אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה יז

הלכה טו

שני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכלב אחד שעם הכלב מותרין, אבל העשרה שכנגדו אם יש אחד מהן דמו כדמי הכלב או יתר על דמי הכלב מוציא מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו ושארן מותרין, ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב הרי העשרה כולן אסורים.
ושארן מותרים, הכ"מ הביא מקור הדברים מהא דפריך בגמ' בתמורה דף ל' על הא דתנן שכנגד הכלב אסור ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לשתרו, הב"ע כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טיפונא שדי בכולהו, והקשה הלח"מ בפ"ו מהל' בכורות דבבכורות דף נ"ז פריך הכי הגמ' למ"ד יש ברירה ומשני כדמשני בתמורה ומוכח דלמ"ד אין ברירה לא מהני דניפוק חדא מנייהו להדי כלבא, והרמב"ם הא פסק דאין ברירה וסיים הלח"מ דצ"ע, והמרכה"מ בפ"ג מהל' שקלים הלכה ד' כתב בזה ע"פ ד' התוס' בתמורה דף ל' דהרמ"ר מחלק דכל שהאיסור נולד אחר התערובות סמכינן אברירה, ולפי"ז יש לומר דבבכורות פריך הגמ' למ"ד יש ברירה דקשה טפי ובאמת סתמא דהגמ' דתמורה ס"ל כדעת הרמ"ר עכ"ד, ורוצה המרכה"מ לפרש דברי הרמ"ר דבזה לכו"ע יש ברירה ובאמת לא נמצא כן בתוס' דהתוס' שם כתבו מקודם דקושית הגמ' הוא למ"ד יש ברירה, אח"כ הקשו התוס' דהכא סמכינן אברירה וכן בשני לוגין שאני עתיד להפריש וא"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל, וכתבו בשם הרמ"ר דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה, אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ד התוס', וא"כ מבואר להדיא בתוס' שנתנו טעם זה גם על שני לוגין שאני עתיד להפריש דאיתא בגמ' להדיא דתליא בפלוגתא דתנאי אם יש ברירה או אין ברירה, וא"כ למ"ד אין ברירה לא מהני מה דתחלת האיסור בתערובות.
והנה המבי"ט בקרית ספר יישב קושיא זו משום דמדאורייתא בטל ברובא ובדרבנן יש ברירה אכן יש להסתפק ביסוד זה אם בהך דינא אמרינן דמדאורייתא בטל ברובא דהחוו"ד בסי' ק"א הקשה במה דאמרינן בפסחים דף פ"ח חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דכולן יצאו לבית השריפה משום דא"א לאכול כל אחד דלמא הוא הבעל מום, והקשה דלמה לא יתבטל הפסח הבע"מ בשאר הפסחים הכשירים, והוכיח מזה דאפי' שלם מקרי חתיכה הראויה להתכבד ואח"כ הביא קושיית הכו"פ במה דאמר שם כשנתערבו אחר זריקה דפטרינן מלעשות פסח שני ואמר בגמ' בטעמא דלא מייתי פסח ויתנו כל אחד אם דידי בע"מ הוי האי פסח ואם דידי כשר הוי האי שלמים משום דאיכא חזה ושוק דלא יוכל הכהן לאכול משום דשמא פסח הוא, ונמצא פסח נאכל שלא למנויו, והקשה הכו"פ דלמה לא יוכל הכהן לאכול החזה ושוק שיתבטל האחד בין החמשה דהא ארבעה הוי שלמים, וכתב בזה החוו"ד דכאן על כל אחד ואחד הוי ספק מצד עצמו שמא הוא פסח ולא מצד התערובות, לכן אין לו היתר ע"י בטול, ומדברי החוו"ד מוכח דבדבריו אינו מיושב קושיתו הראשונה, אמנם דראיתו שם מהא דפריך הגמ' ור"מ היכי אכיל בישרא אינו ראיה כלל ליסוד שלו דהתם ודאי לא שייך ביטול כיון דהספק אינו כלל מגדר תערובות אלא חשש טריפות בעיקר על כל בהמה אבל עכ"פ יש להבין במה שהחוו"ד מחלק בין קושיתו וראיתו לדין חהר"ל ובין קושיית הכו"פ.
ונראה דמקודם הקשה שיתבטל הפסח הפסול מצד שנמצא יבלת בין רוב הכשרים ויהיו כולם מותרין באכילה, אבל בקושיית הכו"פ כיון שזה לא שייך שיתבטל בעל הפסח הבעל מום בין שאר בעלי הפסח הכשרים, דהא פריך בגמ' אמאי פטורים מלעשות פ"ש, וא"כ כשיקריבו כולם שנית ויתנו שמי שפסחו הי' כשר יהיה זה שלמים, הרי על כל חזה ושוק של כל אחד יהיה ספק שמא הוא בעל הפסח הבעל מום והוא פסח ואינו נאכל לכהן והוא ספק בעצם כיון שהבעלים אי אפשר שיתבטלו והפסח שלו הוא ספק פסח ספק שלמים לא שייך כאן ביטול גם לגבי הכהן.
אבל באמת אפשר לומר סברתו של החוו"ד גם על קושייתו הראשונה דלא שייך דין ביטול אלא היכי שנתערב איסור בהיתר שאין אנו יודעים על עצם החתיכה מה היא אם האיסור או ההיתר, אבל היכי שאנו יודעין שפיר איזה חתיכה היא על כל א' וא' אלא שנולד ספק על כל אחת שמא היא נטרפה בזה ליכא דין ביטול כיון שהספק הוא על כל א' וא' אלא שנולד ספק על כל א' וא' מצד עצמה ולא מצד שנתערבה, ויש להוכיח כן מדברי תשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קפ"א שהביא החוו"ד בסי' ק"י שדבריו אינם מובנים כלל ורק בסברא זו אפשר להבינם, וז"ל שם, שאלה, מעשה היה ששחטו שלשה כבשים והכשירם הטבח וכל אחד מהם העלו הכותים למגדל מיד שנבדקו זה אח"ז ולא נשאר אצל היהודים אלא שלש הריאות ומקצת מן הכבש השלישי ואח"כ נמצא סרכא באחת, תשובה, שאם נתערבו הג' כבשים תחלה קודם פרישתם נראה שהם בטלים ואין לנו לאסור אותם מדין חתיכה הראויה להתכבד כיון שהם שלמים וכו' והאריך הרבה בתשובה ולבסוף כתב וז"ל, אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל טרם שנתערבו כולם אסורים דאין כאן רוב ולא שייך בהם ביטול עכ"ל, והדברים תמוהים דמה בין זה לזה אך לפימש"כ דלא שייך ביטול אלא היכי שהגופים נתערבו, אבל היכי שבכל הריאות שנתערבו נמצא אחד מהם טריפה ונעשה ספק על כל אחד לא הותר מדין ביטול וה"נ כשנעשה פסול על פסח אחד בשביל שנמצא יבלת באחד מהעורות.
אלא דיש להוסיף דכל זה אם הגופים ידועים כל אחד אבל אם נתערבו גם הגופים אף שנתערבו גם הריאות ואח"כ נמצאת אחת טרפה אף שגם אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן של מי הריאה הטריפה, מ"מ כיון דאפי' אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן עכשיו כיון שנתערבו הגופים לכן יש בזה דין ביטול, ובזה מבוארים ד' הרשב"א דאם נתערבו הכבשים תחלה קודם שנמצאת הסרכא בהריאה דהא מבואר בהשאלה דהסרכא נמצאת אחר שהעלום למגדל, ולכן כתב דאם נתערבו קודם א"כ נעשה ע"כ דין ביטול על הכבשים, אבל אם לא נתערבו הכבשים קודם ובשעה שהעלום למגדל שאח"כ נמצאת הריאה הטריפה היה ידוע כל כבש בפני עצמו, ונמצא שהספק נעשה על כל אחד רק בשביל תערובתן של הריאות לכן נאסרו כולם דאין בזה דין ביטול כיון שכבר נאסרו כולם.
והנה מה שבארנו בסברא זו ליישב קושיית החוו"ד מחמשה שנתערבו עורות פסחיהן אין להוכיח מזה לקיים סברא זו משום דעיקר הקושיא יש ליישב גם מטעם אחר דלא שייך שם ביטול כלל, דביטול לא מהני אלא היכי דיש רוב המותרין נתבטל בזה המיעוט האסור, אבל שם גבי פסחים הלא כל פסח ופסח מותר רק לבעליו ושאר הארבעה אסורין לו וכיון שנעשה ספק על פסח אחד שמא הוא בע"מ איך נימא דראובן מותר בפסח שלו בשביל שמתבטל בשאר הארבעה פסחים, דאטו שאר הפסחים מותרין לו הלא כולם אסורין לו וכן לכל א' א', ולכן אין מזה ראיה להך סברא דהיכי שלא נתערבו הגופים אלא הריאות לא מהני ביטול, אבל מד' הרשב"א יש יסוד גמור להך סברא, (ויש בזה ליישב קושיית החוו"ד בסי' ק"י באופן זה ולא כמש"כ שם,) ולפי"ז אין ליישב ד' הרמב"ם שלפנינו בטעמא דמדאורייתא ברובא בטל, לפי שיטת הרשב"א בזה דהא כאן לא נעשה ספק בשביל התערובות וכל טלה וטלה ניכר והספק נעשה מכח החליפין והמחיר, ונעשה ספק על כ"א מצד עצמו ול"ש ביטול.
ונראה לבאר דעת הרמב"ם לפי"מ שכתבו בתוס' בבכורות דף נ"ו ע"ב בד"ה לברור וז"ל וא"ת מה יועיל הא אינו ידוע איזהו אותו שכנגד הכלב וכו', וי"ל שכך סברת הש"ס כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב עכ"ל, ומוכח מדבריהם שאינם מפרשים כפי' התוס' בתמורה בשם הרמ"ר שהקשו מכל איסור שנתערב בהיתר וחילקו בין הוברר האיסור מתחלה ללא הוברר דסוברים דשייך ברירה אף שלא היתה דעתו מתחלה על אותו שיברור, אלא דמכיון דלא הוברר האיסור מתחלה שייך ברירה, אבל בבכורות סוברים דוקא בשביל דמסתמא כך דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב, ולפי"ז יש לומר דכיון דבתמורה פריך הגמ' בסתמא ולברור אף דקיי"ל דבאורייתא אין ברירה משום דזה הא ודאי דאם אפשר שכל חלות הדין יחול מכאן ולהבא בשעה שיברור כו"ע מודו דיש ברירה ודוקא היכי דאנו צריכים שהברירה תברר על למפרע וכמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש דהמעשר צריך שיחול מעכשיו להוציא מאיסור טבל, וכבר האריך ביסוד זה בשאגת ארי' סי' צ' וסי' צ"א א"כ יש לומר דהגמ' בבכורות סבר דמה דאמרינן כסברת התוס' דבסתמא היה דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב היינו דעל זה יתברר למפרע שהוא היה המחיר, אבל הגמ' בתמורה סבר דאפשר לומר כן גם על מכאן ולהבא והיינו שהיה דעתו שלא יחול גמר קנייתו על העשרה טלאים אלא אחר שיברר איזה טלה יהיה כנגד הכלב ואף שזה שנטל ט' טלאים וכלב כבר קנה מעכשיו מ"מ יש לומר שזה שנטל העשרה טלאים לא רצה לזכות בהן מעכשיו אלא לאחר שיברר, ובעת החלוקה נשאר לו זכות זה שיוכל לזכות בהן וזה עוד לא הוי מחיר כלב.
והנה בריטב"א בקדושין דף נ"א גבי קדושין שאינם מסורין לביאה במקדש אחת משתי אחיות הקשה שם המגיה דאמאי לא נימא יש ברירה ויברור אחת שזו אשתו, וקושיתו היא בודאי מהך סוגיא דאמרינן ויברור חד להדי כלבא ואידך לישתרו, ואמרתי על זה מכבר דלא מצינו גבי אחין ושותפין שחלקו דמטעם ברירה יהי' אפשר לחלוק בדבור בעלמא ונימא הוברר הדבר שזהו חלקו, וע"כ דטעמא הוא משום דדיבור בלחוד אינו מכריע כלום וכדאמר הגמ' בב"ב דף ג' וכי רצו מאי הוי ניהדרו בהו, ולכן דוקא כשעשו קנין דאפי' בלא דין ברירה קונה עכ"פ כל אחד הנכסים שהחזיק בהם לכן אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו, ולכן כאן דאמרינן וניפוק חד להדי כלבא ואידך לישתרו אף דאין לנו במה לברר שזהו אותו שכנגד הכלב אבל עכ"פ צריך לעשות באופן כזה שלא יוכל אח"כ לחזור בו ולומר שהשני הוא כנגד הכלב, ולכן פירש"י בבכורות דף נ"ז בד"ה אי דשוו וז"ל הכי נמי דיש ברירה ונוטל אחד במחיר כלב ואוכלו והשאר מותרין לגבוה, הנה דייק רש"י וכתב ואוכלו שלא יוכל אח"כ להקריבו, ובזה שפיר אפשר לומר יש ברירה אבל היכי שיברור זה ואח"כ יחזור ויברור אחר ואפי' אם יקריב מקודם כולם יוכל אח"כ לחזור שאחד מהשאר היה מחיר כלב ושלא כדין הקריבו, לכן כתב רש"י ואוכלו, ולפי"ז לא שייך לומר גבי מקדש אחת משתי אחיות לומר יש ברירה דאין במה להכריע ולומר שזו ודאי היא המקודשת דאפי' ישא אותה בנשואין יכול אח"כ לחזור ולומר דשלא כדין נשא אותה דלהשנית רוצה לברור ולכן לא שייך בזה דין ברירה.
אכן לפי"ז יקשה לנו דעת הרמב"ם שלא כתב ואוכלו אלא מוציא מן העשרה, אכן לפי"מ שבארתי דהרמב"ם הולך בשיטת התוס' דאינו דין ברירה בסתם שנוכל לברור האיסור אף שלא התנה כלל, אלא משום דהוי כאלו התנה שאותו שיברור יהיה מחיר כלב, ולפי"ז באמת אין אנו צריכים דוקא שיהי' הכרעה גמורה בזה שיברור דכיון דהוי כאלו התנה א"כ סגי במה שיברור עכשיו דעל זה היה דעתו, ולפי"ז באמת קשה מקדושין שאין מסורין לביאה, אכן לפי"מ שכתבתי דהרמב"ם פוסק כהסוגיא דתמורה דהוי כאלו אמר לאחר שיברור אז יחול המחיר כלב, א"כ יש לומר דלא שייך זה אלא גבי מחיר כלב דלהשני אינו נוגע אם הוא לא יזכה בהטלאים אלא אח"כ, אבל גבי קדושין כיון שהוא שייך גם להאחיות המקודשות וכיון שהוא מקדש להדיא בסתמא ומשמעו מעכשיו לא מהני מחשבתו אם יחשוב שהוא אחר שיברור, דזה הוי דברים שבלב כיון דלהדיא קידש מעכשיו ולא אמרינן בזה דבסתמא חושב על אח"כ כיון שהוא עם המקודשות היה לו לפרש דאינו מקדשם מעכשיו, ואף דעכ"פ נוכל לומר דמחשבתו הוא שאותה שיברור תהיה מקודשת למפרע, וכסברת הגמ' דבכורות, בזה נוכל לומר דהגמ' דתמורה לא סברה הכי ולא אמרינן כלל גדר ברירה כזה אפי' למ"ד יש ברירה כיון שלא אמר בפי' שהוא מקדש אותה שיברור אלא קידש אחת משתי אחיות בסתם, ורק זה נוכל לומר דאף שחלקו אבל לא רצה לזכות בהטלאים עד שיברר, אבל לעשות ברירה למפרע לא נוכל, כיון שלא התנה להדיא כמו גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש.
ובמה שכתב הרמב"ם אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב או יתר על דמי הכלב מוציאו מן העשרה, צריך ביאור דכיון דהעשרה טלאים, והט' טלאים וכלב שוין בדמיהן וא"כ אם הטלה יתר על דמי הכלב ע"כ יש בו גם כנגד מקצת טלה מן הט' א"כ גם אם הכלב יתר על דמי כל טלה נברור שני טלאים ויהי' אחד שלם כנגד הכלב ואחד מקצתו, איברא דדברי הרמב"ם מוכרחין מדברי הגמ' מדלא אשכח לאוקמי אלא דטפי דמי כלב מחד מינייהו ולא גם דבציר דמי כלב מחד מינייהו אבל בטעמא דמילתא צ"ע.
-מלואים והשמטות-
בפ' הנ"ל הל' י"ז בד"ה והנה מה שבארנו, כתבתי שם "ויש בזה ליישב קושיית החוו"ד בסי' ק"י באופן זה ולא כמש"כ שם, ולא בארתי הדברים, ולפי שהם דברים נכונים אבאר אותם כאן, והנה דברי החוו"ד הוא בסי' ק"י סעיף ה' בדברי המחבר שכתב מי שלקח בשר ממקולין ואפי' חתיכה הראויה להתכבד, ונמצאת טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפה ואינו יודע מאיזה לקח כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה מותר, שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש, וכתב ע"ז החוו"ד הרבה יש לתמוה בזה דבשלמא אחר לידת הספק שהמקום שנולד בהן הספק הוא מקום קביעותן, וכשפירש מאותו מקום הוי כפירש ממקום קביעתן, אבל מה שנפרש ממקום שהיה ביחד קודם שנולד הספק ואח"כ נתחלקו למקומות אחרים טרפה, ואינו יודע מאיזה בהמה נדון אותם כפירש ומותרין, ואם היו מעיקרא בשלשה בתים אסורין, וכי מפני שהיו פעם אחת ביחד ואח"כ נתחלקו, ואחר שנתחלקו נולד ספק ותערובות עליהם נדון אותם כפירש, א"כ גם אם היו בחיים במקום אחד ונלקח לג' מקומות ונשחט כל בהמה במקום אחר ונתערבו הריאות ונמצא ריאה אחת טריפה נדון אותם ג"כ כפירש מחמת שנקבעו קודם השחיטה ביחד וזה תימה וישתקע הדבר, לכן נראה דהמחבר מיירי שנשחטו שלשה בהמות במקום אחד ועירבו הריאות ולא נודע ספק טריפה עדיין, ופירשו מאותו המקום ונמצא ריאה טריפה ביניהם מקום התערובות של הריאות נחשב מקום הקביעות דהא אף אם הי' מוצא הטריפות בעודו במקום שהם ביחד לא הי' נודע ממי, לכך בהבית שנולד התערובות אף שלא נולד הספק באותו פעם נקרא מקום הקביעות, וכשפירש ממקום זה נקרא פירש ממקום הקביעות, אבל אם נולד התערובות אחר שנתחלקו לשלשה בתים אף שהיו קודם במקום אחד לא נקרא פירש, וכן מוכח בתשובת הרמב"ן סי' קפ"א (כונתו לתשובת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שהבאתי) שכתב ואלו פירשו קודם שנתערבו כל הבהמות אסור עכ"ל.
והנה לא ידעתי במה נתיישב להחוו"ד בתירוצו דמה מהני מה שהיו במקום אחד כשנתערבו הריאות כיון שאין תערובות הבהמות גורם הספק אלא תערובות הריאות, וגם בזה יקשה דאם היו הג' בהמות בג' מקומות ואז נתערבו הריאות היו כולם אסורים, ואם היו במקום אחד והופרשה אחת למקום אחר תהי' ניתרת הא הספק הוא מצד הריאה שלה כמו אם היו בג' מקומות ואין הספק עליה בעצמה איזה בהמה היא, והבהמה היא ניכרת מתחלתה ועד סופה ומה מהני בזה כל דפריש מרובא פריש.
לכן נראה דהבאור בד' המחבר הוא כמו שכתבתי שם בד"ה אלא דאם נתערבו גם הגופים אף שנתערבו גם הריאות ואח"כ נמצאת אחת טריפה, אף שגם אם לא נתערבו הגופים לא הוי ידעינן של מי הריאה הטריפה, מ"מ כיון דאפי' אם לא נתערבו הריאות לא הוי ידעינן עכשיו כיון שנתערבו הגופים, לכן יש בזה דין ביטול, ובארתי בזה דברי הרשב"א שכתב דאם נתערבו הריאות ולא הגופים אין ניתר מדין ביטול כיון דהספק הוא על כל אחד בפני עצמו, ולכן גם לדין כל דפריש מרובא פריש כן הוא דכמו דשייך דין ביטול כן שייך דין כל דפריש, והיינו כיון דאפי' אם לא היו הריאות מעורבים וידעינן למשל שזו הריאה היא מבהמה לבנה וזו משחורה וזו מאדומה אלא דעכשיו הפשיטו העורות ואין אנו מכירין הבהמות א"כ הוי תערובות על הבהמות וזה אי אפשר אלא כשהם במקום אחד, דאם היה כל אחת במקום אחר הלא ניכרים ע"י מקומם, וכיון דהתערובות הוא בשביל שנתערבו במקום זה לכן שייך בכה"ג גם דין כל דפריש מרובא פריש לומר דזו הבהמה אינה זו שנאסרה לכן אפי' נתערבו גם הריאות כיון דשייך בזה דין בטול כדמוכח מד' הרשב"א ה"נ שייך דין כל דפריש לומר דזו הבהמה נפרשה מהרוב שאינם טריפות כיון דאפי' לולא נתערבו הריאות יש לנו אותו הספק על כל בהמה איזו היא, ועכשיו מבוארים דברי המחבר שהוא מד' הטור בשם הרשב"א שכתב מי שלקח בשר מהמקולין וכו' והיינו דבהמקולין כבר נחתכו הבהמות לחתיכות בשר ועכשיו בודאי לא ניכר מאיזה בהמה זה הבשר, ולכן אף שהטריפה נמצא אח"כ בהריאות או בבני מעים שגם הם נתערבו מ"מ כיון דעכ"פ הבשר ג"כ נתערב שיך בטול וממילא שייך כל דפריש מרובא פריש וכנ"ל.
והנה לפי"ז יוצא חידוש גדול לדינא דהיכי דנתערבו הריאות ולא הגופים לא שייך לא דין ביטול ולא דין כל דפריש מרובא פריש ודלא כד' החוו"ד ואמנם בפשוטו משמע מכל הפוסקים האחרונים כד' החוו"ד עיין בפ"ת סי' ק"י ס"ק ד' מה שהביא מד' הבאר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל, ומד' תשובת חת"ס סי' צ"ט אבל מה אעשה שלדעתי הדבר פשוט ומוכרח מד' הרשב"א כמש"כ לדין בטול, וכן הוא ברור בדין כל דפריש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה