אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה טו
נתן לה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין הרי אלו כשרים שכבר נשתנו נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשים שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן, וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אא"כ נתיאשו הבעלים, אבל נתן לה עופות אע"פ שהן מוקדשים אתנן חל עליהם ואסורים ומדברי קבלה הוא דבר זה.
השגת הראב"ד אע"פ שהן מוקדשים א"א לא כן אנו מקובלין שהעופות אם מוקדשין הן הרי אמרו פרט לנדור, אלא בעופות של חולין היא שנויה, והא קמ"ל אע"פ שאין המום פוסל אתנן ומחיר חל עליהם כדאיתא במתני' דתמורה:
נתן לה חטים ועשאתו סולת, בתוס' דתמורה פרק ד' איתא דנתן לה חטים לעשות סולת אסור, וצ"ע מה שהשמיט זה הרמב"ם ואולי יש לומר דאם נתן לה החטים שתעשה אותם סולת ושתקנה אותם אח"כ כשיהיה סולת בשעת הביאה והביאה היתה לאחר שנעשו סולת, בזה בודאי נאסר וזה פשיטא דכשנעשו אתנן הרי כבר היו הסולת, אבל אם נתן לה חטים ובא עליה אלא שאמר לה שתעשה אותם סולת הרי צריך שעכשיו יתפסו דין אתנן על הסולת שתעשה אחר הביאה, ואפשר דזה תליא דאם אדם מקנה ומקדיש דשבל"ע יכול גם לאסור עכשיו הסולת שתיעשה אח"כ מדין אתנן, אבל לדידן דאין אדם מקנה ומקדיש דשלבל"ע ה"נ אינו יכול לאסור דשלבל"ע מדין אתנן.
ב) אע"פ שהן מוקדשין, במתני' דתמורה דף ל' תנן נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרין, ופירש"י דהיינו עופות דחולין וקמ"ל דאף שאין המום פוסל בהן, אתנן ומחיר פוסל כדתנן במתני' שם שהי' בדין מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהם וכו', ועמש"כ הכ"מ ודבריו תמוהים כמש"כ הלח"מ והמל"מ והנכון כמש"כ הלח"מ דהרמב"ם מפרש נתן לה עופות היינו עופות דמוקדשין דאי עופות דחולין לא שייך ללמוד ק"ו ממוקדשין שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהם, עופות שאין המום פוסל בהן אינו דין שלא יהי' אתנן ומחיר חל עליהם דמה שייך זה לזה דהא טעמא דמוקדשין הוא משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומה שייך ללמוד מזה לעופות דחולין, לכן מפרש הרמב"ם דהוא בעופות דמוקדשין, אלא דאכתי אינו מיושב דאף דכתב הרמב"ם דמדברי קבלה הוא זה והיינו דהוא גזה"כ מקרא דלכל נדר מ"מ קשה טובא דמנלן לחז"ל לדרוש לכל נדר לרבות את העופות דבעופות חל אתנן ומחיר גם על נדר אימא דהרבוי הוא על בהמת מוקדשין שהמום פוסל בהן והמיעוט להוציא את הנדור הוא על עופות שאין המום פוסל בהן, ואיזה סברא נוכל לומר שיהי' מקום לאסור עופות יותר מבהמה.
ועלה בדעתי לומר ע"פ ד' הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין במקדיש נכסיו סתם והי' בהן בהמות דימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדק הבית ואם היו בהן עופות ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות, וכתב דהטעם הוא משום דבהמות יש להן פדיון כשהוממו ועופות אין להן פדיון, ולכאורה חשבתי להוכיח מזה דבעופות דמשום דאין להם פדיון אין נופלין הדמים לבדה"ב מוכח דאין לגבוה זכות בהדמים, אלא בעיקר דין הקרבן ובשביל זה אפשר דחל אתנן על המוקדשין בעופות משום דאין להקדש זכות בהממון רק בעיקר הקרבן להקריב לכן לא אמרינן דזכה בהן גבוה.
אלא דאכתי אינו מיושב דהא צריך לבאר עיקר טעמו של הרמב"ם כיון דהבהמות והעופות עצמן שוין הן דבהמות קרבין לעולות והעופות קרבין לצרכי אותו המין ורק על הדמים הוא שדנין, ובמה תלוי זה בדין יש להן פדיון דהא גבי פדיון גם בבהמה הדמים נעשו כמו הקרבן והבהמה תצא לחולין, וכאן גבי בהמה אמרינן שהדמים יפלו לבדה"ב ולא לצרכי עולות וכמו שהם בעצמן עומדים וצ"ל דעכ"פ מכיון שאין להם פדיון לא יצאו גם הדמים מקדושת מזבח דעופות קבוע בהם דין הקרבן יותר משקבוע בבהמה דלהכי אינן יוצאות לחולין בפדיון, ומשום הכי גם כאן דע"כ ימכרו מ"מ חלוק דין דמיהן דבבהמה זכה בהן הקדש לבדה"ב כיון דעכ"פ בבהמה אפשר שתשתנה מקדושת מזבח ובעופות דאי אפשר שישתנו, גם כאן שאנו דנין על הדמים גם הדמים אינם יוצאין מקדושת מזבח, וא"כ אין זה טעם דלא נימא בעופות שכבר זכה בהן גבוה דהא להיפוך מוכח דקדושת העופות לגבי מזבח אלים יותר מקדושת בהמה.
ועוד יותר דאפי' אם נימא דדין דלא חל אתנן על המוקדשים תלוי דוקא בדין ממון שיש לגבוה ולא בדין צורך מזבח שיש לגבוה הנה זה הי' שייך אם הוי אמרינן דיש שייכות לבדה"ב בדין קרבן, אבל באמת בכל קרבן אין שום שייכות לבדה"ב דאם יפול בו מום ויפדו יהיו הדמים לצורך אותו הקרבן, וכן כאן באתנן גופיה אם הי' דין דחל אתנן על המוקדשים הי' דינו שירעו עד שיפול בהן מום, והדמים יהי' לאותו קרבן כדין כל קדשים שנפל בהן מום, וכמש"כ הרמב"ם גבי נעבד דחל נעבד על המוקדשים דדינו שירעה ויפול בו מום ויפדה, וכמו מקדיש בע"מ עובר וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד הל' ו' שכתב "כמו שבארנו" והוא בפ"ג הל' י', א"כ לא שייך כלל הך חילוקא בין בהמה לעופות לדין חלות אתנן על המוקדשים, דהא אין קדושת בדה"ב במוקדשין.
ונראה לפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' פסוה"מ הל' ח' שנים שלקחו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן ואיזה שירצה הכהן יקריב עולה שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית הכהן כמו שבארנו, והקשה הכ"מ דהא בעירובין דל"ז מוקמינן למ"ד אין ברירה כשהתנו, וכיון דקיי"ל אין ברירה הי' לו לפרש כשהתנו, וכתב ע"ז הכ"מ דסובר הרמב"ם דלפי"מ דאמר שם אי הכי מאי למימרא קמ"ל כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן אין צריך להתנות, אלא אע"ג דלא התנו כהתנו דמי, (ולפי"ז צריך לגרוס אלא) אכן מד' הכ"מ משמע דטעמא הוא משום דהוי כמו שהתנו בפי' דאדעתא דהכי קנו, וא"כ מה שייך זה להא דרב חסדא דאין הקינין מתפרשות וכו' דהא זהו טעמא אחרינא דהוי כמו שהתנו, לכן נראה דסובר הרמב"ם דהך דינא דאין הקינין מתפרשות אינו רק לפרש איזה מהקן לעולה ואיזה לחטאת, אלא דגם שם הבעלים גם כן אינו מתפרש בהקדישו בלבד, וצריך לפרש דוקא בשעת הלקיחה או בעשיית כהן וטעמא דרב חסדא הוא דכיון דכתיב ולקחה שתי תורים אינו תופס קדושת הקרבן לגמרי, אלא ע"י הלקיחה, ולכן אם בשעת הלקיחה לא נתברר אין בזה שינוי בעלים כיון דבדבור לא נתפס וגם מעות קיניהן לא נתפסו לשם בעליהן ואפשר לשנות אח"כ מזה לזה.
ועכשיו מבואר דמצינו דיש בעופות דין מיוחד דלא מהני הקדש פה לגמרי שיתברר הקרבן ע"י הקדישו ולכן אמרינן דגלי קרא דלכל נדר דאף דמזה דרשינן נדר להוציא הנדור והיינו דלא נאסר אתנן אלא להקדישו בנדר ולא היכי שכבר הוקדש מ"מ קרא דלכל נדר מרבה דאפי' שכבר הוא נדור לא יביא לקרבן אם הוא אתנן ולכן דרשו חז"ל דזהו לרבות העופות שלא נתפסו לגמרי בקדושת פה ולא אמרינן בהו שכבר זכה בהן גבוה, ואפי' היכי שכבר נתפרשו בלקיחת בעלים מ"מ גלי קרא דלא אמרינן בהו שכבר זכה בהן גבוה דאי הוי אמרינן בהו כבר זכה בהן גבוה, א"כ הוי מהני קדושת פה בלחוד שיתפוס ע"י זה שם הבעלים, ולכן יש דין מיוחד בעופות דאפי' אחר הלקיחה וההקדש אינם ברשות גבוה לגמרי, ולכן נאסרו באתנן גם אחר שלקחן לקרבן.