אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה יא
נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השרפה וכן אם נמצא אחד מאבריה הפנימין חסר אע"פ שאינה טריפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום, אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל, שנאמר תמימים יהיו לכם וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא שם שלש כוליות או שני טחולים פסולה.
הרי זו תצא לבית השרפה, המל"מ ציין לדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' בכורות הל' י' ולדברי התוס' יו"ט פרק י"ב דזבחים והוא למה שהקשה שם התוי"ט במה דסותרין דברי הרמב"ם, דכאן פסק תצא לבית השרפה ומשמע דבכל גווני ובהל' בכורות פסק דאם נמצא טריפה אחר שהופשט העור אז העור ישרף והבשר יקבר והוא ע"פ גירסתנו בזבחים דף ק"ד ורש"י כתב שם דלא גרסינן הכי והוא טעות ולפירש"י בנשחט בעזרה הכל בשרפה כדין כל שפסולו בקודש בשרפה, עוד כתב התוי"ט ותו קשיא הך פסקא גופיה מאי טעמא העור בשרפה כשהבשר בקבורה, והביא מד' התוס' בכורות דף ל"ב שכתבו לגרוס להיפוך בשר בשרפה ועור בקבורה, ובזה"ז הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשרוף כמו הבשר, וד' התוס' ג"כ אינם מובנים דאי בזה"ז א"כ לא נשחט בעזרה והיכן מצינו בזה דין שרפה דהא דין שרפה בקדשים אינו אלא כשנשחט בעזרה, כדתנן בסוף תמורה וכשנשחט בחוץ אף דחייב כרת אבל לענין הקדשים הו"ל כקדשים שמתו דהוא בקבורה, ועיין בקדושין דף נ"ח במה דאמר מה שלי בשלך אסור ועיין מה שכתבו רש"י ותוס' בזה.
וראיתי להמרכה"מ שכתב דבפ"ג מהל' בכורות גבי בכור כיון דטריפה נתמעט מקרבן ואינו צריך פדיון הו"ל חולין וכשנשחט בעזרה הו"ל חולין שנשחטו בעזרה ואף דטרפה ששחטה בעזרה אינו אסור כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה הל' ב' כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה צ"ל דסובר רבינו דמ"מ צריך קבורה מד"ס כשאר חולין בעזרה דלא פלוג, ודבריו תמוהין דהא בד' הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה שהביא בעצמו מבואר להדיא דאינו טעון קבורה דהא כתב אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר וחלב וכיוצא בו וקוברין אותו וכו', אבל הנותר בעזרה וכו' והשוחט ונמצא טריפה וכו' הרי אלו כולן מותרים בהנייה, ומוכח להדיא דאינו טעון קבורה, אכן לא ידעתי מה דחק המרכה"מ בזה, דהא טריפה לא עדיף מבע"מ דבכור בע"מ ג"כ אינו קדוש ליקרב ודינו כחולין ומ"מ כל זמן שלא הותר ע"פ חכם דינו כקדשים ודינו כקדשים שמתו, ועוד דטריפה אפי' ידעינן שהוא טריפה א"א להתירו וכמש"כ רש"י בהך סוגיא בזבחים דף ק"ד בד"ה דאפי' בגבולין בכור בע"מ הנשחט בו במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, וכן כתבו התוס' בבכורות דף ל"ב בד"ה פסק, במה שרצו מקודם להוכיח להלכה דמאכילין בשר בכור לעכו"ם דחו אח"כ זה וכתבו דהיכי דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעכו"ם ולא איתסר מואכלת ולא לכלביך, אבל היכי דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל הילכך בכור שמת או נשחט בלא היתר חכם או הותר ונמצא טרפה טעון קבורה כדמוכח הני סתמא ואפי' ר"ע מודה עכ"ל. אכן עיקר טעמא דעור בשרפה ובשר בקבורה אינו מבואר כלל מה החילוק ביניהם.
והנראה בזה דהך דינא דבכור שנשחט בעזרה ונמצא טרפה אית ביה תרי דיני, דין דאורייתא ודין דרבנן דמדאורייתא א"א להתירו לשחטו בגבולין אפי' אם נודע שהוא טריפה קודם שנשחט מטעם שכתב רש"י דלא התירה תורה אלא לאכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, ולכן הבשר אסור, אבל משום הך טעמא לא היינו אומרים דהעור אסור כיון דמעיקר דינא נתמעט טריפה מדין קרבן, וכפי"מ שבארנו בהל' י' יש בטריפה גם גדר מום שהי' מועיל פדיון, ורק משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא מהני פדיון בשאר קדשים, וא"כ בבכור דלא צריך פדיון היה מותר רק דאסור משום קרא דבשעריך תאכלנו, ולכן לא מצינו טעם לאסור העור דרק על הבשר איכא טעמא דלא הותר אלא לאכילה, אבל על העור הא לא נאמר בשעריך תאכלנו, ולפי"ז הי' מן הדין דאף דהבשר אסור באיסור בכור אבל העור צריך להיות מותר, אלא דמדרבנן כיון דאפי' בע"מ דאיכא היתר לשחטו בגבולין מ"מ צריך היתר חכם, ואם נשחט שלא ע"פ חכם אסור והוא בקבורה כדין קדשים שמתו, אלמא דמדרבנן כל זמן שלא הותר הבכור ע"פ חכם יש לו דין בכור והוא אסור וצריך קבורה הבשר והעור כמו בכור תם שמת ולכן גם טריפה כן הוא, ועכשיו בבכור שנשחט בעזרה ונמצא טריפה אם הי' לו דין בכור תם שנשחט בעזרה בפסול הרי דינו בשרפה כדין כל פסולו בקודש אלא דזה כיון שהוא טריפה אין לו דין פסולו בקודש לומר דהוי כמו שנשחט בקודש דזה אינו אלא בקדשים גמורים כמו חטאת ופסח שנשחטו שלא לשמן או חוץ לזמנן, אבל בכור טריפה כיון דנתמעט מדין קרבן אינו פסולו בקודש, ולכן א"א לומר דהבשר ישרף כיון דאינו פסולו בקודש, ואסור רק מדין בשעריך תאכלנו וטעון קבורה, ולא מהני מה דמדרבנן הוא כבכור תם להתיר אפרו ע"י שריפה אבל העור כיון דמעיקר הדין מדאורייתא הי' מותר העור לגמרי ורק דמדרבנן דיינינן ביה דין בכור תם שלא הותר ע"פ חכם ממילא דיינינן בעור דין בכור תם לגמרי, וכיון שנשחט בעזרה הוי פסולו בקודש לכן ישרף, ומה דבכור שנשחט שלא ע"פ חכם יקבר כולו זהו בגבולין דליכא ביה דין כל שפסולו בקודש בשרפה.
ומבואר שפיר דאין סתירה בדברי הרמב"ם דמה דכתב כאן יוצא לבית השרפה הא מיירי בשאר קדשים דאפי' בע"מ אינו חולין וצריך פדיון ויש בו דין קדשים גמורים לכן גם טריפה אם נשחט בעזרה הבשר בשרפה, ואפי' נולד טריפה דכה"ג בקדם מומן להקדשן אין בו אלא דין קדושת דמים זהו דוקא במום דאפשר לפדותו, אבל טריפה דאין פודין אותו יש לו דין קדושת הגוף ואם נשחט בעזרה הוי פסולו בקודש, ושם בהלכות בכורות כיון דאם הי' בע"מ אינו צריך פדיון לכן גם אם הוא טריפה אף דהוא אסור באכילה משום בשעריך תאכלנו, אבל ליכא בו דין פסולו בקודש ולכן הבשר בקבורה והעור בשרפה וכמש"כ.