אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה א
מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר תמים יהיה לרצון זו מצות עשה.
תמימין ומובחרין, הכ"מ כתב ע"ז, בספרא, וכונתו לדברי הספרא אמור על הך קרא תמים יהי' לרצון מצות עשה, אבל לא הוזכר בספרא לשון ומובחרין, והנה דין מובחרין כתב הרמב"ם בפ"ב הל' ח' יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר, והכתוב אומר מבחר נדריך וזהו קרא אחרינא דכתיב בפ' ראה והי' המקום אשר יבחר ד' וגו' שמה תביאו וגו' וכל מבחר נדריכם, וכתב על זה הרמב"ם בסוף ההלכה ואם הקריבן יראה לי שהורצו, ומוכח דאינו משום דין תמים דהא בהך קרא כתוב תמים יהי' לרצון, ומוכח דאם אינו תמים אינו לרצון והיינו דאינו תמים הוא רק אשר בו מום דכתיב להדיא כי לא לרצון יהי' לכם, וא"כ הא דילפינן דבעינן מובחרין מדכתיב מבחר נדריך אינו משום דין תמים וא"כ קשה מה שצירף הרמב"ם דין מובחרין לדין תמימין וכתב דהוא מצות עשה מהאי קרא דכתיב תמים יהי' לרצון.
ונראה דבאמת דין תמימין ודין מובחרין הם שני ענינים שאינם שייכים זה לזה דאינו תמים הוא פסול ואינו מובחר אינו פסול, אלא דכיון דעכ"פ כתיב בקרא מבחר נדריכם, ואמרו ע"ז בספרי מבחר שלא יביא אלא מן המובחר, וכן איתא הך דרשה בתוספתא דמנחות פ' ט' שנאמר וכל מבחר נדריכם, א"כ גם זהו מצות עשה שלא יביא אלא מן המובחר, אלא דמ"מ לא נוכל למנות זה מצות עשה בפ"ע דכבר כתב הרמב"ם בספר המצות שורש ז' שאין ראוי למנות דקדוקי מצות, וכתב שם בדבריו כי לא מפני שבאר הכתוב ודקדק אותה מצוה או תנאים שבה נמנה אנחנו כל תנאי או פרט שהוא דקדוק ונאמר שהוא מצוה ע"ש שהאריך, א"כ מעיקר יסוד שורש זה לא הי' ראוי למנות גם מצות תמים יהי' לרצון, אלא לפי שנאמר ע"ז בספרא בפי' שהוא מצות עשה לכן נמנה מצוה זו למצוה מיוחדה, אבל מצות כל מבחר נדריכם הוא פרט מפרטי מצות הקרבנות, לפי"ז צריך לפרש דברי הרמב"ם כאן במה שכתב מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין, ומובחרין, שהם שני ענינים וכתב שנאמר תמים יהי' לרצון זהו על תמימים, ובזה אם הביא אינו תמים לא הורצה דהוא בעל מום, ודין מובחרין סמך על מה שכתב וביאר בפ"ב שזה נלמד מקרא דכל מבחר נדריכם, אלא שדין זה לא נמנה למצוה פרטית בפני עצמה, אבל מצוה בודאי איכא להיות הקרבנות מובחרין, אלא שאם הביא אינם מובחרין הורצה כמש"כ הרמב"ם, וכן כתב הרמב"ם בפ"ז הל' א', לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה כיצד הי' חייב עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום ועל זה נאמר וארור נוכל וגו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר.
והנה בפ"ו הל' א' במה שכתב הרמב"ם כשם שמצוה להיות קרבן תמים ונבחר כך הנסכין יהיו תמימים ונבחרים שנאמר תמימים יהיו לכם ונסכיהם שלא יביאו נסכים לא יין מעושן ולא סולת שהתליעה וכו' צ"ל ג"כ כמו שכתבתי כאן, דהא מובחרין אינו בשביל תמימים וכל מה שכתב שם בהל' א' פסולין, ומה שכתב נבחרים זהו על מה שכתב שם בהל' ט' דלא יביא ואם הביא כשר, אכן בהל' ב' שם כתב וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהי' בהם תולעת וכל עץ שהתליע כשהוא לח פסול למזבח, וקשה דמשום חסרון נבחרים אינו צריך להיות פסול, ולכאורה לא קשה דגבי עצי מערכה מה דאמרינן פסול הוא תמיד רק לכתחלה דאפי' אם הביא הא יכול להחליף על מובחרים ואין בזה פסול קרבן, אלא דאכתי אינו מיושב דהא איכא שני גזרי עצים דהיא מצוה מיוחדת, וכיון דאמרינן דעץ שהתליע פסול למזבח א"כ אם העלו שני גזרי עצים והדליקו אותם וכבר נשרפו מסתבר דלא מהני ומסתבר דצריך להדליק שני גזרי עצים חדשים, וא"כ הוא הדין דפסול גם בדיעבד וא"כ ע"כ דזה לא ילפינן מדין מובחרים אלא מדין תמימים, ע"כ אני אומר דכיון שכתב הרמב"ם וכן עצי המערכה וקאי על הל' א' שכתב כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כך יהיו הנסכים תמימים ונבחרים וע"ז כתב וכן עצי המערכה, ולכן יש כאן חסרון וצ"ל תמימים ונבחרים, ודין תמימים הוא לפסול עצים שהתליעו, ודין מובחרים הוא מה שכתב בפ"ז הל' ג' ובאלו היו רגילים וכו', וע"ש במל"מ דסובר הרמב"ם גם טעמא דקטירי ולא כהלח"מ עיין שם בדבריהם.