אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה י

הלכה ד

המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים, לפי שאין קדושה חלה על גופן והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן, אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר ה"ז כמקדיש בעל מום עובר, וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו, וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שבארנו.
השגת הראב"ד, כל קרבן שירצה, א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר ויעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי, ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל, וא"כ בעל מום נמי כה"ג הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות.
הכ"מ כתב דמה שכתב הרמב"ם ואינם כבעל מום לא לענין קדישי ולא קדישי, אלא לענין מש"כ ה"ז כמקדיש עצים ואבנים קאי כלומר ואינו חייב מלקות, דחלוק מבע"מ שיש במינו קרבן והן דברי רב פפא בגמ' עכ"ד הכ"מ, ודבריו תמוהים דלזה לא צריך טעמא דאין במינו קרבן דהא כבר כתב בהל' ז' שאינו לוקה על כל הפסולין האלו שלא נתפרשה אזהרתן ור"פ אמר טעם זה שאין במינן קרבן על החילוק בין אלו לבע"מ לדין תמורה וכבר הקשה זה הלח"מ, עוד קשה יותר שאם זהו כונת הרמב"ם דאינו לוקה עליהן וחלוק מבע"מ א"כ מה שסיים אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר ה"ז כמקדיש בע"מ עובר, היינו דלוקה עליהן, והא כבר כתב בהל' ז' על כל הפסולים האלו דאינו לוקה עליהן, ומה שכתב הלח"מ בעצמו ליישב דגם כונת הרמב"ם כאן הוא לדין תמורה ג"כ אינו מיושב כלל דהא זה כתב במקומו בדין תמורה וכתב שם הטעם לפי שאין במינו קרבן.
והנה אדמו"ר בספרו בהלכה זו אנהירינהו לעיינין בסברתו העמוקה במה דחלוקים הני פסולים מבע"מ, דבהא דאין קדושה חלה על בע"מ יש לומר שני טעמים א' משום שאינו ראוי למזבח, ב' דכיון דכל קדשי הגוף נפדין ע"י מום, וא"כ נמצא דכשמקדישו הוי דבר שיש לו פדיה, ולכן לא מיקרי קדושת הגוף דיסוד קדושת הגוף הוא דבר שאין לו פדיה, ובזה הוכיח כאופן ב' ולא כאופן א' דהא בע"מ עובר חיילא קדושה עלי', כמבואר בבכורות דף י"ד במתני' ואם הטעם דלא חיילא קדושה על בע"מ משום שאינו ראוי לקרבן א"כ מ"ש מום עובר, ואין לומר משום דהוא ראוי לאחר שיעבור מומו דזה א"א דא"כ הוי דשלב"ל כיון דעכשיו אינו ראוי וע"כ כאופן ב' דכיון דראוי לפדיון לא הוי קדושת הגוף, ולפי"ז בהני פסולים שחשב כאן הרמב"ם דאם הי' חל עליהם קדושת הגוף אין בהם דין פדיה דהא אין פדיה אלא ע"י מום, ע"כ דמה דאינו חל קדושה עליהם הוא משום עיקר דינם דאינם ראויים כלל לקרבן, וזהו שכתב הרמב"ם ואינן כבע"מ לפי שאין במינן קרבן, ובזה ביאר מה שכתב הרמב"ם אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' ה"ז כמקדיש בע"מ עובר, ולכאורה מה ענין הנך פסולים למום עובר אלא דעיקר הכונה דבע"מ עובר אין לו דין פדיה ולכן יש בו קדושת הגוף, ולכן גם רובע ונרבע וכו' דומין בזה לבע"מ עובר וחיילא בהו קדושת הגוף, עוד כתב בזה דאפי' אם נימא דעל בע"מ נמי אינו חל קדושה מצד עיקר פסולו ומה דחל על בע"מ עובר הוא משום שיעבור פסולו, מ"מ יש חילוק בין בע"מ לטריפה דהא בע"מ אם הקדישו ונעשה בע"מ לא פקע קדושתו וממירין בו, ובטריפה אפי' נטרף לאחר שהקדישו אין ממירין בו, וע"כ דטריפה וכן הנך אין החסרון משום חלות הקדושה לבד דהא גם נפקע קדושתן אח"כ וזהו משום שאין במינן קרבן ואי לאו חילוק זה היו דומין לרובע ונרבע דבבע"מ קבוע ע"כ יש דין מסויים דלא חיילא עליה קדושה ולכן זהו שכתב דאינן כבע"מ דדין מניעת חלות הקדושה שבבע"מ ליכא גבייהו אלא משום דלא שייכי לקרבן כלל ואפי' הקדיש ונעשה טריפה ג"כ נפקע קדושתו, וזהו משום שאין במינן קרבן.
והנה אף שדברי אדמו"ר בעיקרם מאירין עינים מ"מ דברי הרמב"ם עוד אינם מיושבים, וקשה לומר דמה שכתב ואינם כבעל מום, אין נ"מ בזה כלל להלכה ורק שהם משום טעמים שונים, בין לאופן א' דבע"מ אינו קדוש קדושת הגוף משום שיש לו פדיון משא"כ בהני פסולין בין לאופן ב' דעיקר החילוק הוא דבבע"מ הוא רק משום חסרון קדושת הגוף משא"כ בהני פסולין דלא שייך בהו גדר קרבן ואפי' נתקדשו קודם שנפסלו ומשום זה חלוקים מרובע ונרבע, דעכ"פ אין בזה חילוק כלל להלכה לדין הקדש רק לדין תמורה, ואינו במשמע שהרמב"ם יכתוב ואינו כבע"מ, במה שאין נ"מ כאן להלכה בין אלו לבע"מ רק דחלוקין בהסבר מניעת חלות הקדושה, ועוד דמה זה שכתב והרי הן חולין לכל דבר, דבודאי כונתו להשמיענו כאן חדוש בעיקר דינם של הפסולין הללו.
ונראה דהרמב"ם השמיענו באמת חדוש גדול להלכה דיש נ"מ ממקדיש בע"מ קבוע למקדיש הני פסולין, דבע"מ קבוע הא תנן בבכורות דף י"ד דאסורין בגיזה ועבודה קודם שנפדו וכאן כיון שכתב שהן כחולין לכל דבר ע"כ דאין בהן איסור דאם יש איסור בגיזה ועבודה לא שייך לומר שהן כחולין לכל דבר, ומה שכתב וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה היינו דדמיהן שייכים למזבח אבל בהם עצמן אין קדושה כלל, אלא דצריך לבאר דבאמת מנין להרמב"ם לחדש זה כיון דבמתני' דתמורה דף י"ז דתנן לא קדושין ולא מקדישין אמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה, ומנלן ללמוד מהך מתני' דהן כחולין לכל דבר, דהא מה דבע"מ קבוע אסור בגיזה ובעבודה הוא משום דמיחלפא קדושת דמים למזבח בקדושת הגוף למזבח, או משום דגם קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, כדאיתא בבכורות דף י"ד על הך מתני' דקדם מום קבוע להקדשן אסורין בגיזה ועבודה, וא"כ מנ"ל דגם הני פסולין לא אסירי בגיזה ועבודה כיון דיש בהם קדושה לדמיהן.
ונראה דהנה איתא שם בתמורה דף י"ז אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ופריך מכלל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומסיק אלא אימא עושה קדושה למיתה, ור' אושעיא אמר אינה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, ופריך ממתני' דתנן ר"א אומר הכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ואמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה, ותניא אמר רבי וכי מאחר שאין קדושין מהיכן מקדישין אלא אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה הא היתה טריפה מעיקרא לא נחתה ליה קדושת הגוף, ומשני אמר לך שמואל דילמא הך תנא סבר כל היכי דלא חזיא לגופה לא נחתה ליה קדושת הגוף, עכ"ד הגמ', וצריך להבין מאי קסבר שמואל כיון דקיי"ל דבמקדיש בע"מ מעיקרא לא צריך העמדה והערכה, וגם אם מת נפדה אחר מיתתו, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א הל' י"א וכיון דמהך מתני' מוכח דבע"מ קבוע יש בו יותר קדושה מטריפה דהא בע"מ קבוע נעשה תמורה וטריפה אינו נעשה תמורה, וכדאמר טעמא בסוגיא משום שאין במינו קרבן וא"כ איך אמר שמואל להיפוך דאף דבע"מ קבוע נפדה לאחר מיתה משום דלא חלה קדושה על גופו וטריפה אינו נפדה לאחר מיתה, ואין לומר דשמואל באמת לא סבר כר"א דמתני' וכדמסיק בסוף הסוגיא שם דמ"מ קשה למה פריך בגמ' מברייתא דרבי, דהא היתה טריפה מעיקרא לא נחתא ליה קדושת הגוף ולא פריך מעיקר דינא דר"א דבע"מ יותר שייך לקדושה מטריפה דהא נתקדש בתמורה משא"כ טריפה.
והי' אפשר לומר דשמואל סבר כתנא דבי לוי בתמורה דף ל"ג דבעל מום מעיקרו נמי בעי העמדה והערכה ואם מת יקבר, ואף דקשה לפי"ז דעכ"פ מנלן לגמ' למיפרך על הא דאמר שמואל המקדיש את הטריפה צריך מום קבוע לפדות עליו, ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, שמא סבר שמואל להלכה דלא כתנא דבי לוי ובבע"מ קבוע ליכא העמדה והערכה וגם נפדה אחר מיתה והכי נמי טרפה כן, דיש לומר דלהגמ' פשיטא דכיון דאמר המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, מזה גופא מוכח דחל עלי' קדושת הגוף כיון דצריכה מום קבוע א"כ הוי כמו קדם הקדשן למומן, ולכן פריך שפיר ש"מ פודין הקדשים להאכילן לכלבים, אלא דמ"מ לא ניחא דעכ"פ ר' אושעיא דקיי"ל כותי' דודאי הוא כהלכה למה ליה למימר אינה אלא כמקדיש עצים ואבנים, דהא סגי לומר דהוי כמקדיש בע"מ דג"כ קיי"ל דנפדה לאחר מיתה.
לכן נראה דע"פ דברי אדמו"ר מבוארת הסוגיא היטב עפ"מ שכתב באופן א' דהחלוק בין בע"מ להני פסולין דבע"מ מה דאינו קדוש קדושת הגוף הוא משום שראוי כבר עכשיו לפדיון ומה שראוי לפדיון לא חל ביה קדושת הגוף, ומה דאינו חל קדושת הגוף בהני פסולין הוא משום עיקר פסולן ומשום שאין במינן קרבן, לכן אפשר לומר לפי ההו"א דגמ' דאי לאו הא דרבי אפשר דשמואל כר"א והוא דאף דלענין תמורה מחלק ר"א בין הני פסולין לבע"מ זהו משום דעיקר דין תמורה הוא להמיר על הקרבן, וכדחזינן דעל קדושת דמים כמו בע"מ מעיקרו לא הוי תמורה, ולכן מסברא הי' צריך לומר דגם מה שנעשה תמורה צריך ג"כ שיהי' אפשר לחול ביה גדר קדושת קרבן, אלא שריבתה תורה מקרא דטוב ברע או רע בטוב דתמורה חלה גם על בעלי מומין והיינו על הקרבן אם הי' תמים מעיקרו ונעשה בע"מ ועל התמורה אפי' להמיר על בע"מ מעיקרו, ולכן אמרינן דדוקא בבע"מ ריבתה תורה משום שיש במינו קרבן, אבל מה שאין במינו קרבן לא חל עליו תמורה, אבל כל זה בדין תמורה דצריך שיהי' בו גדר קדושת קרבן, אבל בדין הקדש שמצינו דבע"מ מעיקרו לא חל עליו קדושת הגוף כלל ואפי' מת יפדה זהו משום גדר פדיון שבו דכיון דראוי תיכף לפדיון א"א לחול עליו קדושת הגוף, אבל טריפה דאינו ראוי לפדיון מצד דין טריפה שבו לכן אף דאין בו גדר קרבן מ"מ אפשר לחול עליו קדושת הגוף לענין זה שאם מת יקבר משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ומבואר עכשיו מה דמתרץ בגמ' מימרא דשמואל דאמר מעיקרא המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו וכדפריך וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מתרץ אלא אימא עושה קדושה למיתה, ולפי"ז מבואר שמיישב הגמ' מימרא דשמואל כמו דאמר דצריכה מום קבוע לפדות עליו והיינו דבלא מום אינה יוצאה בפדיון והיינו דחל עליו קדושת הגוף להצריך מום וממילא ודאי לא מהני בה מום דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, וממילא קדוש למיתה.
ומבואר לפי"ז מה דאמר ר' אושעיא ה"ז כמקדיש עצים ואבנים ולא אמר ה"ז כמקדיש בע"מ דג"כ נפדה אחר מיתה, משום דבזה גם ר' אושעיא מודה דאם הי' בטריפה קצת גדר קדושת הגוף לא הוי מהני ביה פדיון בלא מום דלא מצינו פדיון אלא ע"י מום וטריפה לא הוי מום דהא כשר באדם, וממילא אי הוי חל עליו קדושת הגוף לא הוי מהני אח"כ גם מום דהא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, ומה דבבע"מ פודין לאחר מיתה הוא בשביל דאינו קדוש קדושת הגוף משום גדר פדיון שבו וכנ"ל לכן אמר דהוא כמקדיש עצים ואבנים דאין בו גדר קדושה כלל.
ועכשיו מבואר שיטת הרמב"ם דכיון דלא חלה בטריפה ואינך שום קדושה כלל וה"ז כמקדיש עצים ואבנים לא שייך ביה איסור גיזה ועבודה, ומדויק לשון הרמב"ם בפ"א הל' י"א גבי מקדיש מום קבוע שכתב ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה מפני שהיתה בעלת מום קבוע, דקדק לכתוב קדושה גמורה משום דמקצת קדושה יש בה דהא אסורה בגיזה ועבודה, ואף דהוא מדרבנן מ"מ עכ"פ מדרבנן יש בה מקצת קדושה, אבל על עצים ואבנים שהקדישן למזבח ליכא קדושה כלל דהא לא שייך בהו איסור גיזה ועבודה ואינם קדושים אלא לדמיהם, ולכן אינו דומה טריפה לבע"מ גם לגבי גיזה ועבודה, דבע"מ כיון שיש במינו קרבן ותמורה חלה עליו מוכח שאפשר להתפיס בו קדושה, ורק דכיון דיש בו דין פדיון לא הוי קדושת הגוף אבל עכ"פ שייך ביה איסור גיזה ועבודה דיש בו מקצת קדושה, וכמש"כ הרמב"ם שלא חלה קדושה גמורה על גופה, אבל טריפה הוי כעצים ואבנים דלא שייך בהו קדושת הגוף כלל לר' אושעיא דקיי"ל כוותיה, ולכן אפי' לטעמא דבע"מ אסור בגיזה ועבודה משום דקדושת דמים מיחלפא בקדושת הגוף זהו דוקא בבע"מ דשייך ביה גדר קדושה בגופו ואסרו רבנן בגיזה ועבודה כמו בקדושת הגוף, אבל טריפה דהוי כעצים ואבנים לא שייך ביה כלל גדר קדושה, ולטעמא דאמר בגמ' דדמי לקדשי בה"ב דאסורים מדרבנן בגיזה, נמי מיושב דקדשי בדה"ב בבע"ח כמו חמור כיון דיש בו דין העמדה והערכה ואם מת יקבר שייך מקצת קדושה בגופן לאסור בגיזה ועבודה אבל מקדיש טריפה ליכא ביה קדושה כלל דהא הוי כעצים ואבנים, ואף דודאי גם הגיזה צריך לשום ולמכור והדמים יהא למזבח אבל עיקר איסור גיזה ועבודה ליכא במקדיש טריפה כמו דלא שייך איסור זה במקדיש עצים ואבנים, ואף דעבודה ודאי שייך לאסור מגדר הנאה מדמי קדשים דהא בקדושת דמים למזבח איכא מעילה, מ"מ אין האיסור מצד העבודה אלא מצד ההנאה מהדמים, ובעיקר באיסור גיזה שאינו מטעם הנאה אלא משום מעשה הגיזה עצמה אין איסור בכל אלו ועיין תוס' מעילה דף י"ב ע"ב ד"ה חלב, ומבוארים ד' הרמב"ם שכתב כאן הרי הן כחולין לכל דבר.
והנה כל זה כתבתי ע"פ דרכו של אדמו"ר באופן דטריפה לא שייך בו גדר פדיון משום דאינו מום, אכן בפ' ב' הל' י' י"א בארתי בדעת הרמב"ם דמעיקר הדין הי' שייך גם בטריפה פדיון דהוי כמו מום רק מה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מונע מטריפה דין פדיון, ומ"מ אין זה סותר לדברינו כאן דאף לפי"ז אפשר לבאר כדרכו של אדמו"ר דבע"מ מה דלא חל עליו קדושת הגוף הוא משום דעומד לפדיון וטריפה כיון דעכ"פ א"א לפדותו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לכן אם הי' שייך בו קדושת הגוף מצד עצמו לא הוי דמי לבע"מ, ולכן שמואל דסבר דטריפה לא הוי כעצים ואבנים סבר שפיר דמקדיש את הטריפה קדוש למיתה, ואף דמקדיש בע"מ קבוע פודין אותו אפי' אחר מיתה לדידן דלא קיי"ל כלוי, זהו משום דבשעת ההקדש הי' ראוי לפדיון לכן לא חלה עליו קדושת הגוף, ולפי עיקר יסודו של אדמו"ר, המקדיש בע"מ שהוא טריפה אליבא דשמואל נמי קדוש למיתה, כיון דבשעת ההקדש אין בו דין פדיון ורק לדידן דקיי"ל כר' אושעיא המקדיש טריפה הוי כמקדיש עצים ואבנים דלא חלה בהם קדושה כלל.
אכן מה שכתבתי מקודם דמה דאמר שמואל מעיקרא המקדיש את הטריפה צריך מום קבוע לפדות עליו ומסיק אלא אימא המקדיש את הטריפה קדוש למיתה, ובארתי דאפשר לומר דלא נדחה מה דאמר שמואל מעיקרא אלא דזהו טעמא דמילתא, דכיון דמקדיש טריפה אין בו דין פדיון מצד עצמו וחלה קדושת הגוף להצריך מום לכן ממילא לא מהני בו מום משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וקדוש למיתה, אבל לפי"מ שכתבתי למעלה דטריפה גופה הי' שייך ביה פדיון ומה דאינו נפדה הוא משום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים א"כ ע"כ נדחה מה דאמר מעיקרא צריכה מום קבוע לפדות עליו כיון דעיקר מה דא"א לפדותו הוא משום דאין פודין וכו', ולכן ע"כ דמה דאמר אח"כ אלא אימא וכו' הוא למימר דהכי הוא עיקר מימרא דשמואל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה