אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה יא

הלכה י

מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר שבעלת מום קבוע אם ילדה והיא קודש יפדה הולד ויצא לחולין אע"פ שהוא תמים כדי שלא יהיה טפל חמור מן העיקר, ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין, ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה מפני שהיתה בעלת מום קבוע אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים מפני שהיא צריכה העמדה והערכה כמו שביארנו בערכין, ואם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת ואח"כ תאכל ואם ילדה יקרב ולדה, נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר שנפדית הולד אסור ואינו נפדה, אלא כיצד יעשה סמוך לפדיון אמו מתפיס זה הולד לשם אותו הזבח לפי שאינו יכול להקריבו מכח אמו מפני שהיא קדושה דחויה.
ואם ילדה יקרב ולדה, הכ"מ כתב מקור לזה מבכורות דף ט"ז דאמר שם בולדות בעלי מומין דלפני פדיונן מיפלג פליגי בהו איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעייה והוא מה דפליגי שמואל ובר פדא וכן רבא ור"פ בתמורה דף י"ז ופסק כשמואל ורבא דקדשי ליקרב, והקשה ע"ז הלח"מ והא שם אמרי שמואל ורבא קדשי ליקרב ואליבא דר"א דאמר המפריש נקבה לעולה וילדה זכר יקרב עולה, וא"כ הרמב"ם דפסק כרבנן דירעה למה פסק כאן דיקרב ולדה.
והנה בפ"ד מהל' תמורה הל' ט' במה דפסק הרמב"ם ולד בעלת מום הרי הוא כולד התמימה לכל דבר ויקרב כראוי לו, כתב הכ"מ על זה בפ"ק דף י' פלוגתא דבר פדא ור' יוחנן ופסק כר' יוחנן, ותמה ע"ז הלח"מ דאין זה ענין כלל לההיא פלוגתא דההיא פלוגתא הוי בבהמת חולין בעלת מום מעוברת שהקדיש ולדה דלר' יוחנן קדושה חלה על עוברין, ולבר פדא אין קדושה חלה על עוברין, אבל הא דהכא הוא שהאם קדושה ועל ידה חלה קדושה על הולד והיא בעלת מום וזה נתרבה בברייתא דף י"ז ע"ב דאם זכר לרבות ולד בע"מ ואמר בגמ' למאי הלכתא ואמר שמואל ליקרב ואליבא דר"א דהמפריש נקבה לעולה, ומוכח דלרבנן ירעה ולא יקרב וכנ"ל, וכתב בזה הלח"מ דע"כ רבנן דר"א נמי דרשי אם זכר לרבות ולד בע"מ ומה דאמר ואליבא דר"א היינו דאפי' אליבא דר"א נמי צריך קרא אף דסבר דמפריש נקבה לעולה יקרב ולדה מהו דתימא כי קאמר ר"א עולה דאיכא שם עולה על אמו כדאמר שם בגמ', ולשון הגמ' לא משמע כדברי הלח"מ, (אמנם מצאתי שרבינו גרשום בפירושו על ואליבא דר"א כתב ואפי' אליבא דר"א, אלא דמ"מ אח"כ בפירושו כתב דהוא דוקא לר"א ולרבנן ירעו) ומה שכתב הלח"מ דע"כ רבנן נמי דרשי אם זכר כתב על זה השפת אמת דמנ"ל דדרשי ליקרב אימא דדרשי לרעיה וכבר פדא, ובזה אפשר לומר דכיון דגבי תמורה לא נוכל לדרוש לרעיה וכמו שכתבו שם בש"מ דלזה לא צריך קרא דהא ילפינן דבע"מ עושה תמורה מטוב ברע או רע בטוב, לכן לא בעי שמואל למידרש גם גבי ולד בע"מ לרעיה דהא חדא דרשא הוא מאם זכר אם נקבה.
והנראה בזה דהנה מה דקשה על דברי הרמב"ם קשה גם על הגמ' דבכורות דף ט"ו ע"ב דאמר דלפני פדיונן מיפליג פליגי בהו איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא מ"ד קדשי לרעיה, וזה ודאי דהני תרי מ"ד הוא שמואל ובר פדא בתמורה דף י"ז ע"ב וכדפירש"י דא"א לומר דקאי על ר' אלעזר ורבנן דלא שייך בזה איכא למ"ד דודאי ר' אלעזר ורבנן הלכה כרבנן, וא"כ קשה אמאי אמר מיפליג פליגי דהא לא אמר שמואל ליקרב אלא אליבא דר"א, אבל לרבנן גם שמואל מודה דקדשי רק לרעיה, ונראה דהנה בכמה דוכתי מייתי הגמ' פלוגתא אם ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים או בהוייתן הן קדושים, והרמב"ם פסק בפ"ד מה' תמורה הל' ב' בשוחט חטאת ומצא בה בן ארבע חי דהוא חטאת גמור ונאכלת לפנים מן הקלעים משום דבמעי אמן הן קדושים, והנה אם נוקים הברייתא דאם זכר לרבות ולד בע"מ בנתעברה ולבסוף הוממה וגם נסבור דבמעי אמן הן קדושין מסתבר דגם לרבנן אפשר לרבות להקריב דאף דעכ"פ נולדו אחר שהוממה האם מ"מ לא דמי כלל למפריש נקבה לעולתו דשם תחלת ההקדש של האם היה באופן שא"א להקריב.
ובאמת צריך ביאור איך מדמה הגמ' אפי' הוממה ולבסוף נתעברה למפריש נקבה לעולתו, כיון דע"כ מיירי בהקדיש תמימה והוממה, דבקדם מומן להקדישן הא תנן להדיא בבכורות דף י"ד דאין עושין תמורה והיכי מרבה בברייתא תמורתן, וא"כ קשה הא אמרינן בזבחים דף ל"ה ע"ב ומודה ר' עקיבא בעולת נקבה דכמאן דקדם מומן להקדישן דמי, וצריך לומר דיש חילוק בין דין קדושת מזבח לדין קדושת הגוף ולכן יש חילוק בין דין אם עלה לא ירד לדין ולד, דגבי אם עלה לא ירד בעינן קדושת מזבח, ועולת נקבה אף דאיכא עלה שם עולה הואיל וכשרה בעופות מ"מ קדושת מזבח ודאי ליכא בה, ולכן לא אמרינן אם עלה לא ירד, אבל בדין ולד תליא בדין קדושת הגוף דאם יש על האם דין קדושת הגוף אפשר שתקדש ולדה אפי' להקריב, ולכן מהני הך סברא דאיכא שם עולה על אמו שיחשב קדושת הגוף, ומהני הקדושת הגוף לענין זה גופא דולדה קדוש לגמרי אפי' ליקרב.
וכל זה אפשר בהוממה ולבסוף נתעברה לדמות למפריש עולת נקבה כיון דעכ"פ נתעברה אחר שכבר נעשית בעלת מום דאף דהאם יש לה קדושת הגוף מתחלה אבל עכשיו היא בעלת מום, אבל אם נתעברה ולבסוף הוממה ולמ"ד במעי אמן הן קדושים דהיה על הולד קדושת מזבח ממש ודאי לא שייך כלל לדמות למפריש עולת נקבה וילדה דלא הי' על הולד מעולם שם קדושת מזבח, ולכן ע"כ צריך לומר דהגמ' דתמורה מוקים להברייתא בהוממה ולבסוף נתעברה, וכן מוכח מאוקימתא דבר פדא דמוקים לרעיה ובנתעברה ולבסוף הוממה אם נימא במעי אמן הן קדושין לא שייך כלל להצריך קרא לרעיה, דהא כבר נתקדש הולד קודם שהוממה האם, ולכן ע"כ בהוממה ולבסוף נתעברה מיירי או למ"ד בהוייתן הן קדושין, דכיון דלא נתקדש הולד במעי אמו ועכשיו נולד מבעלת מום אפשר לדמות לעולת נקבה דולדה ירעה לרבנן, אלא דזה תליא בדין עובר ירך אמו דפליגי ר' יוחנן ובר פדא בזה בתמורה דף י"א אליבא דאביי בהקדיש תם במעי בעלת מום דר' יוחנן סבר קדיש לגופיה אף דאמו בעלת מום משום דעובר לאו ירך אמו, ובר פדא סבר לא קדיש לגופיה כיון דאמו לא קדיש גופה איהו נמי לא קדיש אלא לדמי דעובר ירך אמו, ולבר פדא יש לומר דגם בנתעברה ולבסוף הוממה כיון דעובר ירך אמו נפסל גם הולד מלהקריב, אבל לר' יוחנן שפיר אפשר להקריב הולד כיון דעובר לאו ירך אמו, והרמב"ם פסק פט"ו מהל' מעה"ק הל' ח' דהמקדיש עובר במעי בעלת מום הרי זה קדוש והכונה דקדוש קדושת הגוף, וכן כתב שם הכ"מ דפסק כר' יוחנן, ואף דיש לעיין איך פסק בזה דעובר לאו ירך אמו דהא בכמה דוכתי מוכח דסובר עובר ירך אמו, ובפ' י"א מהל' נז"מ הל' י"ב כתב בפירוש שהעובר ירך אמו, וכן כתב לשון זה בפ"ב דשחיטה, וצריך לומר כמו שכתבו התוס' בסנהדרין דף פ' לחלק במה דלגבי עיברה ולבסוף נטרפה לא אמרינן עובר ירך אמו, כיון דיש לו חיות בפ"ע לא נטרף בטריפת האם וה"נ לא נחשב בע"מ בזה שהאם היא בעלת מום, עכ"פ לשיטת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן אפשר שפיר לומר דנתעברה ולבסוף הוממה קדשי ליקרב אפי' אליבא דרבנן.
ובזה מבואר מה דהגמ' בבכורות אמרה דלפני פדיונו מיפלג פליגי, דאפשר לאוקמי בנתעברה ולבסוף הוממה ולשמואל קדיש אפי' אליבא דרבנן משום דסבר במעי אמן הן קדושין ולבר פדא דמוקים לרעיה אפי' בנתעברה ולבסוף הוממה לא קדשי ליקרב לרבנן, דבר פדא לשיטתו דסבר בדף י"א דעובר ירך אמו גם לדין ולד בע"מ, ולכן ע"כ מוקים לרעיה ודברי הכל, אלא דמ"מ ממילא ע"כ צ"ל דבר פדא מוקים או בהוממה ולבסוף נתעברה או למ"ד בהוייתן הן קדושין דאלא"ה קשה דאף דמטעם עובר ירך אמו אי אפשר להקריב הולד אבל עכ"פ למה צריך קרא על רעיה דהא לרעיה ע"כ קדשי כיון דכשנתעברה היתה תמימה ונתקדש הולד ובהכרח כנ"ל.
ועכשיו מתיישבים דברי הרמב"ם דנוכל לומר דכונתו נמי בנתעברה ולבסוף הוממה, וכן יש לדייק קצת מדבריו דכן כונתו דהא אחר שכתב דאם ילדה יקרב ולדה, כתב נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר שנפדית, ומשמע דמקודם מיירי שכבר נתעברה קודם שנעשית בעלת מום, ואף שאין זה הכרח דעיקר החידוש בבבא זו הוא שילדה אחר שנפדית, מ"מ אולי גם זה משמע מדבריו, וכיון דהרמב"ם סובר דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין כמו שפסק בפ"ד מהל' תמורה הל' ג' וכן פסק כר' יוחנן דלענין ולד בע"מ לא אמרינן עובר ירך אמו, לכן פסק כאן דאם ילדה יקרב ולדה וכנ"ל, ואף דגבי תמורה אמרינן דתמורת בע"מ יקרב ולא אמרינן דהוא דוקא אליבא דר"א וכן פסק הרמב"ם דתמורת בע"מ קריבה כבר כתבו התוס' בתמורה דף י"ז ע"ב לחלק בין תמורת בע"מ לולד בע"מ בש"מ אות י"ד ע"ש, ולפי"ז מיושבים גם ד' הכ"מ בפ"ד מהל' תמורה שהביא מקור לדברי הרמב"ם דפליגי בזה ר' יוחנן ובר פדא בתמורה ופסק כר' יוחנן ובפשוטו הוא בפלוגתא אם קדושה חלה על העוברין, וכבר תמה על זה הלח"מ כמו שהבאנו דבריו למעלה, אבל לפי דברינו מבואר דזהו בפלוגתתן לפי"מ דמפרש אביי שם בדף י"א ע"א דפליגי במקדיש תם במעי בעלת מום וכמו שבארנו.
והנה כל זה כתבתי משום שהדברים בעיקרם נכונים הם שאם נתעברה ואח"כ הוממה שפיר מבוארים דברי הרמב"ם דיקרב ולדה, וגם שלפי"ז מיושבים דברי הכ"מ בהל' תמורה, אלא דמ"מ אינו מרווח לאוקמי הגמ' דבכורות דוקא כשנתעברה ולבסוף הוממה, דכיון דנחית הגמ' לברר דיני ולדות בע"מ הו"ל לאשמעינן גם דין הוממה ואח"כ נתעברה ולומר דבזה לא פליגי שמואל ובר פדא ולד"ה ירעו כיון דלא קיי"ל כר"א במפריש נקבה לעולה, וכן גם בדברי הרמב"ם אף שדייקנו קצת בדבריו כן, מ"מ קשה דא"כ הי' לו להשמיענו הך דינא בהוממה ולבסוף נתעברה דירעו ולא כתב אלא דין נתעברה קודם שתפדה ונולדו אחר שנפדית, אבל דין נתעברה ונולדו קודם שתפדה לא כתב כלל.
לכן נראה דע"כ צריך לומר בדעת הרמב"ם דסובר דהסוגיא דבכורות ט"ז דאמר לפני פדיונן מיפלג פליגי חולקת על הסוגיא דתמורה דשמואל ורבא אמרי ליקרב ואליבא דר"א, אלא דאמרו ליקרב סתמא והוא אפי' אליבא דרבנן, והוא באמת ע"פ מה דאיתא בזבחים דף ל"ה דעולת נקבה כמאן דקדם מומה להקדשה דמי כמו שהבאנו למעלה, ואף שחלקנו בין קדושת מזבח לקדושת הגוף אינו מוכרח ולכן אין ראיה כלל ממה דסברי רבנן במפריש עולת נקבה דולדה ירעה לולדות בע"מ שקדם הקדשן את מומן, כיון דעולת נקבה הוי כמו קדם מומן להקדשן, והכי סברה הסוגיא דבכורות וכן פסק הרמב"ם אף דלהסוגיא דתמורה ע"כ צ"ל כמו שכתבנו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה