אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ז
המשתחוה להר אע"פ שהוא מותר בהנאה הרי אבניו אסורין למזבח, וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך, אשרה שבטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה, וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לנימין הכל פסול.
אשרה שבטלה, הכ"מ הביא מקור הך דינא מהא דאיתא בע"ז דף מ"ז בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ואמר ע"ז בגמ' כי אתא רב דימי אמר באשרה שבטלה קא מיבעי ליה ולא איפשטא ולחומרא, וכיון דלענין לולב למצוה פסלינן ליה מכ"ש דפסלינן ליה לגזרין למערכה עכ"ד הכ"מ, והמל"מ כתב ע"ז דלהדיא איתא בירושלמי פ"א דבכורים הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאין ממנה גזירים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב, והנה גם המל"מ לא השיג על הכ"מ במה שהביא מקורו מדין לולב, אלא שכתב שאין צורך לזה, אבל כשנעיין בדעת הרמב"ם בהל' לולב נראה שלא פסק דאשרה שבטלה פסולה ללולב, דז"ל הרמב"ם בפ"ח מה' לולב הל' א' ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפי' לאחר יאוש או שיהיה מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של עכו"ם לא יטול ואם נטל יצא, וכתב ע"ז המ"מ דעל הא דתנן ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול, פריך ע"ז בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר, ומשני באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שיעוריה ומפרשים דאשרה דמשה היינו שלא היה מועיל לה בטול משום דהוי כאשרה של ישראל כיון שזכו בארץ מקודם וא"כ קשה להרמב"ם שלא חילק בין אשרה של עכו"ם לבין אשרה של ישראל, וכתב המ"מ דהרמב"ם אינו גורס משום כתותי מיכתת שיעוריה אלא משום מהב"ע, ומה שאמרו באשרה דמשה זהו שנטעו מתחלה לכך דבזה פסול משום מהב"ע כיון דעיקר האילן גדל בעבירה, ועיין מה שהאריך שם הכ"מ ומה שכתב בדעת הרמב"ם ומה שכתב על דבריהם הלח"מ בפ"א מה' שופר, ועכ"פ לדברי כולם מה שכתב הרמב"ם אשרה הנעבדת היא שנטעו מתחילה לכך, ומה שכתב אע"פ שבטלו מלעבדה היינו שבטלו האשרה, ובאמת לא נראה כלל כדבריהם דאם כונת הרמב"ם באילן שנטעו מתחלה לכך הי' לו לכתוב זה בפי' וגם אם כונתו שבטלו האשרה למה כתב שבטלו מלעבדה ולא כתב סתם שבטלה כמו שכתב הרמב"ם כאן.
ונראה לבאר דברי הרמב"ם שם בהל' סוכה ובזה יבואר גם דבריו כאן, והנה עיקר דין כתותי מיכתת שיעוריה הוא היכי דמצותו בשריפה לפי"מ שפירש"י, בסוכה דף ל"א בהא דאמר הגמ' באשרה דמשה עסקינן, ופירש"י, אותם שהיו בשעת כיבוש א"י, שהצריכו הכתוב שרפה כדכתיב ואשריהם תשרפון באש ולולב צריך שיעור והאי כמאן דמיכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי ובר"ה דף כ"ח בהא דאמר רב יהודה שופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה פירש"י ג"כ משום דעיר הנדחת לשרפה קאי, ועל של ע"ז כתב רש"י ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה כדתניא אבד תאבדון וכו' ולא כתב מ"ט בשל ע"א לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה, וביבמות דף ק"ג ע"ב אמר רבא סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה פירש"י דלאו לשרפה קיימא משום דאית ליה תקנתא בבטול, וכתבו בתוס' שכן פירש"י בר"ה גבי שופר של ע"ז אלא שאין זה בפירש"י שלנו, והקשו בתוס' מהא דאמר בחולין דף פ"ט שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע לא יצא, ומפרש התם משום דכתותי מיכתת שיעוריה, ותירצו דהתם בע"ז של ישראל דלא סגי ליה בביטול וכדאמר בסוכה דף ל"א הכא באשרה דמשה עסקינן, והקשו בתוס' דבע"ז של ישראל הא טעונה גניזה ולא שרפה כדאמר בע"ז דף נ"ב וכתבו ע"ז וי"ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה א"נ בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שרפה וכונתם דזהו כמו אשרה דמשה דטעונה שרפה.
ומבואר בזה דיש מקום לומר דבסתם ע"ז לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה בין בע"ז של ישראל משום דטעונה גניזה ולא שרפה בין בע"ז של עכו"ם כיון דמהני בטול ואף דבלולב צריך הישראל להגביה כבר כתבו שם בתוס' דנ"מ ביו"ט שני שאין צריך לקנות וכשהגביה ע"מ שלא לקנותו, וא"כ יש לומר בדעת הרמב"ם דמפרש באשרה דמשה כדפירש"י שם, אותם שהיו בשעת כבוש א"י שהצריכו הכתוב שרפה והיינו דבאשרה אחרת לא משכחת לה דאי באשרה דעכו"ם מהני בטול ובאשרה דישראל אינו טעון אלא גניזה, ומה שחידשו התוס' דגם עכשיו אם עבד עכו"ם לדעת ישראל דינה כמו אשרה דמשה אינו מוכרח לפי דעת הרמב"ם ובאמת אשרה של משה דינה כע"ז של ישראל כמש"כ רש"י בע"ז דף נ"ג במה דאמר הגמ' שליחותייהו עבדי ופירש"י הילכך היא ע"ז של ישראל ואינה בטילה עולמית, ומה דצריכה שרפה ע"כ הוא חדוש בדין אשרה דמשה דכן כתב הריטב"א במה דאמר שם בדף נ"ב מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה, וכתב הריטב"א דמשמע דאפשר הו"א דאינו צריך כלום, והקשה דהא כתיב ואשריהם תשרפון באש וכתב דאפשר הוא חדוש בדין אשרה דמשה, וכן מבואר להדיא בפי' ר"ח בסוכה דף ל"א בהא דאמר באשרה דמשה עסקינן שכתב אבל שאר אשרות אם נטל יצא.
-הערות רבנו בגיליון ספרו-
בד"ה ומבואר במש"כ דל"א מיכתת שיעורי' בין בע"ז של ישראל משום דטעונה גניזה ולא שרפה בין בע"ז של עכו"ם כיון דמהני בטול וכו', ונ"ב בחוברת תבונה העירו מד' הר"ן גבי כתבו על אסוה"נ ועי' בביאור הגר"א אה"ע סי' קכ"ד שתמה על הר"ן וכתב שהוא ט"ס, ועי' בר"ן שם בסוכה שמביא ד' הרמב"ן דבערלה ותרומה טמאה אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' והעירוני לזה, אך זה אינו הערה אלא על לשון הגר"א שם אבל עכ"פ גם הר"ן בסוכה לא כתב אלא על ערלה שצריכה שרפה ולא בהני שאינם טעונים אלא גניזה או קבורה. [עד כאן].
ונמצא דלהלכה אינו מביא הרמב"ם דינא דמתני' דשל אשרה לא יצא משום דאשרה דמשה אף דבזמן המשנה הי' שייך עוד לומר דין זה שאפשר עוד נמצאו אשרות כאלו, אבל עכשיו ודאי לא שייך זה, ולכן כתב הרמב"ם או שהיה מאשרה הנעבדת היינו שעבדו אותה והיא פסולה משום נעבד דפוסק דיש נעבד למצוה, ומה שכתב אע"פ שבטלו מלעבדה אין הכונה שבטלו הע"ז אלא שבטלו מלעבדה, והיינו דאף שעכשיו אין עובדין אותה כיון שרק פעם היתה נעבדת כבר פסולה, אלא דמזה מוכח דלא כמש"כ המ"מ והכ"מ דכונת הרמב"ם בנטעו מתחלה לכך ואדרבה מוכח דכונתו אפי' באילן שנטעו ולבסוף עבדו דבפ"ח מהל' עכו"ם הל' ג' מבואר מדברי הרמב"ם דאילן שנטעו מתחלה שיהי' נעבד אסור לעולם ואילן שנטעו ולבסוף עבדו אסורין השריגים שיוציא בהנאה, רק כל זמן שעובדין אותו, אבל השריגים שיוציא אח"כ אינם אסורין, ולכן שפיר כתב כאן דזה רק לדין איסור הנאה להדיוט, אבל לאיסור נעבד למצוה אין נ"מ ואם הוא רק מאשרה הנעבדת לא יצא, ודוקא באשרה הנעבדת היינו שעבדו אותה אבל אשרה שלא עבדו אותה יצא בכל גווני בין שהיא של עכו"ם משום דמהני ביטול בין שהיא של ישראל דאין דינה בשרפה ולא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה וכנ"ל, ולכן פסק כן הרמב"ם בלולב של ע"ז דיצא ולא חילק בין של עכו"ם בין של ישראל וכן בשופר של עכו"ם פסק בפ"א מה' שופר דיצא והוא כרבא בר"ה דף כ"ח ומה דתניא בחולין דף פ"ט, כתב המ"מ פ"א מהל' שופר דאוקמינא לה באשרה דמשה ובאמת שם בגמ' בחולין לא הוזכר כן וכונתו ע"כ למה דאוקימנא בגמ' גבי לולב בסוכה דף ל"א והוא משום דבברייתא דחולין תניא בהדדי שופר ולולב דלא יצא וכיון דבלולב אוקימנא באשרה דמשה ה"נ בשופר ושפיר פריך מהך ברייתא על הא דאמר שם מכסין בעפר עיר הנדחת דהוי סבר דטעמא משום דהוי איסורי הנאה, ומשני דהוא משום כתותי מיכתת שיעוריה ובכיסוי לא שייך זה כדאמר התם.
והנה לפימש"כ מקור דברי הרמב"ם שכתב מאשרה הנעבדת זהו מבעיא דר"ל דבעי המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה מי מאיס כלפי גבוה או לא, ופסק בזה לחומרא אבל לא פסק כרב דימי דאמר באשרה שביטלה קא מיבעי ליה אם יש דיחוי אצל מצות דרב דימי לא מיירי באשרה הנעבדת אלא בסתם אשרה, וסבר מקודם דאם נטל לא יצא וכרב יהודה בר"ה דף כ"ח ע"ב דלא סבר מצות לאו להנות נתנו, וכן צריך לומר בהא דאמר בגמ' מקודם באבעיא דר"ל, באילן שנטעו מתחלה לכך לא תיבעי לך דאפי' להדיוט אסור דזהו דלא כרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו, וכן כתב שם הרמב"ן והתוס' הקשו שם וכתבו דר"ל אית ליה דרבא אלא דמיבעי ליה לכתחילה אחר ביטול, אבל לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן אלא כדברי הרמב"ן דלא סבר כרבא דמלל"נ, וכן הוא לרב דימי אבל הרמב"ם פסק כרבא ולא כרב דימי ופסק כאבעיא דר"ל ובנעבד ולחומרא.
עתה נבא לדברי הרמב"ם כאן בהלכה שלפנינו שכתב דאשרה שבטלה אין מביאין ממנה גזירין למערכה, וכתב הכ"מ דהוא מהך סוגיא דע"ז דרב דימי אמר באשרה שביטלה קא מיבעי ליה וכיון דגבי לולב פסלינן למצוה כ"ש דפסלינן לגזירין למערכה, אבל לפימש"כ גבי לולב לא פסק הרמב"ם כרב דימי אלא כרבא ואפי' לא ביטלה אם נטל יצא ודוקא באשרה הנעבדת פסולה משום נעבד, וכאן לא הזכיר הרמב"ם אשרה הנעבדת וא"כ אפי' אם לא עבדה אלא אשרה שנטעה מתחלה לכך דזהו עיקר דין אשרה דקרא, ולכן נכונים דברי המל"מ דמקור ד' הרמב"ם הוא מהירושלמי דהכל מודים דאשרה שביטלה אין מביאין ממנה גזירים למערכה, וטעמא דמילתא, דאשירה שנטעה מתחילה לכך לבד דין איסור הנאה שבה דבזה מהני ביטול הא איכא בה דין מוקצה לע"ז דאסור לגבוה ובמוקצה לא שייך בטול להתיר לקרבן, ולכן כ"ש באשרה דאף דמהני ביטול להתיר להדיוט, אבל אסור לגבוה מדין מוקצה, ומה דבעי ר"ל בירושלמי מהו שיביא ממנה לולב זהו כמו בעיא דרב דימי אליבא דר"ל בבבלי ודלא כרבא וכמש"כ ואנן קיי"ל כרבא דמצות לאו להנות נתנו, ולכן אם אינו עומד לשריפה שהיא של ישראל דטעונה גניזה או של עכו"ם דמהני ביטול אם נטל יצא ודוקא של עיר הנדחת לא יצא דדינה לשריפה וכמו שבארנו.
ובזה שבארנו נוכל ליישב מה שהקשה הכפות תמרים בסוכה על מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' פרה הל' ו' אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע"ז ושל תרומה טמאה פסולה של תרומה טהורה לא יזה ואם הזה כשר, והביא שם הכ"מ דהוא מתוספתא הביאה הר"ש פ"א דפרה וכתב שם דשל אשרה הוא באשרה דמשה משום דמיכתת שיעוריה, והקשה הכפות תמרים דלמה הביא הרמב"ם הך דינא דשל ע"ז כיון דבהל' לולב פסק כרבא דשל ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, ולפי"מ שכתבנו דהרמב"ם לא פסק דין אשרה דמשה וגבי לולב פסל רק של אשרה הנעבדת, א"כ קשה גם בשל אשרה למה פסק דפסול גם בדיעבד, אבל לפימש"כ מבואר דנ"מ גדולה בין דין אזוב דפרה ובין לולב דכיון דפסק כאן דמשתחוה להר אבניו פסולים למזבח, ובגמ' אמר בזה דהוא משום דמכשירי קרבן כקרבן דמי וא"כ אזוב שמזין בו מי חטאת הוי כמו מכשירי קרבן, כיון דהמי חטאת דינם כקרבן דחטאת קריי' רחמנא, ולכן לא צריך אשרה דמשה דאין צריך לזה טעמא דכתותי מכתת שיעוריה אלא דפסול משום דין מוקצה ונעבד וכנ"ל.
ומבואר בזה מה שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' יבום וחליצה הל' כ' דסנדל של ע"ז אם חלצה חליצתה כשרה וכתב הכ"מ בפ"ח מהל' לולב דמיירי לאחר ביטול או דבסנדל של חליצה לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה דלא צריך שיעור, ודבריו במה שכתב דמיירי לאחר ביטול ודאי תמוה דהרמב"ם כתב בסתם, ומוכח דהוי בכל גווני, ומה שכתב דלא צריך שיעור תמוה דהא פסול של עיר הנדחת, וכתב הרמב"ם שהרי אינו עומד להלך בו, אבל לפימש"כ מיושב דשל ע"ז בכל גווני אינו עומד לשרפה וכנ"ל. ומה שהקשה הלח"מ במה דפסק הרמב"ם כל הני ספיקי דפסולין הוא פשוט דלא פסק דבספק הורצה אלא בקרבנות דמספק לא יביא חולין לעזרה, אבל כל הני אפשר לתקן וממילא מספק פסולין כדין כל ספיקא דאורייתא.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' ז' במש"כ ליישב קושיית הכפות תמרים במה שפסק הרמב"ם דאזוב של ע"ז פסול, אף דגבי לולב פסק דאם נטל יצא, וכתבתי דאזוב הוי כמכשירי קרבן כתב ע"ז דלא אַמרינן דחטאָת הוא אלא עד שתעשה אפר, כדאיתא במנחות דף נ"א, נכונים דבריו וגם מה שכתב דכיון דע"ז מטמא פסול להזות בו ג"כ דבריו נכונים, אך מה שטרח ליישב גם אזוב של עיר הנדחת איני יודע למה דחק בזה, דהא כל הקושיא הוא רק על אזוב של ע"ז דאינו טעון שרפה דבשל ישראל טעון גניזה ובשל עכו"ם מהני בטול וכמו שבארתי שם, אבל של עיר הנדחת ודאי טעון שרפה וכתותי מיכתת שיעוריה ואזוב צריך שיעור שלשה קלחים ובאגודה והוא פשוט.