אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ג
אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע עד שיהי' האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד בין ישראל בין עכו"ם בין עבד הואיל ורבעה אדם נפסלה, ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה אינה נפסלת עד שתהי' האשה הנרבעת בת שלש שנים ויום אחד או יהא האיש הנרבע בן תשע שנים ויום אחד.
השגת הראב"ד או יהיה האיש הנרבע בן ט' שנים ויום אחד, א"א זה המחבר דימה איסור מזבח לאיסור סקילה ואולי אין מדמין כן שהרי נרבע על פי הבעלים או על פי עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח הואיל ונעבדה בו עבירה מפני שהוא מאוס, ואם הבהמה נרבעה ודאי בעינן שיהא הרובע בן ט' שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה ומתני' היא במס' נדה, אבל כשהבהמה רובעת שנהנית מן העבירה נפסלת מכ"מ.
הכ"מ כתב על דברי הראב"ד דשאני התם שהביאה היתה ביאה ואע"פ שלא נודע הדבר בשני עדים, אבל כשנרבע פחות מכשעור אין כאן ביאה כלל והו"ל כמעשה חידודין ולא מתפסלא מע"ג המזבח, ומה שלא הזכירו בפ' יוצא דופן כשהבהמה רובע לפחות משלש שנים משום דהוא מילתא דלא שכיחא כלל עד כאן תורף ד' הכ"מ ודבריו פשוטים עד שהוא תימה על הראב"ד דלא חילק כן, והנה מדבריו מוכח דמפרש דברי הראב"ד דחולק גם אם האשה הנרבעת פחותה מבת ג' וכן מוכח מדברי הלח"מ שמפרש כן, אבל באמת לא משמע כך מד' הראב"ד מדציין השגתו על בן ט' שנים ולא על בת ג' שנים שכתב הרמב"ם קודם, ומוכח דבפחות מבת ג' שנים ויום אחד גם הראב"ד מודה דלא הוי ביאה כלל, ועיקר השגתו של הראב"ד הוא כשרבעה הבהמה לפחות מבן ט' ויום אחד וסובר דגדר בן ט' הוא רק לענין שתהי' ביאתו ביאה, אבל לענין שיהי' נרבע שתופסל הבהמה שרבעו אין חילוק בין בן ט' לפחות מבן ט'.
אכן יש לבאר ביותר עיקר מקור ד' הרמב"ם והשגתו של הראב"ד דהכ"מ לא הביא כלל מקור לד' הרמב"ם, אכן באמת הוא גמ' מפורשת בסנהדרין דף נ"ד דפליגי רב ושמואל בהא דתניא בברייתא זכור לא עשו בו קטן כגדול דרב אמר דהיינו דלא עשו ביאת פחות מבן ט' כבן ט' והיינו אם בא על פחות מבן ט' פטור, ושמואל אמר לא עשו ביאת פחות מבן ג' כבן ג' ואמר בגמ' במאי קמיפלגי רב סבר כל דאיתא בשוכב איתא בנשכב וכל דליתא בשוכב ליתא בנשכב, ושמואל סבר משכבי אשה כתיב, ושם קיי"ל כרב כמו שפסק הרמב"ם פ"א מהל' איסו"ב הל' ד', ולכן זהו מקור ד' הרמב"ם דלגבי נשכב נמי אמרינן דאם הוא פחות מבן ט' אין ביאת הבא עליו ביאה, ולכן גם הבהמה אינה נפסלת, והראב"ד שפיר השיגו דהא גם לענין חיוב מיתה בזכר סבר שמואל דמשכבי אשה כתיב וכיון דאשה ראויה להיות נשכבת אם היא בת ג' ה"נ זכר ראוי להיות נשכב אם הוא בן ג', אלא דרב סבר דכל דליתא בשוכב ליתא בנשכב, וסובר הראב"ד דזה אינו אלא לדין חיוב מיתה אבל מה שייך זה לומר דאין ביאת הבהמה הרובעו ביאה שלא תהא נפסלת מע"ג המזבח, ולזה הוכיח מדין נרבע ע"פ ע"א ואין כונתו לדמות ממש לשם אלא לומר דכיון דדין פסול הבהמה למזבח לא תליא בדין מיתה, א"כ מנ"ל ללמוד מדין זכור דביאה על פחות מבן ט' לא הוי ביאה כלל אפי' מלפסול למזבח.
ובדעת הרמב"ם צריך לומר דסובר דמה דאמר רב דכל דליתא בשוכב ליתא בנשכב אינו דוקא שלא לחייב מיתה אלא דכל דליתא בשוכב ולא חשיב ביאה לגבי שוכב ליתא בנשכב ולא חשיב ביאה גם לגבי נשכב ולא רק דפטור אלא דלא הוי ביאה כלל, וממילא ה"נ גם לפסול בהמה מע"ג המזבח.