אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יא
פסק עם הזונה ליתן לה טלה אחד ונתן לה הרבה אפי' נתן אלף כולן אתנן ואסורין למזבח, נתן לה אתננה ולא בא עליה אלא אמר לה יהי אצלך עד שאבוא אליך כשיבוא אליה יאסר, קדמה והקריבתו קודם שיבוא עליה כשר [ואם היתה חייבת קרבן יצאה ידי חובתה] והוא שיאמר לה בעת שנתן לה אימתי שתרצה לי קני אותו מעכשיו, אבל אם לא אמר לה כן אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה. קדמה והקדישתו קודם שיבוא עליה ואח"כ בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו או אינו אתנן שהרי הקדישתו קודם לפיכך לא יקרב ואם קרב נרצה.
והוא שיאמר לה וכו' בגמ' בע"ז דף ס"ג פריך אברייתא דתניא נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר, לכי בא עליה ליחול אתנן למפרע ומשני כשקדמה והקריבתו ופריך היכי דמי אי דאמר לה קני לך מעכשיו פשיטא דשרי דהא ליתיה בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה, ואי דלא אמר לה קני לך מעכשיו היכי מצי מקרבה ואיש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא דאמר לה ליהוי גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני מעכשיו, ופירש"י בהא דפריך אי דאמר קני מעכשיו, קודם ביאה פשיטא דמותר דאע"ג דע"מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהביה ניהלה לאו שכר ביאה הוא, ואח"כ במה דמשני ואי מצטריך לך קני מעכשיו פירש"י הילכך איצטריך מתני' לאשמעינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר אי מיצטריך לך קני מעכשיו הויא לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה ובתוס' כתבו דמה דפריך פשיטא דמותר היינו דהא ליתיה בשעת ביאה ולשון גירסת הספרים מתנה הוא דיהיב לה קשה דהא לא מתנה הוא שהרי אמר לה לכשתבעל תהא נגמרת, ובתמורה לא גרסינן לה וגם אי גרסינן נפרש כמו מתנה היא כיון שהקריבתו כבר, ובמה דמשני אלא דאמר לה להוי גבך כתבו כלומר לא תיקני עד שעת ביאה והילכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו שלא תיקני עד שעת ביאה, ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי צריכה לך קני מעכשיו, והרמב"ם לא הזכיר מה דאיתא בגמ' דאמר לה ליהוי גבך עד שעת ביאה ואי מיצטריך לך קני מעכשיו אלא שאמר לה אימתי שתרצה לי קני אותו מעכשיו, ולפי"מ דאיתא בגמ' על זה הוא דפריך הגמ' פשיטא וקשה מה שלא כתב הרמב"ם כמסקנא דגמ'.
ונראה דהרמב"ם מפרש דמה דפריך מעיקרא אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא, הכונה שאמר לה קני האתנן מעכשיו ובשכר האתנן תבעלי לי ונמצא שאין האתנן שכר הביאה אלא הביאה שכר האתנן ובכה"ג לא אסרה תורה דאף שאלמלי היתה אסורה עליו היתה מחוייבת להבעל לו בשביל האתנן מ"מ לא נקרא זה אתנן דאתנן הוא להיפוך שבשביל הביאה נתן לה האתנן ובפרט דכיון שהביאה אסורה א"כ לא נתחייבה בביאה בדין בשביל האתנן. (עיין בריטב"א ובמה שחולקים רש"י ותוס' אם הוי מתנה) ולכן משני הגמ' דאמר לכשתרצה לי קני אותו מעכשיו (ובודאי שכן הוא גירסת הרמב"ם בגמ') והיינו דלא שהקנה לה האתנן מעכשיו לזה שתבעל לו אח"כ, אלא שכשתבעל לו אז תקנה האתנן למפרע מעכשיו, ונמצא דבאמת האתנן הוא שכר הביאה ולא הביאה שכר האתנן ואי לאו שקדמה והקריבתו הוי שפיר אתנן, אבל כיון שקדמה והקריבתו אף דבשעת ביאה קנתה אותו למפרע מדין אתנן, מ"מ כיון שבשעת ההקרבה אכתי לא בא עליה לא נאסר מדין אתנן דאינו אסור אלא אם הוא כבר אחר הביאה, ומה דפריך בגמ' מעיקרא נתן לה ואח"כ בא עליה וכי בא עליה ליחול איסור אתנן למפרע זהו משום דמעיקרא סבר הגמ' דלא מיירי בקדמה והקריבתו ולכן אפשר לחול דין אתנן למפרע אפי' אם הקנה לה הטלה מעכשיו לכשתבעל לו דנעשה על הטלה מעכשיו בשעת נתינה דין אתנן שכשתבעל לו יהי' אסור משום אתנן.
והנה במה דבעי בגמ' בקדמה והקדישתו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה דמי, או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתא בעיניה כתבו בתוס' ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשים דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא היה הקדש עכ"ל, והנה מקודם כתבו בתוס' דמשום אתנן ליכא כיון דאמר לה אי צריכא ליך קני מעכשיו והיינו דכיון דקנתה קודם הביאה לא הוי אתנן, ועכשיו כתבו דכיון דאיתיה בשעת ביאה אפשר דחל איסור אתנן למפרע והיינו דדוקא היכי דאי אפשר לחול דין אתנן בשעת ביאה אז אין אתנן חל למפרע אלא דקצת קשה דהא בשעת ביאה כיון דהוא הקדש אינו יכול לחול דין אתנן והיכי חל למפרע כיון דמעכשיו ממש בשעת הנתינה אינו יכול לחול קודם הביאה כמו שכתבו קודם, ואינו יכול לחול איסור אתנן אלא מדין למפרע וכיון דעכשיו הוא הקדש האיך הוא חל מעכשיו למפרע, וצ"ל דסוברים דכיון דעכ"פ יחול למפרע קודם ההקדש אין כאן חסרון משום אוסר דבר שאינו שלו וצריך ביאור.
ונראה דבעית הגמ' הוא אם הא דאין אתנן חל על המוקדשין דהוי משום דכבר זכה בהם גבוה כמש"כ הרמב"ם דזהו עיקר הטעם ומה דממעטינן מנדר להוציא את הנדור זהו שלא נלמוד בק"ו מעופות דחל אתנן, אם הוא משום דכיון דזכה בהם גבוה אינו יכול למסרם להזונה או להחליפם במחיר כלב, אבל אם היה יכול למוסרם או להחליפם לא הוי אמרינן בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום שממילא נאסר כיון דהם אתנן ומחיר, או דגם עיקר איסור האתנן ומחיר אינו יכול לעשות אלא על שלו ולא על של חבירו, ואפילו אם הי' יכול לעשותו אתנן ומחיר לא היו נאסרין כיון שהם דבר שאינו שלו, ובזה תלי' האיבעיא דקדמה והקדישתו דכיון דהקנה לה הטלה מעכשיו רק לכשתבעל לו, ואם כן אם נימא דאין לו רשות לגמור בביאתו דין קנין האתנן א"כ לא קנתה האתנן וכיון שלא קנתה הרי לא חל ההקדש ואיך נימא בזה דאין לו רשות ליתן לה אתנן של הקדש, ולכן כאן ע"כ חל האתנן ואין כאן עיכוב מצד ההקדש, אבל זהו אם נימא דאם רק יכול לגמור בביאתו קנין האתנן למפרע אז גם נאסר האתנן למפרע, אבל אם נימא דעיקר האיסור של אתנן ומחיר אינו יכול לעשות אלא בשלו, וא"כ כאן כיון דצריך לחול מעכשיו בשעת ביאה איסור האתנן אפי' אם יחול מעכשיו למפרע מ"מ כיון דהוא צריך לחול עכשיו שכבר הקדישתו מקודם אינו יכול עתה להתפיס על ההקדש איסור אתנן וזהו מה דאמר אי נימא כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה דמי והיינו דכמו בקדמה והקריבתו לא אמרינן דכיון שעכשיו בא עליה הרי נעשה הטלה אתנן למפרע והיה איסור, אלא אמרינן דכיון דעכ"פ בשעת ההקרבה עוד לא בא עליה לא נאסר, ה"נ כאן לא נוכל לומר דכיון שקנתה האתנן למפרע משעת נתינה נאסר כבר האתנן בשעת נתינה קודם ההקדש, משום דצריך דוקא שיאסר האתנן עכשיו בשעת ביאה ואז יהיה נאסר למפרע וכיון דעכשיו הוא הקדש כמאן דאקריבתיה דמי, או דלמא דכיון דעכ"פ ע"כ קנתה הזונה האתנן משעת ביאה למפרע ואין ההקדש יכול לעכב כיון דאם לא תקנה לא הוי הקדש, וממילא ע"כ אסור גם עכשיו שהוא הקדש, וזהו מה דאמר או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתא בעיניה דשפיר ממילא נאסר משום אתנן.