אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ד
מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשו בהן הכומרים מעשה כגון שיגזזו אותה או יעבדו בה לשם ע"ז אבל בדברים אינו נעשה מוקצה שאין הקדש לע"ז.
השגת הראב"ד משום מוקצה א"א יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגוזו או עד שיעבד בו כלום דמשעה שיגוזו אותו כבר בטלה הקצאתו וחללוהו ולעולם בהקצאתו לא בעינן מעשה הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז.
כתב הלח"מ בפ' כל הצלמים איתא ברייתא כדברי רבינו וא"כ יש לתמוה על הר"א ז"ל בהשגות שכתב הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז לא בעינן מעשה, וכתב על זה דגם הראב"ד מודה דבעי מעשה קצת שיניע גופו ויאמר זה לע"ז ומשיג על הרמב"ם שכתב דבעי שיעשה מעשה גמור כגון שיגזוז אותו, אבל בדברי הראב"ד לא משמע כדברי הלח"מ דהא כתב לא בעינן מעשה ומשמע דלא צריך כלום ובאמירה לחוד נעשה מוקצה.
אלא דבאמת עיקר הוכחת הלח"מ כדעת הרמב"ם אינה ברורה ואדרבה משמע יותר כדעת הראב"ד דהברייתא שהביא הלח"מ היא בע"ז דף מ"ד דאמר התם וכי אמר נעשה מרחץ לאפרודיטי מאי הוי והתניא האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז, והנה עיקר הברייתא היא בתוספתא בע"ז פ"ו והכי איתא התם מוקצה שלו אסור ושל חבירו מותר לפני הקדישו אסור לאחר הקדישו מותר, מאימתי נקרא מוקצה משנעשה בו מעשה, איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין בשגגה בין במזיד, איזהו מוקצה מוקצה לע"ז אבל אמר שור זה לע"ז (ובתמורה פ"ד איתא גם בית זה) לא אמר כלום לפי שאין הקדש לע"ז, והנה לדעת הרמב"ם צריך לפרש דמה דמסיים אבל אמר שור זה לע"ז היינו לומר דבדבור לא נעשה מוקצה אלא דוקא משנעשה בו מעשה, וא"כ קשה למה כפלה התוספתא ותני זה בשתי בבות וגם הפסיקה בבבא דנעבד והו"ל למיתני אחר משנעשה בו מעשה אבל אמר שור זה וכו', וע"כ דהפי' הוא באופן אחר דכאן אשמעינן חלוק אחר בין מוקצה לע"ז ממש וכמש"כ הראב"ד שהקצה את גופו להיות ע"ז ובין מוקצה לתקרובות ע"ז, וכמש"כ רש"י בגמ' בדף מ"ד וז"ל שאין הקדש לע"ז עד שיקריב לפניו בתקרובות, ויש קצור לשון בתוספתא ואולי באמת צ"ל מוקצה להיות ע"ז, ואפשר דלשון מוקצה סתם משמע כן שהוא דבר תמידי ולא הכנה למעשה, וכדאשכחן הדיר והסהר והמוקצה, אכן במה דאמר ברישא מאימתי נקרא מוקצה משנעשה בו מעשה צריך לגרוס לפי גירסת הראב"ד עד אימתי נקרא מוקצה עד שיעשו בו מעשה.
עכ"פ לפי"מ שבארנו אין שום סתירה מד' הגמ' דע"ז לדעת הראב"ד דשם קיימא לדין תקרובות, והראב"ד כתב להדיא בדין מוקצה לע"ז ממש שמקצה את גופו להיות ע"ז וסובר הראב"ד דלתקרובות ליכא דין מוקצה כלל, וכן מוכח בלשון רש"י בע"ז דף מ"ד שהבאתי שכתב עד שיקריב לפניו בתקרובות, ומוכח דאינו מועיל מעשה אחר של הכנה אלא עיקר התקרובות, ויש להוסיף דמה דאין מוקצה נאסר אלא משיעשו בו הכומרים מעשה הא לא הוזכר בזה מעשה מצד הבעלים אלא כיון שהקצו הבעלים ובאו הכומרים ועשו בה מעשה נאסר, וא"כ במה דתניא שאם אמר שור זה לעכו"ם לא אמר כלום היינו דבזה לא מהני גם מעשה הכומרים דכיון דדבורו לא מהני כלום ודאי דלא מהני מעשה הכומרים בעצמם.
-מלואים והשמטות-
בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' ד' במה שבארתי דעת הראב"ד דלא כהלח"מ אלא דמחלק בין מוקצה לתקרובות, ובין מוקצה שיהי' בעצמו ע"ז, והבאתי ע"ז ד' רש"י בע"ז דף מ"ד העירני בזה ידידי הגר"י אריאלי שליט"א דשיטת רש"י ודאי אינו כן, דהא כתב בכמה דוכתי (ביבמות פ"ג ובב"ק מ' ובע"ז כ"ב ובנדה מ') דמוקצה הוא שהקצהו לתקרובות, וכן פירשו הרשב"ם והרגמ"ה והרמב"ן בב"ב דף קכ"ט והתוס' חולקים שם, ושיטתם כשיטת הרמב"ם ועכ"פ ד' רש"י בע"ז הוא ליאסר להדיוט, ואח"כ מצא שכן כתבו בתוס' הרא"ש בש"מ בב"ב דף קכ"ט, עוד ציין לשתי לשונות שברש"י תמורה כ"ט ע"ש, והנה אמנם דבריו ודאי נכונים בד' רש"י בע"ז שלא הוזכר שם אלא בית זה לע"ג כוס זה לע"ג דיש לומר דהוא להדיוט, ואף דבבית ודאי לא שייך להתקרובות יש לומר דהוא לבסיס או לנוי, אבל בתוספתא דע"ז ודתמורה דאיתא שם שור זה לע"ג וע"ז תניא שאין הקדש לע"ז, וע"כ דגם לגבוה אינו נאסר בדבור וזהו כדעת הרמב"ם, וכן היא דעת הראב"ד אלא שמפרש מוקצה דתמורה היינו שהקצה את גופו להיות ע"ז, עוד כתב לחלק בין דבור כמו הקדש ובין הקצאה ויחוד וכמש"כ רש"י שהקצהו ויחדהו, וכן בלשון הרגמ"ה שאמר להקריבה, וגם זה נכון לבאר לדעת רש"י ושאר ראשונים ד' התוספתא אבל בדעת הראב"ד שכתב הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז מוכח כמש"כ. [עד כאן].
ובדעת הרמב"ם צ"ל דסובר דהתוספתא אשמעינן רק זה דדבור לחוד לא מהני עד שיעשו הכומרים בה מעשה, אבל עיקר דין מוקצה אינו מחלק, ואפשר דסובר דגם מוקצה בתקרובת נמי הוי מוקצה, ומה דקשה דלמה חלקה התוספתא בשתי בבות אפשר דגורס באופן אחר ויש להוכיח כן בשיטת הרמב"ם ממה שכתב בהל' עכו"ם בפ"ח הל' א' וז"ל, כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד ה"ז מותר בהנאה, לפיכך העכו"ם העובדים את ההרים וכו' ואין צריך לומר הבהמה שהוקצת לעכו"ם שהיא מותרת באכילה בין שהוקצוה לעובדה בין שהוקצוה להקריבה הרי זו מותרת, ומדכתב שהיא מותרת להדיוט מוכח דעכ"פ יש לה דין מוקצה ונאסרת ליקרב גם בהוקצוה להקריבה.
אלא דדברי הרמב"ם שם קשה טובא דמוכח מדבריו דדוקא בשביל שהבהמה הוא בע"ח ואין בה תפיסת ידי אדם, אבל אם הוקצה בשר להקריבה לעכו"ם הבשר נאסר וקשה דהא כתב בפ"ז הל' ט"ו בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לעכו"ם לא נאסרו בהנאה אעפ"י שהכניסום לבית עכו"ם עד שיקריבום לפני', והוא ממתני' דע"ז דף כ"ט וא"כ ליכא מוקצה על תקרובת ליאסר להדיוט אפי' אם נימא דלקרבן אסור מוקצה לתקרובת, ואף דיש לומר דמה שכתב שהכינום זהו קודם שעשו בזה הכומרים מעשה כדין מוקצה, מ"מ אינו מיושב דמלשון עד שיקריבום לפני' משמע דאין דרך אחרת שיאסר הבשר אלא בהקרבה לפני ע"ז ולא במעשה של הכומרים בהכנה. אמנם חביבי הרב הנעלה מ' דוד פינקל העירני דבפ"ז הל' ט"ו כתב הרמב"ם לא נאסרו בהנאה דמשמע דבאכילה נאסרו וא"כ מיושב מה שכתב דבהמה שהוקצוה להקריבה הרי זה מותרת דהיא מותרת אפי' באכילה אלא דבאמת אין טעם למה יהי' אסור באכילה במידי דלא בע"ח שהקצום לתקרובות כיון דאין הקדש לעכו"ם, וגם בזה העירני עפ"מ שכתבתי מכבר בד' הרמב"ם הל' כלאים פ"ה הל' ט"ו שכתב ה"ז מותר בהנאה והשיג הראב"ד וכתב אפי' באכילה וכתבתי דהרמב"ם סובר דבאכילה אסור מכל שתיעבתי לך ה"ז בבל תאכל בחולין דף קט"ו וע"ש בתוס' דגם גוף הדבר נאסר לא רק היוצא, ועפ"ז אפשר לומר כן גם כאן, אכן שבתי וראיתי דגם שם א"א לומר כן דהא כתב הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ דקרא דלא תאכל כל תועבה הוא רק בפסוה"מ והאריך בזה בבית הלוי ח"א סימן ל' וצ"ע.