אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה ב

הלכה א

וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין אפי' הקדישו לדמי נסכים לוקה שבזיון קדשים הוא.
ולוקין על הקדשו, כתב הלח"מ דאף דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה שאני הקדש דבדיבורא עביד מעשה, ומה דבפ"א מה' תמורה כתב הרמב"ם דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה, ומפי השמועה למדו דלוקין, והוא כתנא דתני מימר בתמורה דף ג' ולא כר' יוחנן דאמר לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה ציין הלח"מ לדברי המ"מ פי"ג מהל' שכירות ולמה שכתב שם, והנה שם כתב המ"מ ע"ז שכתב הרמב"ם דחסמה בקול לוקה דהוא כר' יוחנן בב"מ דעקימת שפתיו הוי מעשה, והקשה המ"מ דהא בפי"ח מהל' סנהדרין כתב הרמב"ם דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, אלמא דעקימת שפתיו לא הוי מעשה, וכתב דהכא הוי עקימת שפתיו מעשה שע"י קולו היא נחסמת והוא כר' יוחנן בתמורה דאמר לא תיתני מימר, ומה דהזכיר הרמב"ם גם מימר כתב לשון הגמ' אף דלמסקנא מימר הוא לאו שיש בו מעשה, עוד כתב המ"מ לתרץ דכיון דחסימה אפשר ע"י מעשה גמור לכן גם החסימה בקול נחשב כמעשה, ואף שהביא ר' יוחנן גבי חסימה ראיה ממימר מכ"ש קא מייתי עכ"ד המ"מ, ולפי תירוצו הב' אינו מיושב מה דפסק כאן הרמב"ם דלוקין על הקדשו כיון דהרמב"ם לא פסק בחסימה כר' יוחנן משום דבדיבורא אתעביד מעשה אלא משום דהחסימה אפשר במעשה, א"כ בהקדש דא"א אלא ע"י דבור אינו חשוב הדבור למעשה ואמאי לוקין.
והנה מה שכתב בתי' הא' כתבו כן התוס' בב"מ דף צ' ומה שכתב בתי' הב' הוא כדי לתרץ מה דמוכח דהרמב"ם אינו סובר כר' יוחנן דהא חשיב מימר בין השלשה שאין בהם מעשה, ומה שכתב ליישב דנקט לשון הגמ' באמת הוא קשה טובא, וכבר הקשה עליו הלח"מ דהא בפ"א מה' תמורה כתב להדיא דמימר הוא לאו שאין בו מעשה, אלא דגם תירוצו הב' קשה דהא ר' יוחנן מביא ראיה מדין מימר לדין חסימה ולתי' זה אין שייכות להביא ממימר, והמ"מ כתב דמכש"כ מייתי אבל צריך ביאור מייתי דמנ"ל לומר כן.
ונראה דיש לומר דתירוצו הב' של המ"מ נקטינן רק להלכה ולא דמטעם זה לבד סבר ר' יוחנן דחסמה בקול לוקה, דר' יוחנן כיון דמביא ראיה ממימר בודאי אזיל לשיטתו דסובר דמימר הוי לאו שיש בו מעשה משום דבדיבורא עביד מעשה וה"נ גבי חסימה, אבל אנן לא קיי"ל כר' יוחנן בזה משום דבכמה דוכתי מייתי הגמ' הא דר' יוסי הגלילי דמימר הוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הלח"מ וכן המגיה בכ"מ שבפ"א מה' תמורה דר' יוחנן גופי' אמר הא דר' יוסי הגלילי, ומה דפסק הרמב"ם דחסמה בקול לוקה נראה דהוא מהא דתניא התם החוסם את הפרה לוקה ומשלם, ומדתניא סתמא משמע דהוא אפי' בקול, ועוד דהא החוסם הוא לאו דוקא דהעיקר הוא הדישה כדתניא התם, והדישה דרך להוליכה על התבואה גם בקול, ומדאיירי על הך ברייתא אביי ורבא ורב פפא ע"כ דהיא כהלכתא ולא כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואף דלר"ל ע"כ נאמר כן, או דהברייתא היא דוקא כשדש בה במעשה כשהיא חסומה ולא בקול, מ"מ לא ניחא להרמב"ם לומר כן ופסק כר' יוחנן דחסמה בקול לוקה אף לדידן דמימר הוי לאו שאב"מ ולכן מחלק המ"מ החילוק הב' דנ"מ מחסימה למימר דאף דבמימר סובר הרמב"ם דהוי לאו שאין בו מעשה בחסימה חשוב הקול מעשה כיון דאפשר ע"י מעשה גמור, ונאמר דר' יוחנן סבר דחסמה בקול לוקה גם לר"י הגלילי ורק לשיטתו מוכיח ממימר.
והלח"מ כתב על תי' ב' וז"ל והא דפריך בפ' ד' מיתות וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא אתמר חסמה בקול וכו' אעדים זוממים פריך דלפי מש"כ רבינו בפ"ט מהל' עדות משמע דאדם יכול להעיד בכתב כיון שהוא ראוי להגיד, שכן כתב שם צריך להעיד בב"ד או שיהי' ראוי להעיד בב"ד, וכן דקדק שם הכ"מ לפי נוסחא זאת, א"כ עדים זוממים הרי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו בב"ד והוי כחסימה עכ"ל, ולדעתי א"א לומר כן בשיטת הרמב"ם דאם ראוי להגיד יכול להעיד בכתב מה"ת, דהא כתב בפ"ג הל' ד' דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר ע"פ שנים עדים יקום דבר מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וכן הכ"מ בפ"ט שפי' כן לפי לשון הרמב"ם שם אבל הביא מד' הטור שאינו גורס בד' הרמב"ם או שיהי' ראוי להעיד בפיו, ובאמת נראה דאף לפי גירסתנו בפ"ט אין שום ראי' דהרמב"ם סובר דפקח יכול לשלוח כתב ידו לב"ד, ומה שכתב או שיהי' ראוי להעיד בפיו זהו לענין שטר דסובר דאף דמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר מ"מ העדים צריכים להיות ראוים להעיד בפיהם, ואם אינם ראוים השטר פסול דהא כתב הרמב"ם בפ"ח הל' ד' שטר שיצא בב"ד ובאו העדים ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחרשים עד שיזכרו עדותן, אלמא דגם מד"ס שתקנו להאמין עדים בשטר, צריך שיהיו העדים ראוים להעיד מפיהם, ולכן זהו שכתב בפ"ט בדין פסולי עדות בגדר חרש שחידש דחרש שפסול לעדות הוא אפי' שומע ואינו מדבר אף דבכל מקום יש לו דין פקח, וזהו שכתב אעפ"י שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בפיו בב"ד או שיהי' ראוי להעיד בפיו, והיינו משום דבלא זה הוא פסול לעדות, ולכן גם שטר שלו פסול.
אכן לפי"ז אנו צריכים ליישב קושייתו של הלח"מ לפי תירוצו הב' של המ"מ דא"כ מה פריך בסנהדרין וקול לר' יוחנן לאו מעשה והא איתמר חסמה בקול, כיון דבחסימה טעמא אחרינא איכא ואפי' אם נימא דבשטר של קיום גם הרמב"ם מודה דהוא מה"ת, וכמש"כ הנתיבות בסי' כ"ח ורק בשטר של בירור סובר דהוא מד"ס מ"מ אינו מיושב דעכ"פ עדים זוממים שהעידו בב"ד אינם ראויים להגיד דבריהם בכתב (ועמש"כ הנוב"י מ"ת או"ח סי' ע"א), אבל באמת עיקר קושייתו לא קשה כלל דהא ודאי דר' יוחנן דאמר עקימת שפתיו הוי מעשה אינו מטעם זה לבד דאפשר במעשה דהא פריך לר"ל ממימר אלמא דסבר דחד טעמא הוא וכמש"כ שם בתוס' משום דבדיבורא איתעביד מעשה, ורק דהרמב"ם להלכה דלא פסק כר' יוחנן במימר כמש"כ הלח"מ בעצמו משום דבגמ' בשבועות ובמכות הביא הגמ' המימרא דאמרו אמוראי משום ר' יוסי הגלילי בסתמא דנשבע ומימר ומקלל חברו בשם הוו לאו שאין בו מעשה ולוקין, מ"מ פסק כר' יוחנן בחסימה וכמו שכתבתי משום דסתמא דברייתא דהחוסם את הפרה מוכחא כן, ולכן כתב המ"מ דיש לחלק חילוק אחר בחסימה משום דאפשר בה ע"י מעשה, אבל בגמ' בסנהדרין פריך שפיר לר' יוחנן מחסמה בקול דר' יוחנן סבר הכי משום דבדיבורא איתעביד מעשה כדמוכיח ממימר, וא"כ גם בעדים זוממים בדבורא אתעביד מעשה.
אולם כל זה כתבתי לפי תירוצו הב' של המ"מ אבל באמת קשה לחדש סברא שלא הוזכרה בגמ' ולומר דהרמב"ם פוסק בחסימה כר' יוחנן ולא מטעמיה, ועוד דלפי תי' זה קשה מה שפסק הרמב"ם כאן דהקדיש בע"מ לוקה, והנה המנ"ח במצות תמורה כתב דמה דכתב הרמב"ם דמימר הוא לאו שאין בו מעשה הוא לשיטתו דצבור ושותפין אין עושין תמורה ועוברין על התמורה ולוקין, וזהו לתי' א' של המ"מ וכד' התוס', ותי' זה הוא אמת להלכה, אבל בלשון הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה אינו מיושב דמדבריו משמע דכל מימר הוא לאו שאין בו מעשה, אכן בהל' סנהדרין פי"ח כתב הלח"מ תי' אחר דבאמת עיקר טעמא דר' יוחנן דהיכי דבדבורא איתעביד מעשה קיימא להלכה, ורק במימר לא קיי"ל כר' יוחנן משום דמה שנעשה התמורה קדשים זה אינו עיקר האיסור דהא אין איסור להקדיש, ועיקר האיסור הוא מה שרצה להחליף ולהמיר וזה לא איתעביד, ותי' זה הוא נכון, אכן המלא הרועים הקשה ע"ז דתירוצו הוא רק לרבא דסבר אי עביד לא מהני ומה דלקי הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא, אבל לאביי דסובר דדוקא היכי דאי עביד מהני לקי ולא משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ע"כ גם במימר מה שנעשה החולין קודש הוא עיקר העבירה כיון שנעשה ע"י תמורה וא"כ גם במימר בדבורא אתעביד מעשה, ובזה הי' אפשר לומר דאה"נ דלאביי ע"כ דתלוי זה בזה דמאן דסבר דמימר הוי לאו שאין בו מעשה, לא סבר דהיכי דבדבורא איתעביד מעשה הוי דבור כמעשה, אבל לרבא דקיי"ל כוותיה נוכל לומר כן דקיי"ל בחסימה כר' יוחנן ומטעמא דידיה משום דבדבורא איתעביד מעשה, ומ"מ במימר לא קיי"ל כוותיה משום דהגמ' סבר כר' יוסי הגלילי דמימר הוי לאו שאין בו מעשה.
אכן המלא הרועים הקשה עוד דא"כ מאי פריך בתמורה על רבא דסבר אי עביד לא מהני, מתמורה שאם המיר מומר דהא בתמורה עיקר האיסור להוציא הקדש לחולין ובזה באמת לא מהני ומה דמהני שנעשה החולין הקדש בזה ליכא עבירה, וע"כ דזה עיקר האיסור להתפיס על החולין קדושת התמורה שיהיה החולין קודש ע"י התמורה, ובאמת יש לחזק קושיתו דהא בתמורה דף ט' אמר בגמ' דלא יחליפנו זהו שתצא זו ותכנס זו, ולא ימיר הוא שמקדיש שניהם ולכאורה קשה הא אין איסור להקדיש החולין, וע"כ דזהו האיסור שלא יתפיס מקדושת הקדשים גם על החולין, וא"כ נסתרים דברי הלח"מ במה שכתב דמה דהתמורה נעשה קודש ליכא בזה עבירה, אלא דקשה בלא ד' הגמ' דהא לא מחלק בגמ' בין לא יחליפנו לבין לא ימיר, אלא דלא יחליפנו הוא בשל אחרים ולא ימיר הוא בשל עצמו, אבל ודאי גם לא ימיר הוי גדר חליפין וכמאמר הכתוב ההימיר גוי אלהים ואיך אפשר דלא ימיר הוא דתרוייהו קא מקדיש להו, ועוד דהרמב"ם בפ"ב מהל' תמורה הלכה א' כתב התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הרי זו תחת זו או הרי זו חליפת זו, והוא ממתני' דתמורה דף כ"ו ולא הזכיר דגם אם אמר שיחול גם על החולין קדושת זה הקרבן עובר על לאו דתמורה.
וראיתי בפי' רגמ"ה שכתב וז"ל אי כתב לא יחליפנו דמשמע בשל אחרים הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי שלוקח בהמת חבירו ונותן לו זו ומוציא האחרת לחולין, אבל מימר בשל עצמו דתרוייהו מצי מקדיש להו אימא לא לקי אלא לקדיש לתרוייהו וליפטר קמ"ל דלא אלא לקי עכ"ל ומפורש בדבריו דאינו גורס דתרוייהו קא מקדיש להו אלא דתרוייהו מצי מקדיש להו, והיינו לפי"מ דהוי סבר מעיקרא דלא יחליפנו הוא בשל אחרים שהחולין הוא של אחרים כמש"כ רגמ"ה בפירושו בד"ה בשל אחרים, חולין של אחרים, ולפי"ז מה דכתיב הוא ותמורתו יהיה קודש לא קאי על לא יחליפנו אלא רק על ולא ימיר וכדכתיב ואם המר ימיר, דהא חולין דאחרים אינו יכול להקדיש, ולפי"ז אמר שפיר דאי כתיב רק לא יחליפנו ולא לא ימיר הו"א דגבי לא יחליפנו לקי שעשה דבר שלא נתקיים ועבר אמימרא דרחמנא אבל תמורה כיון דתרוייהו מצי מקדיש להו ונתקיימו במקצת דבריו ששניהם קדושים אימא לא לקי קמ"ל. ולפי פירושו הך צריכותא הוי רק הו"א דלמסקנא הא אמר בגמ' דבשל אחרים אין הפי' דשל אחרים חולין אלא של אחרים הוא ההקדש.
ולפי"מ שנתבאר נוכל לומר דבאמת עיקר העבירה הוא מה שרצה להוציא ההקדש לחולין ולהחליף על החולין, אבל מה שנעשה החולין הקדש אין זו עיקר העבירה, ומה דפריך הגמ' על רבא מהא דאם המיר מומר הוא דהוי סבר להוכיח מכאן דאי עביד מהני דהתמורה נתקיימה דאי לא"ה למה קדוש החולין וסבר הגמ' דע"כ דבזה נתקיימו דבריו רק דגזה"כ הוא שגם הקדשים יהיו קודש וע"ז מתרץ שאני הכא דכתיב והיה הוא ותמורתו קודש, והיינו דהחדוש הוא דהתמורה קודש, אבל מעיקר הדין אי עביד לא מהני ומשו"ה ההקדש נשאר בקדושתו בלא גזה"כ, וכיון שכן שפיר נוכל לומר כסברת הלח"מ דמה שנעשה החולין הקדש מגזה"כ אין זה עיקר העבירה ולכן לא אמרינן בזה דבדיבורא איתעביד מעשה. ואף דלר' יוחנן דאמר לא תיתני מימר ע"כ עלינו לומר דסבר דגם בזה שייך בדבורא איתעביד מעשה כיון דעכ"פ ע"י דבורו נעשה החולין הקדש אף שנעשה ע"פ גזה"כ, מ"מ שפיר יש לומר כדברי הלח"מ דבזה פליג הגמ' על ר' יוחנן וסבר כר' יוסי הגלילי דמימר הוי לאו שאין בו מעשה כיון דמן הדין לא מהני עיקר דבורו להחליף מחולין להקדש ולפי"ז מיושב שפיר מה שפסק הרמב"ם כאן דמקדיש בעל מום למזבח לוקה דכאן נתקיים עיקר האיסור במה שהקדיש בעל מום והקדשו קדוש ובדיבורו איתעביד מעשה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה