגיא דפרק האומר דף ס"ז דשו"ט באשת איש מנלן דלא תפסי קדושין וגמר לה מהיקשא דאחות אשה ומוכח דבלאו הכי היה תופס קדושין באשת איש אף שכבר תפסו בה קדושי ראשון ולפמש"כ אין איסור אשת איש משום דהיא ברשות הבעל דהרי באמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם נמי אסורה ואף שאינה ברשות הבעל ולכך בעינן קרא דלא תפסי קדושין.
ב). והנה בעיקר טעמא דמלתא דנתן היא משמע שחולקים בזה הר"ן והרשב"א דהר"ן מפרש בסוגיא דמדין ערב דהספק הוא אי הוי בכה"ג כי תלקח דאפשר כיון שהקידושין נגמרין ע"י הבעל שהוא הנותן הו"ל שפיר כי יקח ודבורה משווי לעסוקים באותו ענין או דנימא כיון שבלא דיבורה אין כאן עדים כלל על המעשה ורק ע"י דיבורה משווית לעדים עדי קידושין שעל ידי דיבורה הם יודעים שיש כאן עסק קידושין שפיר הוי כי תלקח אמנם הרשב"א נראה שמפרש שהספק הוא אם נתן כלל אדעתא דקדושין, ונתן אדעתא דידה, או דילמא לשם מתנה יהיב, והקשה הרשב"א דאמאי גרע נתן הוא ואמרה היא מעסוקין באותו ענין דהו"ל מקודשת גמורה ותי' דהכא בשלא דיברו בעסקי קדושין כלל אלא השתא הוא דאמרה לי' תן לי דינר ואתקדש אני לך וכו' ואעפ"י דלדעת מה שאומרת לו נתן מ"מ הודאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו א"כ כיון שלא פירש כאן ואפשר לשם מתנה נתן ולא לשם קידושין וכו' ואין כאן לא עדות ראיה ולא עדות שמיעה אלא שהם דנים כוונת הלב וכו' והדבר תמוה דעל כל פנים אי הוי אומדנא דמוכח דאדעתא דידה קיהיב מה בכך דהמקדש בלא עדים אין קידושיו קידושין הרי יש עדים על הקידושין וכמו דמהני עסוקין באותו ענין דהרי לדעת הרשב"א אין כאן חסרון דכי יקח ולא כי תלקח מה שבאמירתה משווית לעסוקין באותו ענין, ואם נימא דליכא כאן אומדנא דמוכח כלל דדילמא לשם מתנה יהבה, א"כ מה לו להאריך כל כך בסברא דעדות על כוונת הלב תיפוק לי' דליכא כוונת הלב כלל, ולשם מתנה נתן ובהכרח צריך לבאר בכוונת הרשב"א דאיירי לענין כשמודה דלשם קדושין קיהיב, וע"ז כתב דעכ"פ כיון שאינו מוכח דבודאי נתן לשם קדושין הו"ל קדושין בלא עדים אלא שיש כאן עדים על הספק והספק הוא אם נתן אדעתא דידה ולשם קדושין או לא, ויבואר עוד בדברינו.
והריטב"א בחידושיו כתב וז"ל ולא משום דבאמרה היא ליהוי קדושין דודאי אמירה שלו בעינן דכי יקח כתוב ולא כי תלקח אלא טעמא דספיקא משום דחיישינן אעפ"י שאמרה היא כיון שנתן הוא שמא היה דעתו בנתינתו על סתם שלה וכאילו אמר לה הילך כמו שאמרה וכו' ואעפ"י שלא אמר לה כן משום חומרא דא"א חיישינן, והנה במה שמבואר בדברי הריטב"א דאמירה דידיה בעינן, צריך לומר דמה דמהני עסוקין באותו ענין היינו משום דעסוקין בא"ע חשיבא שפיר אמירה דידיה וזה תימה לומר דהוי כמו שאמר הוא ואי משום דדברו ביניהם הרי גם היא פועלת בהקדושין והוי כי תלקח, וביותר תמוה דלדבריו הרי מספקינן בעיקר מעשה הקדושין אם נתן אדעתא דידה או לשם מתנה ומאי שיאטיה דכי יקח ולא כי תלקח להכא דעל כל פנים בעינן דעתו וזהו עיקר הספק. ואולי כוונת הריטב"א לומר דמדאורייתא ל"ה קדושין בודאי ורק מדרבנן חיישינן ואי משום הך ספק היה מהני לאשווי' עכ"פ ספיקא דאורייתא.
ובפשוטו היה נ"ל לומר דהספק הוא בכונתו דאפשר דבזה שאמרה הריני מקודשת לך היינו שתלקח אליו והוא ג"כ נתן אדעתא דידה, או אפשר דהיא ג"כ לא נתכוונה אלא שהיא מתרצית להתקדש לו והוא נתכוון לקדשה ובזה הוי שפיר כי יקח כיון שהקדושין נגמרין ע"י הבעל ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה הפנ"י דלפמש"כ התו' בקדושין דף ד' ע"ב ד"ה היכא דיהבה לדידיה וקידשתו וכתבו דיהבה לדידיה לאו דוקא שהרי אביה מקבל קידושין אלא רצה לומר ואמרה דא"כ אמאי מספקינן לה בנתן הוא ואמרה היא הרי להדיא ממעטינן לה מכי יקח ולא כי תלקח כמבואר בגמ' דעל זה בא המיעוט ולפמש"כ א"ש דהיכי דנתן הוא ואמרה היא הריני מקודשת לך דהיינו שתהא נלקחת אליו בזה ילפינן דל"ה קדושין אבל בסתם הוי לן ספק בכוונתה.
איברא דיש לעיין לפי"ז באדם חשוב כשנתנה לו ואמרה לו הריני מקודשת לך דיהא מהני דהא שם ודאי כוונתה שתתקדש לו באופן המועיל והב"ש בסי' כ"ז כתב דנתן הוא ואמרה היא באדם חשוב לא מהני ודאי וכ"כ הפרישה, אכן נראה דע"כ באדם חשוב כשמהנה אותה בקבלתו אי אפשר לומר דבשביל זה נתנה לו היינו בשביל שיקדש אותה דא"כ אין זה הנאת קבלת ממון כלל אלא דנתנה לו מתנה והוא אומר שבעבור זה שהוא מקדש אותה הוא מקבל את המתנה ממנה וא"כ בעצם קבלתו אין כאן מעשה קדושין כלל ולכן בשלמא בנתן הוא ואמרה היא כיון שהיא מגלה דעתה שאין רצונה לקבל בתורת מתנה, הוי נתינתו מעשה הסכמה, אבל כשנותנת היא לו מתנה אלא דנאמר דעבור ההנאה שהיא מקבלת נאמר דהוי כמו שנתן לה בזה יכול לומר שהוא אינו מבקש מאומה בעד זה ולא הוי כאן מעשה קדושין בודאי, וע' באב"מ.
והנה במש"כ דכאן בנתן הוא ואמרה היא הספק הוא בעצם יש מקום לדון דליהוי כמקדש בלא עדים דבשלמא גבי ספק בדין פשוט דלא הוי קדושין בלא עדים, אבל הספק במעשה קשה לכאורה דליהוי כמקדש בלא עדים ול"ד לספק קרוב לו ספק ק"ל דאמרינן ביבמות העמד אשה על חזקתה דהתם היו העדים יכולים למדוד אם באמת קרוב לו או לה והוי שפיר מעשה קדושין בספק ובעדים על הספק אבל הכא שיש ספק אם היה בכלל מעשה קדושין ומוכרח דגם בספק מעשה כיון דהוי כדררא דממונא היכי שהספק בא בלא טענותיהם לפמש"כ התוס' בב"ב לכן כבר חל ע"ז דין ספק ולא הוי קדושין בלא עדים, ועוד נראה דכיון שהספק הוא כללי ולא על מעשה לחוד וכמש"כ, נראה דהוי ספיקא דדינא.
אולם יש להבין לפי"ז דברי הרשב"א שכתב דהוי קדושין בלא עדים ואם נאמר שסובר הרשב"א דבספיקא דמעשה אין לומר דחשיבי עדים על הספק דכיון שאינם יודעין המעשה ודאי לא חשיבי עדות, א"כ היכי אפשר דנתן הוא ואמרה היא הוי ספק תיפוק ליה דהוי קדושין בלא עדים, ולכן נראה דהרשב"א סובר דספיקא דמעשה הוי קדושין בלא עדים דבאמת צריך להבין בדבריו שכתב דהוי קדושין בלא עדים דלמה אתי עלה מדין קדושין בלא עדים דהא ע"כ אין כאן אומדנא ברורה בעיקר הכונה אם לשם קדושין או לא וא"כ בשביל זה הוי ספק, וע"כ דכוונת הרשב"א דאעפ"י שהדברים מראין שנתרצה, וכמבואר ממש"כ בלשונו ואע"פ דלדעת מה שאמרה לו נתן מ"מ לא הוי קדושין משום דהוי קדושין בלא עדים, והיינו דאע"פ שבאמת נתרצה לא איכפת לן, והספק הוא אי אמרינן אנן כן שיש אומדנא ברורה או לא וזה כבר הוי ספיקא דדינא, ובספיקא דדינא ודאי דנחשבים עדים על הספק.
והנה כ"ז הוא לשיטת הרשב"א והר"ן דלשיטתם ודאי מוכח דהוי ספיקא דדינא וכמש"כ אבל בשי' הרי"ף נראה דס"ל דהוי ספק במעשה, והוא דהנה הבאנו קושית הר"ן מהא דכלב רץ אחריה שכתב הרי"ף שהוא ספק דאורייתא ולחומרא וכאן בנתן הוא ואמרה היא כתב וחיישינן מדרבנן והוכיח הר"ן מזה דס"ל להרי"ף דל"ה קדושין מדאורייתא ותירץ האב"מ דהכא יש ספק במעשה אם נתרצה לדעתה דהיינו לקדשה או דילמא לשם מתנה יהבה ובזה מהני החזקת פנויה שלה אבל בכלב רץ הוי ספד"ד אי הוי כסף, והנה לשיטת הרמב"ן דבכלב רץ אחריה אי הוי אמרה ואתקדש אני לך הוי מקודשת ודאי ומשום דגם זרוק מנה לים ואתחייב לך חייב משום ערב ובתנהו לכלב שהוציא ממון על פיה מתקדשת מדין ערב, ומה דמספק"ל הכא הוא אם נתכוונה כל עיקר לשם קידושין או דילמא משטה היתה בו, דבתנהו לכלב ודאי לא הוי קדושין ובכלב רץ אחריה מיבעיא לן וע"כ דהספק הוא אם מרוצית להתקדש דהא זה ברור דהך טענה דמדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן אינה טענה לפטור גם מממון בכדי שויו של הככר דודאי אם היה כלב רץ אחריה ואמרה לו תנהו לכלב ואשלם לך דמיו אין שייך לפוטרה בטענה דחיובי מחייבת לאצולן דאטו מחויב הוא להצילה בממונו אם גם לה יש כסף, ולכן אם באמת היתה מתרצית להתקדש בהך שו"פ אמאי לא תתקדש, וע"כ דאפשר דלא מכוונה לשם קדושין וזה ודאי שאינה מחויבת להתקדש עבור הככר דדמי לטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו וממילא פשוט דאדרבה בתנהו לכלב הספק הוא ברצון שלה אם מרוצית להתקדש והוי ספק במעשה, אלא שיש להעיר לפמש"כ הריטב"א בסוגיא זו דטול דינר והעבירני שאין לו אלא שכרו היינו דוקא כשקצץ בדמים מרובים עדיין קשה דלמה לא תתקדש והרי כל אשה מתקדשת בפרוטה וכיון שקצץ הקדושין בעד הככר אמאי לא תתקדש, ונראה לפמש"כ התוס' בכתובות מ"ז גבי שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה שהקשו דא"כ כל הלוקח פרה מחברו ומתה נימא שעל מנת כן לא לקחה ותרצו דלא אמרינן כן אלא גבי נותן דאזלינן בתר דעת נותן לחוד אבל במוכר אין לומר כך דהמוכר לא היה מקנה לו ע"מ כן ולכן כאן כיון דמחויבת לאצולן מדאורייתא לא אזלינן כאן בתר דעתו כלל ובלאו הך סברא דמחויבת לאצולן לא היתה יכולה לומר משטה הייתי בך דא"כ לא היה לה לקבל ממנו ולהוציא ממנו ממון אבל כיון דחיובי מחייבת לאצולן לא ניזיל בתר דעתו כלל.
ולכן נראה לי דבאמת גם בספק רצון אם הספק אינו על מעשה זה לחוד אלא שהוא ספק כללי לא נוכל לילך בתר חזקה דהחזקה לא תכריע האומדנא המסופקת וכמש"כ דחזקה לא מהני בספיקא דדינא וכל זה דאיבעיא לן ונשאר בתיקו הו"ל ספד"ד על הרצון. אבל הכא גבי נתן הוא ואמרה היא אין לנו ראי' כלל דהוי ספיקא דדינא אלא ספק במעשה, והוא לפמש"כ דהספק הוא כאן בכוונתה אם חשבה שהיא תלקח אליו ובזה יש חסרון דכי יקח ולא כי תלקח או שהכוונה היא שמרוצית להתקדש והיינו שהוא יקדש אותה וא"כ אפשר שאשה זו תחשוב כך ואשה זו תחשוב כך והו"ל ספק רצון פרטי דשייך בזה להעמידנה בחזקת פנויה, עכ"פ מוכח מדברי הרי"ף שאינו מפרש כהר"ן והרשב"א אלא שהוא ספק במעשה וסבר דספק מעשה הוי קדושין בעדים דא"כ לא היה שייך שום חשש מדרבנן בזה כיון דהוי קדושין בלא עדים וכן מוכח מהא דאעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש אעפ"כ אינה מקודשת ומוכיח הגמ' מכאן לדברים שבלב והק' האב"מ דהא הוי קדושין בלא עדים, וע"כ צ"ל דהיכי דנעשה מעשה המסופק לא הוי קדושין בלא עדים וכמש"כ.
ובמה שבארתי נראה דהרשב"א שהוצרך לתרץ דהוי קדושין בלא עדים אזיל לשיטתו שכתב בקדושין דף נ' דכי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו שאינם דברים לבטל מה שאמר בפיו אבל כל שהדברים שבלבו אין מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שיהא עובר או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הוו דברים ואין זה בכלל דברי רבא וכמו מי שאמר אהא (משמע מדבריו דאפילו בנזיר עובר לפניו אינו אומדנא דמוכח דברשב"א מפורש דקאי אנזיר עובר לפניו) ולכן שפיר הוצרך לומר משום דהוי קדושין בלא עדים דאל"ה לא שייך לומר דלא הוי קדושין אם כיון לשם קדושין דלפרש מעשיו מהני אלא משום שצריך עדים והוי עכ"פ קדושין בלא עדים, אכן הריטב"א כתב על אומר אהא דהוא משום שהענין מוכיח לא הוי דברים שבלב ומוכח שאינו מחלק כחילוקו של הרשב"א, ולכאורה היה אפשר לומר דמשום זה לא מפרש הר"ן הך דנתן הוא ואמרה היא כהרשב"א דממ"נ אם לא היה הענין מוכיח הוי דברים שבלב ואם הוא מוכיח שוב אין כאן ספק לכך פירש דהוא משום דצריך אמירה דידיה.
והנה הרשב"א כתב ומיהו אמר לה הרי את זקוקתי או דדמי לה מהני לישני מעליא דסתם נשי לא ידעי ליה מסתברא אי מודה דידעה ולשם קידושין קבלינהו מקודשת אבל אמר לה בהני לישני דמיבעיא לן אע"ג דתרווייהו מודו דלשם קידושין נתכוונו וסהדי נמי אמרי דלהכי מיכווני אינה מקודשת ודאית, והנה במש"כ הרשב"א דאם אמר לה בלשונות המסופקין לגמ' אפילו אומרים שהבינו אינה מקודשת אלא מספק צריך ביאור לכאורה דאמאי לא יהיו קידושין גמורים כיון דהוי קידושין בעדים, ומ"ש לשונות המסופקים בגמ' מלשון שאין סתם נשים מבינות ונראה דלכאורה דברי הרשב"א תמוהים דהא לפמש"כ שי' הרשב"א היא דספק במציאות הוי קדושין בלא עדים אפילו בספק דררא היינו שגם בלא טענותיהם יש ספק לב"ד וא"כ מאי מהני מה שהיא אומרת עכ"פ הוא מעשה מסופק והוי קידושין בלא עדים, אכן יש לחלק דדוקא הכא אם היא מבינה א"כ היא מסוג אותן הנשים המבינות ואולי אפשר להתברר מתוך דברים אחרים שהיא מהנשים המבינות נמצא דזה הספק אינו שייך להעדים, אלא לדעת מי היא בעצם אם היא מסוג אותן הנשים או לא, [ואף שיש לבוא כאן לדין דבר ולא חצי דבר כיון דעכ"פ אינם עדים על מעשה שלם, ואולי דכיון שאינו בעצם המעשה רק לדעת אם היא מאותן הנשים המבינות הו"ל כמו אישתמודעינהו דאחוהי הוא וצ"ע בזה] עכ"פ נמצא דהספק הזה אינו ספק ששייך לעדים אלא בעצם אם היא אשה כזו או לא, ובזה נבין שפיר מש"כ הרשב"א דבלשונות המסופקים לגמ' אם היא אומרת שמבינה אינה מקודשת אלא מספק והדבר צריך ביאור, ולפמש"כ מיושב שפיר דבאמת סובר הרשב"א דבספק הסכמה לא הוי קדושין כלל משום דהוי קדושין בלא עדים, ולכן אי הני לישני לא הוי לישני דקדושין לא מהני מה דהיא מרוצה כיון דעכ"פ הוי קדושין בלא עדים ואף שהעדים אומרים שכיוונו לא מהני דהא באמת הם אינם יכולים להעיד ע"ז דשמא לא כיוונו לקדושין ואינם עדים על זה, אבל אם אמר בלשון שאין סתם נשים מבינות והיא מודה שהבינה בזה שפיר כתב הרשב"א דמהני כיון דהוי לשון קדושין לכן מהני דנחשבים עדים על זה.
אלא דיש להעיר דעכשיו להלכה אמאי הוא ספק אם אומרת שכיוונה לקדושין כיון דכבר הוי ספק א"כ הוי לשון ספק של קדושין וממילא אם כיוונה ליהוי קדושין דלגמ' מספקא בעיקר הלשון אי הוי לשון קדושין, אבל להלכה דהוי לשון ספק של קדושין, יהיה שוב כלשון שאין סתם נשים מבינות אותן, דאם אומרת שהבינה הוי קידושין, ויש להוכיח מכאן דבאמת לשון של ספק אף דקיי"ל שהוא ספק קדושין אינו ספק אלא על עיקר הלשון אבל לא על הכוונה ורק דהספק של הגמ' הוא על עיקר הלשון וממילא גם על כוונתה, אבל אם עיקר הלשון אינו לקדושין אין ספק אצלנו דדילמא כיוונה משום דהוי קדושין בלא עדים וממילא לא מהני מה שאומרת שכיוונה לשם קידושין, ולכן גם להלכה שהוא ספק לשון קידושין אינם אלא עדים על ספק דבאותו צד ספק שאינו לשון קדושין ל"מ מה שאומרת שכיוונה דהוי עכ"פ קדושין בלא עדים, ועוד י"ל דכיון דלנשים אינו לשון קדושין לא מהני מה דנעשה עכשיו לשון ספק מצד האיבעיא.
והנה יש להעיר דהרשב"א אזיל בזה לשיטתו דבב"ק דף ל"ה ע"ב היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אמאי וכו' וכתב הרשב"א וז"ל כתב הראב"ד דאיכא מאן דמקשי אשמעתין היכי הוי סליק אדעתין דאי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק והא פ"נ קנסא ואינו משלם עפ"י עצמו ופריק דהכא כשיש עדים שהיזיק אלא שאין יודעין אם גדול אם קטן, ואין פירוקם מחוור בעיני דאם כשיש עדים אפילו בחיטין ושעורין דכוותה וכגון שיש עדים שהלוהו או חטין או שעורין למה לא יתחייב בפחות שבהן וא"ת דכל שאין העדים מעידים בבירור אין זה חייב לו כלום (וכוונתו לדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות שהוא ספק בחקירות) דהכא שני גופין ואינו כאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דהתם יש בכלל מאתים מנה א"כ תהדר קושיא לדוכתין ונמצא שמשלם עפ"י עצמו, ובסוף דבריו תי' הרשב"א דשמעתין ע"כ כמ"ד פ"נ ממונא, ומוכח מדברי הרשב"א דספק לעדים אין זה עדים כלל דאם נימא דספק לעדים הוו עדים א"כ מכיון שראו דבר שיש להסתפק בו אמאי לא נקבל עדותם לענין פחות שבשתי העדיות עכ"פ, וע"כ דאינם עדים כלל, אלא שלפמש"כ שכוונת הרשב"א לדברי הרמב"ם שהוא ספק בחקירות א"כ אין ראי' מכאן, והנה הרא"ש כתב להדיא דמיירי שראו ולא ידעו אם גדול או קטן וצריך לחלק מדברי הרמב"ם דהרמב"ם מיירי שיש חסרון בראייתם והכא מיירי שראו דבר שיש להסתפק בו, אך לכאורה היא משנה מפורשת גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, והנה הכא הרי העדים לא ראו ונימא דלא הוי עדים כלל ובקנס בעינן עדים ואמאי משלם רביע נזק לוולד והיה אפשר לחלק דגבי שור שנגח את הפרה ראו העדים מה שהיו יכולים לראות והכא לא ראו מה שאפשר לראות, אך יותר נראה לומר דלסומכוס גם הרשב"א יודה שכיון שעשו דין ספק שפיר הוו עדים על הספק אבל לרבנן דהמע"ה א"כ אין דין ספק מועיל כלל וממילא לא הוו עדים.
ומיושב בזה קושית המהרש"א ר"פ הפרה שהקשה דלמ"ד פ"נ קנסא ל"ל למימר דפטור משום דהמע"ה לסומכוס נמי אמאי קאמר יחלוקו הא גם אם היה מודה היה פטור משום דמודה בקנס הוא, ולפמש"כ כיון שהדין ספק מועיל לענין זה דיחלוקו הוי ראיית עדים ולא מיקרי מודה בקנס, ומצאתי שכ"כ הגרע"א בתוס' רע"ק על המשניות וב"ה שכוונתי.
והנה הרשב"א ביבמות דף ל' ע"ב גבי זרק קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה כתב לפרש דהיינו בשנסתפק הדבר לעדים אם היא יכולה לשומרן והוא אינו יכול לשומרן או אם הוא יכול לשומרן והיא אינה יכולה, ולכאורה מה עדיף ספק זה מספק קרוב לו ספק קרוב לה כפשוטו ומוכח דספק ק"ל ספק ק"ל כיון דהוי ספק בראיה הוי קדושין בלא עדים אבל היכי דלהעדים הוי ספק בהאומדנא לא הוי קדושין בלא עדים, אלא דיש לעיין במה עדיף מהא שהדברים מראים דנתן לשם קדושין דהוא ספק באומדנא ומ"מ כתב הרשב"א דלא הוי עדים, לכן נראה לחלק מדין קנס לדין קדושין דגבי קנס באמת אין צריך עדים לקיומא אלא דאי אפשר לחייב בלא עדים משום דהחיוב נגמר בב"ד וממילא אם על פי דין יש להטיל ספק ולחייב חלוקה כבר נקרא זה עדים וכמש"כ למעלה, וצריך לן רק הדין דעדים שיהיו עדים בהמעשה ושלא יהיה חסרון בראית העדים, אבל גבי קדושין ילפינן דבר דקיומא מדבר דבירורא ודין דבר דבירורא הוא בירור גמור ולכן אי אפשר לעשות קיומא היכי שאין בירור כלל וכגון בהא שהדברים מראים שלשם קדושין נתן, ולכן אם הדבר ספק לעדים עפ"י אומדנא שלהם, א"כ ה"א אפשר שיעשו אח"כ האומדנא שלהם לצד אחד, וממילא אין חסרון בהקיומא ולכן בספק ק"ל ספק ק"ל לא הוי עדים משא"כ כשמסופקין מי יכול לשומרו, ונמצא מיושב שפיר דשם באמת לענין דררא דממונא מהני אבל הכא אפילו אי ספק דאורייתא לחומרא ג"כ לא מהני משום דבעי עדים גמורים לקיומא, ובאופן אחר יש לומר דהחילוק הוא בין היכי דהספק לעדים באומדנא שלהם בעצם המעשה או שהספק להם בראיית המעשה דגבי גדול או קטן כיון דהוא ספק להם בראיית המעשה לא הוו עדים אבל היכי דיש להם ספק בהאומדנא הוו שפיר עדים, אלא דהכא גבי אעפ"י שהדברים מראים אף דהוא ספק בהאומדנא כיון דאין הספק לעדים בהאומדנא שלהם אלא שהוא ספק בעצם א"כ אין יודעים והוי קדושין בלא עדים, ונמצא דאם אין העדים יכולים לכוין השערתם הוי גדר ספיקא דדינא לענין זה דלא הוי קדושין בלא עדים דמאי נ"מ אם ב"ד אין יכולים לכוין השערתם או העדים אין יכולים לכוין השערתם כיון דראו מה שאפשר לראות ויש להם ספק על האומדנא אך באופן כזה אפשר דהי' שייך חזקת פנויה כיון דעכ"פ לא הוי ספיקא דדינא.
והנה במה שהקשה האב"מ מבכולן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו וקשה הא הוי קדושין בלא עדים, ותלה האב"מ זה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד במחילת התנאי אי בעי עדים, ולדעת הרמב"ם בפ"ז מאישות דלא בעי עדים ניחא דשם הא מיירי במחילת התנאי, רק להראב"ד ודעימיה שגם במחילת התנאי בעי עדים תיקשי דמה בכך שאמרה בלבי היה להתקדש עכ"פ הא אין עדים על מה שבלבה, והנה בעיקר סברת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה דסברת הרמב"ם דהוי כמו שתולה אם ירדו גשמים היום דאף שירדו גשמים ושום איש לא ראה דודאי מקודשת דמה שיזדמן קדושין בלא עדים זה לא איכפת לן וא"כ ה"נ כיון שמחל ונמצא שלא הקפיד ועיקר התנאי הוא אם יקפיד והראב"ד סובר דהא דאמרינן דאם כנסה סתם אחולי אחליה לתנאו היינו דנעשה הקדושין מעכשיו ורק דאם הכסף קיים בודאי מקודשת ואפי' אין הכסף קיים אפשר דלהכי מהני נתינת הכסף לשם קדושין דהוי כמו נתאכלו המעות דהתנאי היה בעיקר הקדושין ולא בנתינת הכסף וכיון דהקדושין צריך להיות עכשיו, לכן צריך עדים דהא נעשו קדושין חדשים, אבל זה מודה הראב"ד דאם הי' שייך לפרש אם היא מקפדת בשעת מעשה היה ג"כ כמו תולה נדרו בדבר דלא איכפת לן אף שהדבר מתקיים בלא עדים ונמצא דהרמב"ם והראב"ד חולקים אי הקדושין מהני מעכשיו או לאח"כ.
אכן מדברי הר"ן בפרק המדיר משמע דהראב"ד ג"כ סובר דהוי קדושין למפרע עי"ש, ונראה דאפשר לומר שכיון שהדבר אינו מתקיים הוי כמו דברים שבלב וגם מחילתו אינה מתקיימת כמו ביטול בינו לבינה, ולכן אי הוי אמרינן דברים שבלב הוי דברים הוי מהני גם אם היה בלבה, ונמצא דהראב"ד סובר דלענין קיומא מה דילפינן מעיקר דין קדושין הוי מהני כיון דהוא דבר אחר, אבל כיון דיש בזה עכ"פ שם מחילה ושם ביטול התנאי וביטול תנאי אינו שייך בינו לבינה.
והנה לכאורה אינו דומה ביטול הגט לביטול התנאי, דגבי ביטול הגט צריך הוא לבטל דבר שיש לו קיום, וכאן הוא רק ראי' שאינה מקפדת אלא דמ"מ כיון דבפירוש התנו ורק דצריך לבטל הקפידא והראיה מדלא מהני דברים שבלב לכן שפיר סובר הראב"ד דצריך לזה עדים, ולפי"ז צריך לומר דמצד דין עדים דילפינן דבר דבר מממון לא היה צריך עדים לענין ביטול התנאי משום דכיון דהוא רק תולה להקדושין בדבר חיצוני היינו אם יקפיד או לא יקפיד, הוי כמו על מנת שיפול כלי זה מהגג דלא צריך עדים בשעת מעשה, אלא דמ"מ לענין דברים שבלב סבר הגמ' דלא מהני מה דאינו מקפיד בלבו כיון דהסכימה להתנאי לעיני הכל ולא מיחתה כמש"כ רש"י שם, ולכן אף שאם תמחול אח"כ התנאי בפה, נאמר דהתנאי הוא רק על כל זמן שלא תגלה דעתה ע"ד קפידא שלה, וכן היה מפורש בתוך התנאי אבל בודאי היה התנאי ע"מ שתבטל בפה את התנאי ולא על מה שחושבת בלבה, שלא על זה התנה, ונמצא דאם אחד יקדש אשה ע"מ שהיא חושבת בלבה כך, יחול התנאי משום דתנאה מילתא אחריתא, ומ"מ סבר הגמרא דהתנאי בסתמא לא היה על מה שהיא חושבת בלבה אלא על מה שגלוי וידוע לכל, ומזה פשיט הגמ' דלא נוכל לעשות תנאי על מה שהוא חושב בלבו אלא על מה שגלוי ומובן לכל, ולכן סובר הראב"ד דכיון דאין אנו עושים תנאי אלא על מה שהוא גלוי לכל וכיון דבענין קדושין גם בינו לבינה לא מיקרי גלוי לכל לכן לא הוי קדושין והרמב"ם סובר דכיון דעכ"פ תנאה מילתא אחריתא ואפשר לקדש ע"י תנאי באופן שלא יהיו עדים בדבר, ולכן אף דלענין דברים שבלב אמרינן דודאי התנה על דעת הגלוי אבל לענין עדים לא בעינן.
אכן לפמש"כ אינו מבואר דברי הר"ן שתי' בהא דאמרה בלבי היה להתקדש אעפ"כ אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת דהא עכ"פ עכשיו קמחלה ולא ניחא לי' לתרץ דאיירי כגון שאינה מוחלת עכשיו רק שמספרת ספור מעשה שמתחילה היה בלבה להתקדש אעפ"כ וכ' הר"ן דזו שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ הורע כוחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקדושין היו תלויים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ"כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו הקדושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוי ובטלו הקדושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים עכ"ד ובאמת אין דבריו מבוררים כלל דבאמת לפמש"כ ע"כ הטעם משום דהתנה אם לא תקפיד בגלוי וכן היה גם הסכמתה ובכלל ודאי דאי אפשר כלל להשתמש במחשבתה הקודמת ולבטל הקדושין דהא דברים שבלב אינם דברים, ולכן נראה פשוט דאם באמת תמחול עכשיו מהני רק דמיירי שאומרת שמקודם ג"כ לא הקפידה כמש"כ הראשונים שהביא הר"ן, ועוד י"ל דבאמת צ"ל דלא לעולם מהני מחילת התנאי דא"כ לעולם יהיה תלוי הקדושין אלא נראה דמכיון שכבר נתבטלו הקדושין שוב לא יוכלו להתקיים אלא דכ"ז שלא נודע עוד מביטול הקדושין ע"י התנאי היינו דכ"ז שלא נתברר שאינו כפי התנאי דהיינו שאינו עשיר או אינו כהן עוד לא נתבטלו הקדושין בפועל ולכן שייך למחול התנאי אבל אחר שנודע שהוא טעות ולא נתקיים התנאי ונתבטלו הקדושין בפועל בודאי אין שייך אח"כ מחילה כיון שבסתמא תיכף כשנודע ונתבטלו הקדושין בפועל בודאי אין שייך אח"כ מחילה אם לא בב"א והמשנה לא מיירי מזה אלא מיירי דאח"כ כשנודע ומדויק לשון הרמב"ם בפ"ח הל' ב' שהוסיף לומר אעפ"י שהטעני עי"ש בלשונו ולמה הוסיף על לשון המשנה אלא לומר דכבר נתברר ביטול הקדושין ולכך לא מהני ביטול התנאי.
ובאופן אחר קצת יש לומר דהנה גבי ביטול הגט אי צריך עדים מדאורייתא, דהרמב"ן סובר דצריך עדים מדאורייתא וכ"כ הריטב"א משום דהוי כדבר שבערוה וכמו שהבאנו דבריו למעלה חולק הרשב"א, ודעת הרשב"א שאינו צריך עדים מה"ת משום שכאן אינו קיום דבר ואנן ילפינן דבר דקיומא. וסברת הרמב"ן י"ל דכל דבר שאינו מתקיים בפועל אין לו קיום וזהו גופא טעמא דדברים שבלב אינם דברים כיון שאין הדבר יכול להתברר לעולם ואפילו בנדרים כיון דכתיב לבטא היה צריך דבר שגלוי לעולם, אלא שהרשב"א סובר דפירוש דבריו לקיום אפשר גם בלב, וזה אינו נכנס בגדר דברים שבלב והרמב"ן סובר דגם זה לא היה מהני רק משום שהוא בלב כל אדם, ובשביל זה סובר הרמב"ן שגם ביטול לא מהני בינו לבינה כיון שאינו מתקיים בפועל, וגם בזה יש דין דבר שבערוה, ונוכל לומר דבזה חולקים הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם סובר כיון דתנאי מילתא אחריתא היא אינו צריך עדים דאינו חלק בהקיום דדבר שבערוה, ולכן לא בעינן עדים גם לביטול של התנאי, אבל הראב"ד סובר כיון דעכ"פ אמדינן דעתי' דתלה בדבר הגלוי, דדשב"ל אינם דברים וכמו דההסבר באונס בתנאי דאמרינן דהתנה רק באופן שלא יהא אנוס כן נאמר הכא דהתנאי היה שיתקיים עפ"י דין התורה ולכן אם היה מהני דשב"ל בתנאי ודאי שלא היה צריך עדים אבל כיון שהראב"ד סובר דלא מהני דשב"ל בתנאי ממילא צריך עדים וכמש"כ הרמב"ן גבי ביטול בינו לבינה אכן להרשב"א דסובר דכל כללא דדברים שבלב אינו אלא לבטל דבר ולא לקיים דבר א"כ א"א לומר דנכנס תחת גדר דשב"ל דין קדושין בלא עדים ומשום דדבר שאינו מתקיים אין לו קיום וכמש"כ לדעת הרמב"ן, ממילא מבואר דאין זה שייך אלא לדיני תנאים ולא שייך זה לדין ביטול גט בינו לבינה דבתנאי ל"ב עדים כלל.