תחיית המתים · התינוק שחזר לחיים
החודש התשיעי הלך והתקדם, ימי תמוז הסתיימו, נכנסנו לחודש אב, והלידה מתמהמהת. החודש הזה לווה בתחושות של חשש פנימי לא ברור, בצורך להיאחז בספר תהילים, להרבות במעשים טובים, בצדקה, ביותר תפילות. היתה לי תחושה לא טובה, לכאורה בלי סיבה. ואני, שמורגלת ללידות שמחות, מלאות קדושה, שירה וריקודים, לא מבינה את החשש הפעם.
הדבר אותו הכי לא רציתי, זה להכנס לשבוע שחל בו ט' באב, משום היותו שבוע של ימים מלאי סכנה, בנוסף לסכנת הלידה. באותה שנה חל ט' באב ביום חמישי, כך שהיה לפניי שבוע שלם לעבור...
ביום ראשון בבוקר, ה' באב, יום פטירתו של האר''י הקדוש, החלו הצירים. משונים, לא מובנים.
נוסעים באמבולנס לחדר הלידה בביה''ח זיו בצפת. בדרך, באמבולנס, אומר לי אישי: ''תזכרי שהיום יום פטירתו של האר''י הקדוש''. ממשיכים בדרך, והוא אומר לי שוב: ''אם תצטרכי תגידי 'אלוה דמאיר ענני'''. הדבר היה משונה בעיניי עד מאוד, מדוע הוא מוצא לנכון להזכיר זאת?
אנו מגיעים לחדר הלידה ומסתבר לנו שהתינוק שלנו מונח לרוחב הרחם, דבר שמחייב ניתוח קיסרי. אנו מבקשים התיעצות שנייה, וראש המחלקה מאשרת את דברי הרופא: ניתוח קיסרי. הלב לא היה שקט, וביקשתי רשות, אם אין מצב חרום, להתיעץ עם רבנו, מו''ר הרב אליהו זצ''ל. ''אין שום בעיה, קחו חצי שעה'' אמרה הרופאה.
אישי הלך להתקשר עם הרבנית טובה אליהו מצפת כדי שתעזור לנו ליצור קשר עם הרב בעצמו. וכך אמר הרב באותה השיחה: ''יש להמתין חצי שעה, בזמן הזה שהבעל יגיד את ספר 'יונה' ואחרי חצי שעה להתקשר אליו שנית''. קיבלנו חדר, אישי אמר בקול רם את ספר 'יונה', ואני וחברתי קראנו את מזמור כ' 12 פעמים – סגולה לשעת צרה.
לאחר חצי שעה, הרופאה החליטה שלפני שניגשים להתקשר לרב זצ''ל, בודקים באולטרא-סאונד מה מצבו של העובר. והנה, הפלא ופלא, התינוק התהפך, למרות הצירים, ולמרות שבשלב כזה תינוק כמעט ואינו יכול להתהפך, וראשו מונח למטה.
אישי יוצא להתקשר שנית לרבנית טובה אליהו ודרכה לרב אליהו. בינתיים, בודקים את שלומו של העובר בבדיקת מוניטור. לאורך כל הבדיקה, כל פעם שהיה ציר, המוניטור הראה שיש מצוקה עוברית קשה.
ברגע שניתקו אותי מהמכשיר, אמר הרופא שאם יש מצוקה גדולה של העובר, ובלאו הכי הוא למטה עם הראש, אז אולי נפקע את שק מי השפיר כדי לזרז את יציאת התינוק. באותו רגע נכנס אישי ובפיו התשובה של הרב: ''שעת הסכנה חלפה, תעשו ניתוח''. בעלי שאל את הרבנית טובה: 'אם הסכנה חלפה - למה לעשות ניתוח'? אך הרבנית טובה אמרה: לא יודעת, כך הרב אליהו אמר.
הרופא החליט שאין צורך בניתוח, די בכך שהוא יפקע את מי השפיר. אבל מסתבר שהרב אליהו שהיה בירושלים ידע יותר טוב מהרופא שהיה לידי בצפת. לפתע צנח חבל הטבור והייתה סכנה של חנק ודאי לעובר. הצלתו יכולה להיות רק בניתוח חירום.
באותו רגע הפך חדר הלידה לחדר מלחמה ממש. הנס הראשון אירע כאשר מעלית ביה''ח ממש ''המתינה'' פתוחה לאישי שרץ לתפוס אותה, בעוד מיטת הניתוח מתגלגלת בדרך אליה. בדקות הללו, מרגע שנודע לנו על התקלה שאירעה לרופא, לא הפסיקו שפתיי לדובב תפילה. נזכרתי שהיום הוא יום פטירתו של האר''י ז''ל, אמרתי: 'אלוה דמאיר ענני', ופניתי לסבתי ע''ה, שתתפלל עבורי שהתינוק יוולד לשעה טובה ובריאה.
בחדר הניתוח, לאחר הרדמה מלאה, נולד התינוק שלנו ללא רוח חיים (וזה הסתבר לנו רק למחרת כאשר ראש המחלקה ניגשה לשמוע את הסיפור שלנו, ואת דבריו של הרב אליהו – כי נס כזה היא לא ראתה). לאחר פעולות החייאה מהירות, שב התינוק והתאושש, ונשלח מיד למחלקת טיפול-נמרץ-יילודים כדי לעבור את כל הבדיקות האפשריות על מנת לברר את שלומו והאם נגרם לו נזק ובאיזו מידה.
כל הזמן הזה, אישי המתין מחוץ לחדר ניתוח לקבל את בשורת הלידה, אך היא בוששה לבוא. לאחר למעלה משעה, הוא מצא את התינוק בטיפול נמרץ, ושם בפתח המתין לו סגן מנהל המחלקה עם אזהרות למצבו החמור והקשה של התינוק לאחר הלידה הטראומטית שהוא עבר.
בינתיים, הרבנית טובה אליהו, שראתה שאינה מקבלת מאיתנו טלפון, הגיעה לחדר הלידה לשמוע מה קורה, ושם פגשה את אישי עם ''פנים של ט' באב'', והוא סיפר לה את כל הסיפור.
בעצתה החכמה היא ביקשה שהוא ימתין עם בשורת הלידה ולא יגיד לי דבר, עד שהיא תדבר עם הרב בפעם השלישית היום.
בינתיים, הוצאתי מחדר ההתאוששות, ופגשתי את פניהם חמורי הסבר ונטולי החיוך, עם ברכת 'מזל טוב' רפה על השפתיים. בשל האילחוש לא יכולתי לדבר ולשאול כלום ונותרתי עם סימני השאלה בראשי.
מיטתי הועברה למחלקת יולדות, ותוך כדי שמארגנים אותי בחדרי, ראיתי בקצה העין איך הרבנית טובה יוצאת ונכנסת שוב ושוב, עד שלפתע היא נכנסה עם חיוך גדול על השפתיים, עם אמירת ''מזל-טוב'' לבבית ואמרה: ''הרב מוסר שהתינוק בסדר גמור. תגידי להורים שלא ידאגו, התינוק בסדר גמור''. דמעות של שמחה פרצו מעיני כולנו, וכך התמלא הלב ביטחון ושקט, ואמרתי לאישי באותו רגע: ''תראה שמיד בתום צום ט' באב ישחררו אותו ממחלקת טיפול נמרץ'' – וצדקתי.
כאשר שבנו הביתה מבית החולים, התקשרנו לרב לספר לו ולהתיעץ על שמו של התינוק שבחרנו עבורו – אלישמע – הרב אישר את השם, ובירך את התינוק ואמר שוב שהכל בסדר איתו, וביקש שבזמן סעודת הברית, נספר לכולם את הנס הגדול שקרה לנו.
מאז, מדי שנה, בערב יום הולדתו של בננו אלישמע, אני מדליקה נרות שמן זית לזכות הצדיקים שעזרו לי ולו. והשנה, שהוא בן 11 שנים, בעזרת ה' אוסיף נר נוסף לזכותו של מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו זצוק''ל.
(עדה גיל, מושב קשת. מנחה סדנה לנשים בהריון, ''דבש מסלע'')