אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה ה

הלכה ד

הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין שהיתה של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדישה בין לאחר הקדישה הרי זו אסורה למזבח, אבל המוקצה אם היא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל, הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדישו הרי זה מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו. הנעבד בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור, וירעה עד שיפול בו מום ויפדה בו כמו שבארנו, והנעבד הוא וכל מה שעליו אסורין למזבח שכל צפוי נעבד אסורין בהנאה, אבל המוקצה הוא אסור ומה שעליו מותר למזבח.
השגת הראב"ד בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו, א"א במס' ע"ז אוקמוה של חבירו בשעשה בה מעשה.
הכ"מ כתב מקור דברי הרמב"ם מהתוספתא פ"ד דתמורה ולא הזכיר התוספתא פ"ו דע"ז דשם איתא להדיא גם מה שכתב הרמב"ם דאם הקצה אחר הקדש מותר, והכ"מ כתב ע"ז שלא מצא זה בתוספתא וזהו בתוספתא דתמורה, אלא דמה דאיתא בתוספתא דתמורה דנעבד בין שלו בין של חבירו בין לפני הקדש בין לאחר הקדש זה ליתא בתוספתא דע"ז רק בתוספתא דתמורה, ועל דבר השגת הראב"ד דבגמ' בע"ז דף נ"ד אוקמוה כשעשה בו מעשה כתב ע"ז הכ"מ דיש לומר דהגמ' דע"ז קאי להדיוט, אבל לגבוה אסור אפי' בשל חבירו וזהו מה דתניא בתוספתא, והקשה ע"ז הלח"מ דבע"ז שם פריך בגמ' מברייתא דקתני דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר אברייתא דקתני דנעבד באונס וסבר לפרש דאיירי דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה, ומתרץ מעיקרא דאונס היינו דאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו, וחזקיה מתרץ דאיירי דעשה בה מעשה שניסך לה יין בין קרניה וזהו אברייתא בתרייתא אבל קמייתא דקתני דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ע"כ לא עשה בה מעשה, וא"כ איך אפשר לומר כדברי הכ"מ דאיירי להדיוט, דהא להדיוט אפי' בשלו אינו אסור נעבד דהא בע"ח אינן נאסרין בלא עשה בהן מעשה.
עוד הקשה הלח"מ דהא בזבחים דף קי"ד אמר בגמ' דמוקצה ונעבד לאחר הקדש אינו אסור משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והתם מיירי להדיא לגבוה, דקאי אמתני' לדין שחט בחוץ, עוד הקשה דאפי' אם נאמר דכונת הרמב"ם שעשה בה מעשה קשה דהא שיטת הרמב"ם בפ"ח מהל' עכו"ם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה והראב"ד לשיטתו מיושב דהוא חולק שם על הרמב"ם, אבל על הרמב"ם קשה וכתב בזה דהרמב"ם סובר דאינו אוסר להדיוט אפי' ע"י מעשה, אבל לגבוה נאסר ע"י מעשה.
והנה מהתוספתא דמחלק בין מוקצה לנעבד מוכח לכאורה כהרמב"ם דנעבד אסור אפי' בלא עשה בה מעשה דאי בעשה בה מעשה אמאי לא יהי' אסור מוקצה, אלא דהלח"מ כתב דהרמב"ם באמת מיירי בעשה בה מעשה, ומ"מ יש חילוק בין מוקצה לנעבד דמוקצה אפי' בעשה בה מעשה לא מהני בשל חבירו, והוכיח זה דהרמב"ם לשיטתו דמוקצה בשלו אינו אסור עד שנעשה בה מעשה, וא"כ בשל חבירו דתניא דאינו נאסר היינו דאפי' ע"י מעשה אינו אסור, וטעמא דמילתא דמוקצה בשל חבירו אינו נאסר אפי' ע"י מעשה יש לומר משום דנעבד כיון שעבדו הא עשה אותו לע"ז, ולכן אפי' בשל חבירו מהני מעשה לעשות אותו לנעבד ליאסר לגבוה אף דלשיטת הרמב"ם לא נעשה ע"ז ממש ליאסר להדיוט, אבל מוקצה דאינו אלא הכנה והזמנה ולכן אפי' ע"י מעשה לא מהני להכינו דאין לו רשות להכין של חבירו.
אכן קשה לבאר דברי הרמב"ם כהלח"מ דכונתו ע"י מעשה דודאי הי' לו לפרש ולא לסתום דבודאי משמע מדבריו דבנעבד בכל אופן נאסר לגבוה אפי' בלא מעשה כמו בשלו דנאסר בלא מעשה.
והנה יש לומר כד' הכ"מ דהברייתא דע"ז דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר מיירי להדיוט אלא דנ"מ בין שינוייא קמא לשינוייא דחזקיה דאין לומר כן אלא לשינוייא קמא, והיינו דלפי"מ דסובר הרמב"ם דעשה בה מעשה מהני בבע"ח לאסור להדיוט דוקא בשלו ולא בשל חבירו. א"כ נוכל לומר דמה דתניא דנעבד אסור היינו בעשה בה מעשה ואף דסתמא קתני זהו משום דבאמת לא תניא בהדיא דהוא בבע"ח, א"כ שפיר תניא סתמא וכל חד כדיניה, דמידי דלאו בע"ח נאסרין בלא מעשה ובע"ח במעשה, ומ"מ דוקא בשלו ולא בשל חבירו, אלא דקשה מה מקשה מעיקרא מהברייתא דבין באונס על הברייתא דשל חבירו מותר הא אפשר לומר דהברייתא דבין באונס מיירי לגבוה וכן משמע באמת דהא בתוספתא קתני לה בהדי מוקצה דאינו אסור אלא לגבוה, וכן קתני נמי הך ברייתא בתוספתא דתמורה דהוא ודאי לגבוה.
ונראה דאפשר לומר דהרמב"ם סובר דהך דינא תליא בדין נעבד מחובר אם אסור לגבוה דזהו אבעיא דרמב"ח בע"ז דף מ"ו ע"ב אם יש נעבד במחובר אצל גבוה, ורבא סבר דאסור דאף דדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ"מ נאסר משום נעבד, ולפי"ז יש לומר דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נעשה ע"ז מ"מ לגבוה נאסר משום נעבד, אבל לרב הונא בדר"י דסבר דמחובר אינו נאסר דאמרינן ולא ההרים אלהיהם לא שנא להדיוט לא שנא לגבוה, א"כ גם בדבר שאינו שלו דלא נעשה ע"ז אינו נאסר גם לגבוה, ואף דכן נוכל ללמד מדין נעבד בע"ח דודאי לכו"ע אסור לגבוה, אף דמותר להדיוט וא"כ איך אפשר לתלות דין דבר שאינו שלו בבע"ח במחלוקת אם נעבד מחובר אסור לגבוה, אבל יש לבאר דשפיר אפשר לתלות זה בזה, דהא חזינן דרמב"ח מיבעי לי' ור"ה בדר"י סבר דאף דנעבד בע"ח אסור לגבוה מ"מ נעבד במחובר מותר, וכבר העירו מזה בתוס' וכתבו דמחלק בין בע"ח למחובר, אבל לא כתבו טעמא דמילתא, ונראה דהוא משום דבבע"ח הא ליכא קרא דבע"ח לא נעשה ע"ז והא דנעבד בע"ח מותר להדיוט ילפינן בתמורה דף כ"ט מדאצטריך קרא דאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ולכן סבר רמב"ח דמיבעי ליה בנעבד במחובר דיש לומר דמה דגלי קרא דנעבד בע"ח אינו אסור להדיוט אינו משום דלא נעשה ע"ז אלא דגלי קרא דאף דכתיבי קראי דאסור ליהנות מע"ז ממה דאינו בע"ח, אבל בע"ח אינן נאסרין וכיון שכן שפיר דנאסר לגבוה, אבל מחובר כיון דדרשינן ולא ההרים אלהיהם דמחובר אינו נעשה ע"ז א"כ לא נעשה נעבד כלל ומותר גם לגבוה, והכי סבר באמת ר"ה בדר"י, אבל רבא סבר דאף דמחובר לא נעשה ע"ז מ"מ לא פקע מיניה שם נעבד דעכ"פ הא עבדו אותו והעובדו הוא בסייף, לכן אסור לגבוה ולרבא יש לומר דבע"ח ג"כ לא נעשה ע"ז ומ"מ אסור לגבוה.
ועכשיו מבואר דשפיר יש לתלות הך דינא אם נעבד בדבר שאינו שלו בלא מעשה נאסר לגבוה בפלוגתא אם יש נעבד במחובר אצל גבוה, דאף דבע"ח ודאי נאסרין לגבוה אף דאין נאסרין להדיוט מזה לא נוכל ללמוד לדבר שאינו שלו, דמסתבר דאינו יכול לעשות דבר שאינו שלו שיהי' על זה דין ע"ז ולכן אין ראיה מדין בע"ח דלר"ה בדר"י ע"כ נעשה ע"ז אלא דגזה"כ דאינו נאסר להדיוט וכמו שכתבנו, ולכן לר"ה בדר"י דסבר דנעבד במחובר אינו נאסר לגבוה משום דלא נעשה ע"ז מולא ההרים אלהיהם ה"נ יש לומר דדבר שאינו שלו דלא נעשה ע"ז אינו נאסר לגבוה, אבל לרבא דסבר דגם נעבד במחובר דאינו נעשה ע"ז ומ"מ נאסר לגבוה, א"כ שפיר יש ללמוד מזה דגם נעבד בע"ח שאינו שלו אסור לגבוה.
אח"כ ראיתי דעיקר שיטת הרמב"ם ובאופן שכתבתי מבואר כן בירושלמי בע"ז פ"ג הל' ה' אלא דהירוש' מדמי באמת לדין בע"ח דאף דאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ה"נ דבר שאינו שלו אף דאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, והכי איתא הנעבד אית תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור ואית תניי תני שלו אסור של חבירו מותר, מאן דמר בין שלו בין חבירו אסור ר' יהודה (דסבר אוסר דבר שאינו שלו) ומאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר ר' יוסי ור' שמעון (דסברי אין אדם אוסר דש"ש) ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל היא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה אלא דמ"מ אין סתירה מד' הירוש' למה שכתבתי דתליא בדין נעבד במחובר דיש לומר דר' אילא סבר כרבא דיש נעבד במחובר אף דאינו נעשה ע"ז ולדידיה שפיר נאמר דגם בע"ח דאינו נאסר להדיוט הוא משום דאינו נעשה ע"ז, ולכן שפיר למד ר' אילא דין דבר שאינו שלו מדין בע"ח דכמו דבע"ח נאסרין לגבוה אף דאינו נעשה ע"ז ה"נ דבר שאינו שלו אף דאינו נעשה ע"ז נאסר לגבוה, ויש לומר עוד דמה דאמר מעיקרא דפליגי בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ור"ש ולא מדמי להא דבע"ח נאסר לגבוה הוא משום דסבר כר"ה בדר"י דאין נעבד במחובר ובע"ח נעשה ע"ז ולכן לא דמי דבר שאינו שלו לבע"ח, ור' אילא סבר כרבא ושפיר מדמי זה לזה וכנ"ל, ולר' אילא נוכל לומר דברייתא דתניא שלו אסור ושל חבירו מותר היינו להדיוט אבל לגבוה מודה דאסור, אלא דמ"מ אכתי צריכים אנו לבאר מה דבע"ז דף נ"ד מוכח דגם לגבוה אינו אסור בלא עשה בו מעשה, וכן הא דבזבחים דף קי"ד קאמר הגמ' בפשיטות גבי דין נעבד לגבוה דנעבד אחר הקדש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
אכן לפי"מ שכתבנו דהך דינא דנעבד בשל חבירו תלוי בדין נעבד במחובר א"כ שפיר נוכל לומר דמעיקרא אזיל הסוגיא לתרץ רומיא דהני תרי ברייתות גם למאן דלא סבר דנעבד מחובר אסור לגבוה דהא מעיקרא רמב"ח הוא דמשני כשאנסוהו נכרים, ורמב"ח הא מיבעי ליה ואף דאח"כ גם רבא משני בטעמא דאנסוהו נכרים אסור, זהו משום דבאמת פשטה דבין באונס לא משמע דהכונה בשל חבירו אלא דאנסוהו נכרים, ולכן שפיר משני רבא כהלכתא דגם באונס אסור, אבל מה דפריך מעיקרא ולא משני דהא להדיוט והא לגבוה זהו משום דמעיקרא לא סבר דנעבד מחובר אסור לגבוה וכנ"ל אבל להלכה שפיר נוכל לומר דברייתא קמייתא הוא להדיוט וקתני סתמא ובמידי דלא בע"ח אפי' בלא מעשה ובב"ח במעשה וכשיטת הרמב"ם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה ולכן בשלו אסור ובשל חבירו מותר, וכל זה לשינוייא קמא אבל לחזקיה דסבר כעולא אמר ר' יוחנן דבעשה בה מעשה אף בשל חבירו נאסר להדיוט א"כ א"א לומר דברייתא קמייתא הוא להדיוט ובלא מעשה דא"כ גם בשלו אינו אסור ואף דאפשר לאוקמי במידי דלא בע"ח קשה לומר כן דסתם נעבד הוא גם בבע"ח כדדרשינן מן הבקר להוציא הנעבד, וע"כ דגם ברייתא קמייתא הוא לגבוה ומ"מ בשל חבירו מותר, ולכן צ"ל דחזקיה באמת סבר כר"ה בדר"י דמחובר נעבד לא נאסר לגבוה ולכן גם בשל חבירו אינו אסור וכמו שכתבנו.
ועכשיו יש לבאר גם הסוגיא דסוף זבחים דכיון דקאי שם לפרושי מתני' דתנן נעבד בין כל פסולי קרבן לדין שחט בחוץ דפטור, וע"כ צריך לאוקמי מתני' גם למ"ד דגם לגבוה אינו אוסר בשל חבירו, ובפרט להני אמוראי דסברי דעשה בה מעשה נאסרין אף להדיוט שהם אמוראי קמאי רב הונא ור' יוחנן בחולין דף מ' ולדידהו מוכח מברייתא דע"ז דבשל חבירו מותר גם לגבוה, כיון דע"כ הברייתא דבשלו אסור מיירי בלא עשה בה מעשה, ולכן ע"כ מוקי מתני' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי, אבל להלכה פסק שפיר הרמב"ם כדאיתא בתוספתא דלגבוה אסור נעבד אפי' בשל חבירו ואפי' בשל הקדש וכדאיתא בירושלמי טעמא דכיון דאסור בע"ח לגבוה, ה"נ אסור של חבירו, וכמו שבארתי דזה תליא בדין נעבד במחובר דקיי"ל כרבא דאסור לגבוה.
ובטעמא דחלוק דין מוקצה מדין נעבד בשל חבירו יש לומר כמו שכתבתי למעלה לדברי הלח"מ דאף דאנו מדמין לדין בע"ח ולדין מחובר דאינן נאסרין להדיוט ומ"מ נאסרין לגבוה זהו דוקא בנעבד דעכ"פ עבד אותו ועובדו בסייף אבל מוקצה דאינה אלא הכנה והזמנה אין לו רשות כלל על של חבירו לעשותו מוקצה, וממוקצה בע"ח דמותר להדיוט ואסור לגבוה אין ללמוד דהא עיקר מוקצה אינו אסור להדיוט אפי' מידי דלאו בע"ח וגם ליכא חידוש במה דבע"ח נאסרין, כיון דבאמת לשיטת הרמב"ם אינן נאסרין בלא מעשה, וא"כ מוקצה שפיר קם אדינא דבשל חבירו אינו נאסר דמסתבר בזה טעמא דאין לו רשות להקצות את של חבירו.
והנה כל זה כתבנו לפימש"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' עכו"ם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה, אכן הכ"מ שם הקשה מה' שחיטה הל' כ"א דכתב דדוקא ישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו שאינו מכוין אלא לצערו והוא מדאמר ר"נ ור"ע ור"י בחולין דף מ"א דאפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמכוין, ומוכח דאף דהרמב"ם סובר אין אדם אוסר דש"ש מ"מ ע"י מעשה הי' אוסר וכרב הונא, ולכן כתב הטעם שאינו מכוין אלא לצערו, ולפי"ז כתב שם הכ"מ בהל' עכו"ם דמה שכתב הרמב"ם בסתם שאין אדם אוסר דש"ש כונתו ג"כ בישראל ומשום שאינו מכוין אלא לצערו, וסמך על מה שכתב בהל' שחיטה, ולפי"ז אינו מיושב לגמרי מה שכתבנו דלהרמב"ם להלכה מה דתניא הנעבד בשלו אסור בשל חבירו מותר דמיירי להדיוט ובבע"ח מיירי בעשה בה מעשה דאז נאסר גם בע"ח בשלו, ובשל חבירו אינו אסור אפי' ע"י מעשה, אבל לפי דברי הכ"מ בהל' עכו"ם נצטרך לומר דהברייתא מיירי דוקא בשל ישראל ונאמר דמה דאמרינן לצעורי קא מכוין אינו אלא לאסור להדיוט אבל שלא לאסור לגבוה לא מצינו דמהני סברא דלצעורי דכיון דאינו נאסר בהנאה אין כאן לצעורי, אלא דמ"מ הוא דוחק לומר דהברייתא מיירי דוקא בשל ישראל, ואף דלשון בשל חבירו אפשר דמשמע בישראל מ"מ אינו מיושב, דהו"ל לפרש דבשל עכו"ם אסור.
אלא דבאמת עיקר דברי הכ"מ בהל' עכו"ם אינם מיושבים לומר דהרמב"ם סמך על מה שיכתוב בהל' שחיטה ואין כן דרך הרמב"ם לכן נראה דמה דפסק בהל' עכו"ם דלא כרב הונא דאמר אדם אוסר דש"ש ע"י מעשה זהו משום דפסק כרב פפא דאמר שם אי לאו דאמר רב הונא סימן אחד לא הוי חטאת תיובתיה מאי מעשה מעשה רבה, ודברי רב פפא הם לומר דעל ר' יוחנן דאמר עשה בה מעשה אסרה לא קשיא מהברייתא דחטאת העוף, דאף דר"פ בעצמו תירץ כגון שהי' חצי קנה פגום אפשר דדוחק לאוקמא כן, ולכן סובר הרמב"ם דלהלכה במעשה רבה דהיינו בשחיטת ב' סימנים קיי"ל כר' יוחנן דאוסר דש"ש, אבל במעשה זוטא כמו בסימן אחד אינו אוסר, ולפי"ז מיושבים דברי הרמב"ם דבפ"ח מהל' עכו"ם מיירי הרמב"ם במעשה זוטא שכתב שם וז"ל בד"א שאין הבהמה נאסרת בשלא עשה בה מעשה לשם עכו"ם, אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסרה כיצד כגון ששחט בה סימן לעכו"ם עשאה חליפין לעכו"ם אסרה וכו' בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דש"ש עכ"ל, א"כ נוכל לומר דכונתו על מה שכתב מקודם ששחט בה סימן לעכו"ם וכן עשאה חליפין לעכו"ם דשניהם הם מעשה זוטא, אבל בפ"ב מהל' שחיטה לא הזכיר סימן אחד, וכתב בסתם מדין שחט לעכו"ם דאם הוא אינו שלו אינו נאסר, וע"ז שפיר הוצרך לומר בטעמא משום דישראל אינו מכוין אלא לצערו דסתם שחיטה הוא שחיטה גמורה דשפיר אוסר אי לאו טעמא דלצעורי קא מכוין.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה