אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה ד

הלכה ג

וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אע"פ שאין בהם מום שנאמר שור או כשב או עז עד שיהיה כל מין ומין בפני עצמו לא שיהיה מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו. הנדמה אע"פ שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח כיצד רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל אע"פ שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי.
שנולד אחר שנשחטה אמו, במתני' דבכורות דף נ"ז איזה יתום כל שמתה אמו או שנשחטה אמו ואח"כ ילדה, וכתב הכ"מ ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו, ועיין לקמן בהל' י"א שבארתי לנכון שבדיוק כתב כאן רק שנשחטה ואח"כ ילדה.
כבעל מום קבוע, דברי הרמב"ם צריכים ביאור שכתב אע"פ שיש בו מקצת סימנים ומוכח דגם נדמה גמור שאין בו מקצת סימנים אינו פסול אלא משום בעל מום, וקשה דהא תניא בברייתא בחולין דף ל"ח והוא בספרא פ' אמור או עז פרט לנדמה, והרמב"ם בהל' ד' כתב למעט כלאים מדכתיב שור או כשב או עז עד שיהי' כל מין ומין בפני עצמו, וצירף הרמב"ם גם או עז למעט כלאים, ובברייתא דחולין תניא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, והוא תימה גדולה שלא עמדו ע"ז הנו"כ כלל.
והנה לכאורה יש נ"מ מזה להלכה בעופות דאינו פסול משום בעל מום, אלא דאפשר דאין נדמה בעופות שהעוף שישבה על הביצים בודאי אינו שייך להצריך שהעוף היוצא יהיה דומה לה אלא דאפי' העוף המטלת הביצים, דלכאורה היא כאם הולד ואם מהביצה הזאת יצאה מין אחר כמו שמביצת תרנגולת יצאה אוז שייך לכאורה גדר נדמה, אלא דיש לומר דכיון דעכ"פ אין היכר על הולד הנולד מהביצה שהמטלת הביצה היתה אמו דאין שום קשר למטלת הביצה עם העוף היוצא, ורק האם הדוגרת מטפלת בולדות היוצאים, וכן כתוב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לכן לא שייך גדר נדמה בעופות.
אכן העירוני בזה דבתפארת ישראל למשניות בקונ' חומר בקודש בפ"ב אות ל"ח, מוכח מדבריו דנדמה פסול בעופות ובתפארת יעקב שם פקפק רק בכלאים אם פוסל בעופות, וגם במש"כ דאי נדמה הוא משום מום אינו פוסל בעוף יש לפקפק דהא גם בבני יונה שעבר זמנן כתב בהל' ט' שהן כבעל מום וטעמא משום דמום גדול כזה פוסל גם בעופות וכן י"ל גם בנדמה, אלא דמ"מ אינו מוכרח לדמות זל"ז דהא בטומטום ואנדרוגינוס כתב דפוסל בעופות רק משום שפסול מדרך אחרת ולא מטעם מום וצ"ע בכל זה. ועכ"פ אינו מיושב דלמה לא הביא הרמב"ם עיקר דרשא דנדמה וגם שינה סדר הדרשא דלמד כלאים משור או כשב או עז דלא כמו בברייתא דספרא דלמד כלאים משור או כשב לחוד.
ונראה בדעת הרמב"ם דכיון דתנן בתמורה דף י"ז ר"א אומר הכלאים והטרפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין וכתב זה הרמב"ם להלכה בהל' י' וכיון דלא תנן נדמה מוכח דנדמה אין דינו כמו אלו דלא קדושים כלל ואין דינו אלא כבע"מ קבוע (ועיין מה שכתבתי שם בחילוק שבין אלו לבעל מום קבוע), וכיון דעכ"פ גם נדמה גמור שאין לו מקצת סימנים אינו חלוק לדינא מיש בו מקצת סימנים לגבי קדשים ורק גבי בכור יש חילוק דנדמה גמור אינו קדוש כלל, ויליף מקרא דאך בכור שור שיהא הוא שור ובכורו שור, ויש בו מקצת סימנים קדוש והוי מום קבוע כדאמר ר' יוחנן בבכורות דף ג' ע"ב לענין בכור על מה דתנן במתני' שם דף י"ז ע"ב, וכיון דבקדשים אין חלוק לדינא בין יש בו מקצת סימנים לאין בו מקצת סימנים וא"כ למה לי קרא דאו עז פרט לנדמה, כיון דגם בלאו הך דרשא לא עדיף מיש בו מקצת סימנים דהוי מום קבוע לפדות עליו, ולכן ע"כ צ"ל א' משתי אלה או דהך ברייתא לא סברה כר' יוחנן דהוי מום קבוע, או דהך ברייתא לא סברה כר"א בתמורה דכלאים וטרפה וכו' לא קדושין ולא מקדישין דלא חשיב שם נדמה, והך ברייתא סברה דנדמה דינו כמו כלאים ואינו קדוש כלל, ובודאי לא מסתבר דר' יוחנן פליג אברייתא דספרא, לכן צריך לומר כאופן הב' דהך ברייתא פליגא על ר"א וסברה דנדמה דינו כמו כלאים ולכן צריך מיעוטא דאו עז, וכיון דהרמב"ם פסק כר"א בתמורה על כן השמיט הך דרשא דספרא וכתב דנדמה בכל גווני נתמעט רק מפני שהוא כמו מום קבוע, אפי' אין בו מקצת סימנים, ומשום זה שינה הרמב"ם וכתב במיעוטא דכלאים גם או עז ללמוד למעט כלאים, משום דעיקר כלאים לא משכחת לה אלא מכשב ועז ולא משור וכשב שאין מתעברין זה מזה וכדאיתא בב"ק דף ע"ז ע"ב, וכן כתב כאן הרמב"ם לא שיהי' מעורב מכשב ועז, וברייתא דממעט מאו עז נדמה סברה דמ"מ אפשר למעט משור או כשב וכדאמר שם בגמ' בדף ע"ח ע"ש אבל להלכה דסובר הרמב"ם דלא נתמעט נדמה כתב גם או עז למעט כלאים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה