תחיית המתים
תוך שנה יהיה לכם בן
פרק זה הוא הפרק האחרון שבספר. המדרגה האחרונה על פי ספר מסילת ישרים. מסתבר שאדם שעלה את שאר המדרגות בהצלחה, יכול גם לחולל ניסים ולהחיות מתים. בפרק זה לא נספר על מתים שקמו לתחיה, אך כן נביא מעט מסיפורי הניסים שהתרחשו בכוח גדולתו של מו''ר הרב זצ''ל, והחיו אנשים רבים.
בזכות ריבת האתרוגים
האמת היא שיש עשרות, אם לא מאות, סיפורים על עקרות שנפקדו בעקבות ברכות של הרב שניתנו עם אתרוג או בלי אתרוג. אנו מביאים כאן מקבץ קטן של סיפורים אבל כמותם יש רבים.
מספר אליהו הלוי: 8 שנים חלפו מאז נישאתי לבת זוגתי, זהבה מב''ת, ועדיין לא זכינו להיפקד בזרע של קיימא.
זכורני כמה בכיות, כמה תפילות היינו מתפללים לקב''ה שניפקד בכלל כל חשוכי בנים בזרע חי וקיים.
יום אחד, בהיותי בקשר עם משרדו של כבוד הראשל''צ זצ''ל, הציעה לי המזכירה, גברת נעמי מב''ת, שאפנה לרבנית צביה אליהו שתחיה, והיא תכניס אותי אל הרב, ותתן לי ולאשתי ריבת אתרוגים מהאתרוג שהרב מברך עליו בסוכות.
וכן היה. התקשרתי לרבנית ושטחתי בפניה את כאבי. היא אמרה שהרב צריך לצאת בתשע בבוקר מהבית, ולכן כדאי שנצא מהר מבני ברק ונגיע לביתם בירושלים לפני כן. בסיעתא דשמיא הספקנו להגיע בזמן. הרבנית הכניסה אותנו במאור פנים אל הרב ונתנה לאשתי מריבת האתרוגים, והרב בירך אותנו בזרע של קיימא.
ברוך ה' כעבור חודשיים, לשמחת כל המשפחה, נפקדה אשתי בבן זכר, ולאחר מכן גם בבת. צדיק גוזר והקב''ה מקיים.
(אליהו הלוי, רכז 'קול צופיך' בבני ברק)
כפי חתיכות האתרוג – כן מספר הילדים
אבנר בביוף סיפר בליל י''ד אייר בציון של רבי יהודה בר אלעאי על פלא גדול שהיה לו עם מו''ר אבא זצ''ל הכ''מ. הוא סיפר כי הוא פנה אל הרב אליהו וביקש על שתי כלותיו שייפקדו. הרב נתן לו שלוש חתיכות מהאתרוג שבירך עליו בסוכות. לקח האיש את האתרוג ונתן שתי חתיכות לאחת הכלות שהייתה יותר זקוקה, וחתיכה אחת של אתרוג נתן לכלה השנייה. בתוך אותה השנה נפקדו שתי הכלות - הראשונה בתאומים והשנייה בבן אחד.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
גם אם אין רחם – יש רחמים
לא מזמן היה לנו אדם שבגלל מחלה מסתורית היה חסר זרע לחלוטין. הרופאים אמרו לו שאין מה לעשות ושאין לו סיכוי להביא ילדים לעולם. אפילו ניתוח הם אמרו שלא יעזור במקרה קשה זה. אך למרות זאת, הורה לו הרב זצ''ל לעבור ניתוח וכיום יש לאיש שני ילדים.
במקרה אחר, הייתה לנו אישה בלי רחם, שאף אחד לא רצה להתחתן איתה. הרב התיר לה לא לספר לפני השידוך על הבעיה, אלא רק בפגישה הראשונה. היא נפגשה עם בחור ואמרה לו שיש לה בעיה ושהיא תספר לו עליה בעתיד. כשסיפרה לו על בעייתה, אמר לה הבחור שהוא מוכן להתחתן איתה, ובתנאי שהרב יברך אותו שבתוך שנתיים יהיה לו ילד ראשון. הרב התפלל עליו וכך באמת היה.
(הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע''ה)
האישה נפקדה כבר באותו היום
לפני קצת למעלה משנתיים, בנסיבות מסוימות, הגיע מו''ר הרב אליהו זצ''ל לביתי בגבעת שמואל, וישב בסלון ביתי קרוב לשעה. דומני שבאותה שעה לא רק כל בני ביתי רעדו מהתרגשות על הזכות הגדולה, אלא שגם קירות הבית רעדו. שוחחנו ביחידות על מספר נושאים אישיים וציבוריים וכרגיל - בקושי הצלחתי לנשום מגודל האיש, המעמד והדברים שאמר לי.
לקראת סיום הפגישה, נכנסה אישה אחת ששמעה שהרב אליהו נמצא בביתי. היא ביקשה להיכנס ולבקש מהרב משהו דחוף. היא חיכתה ליד הדלת וכשהרב עמד לצאת, היא ניגשה אליו בבכי ובדמעות, וביקשה ממנו על עניין משפחתי מסוים הקשור לבת שלה, ולענייני הריון לא פשוטים. היא עמדה דומעת לפני הרב, סיפרה לו במה העניין, וביקשה ממנו ברכה לבתה. הרב שמע, עצם את עיניו, שאל אותה לשמות הבת, בעלה וההורים, עצם את עיניו לכמה שניות, ואז אמר – 'בן זכר בקרוב', ויצא מהבית.
לא חלפו ימים רבים, ואותה האישה נכנסה להריון, ולאחר תשעה חודשים נולד לה בן זכר בריא ושמח. לימים, לאחר שסופר לאם על ברכתו של הרב, היא בדקה לאחור וגילתה שהיא הרתה באותו הלילה בו ביקר הרב בביתנו ובירך אותה.
(הרב אבי רט)
בזכות שלוש חתיכות מהאתרוג – נולדה שלישייה
לרבינו זצ''ל היתה חיבה לכל מצווה ומצווה, וחיבה יתירה הייתה לו למצוות ארבעת המינים ולאתרוג.
כשהיה הרב עובר על מאות אתרוגים והיה בוחן אותם בעין של אהבה, מלווה בזכוכית מגדלת שהיו לו הרבה כאלו ובשפע, ראית אשרי איש ששמח במצוותיו של השם יתברך.
לפני הרבה שנים באתי לאחר חג סוכות לכתוב את דברי התורה של הרב, שהיה מכתיב לי בכל שבוע, וביקשתי ממנו את האתרוג שבירך עליו הרב.
שאלני: מה תעשה בו? ועניתי שאעשה ריבת סגולת ''פוקד עקרות''. חייך הרב ואמר: לך ובכחך עשה. וכך, כמה שנים עשינו כך עד אשר הרבנית שתחיה ראתה כמה וכמה בקשות יש והיתה מכינה ריבות הרבה ומחלקת לנשים הנצרכות.
שמעו בני זוג מקרית מלאכי כי הרב מברך על פקידת עקרות ונסעו לירושלים. כיוון שהגיעו לפתח ביתו נמסר להם שיש לרב שיעור. חשב האיש לשוב לביתו אך אמרה לו אשתו: באתי עד לירושלים, איני יוצאת מכאן עד שהרב יברך אותנו.
המתינו זמן מה והבעל מאיץ באישה ללכת אך היא ממאנת. האישה זעקה מלבה שהם ללא ילדים ורוצים את ברכת הרב, והרב שמע רחש מהמדרגות.
שאל את הרבנית שתחיה מי שם והיא סיפרה לו עליהם, והרב נתן להם שלוש חתיכות מהאתרוג שבירך עליו.
לקחו את שלוש החתיכות והאישה נפקדה בשלישייה. אמר להם הרופא שידללו את ההריון וישאירו רק עובר אחד אך הם שאלו את הרב, והוא אמר להם: אל תגעו בהם.
וברוך השם נולדו שלושה לתפארת.
(הרב יוסף אלנקווה)
אני לא נביא, אני מתחנן בפני ה'
באחת ממאות הישיבות המשותפות שזכיתי לשבת בהן עם כבוד הרב זצ''ל הצגתי לפניו מקרה של זוג חשוך ילדים ופירטתי את הבעיה הרפואית-הלכתית של הזוג. לאחר שקיבלתי תשובה מנומקת ופסקנית. הוספתי שהזוג מבקש שהרב יבטיח להם שיהיו להם ילדים.
הרב הישיר אליי מבט, ואמר לי: ''תגיד לי אתה, אני יכול להבטיח? אני נביא? אין אפשרות להבטיח''. אזרתי אומץ, ואמרתי לרב: ''אני יודע על מקרה שבאופן ברור הרב הבטיח, וברוך ה' הדבר התקיים''.
הרב הוריד את עיניו, השתהה מעט, ואמר לי בהצטדקות: ''אני לא יכול להבטיח, אבל פעם באה אישה שעשתה את כל המאמצים בתפילה ובתחנונים לקב''ה, פרצה בבכי והתחננה שאבטיח לה שהטיפול יצליח. היה לי קשה מאוד לעמוד בפני תחנוניה ולבה הכואב אז הבטחתי לה. מיד כשיצאה מהחדר פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו: 'תציל אותי. הבטחתי לאישה, תעזור שהדבר יתקיים'. זיכני הקב''ה ונעשה לה נס''.
(הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע''ה)
למה דווקא 27?
באלול תשס''ח נולד בני, אילי דוד. לאחר כ-4 שעות גילו אצלו חיידק אלים בדם. בעקבות החיידק קרסו מערכות רבות בגופו של הרך הנולד. מיד הובהל הפעוט למחלקת טיפול נמרץ וחובר מיידית למכונת הנשמה ולמכשירים רבים. מצבו של בני לא היה מעודד בכלל. למעשה, התינוק נשם בכוחות עצמו רק בכ-15 אחוזים. את שאר העבודה עשתה מכונת ההנשמה. הבשורות לא היו קלות עבורנו. הרופא שניגש אליי אמר שהוא חייב לומר את האמת, והסיכוי שהילד יצא חי מוערך רק בכ-20 אחוזים, ולמעשה הימים הבאים יקבעו את מצב הפג לשבט או לחסד.
במשך תקופה של שבועיים המצב לא השתפר. הגוף הקטן לא הצליח להתגבר על החיידק האלים. חששתי מהגרוע מכל.
במר לבי, כשירדתי לאכול בקפיטריה, הבחנתי ברבנית שתחיה, שבאותו רגע נכנסה לבית החולים. רצתי לעברה והתחננתי שתכניס אותי אצל הרב זצ''ל. בתחילה היא סירבה בשל מצבו הבריאותי של הרב. לאחר מכן הסכימה ואמרה: 'בוא איתי'. הלכתי עימה ועברתי את כל המחסומים עד לחדר בו הרב מאושפז. היא ביקשה ממני להמתין בזמן שהיא תשוחח עם הרב. המתנתי כעשר דקות - שנדמו לי כנצח. כשחזרה, אמרה לי כי הרב בירך את התינוק, וביקש ממני לקרוא משהו מסוים בחדרו של התינוק, ולאחר מכן עליי לקחת 27 ש''ח לצורך פדיון, להשימם בצדקה ולבחור שם לתינוק (למרות שעדיין לא נערכה הברית).
ניסיתי לבחון את פשר המספר 27. מדוע נקט הרב במספר זה? התקשרתי לדודי, שהוא רב, ושאלתי אותו אודות משמעות המספר. דודי לא הצליח לרדת לפשר המספר, אולם אם הרב אמר - עליי לקיים זאת כפשוטו. קראתי שוב את מה שהרב ציווה ולאחר מכן החלטתי לשים את הכסף בקופת הצדקה של בית-הכנסת. הגעתי לשם וכאשר פתחתי את הארנק, גיליתי לתדהמתי שאין לי אפילו שקל אחד! התחלתי לבדוק את כל הכיסים של מכנסי הדגמ''ח שלי. בכיס אחד מצאתי חמישה שקלים, בכיס שני 10 שקלים. רוקנתי את כל הכיסים.
לתדהמתי המרובה מצאתי, שלאחר שהפכתי את כל הכיסים, יש לי בדיוק 27 ש''ח!. ראיתי עין בעין כיצד רוח הקודש בוקעת מפי הרב. לאחר התפילה חזרתי לחדרו של בני בבית החולים והרגשה טובה מילאה אותי. לאחר דקות אחדות, אחת האחיות החלה לעבור בין חדרי מחלקת טיפול נמרץ ולבחון את מצב התינוקות. כאשר האחות הגיעה לחדר בו שהה בני, היא התבוננה ובחנה את הנתונים אותם המכשיר מציג. והנה היא מורידה את אחוז הנשימה של המכונה בכ-5 אחוזים ואומרת שחל שיפור וכעת התינוק יכול לנשום בכוחות עצמו בכחמישה אחוזים נוספים. מיד ראינו ישועות ושיפור במצבו. בסיכומו של עניין, תוך שבוע לאחר מכן יצאנו מבית החולים לביתנו, כאשר הילד בריא לחלוטין.
התינוק שחזר לחיים
החודש התשיעי הלך והתקדם, ימי תמוז הסתיימו, נכנסנו לחודש אב, והלידה מתמהמהת. החודש הזה לווה בתחושות של חשש פנימי לא ברור, בצורך להיאחז בספר תהילים, להרבות במעשים טובים, בצדקה, ביותר תפילות. היתה לי תחושה לא טובה, לכאורה בלי סיבה. ואני, שמורגלת ללידות שמחות, מלאות קדושה, שירה וריקודים, לא מבינה את החשש הפעם.
הדבר אותו הכי לא רציתי, זה להכנס לשבוע שחל בו ט' באב, משום היותו שבוע של ימים מלאי סכנה, בנוסף לסכנת הלידה. באותה שנה חל ט' באב ביום חמישי, כך שהיה לפניי שבוע שלם לעבור...
ביום ראשון בבוקר, ה' באב, יום פטירתו של האר''י הקדוש, החלו הצירים. משונים, לא מובנים.
נוסעים באמבולנס לחדר הלידה בביה''ח זיו בצפת. בדרך, באמבולנס, אומר לי אישי: ''תזכרי שהיום יום פטירתו של האר''י הקדוש''. ממשיכים בדרך, והוא אומר לי שוב: ''אם תצטרכי תגידי 'אלוה דמאיר ענני'''. הדבר היה משונה בעיניי עד מאוד, מדוע הוא מוצא לנכון להזכיר זאת?
אנו מגיעים לחדר הלידה ומסתבר לנו שהתינוק שלנו מונח לרוחב הרחם, דבר שמחייב ניתוח קיסרי. אנו מבקשים התיעצות שנייה, וראש המחלקה מאשרת את דברי הרופא: ניתוח קיסרי. הלב לא היה שקט, וביקשתי רשות, אם אין מצב חרום, להתיעץ עם רבנו, מו''ר הרב אליהו זצ''ל. ''אין שום בעיה, קחו חצי שעה'' אמרה הרופאה.
אישי הלך להתקשר עם הרבנית טובה אליהו מצפת כדי שתעזור לנו ליצור קשר עם הרב בעצמו. וכך אמר הרב באותה השיחה: ''יש להמתין חצי שעה, בזמן הזה שהבעל יגיד את ספר 'יונה' ואחרי חצי שעה להתקשר אליו שנית''. קיבלנו חדר, אישי אמר בקול רם את ספר 'יונה', ואני וחברתי קראנו את מזמור כ' 12 פעמים – סגולה לשעת צרה.
לאחר חצי שעה, הרופאה החליטה שלפני שניגשים להתקשר לרב זצ''ל, בודקים באולטרא-סאונד מה מצבו של העובר. והנה, הפלא ופלא, התינוק התהפך, למרות הצירים, ולמרות שבשלב כזה תינוק כמעט ואינו יכול להתהפך, וראשו מונח למטה.
אישי יוצא להתקשר שנית לרבנית טובה אליהו ודרכה לרב אליהו. בינתיים, בודקים את שלומו של העובר בבדיקת מוניטור. לאורך כל הבדיקה, כל פעם שהיה ציר, המוניטור הראה שיש מצוקה עוברית קשה.
ברגע שניתקו אותי מהמכשיר, אמר הרופא שאם יש מצוקה גדולה של העובר, ובלאו הכי הוא למטה עם הראש, אז אולי נפקע את שק מי השפיר כדי לזרז את יציאת התינוק. באותו רגע נכנס אישי ובפיו התשובה של הרב: ''שעת הסכנה חלפה, תעשו ניתוח''. בעלי שאל את הרבנית טובה: 'אם הסכנה חלפה - למה לעשות ניתוח'? אך הרבנית טובה אמרה: לא יודעת, כך הרב אליהו אמר.
הרופא החליט שאין צורך בניתוח, די בכך שהוא יפקע את מי השפיר. אבל מסתבר שהרב אליהו שהיה בירושלים ידע יותר טוב מהרופא שהיה לידי בצפת. לפתע צנח חבל הטבור והייתה סכנה של חנק ודאי לעובר. הצלתו יכולה להיות רק בניתוח חירום.
באותו רגע הפך חדר הלידה לחדר מלחמה ממש. הנס הראשון אירע כאשר מעלית ביה''ח ממש ''המתינה'' פתוחה לאישי שרץ לתפוס אותה, בעוד מיטת הניתוח מתגלגלת בדרך אליה. בדקות הללו, מרגע שנודע לנו על התקלה שאירעה לרופא, לא הפסיקו שפתיי לדובב תפילה. נזכרתי שהיום הוא יום פטירתו של האר''י ז''ל, אמרתי: 'אלוה דמאיר ענני', ופניתי לסבתי ע''ה, שתתפלל עבורי שהתינוק יוולד לשעה טובה ובריאה.
בחדר הניתוח, לאחר הרדמה מלאה, נולד התינוק שלנו ללא רוח חיים (וזה הסתבר לנו רק למחרת כאשר ראש המחלקה ניגשה לשמוע את הסיפור שלנו, ואת דבריו של הרב אליהו – כי נס כזה היא לא ראתה). לאחר פעולות החייאה מהירות, שב התינוק והתאושש, ונשלח מיד למחלקת טיפול-נמרץ-יילודים כדי לעבור את כל הבדיקות האפשריות על מנת לברר את שלומו והאם נגרם לו נזק ובאיזו מידה.
כל הזמן הזה, אישי המתין מחוץ לחדר ניתוח לקבל את בשורת הלידה, אך היא בוששה לבוא. לאחר למעלה משעה, הוא מצא את התינוק בטיפול נמרץ, ושם בפתח המתין לו סגן מנהל המחלקה עם אזהרות למצבו החמור והקשה של התינוק לאחר הלידה הטראומטית שהוא עבר.
בינתיים, הרבנית טובה אליהו, שראתה שאינה מקבלת מאיתנו טלפון, הגיעה לחדר הלידה לשמוע מה קורה, ושם פגשה את אישי עם ''פנים של ט' באב'', והוא סיפר לה את כל הסיפור.
בעצתה החכמה היא ביקשה שהוא ימתין עם בשורת הלידה ולא יגיד לי דבר, עד שהיא תדבר עם הרב בפעם השלישית היום.
בינתיים, הוצאתי מחדר ההתאוששות, ופגשתי את פניהם חמורי הסבר ונטולי החיוך, עם ברכת 'מזל טוב' רפה על השפתיים. בשל האילחוש לא יכולתי לדבר ולשאול כלום ונותרתי עם סימני השאלה בראשי.
מיטתי הועברה למחלקת יולדות, ותוך כדי שמארגנים אותי בחדרי, ראיתי בקצה העין איך הרבנית טובה יוצאת ונכנסת שוב ושוב, עד שלפתע היא נכנסה עם חיוך גדול על השפתיים, עם אמירת ''מזל-טוב'' לבבית ואמרה: ''הרב מוסר שהתינוק בסדר גמור. תגידי להורים שלא ידאגו, התינוק בסדר גמור''. דמעות של שמחה פרצו מעיני כולנו, וכך התמלא הלב ביטחון ושקט, ואמרתי לאישי באותו רגע: ''תראה שמיד בתום צום ט' באב ישחררו אותו ממחלקת טיפול נמרץ'' – וצדקתי.
כאשר שבנו הביתה מבית החולים, התקשרנו לרב לספר לו ולהתיעץ על שמו של התינוק שבחרנו עבורו – אלישמע – הרב אישר את השם, ובירך את התינוק ואמר שוב שהכל בסדר איתו, וביקש שבזמן סעודת הברית, נספר לכולם את הנס הגדול שקרה לנו.
מאז, מדי שנה, בערב יום הולדתו של בננו אלישמע, אני מדליקה נרות שמן זית לזכות הצדיקים שעזרו לי ולו. והשנה, שהוא בן 11 שנים, בעזרת ה' אוסיף נר נוסף לזכותו של מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו זצוק''ל.
(עדה גיל, מושב קשת. מנחה סדנה לנשים בהריון, ''דבש מסלע'')
הנני מבקש שיסייעו בעדי מן השמיים
לקרובי משפחתי נולדה תינוקת עם בעיה בדרכי הנשימה, ומיד עם הולדת הבת הבכורה להוריה הצעירים אמרו להם הרופאים שיש בעיה קשה, ויש להם חצי שעה להחליט אם הם מוכנים שיעשו לילדה ניתוח. עוד הסבירו להורים המבוהלים שאם יעשו - יש סכנה, ואם לא יעשו - יש סכנה.
התקשרתי לפני זמן הנץ לרב זצ''ל, והרב אמר שיעשו ניתוח ובירך את הילדה.
הניתוח עבר בהצלחה וההורים הלכו לרב כדי להודות לו וביקשו שימשיך להתפלל על הילדה.
הרב הנחה אותם שבכל יום מיד כשהילדה תתעורר – יעשו לה נטילת ידיים.
יום אחד הילדה התעוררה והייתה כמה שעות נסערת ולא רגועה, לפתע נזכרה האם שהיא לא עשתה לילדה נטילת ידיים, ואמרה: לפחות עכשיו אעשה. נטלה לילדה את הידיים, כפי שהרב הנחה אותם והנה הילדה נרגעה כמו לא קרה דבר.
כשסיפרו לי את הסיפור סיפרתי לרב, והוא בענוותנותו התייחס לזה כאילו לא היה כאן משהו שנוגע אליו. הרהבתי עוז ושאלתי את הרב: היכן כתובה סגולה זו.
ואז הרב ענה לי תשובה שכנראה לא אשכחנה מעולם והיא בשבילי נקודת התמצית המעידה על גדלותו וענוותנותו.
לפעמים, אמר לי הרב, אני עושה וממליץ לעשות דברים שראיתי בספרים ולפעמים אני נותן עצה מלבי ומבקש שהקדוש ברוך הוא יסכים איתי.
(הרב יוסף אלנקווה)
הרב מוסר שיעור בירושלים ומציל ילד בצפת
שמי אייל ואני תלמיד בישיבה בצפת. אבי ע''ה התגורר בקרית משה בירושלים, באותה שכונה בה התגורר הרב אליהו זצ''ל.
היה זה לפני 12 שנה, בשבת אחה''צ נהגתי ללכת לשיעור של הרב ע''פ הבן איש חי. באמצע השיעור הרב הפסיק ועבר לדבר על הלכות מעקה (מה שכלל לא היה מדיני אותה שבת). הרב הסביר ואמר שיש אנשים רבים שלא מקפידים לשים מעקה בביתם וסורגים בקומות הגבוהות, ושיש לנהוג משנה זהירות בעניין.
ביום ראשון שלאחר אותה שבת חזרתי לישיבה והרב בן אבו, אחד האברכים מהישיבה, הזמין אותנו לסעודת הודיה. ''מה קרה?'' שאלתי, ''תבוא ותשמע'' אמר והלך.
וזהו סיפור המעשה:
לאחר סעודה שלישית, אחותו של בעל הנס שהתארחה אצלם בצפת בשבת פינתה את הכלים, ובמקום ללכת ישירות למטבח עשתה סיבוב דרך הסלון. לפתע ראתה את התינוק, בן המשפחה, על אדן החלון (הם גרים בקומה שניה). היא הניחה מידיה את הכלים במהירות ורצה לתפוס את הילד. היא עוד הספיקה לתפוס ברגלו כשכל גופו כבר היה באוויר.
כשבדקנו באיזה שעה אירע הנס גילינו שזה היה בדיוק בזמן שהרב עבר לדבר על הלכות מעקה!
לא סתם סבא!
הסיפור שלי התחיל בשבת, כשהייתי בת ארבעה חודשים בלבד. הרגשתי לא טוב, היה לי חום גבוה וסבלתי מהקאות. כשהוריי ראו שממש אינני רגועה הם החליטו לקחת אותי לרופא, עוד במהלך אותה שבת. הרופא בדק, אמר שאין מה לדאוג וזו כנראה דלקת.
במוצאי השבת מצבי החמיר ולקראת הבוקר הייתי כבר די אפאטית. רופא המשפחה בדק ואמר שיש לי דלקת ריאות או חסימה במעיים ושעלינו ליסוע מיד לבית החולים.
הוריי לקחו אותי מיד לסבא שלי. לא סתם סבא, הרה''ג רבי מרדכי אליהו זצ''ל. וסבא, שהבין את חומרת המצב, אמר להם: ''אני אתפלל ובע''ה אתם תצאו מזה''.
משם נסענו לביה''ח. מצבי היה חמור מאוד, אובחן אצלי נמק במעי והייתי ממש בסכנת חיים.
מיד עם הגיעי לשם, הוכנסתי לשני ניתוחים מורכבים וקשים שארכו כחמש וחצי שעות.
בינתיים, סבא קרע את השמים בתפילות ועשה לי פדיון נפש. כל המשפחה התפללה לקב''ה שאעבור בשלום את הניתוח. והנה יצא המנתח מן החדר, ואמר: ''יד ה' כיוונה אותי. הניתוח עבר בהצלחה ברוך ה'''.
אני מרגישה קשר מיוחד לסבי ע''ה שבזכותו אני כאן בריאה ושלמה ויכולה לכתוב דברים אלו.
(תמר ברכה אליהו, נכדת הרב)
ה' שפתיי תפתח
בני הגיע כבר לגיל שלוש ועדיין לא דיבר. לקחנו אותו לטובי המומחים אך לא היה בידם פיתרון למצוקתנו. החלטתי להגיע לרב אליהו זצ''ל ולבקש את ברכתו.
כיוון שאני מרגיש קרוב מאד לרב, הרשיתי לעצמי להיות קצת ''חוצפן'': לקחתי את בני הקטן, הושבתי אותו על ברכי הרב, ואמרתי לרב: הרב, הילד שלי לא יוצא מכאן, עד שהוא לומד לדבר.
הרב חייך אל בני, שם את אצבעו על שפתיו, ואמר לו: ''ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך''.
בני בן השלוש יצא מהרב מדבר.
(הרב אליהו שרים, ראש ישיבת 'תורה והוראה', תל אביב)
כי עין בעין יראו
לאחייני, יוסף חיים, היתה דלקת עיניים רצינית במשך תקופה ארוכה ולא הועילה לו כל רפואה. זמן קצר אחר כך, בחגיגת ה''חלאקה'' לאחיו הקטן של יוסף חיים, הלך אביו אל הרב זצ''ל וביקש ברכה גם עבור יוסף חיים, שיירפא מדלקת העיניים הטורדנית. הרב הביט בעיניו של יוסף חיים, חייך אליו, ואמר לו: ''כי עין בעין יראו''. אמו של יוסף חיים מעט התאכזבה שהרב לא בירך ברכה ארוכה יותר ואף לא שם ידיו על ראשו של הילד.
והנה, למחרת היום, בעת שבאו לאסוף את יוסף חיים מהגן, שאלה הגננת את אמו בפליאה: ''איזו תרופה נתתם לו? עברה לו לגמרי הדלקת''. ואילו אמו הביטה בהשתאות על בנה והתפעלה - עד היכן מגיעה ברכתו של צדיק.
ישלח דברו וירפאם
בזמן שהיה צריך בננו היקר אליהו נ''י לעבור ניתוח ראש מסובך, שמנו פעמינו מבית החולים איכילוב ת''א לירושלים, לראות פני שכינה ולראות את פני רבינו זצ''ל ולקבל ברכה. רבנו פתח את הדלת לפנינו בסבר פנים יפות, הכניסנו הוא עצמו לחדרו ושוחח שעה ארוכה עם בננו שיחיה, כאילו היה חברו משכבר הימים, ומספר עמו מימי ילדותו ועד סבתו. ואנו ההורים עומדים ומתבוננים בפליאה כיצד גדול הדור יושב ומשוחח ומספר סיפורים של ילדות וסיורי רבנות עם ידידו, נער בן 15, מעודד ותומך ומסלק כל דאגה.
ועת יצאנו מחדרו, אני בקול ענות חלושה שואל ומבקש: ''הרופאים אומרים שהניתוח מסוכן ואפשר גם שיביא לתוצאות חמורות''. והרב בפסקנותו הידועה אומר: ''ישלח דברו וירפאם'', ללא כל ספק. ואני עוד מקשה: ''אבל...''. והוא עונה: ''הם יעשו עבודתם – ואנחנו נעשה עבודתנו''. כך יצאנו ממו''ר הרב, כשאנחנו באמונה שאם הרב עושה עבודתו – עבודה שהיא תפילה, וכידוע שאין תפילת צדיק חוזרת ריקם וצדיק גוזר והקב''ה מקיים, אין כל סיבה לדאגה. ותהילה לאל, על כל הטובה אשר גמלנו, וב''ה הבן חזר לאיתנו ונתקיימו בו דברי רבנו: ''ישלח דברו וירפאם''.
הרב מברך והגוש נעלם כלא היה
לפני 12 שנים הגיע אלי ילד בן 7 עם גוש גדול בצוואר וחום גבוה. כרופא, כשרואים גוש כזה, נכנסים ללחץ. מה גם שאחיו נפטר שנתיים קודם מגידול בבלוטות הלימפה. האבא הגיע בדקנו, צילמנו, עשינו הדמיות כאלה ואחרות, והסיפור נמשך במשך מספר שבועות ללא שינוי. אחרי כל הבדיקות אמרתי לאבא: 'תשמע: צריך לקחת ביופסיה לילד'. אמר לי האבא: 'כל זמן שכל הבדיקות היו לא פולשניות הלכתי איתך יד ביד אך ברגע שצריך לעשות לבן שלי בדיקה פולשנית אני רוצה את אישורו של הרב אליהו''. אמרתי לו: ''בשמחה, אני בא איתך''. הלכנו יחד לביתו של הרב, והאבא סיפר למו''ר הרב זצ''ל את כל העניין, ואמר: 'הרופאים' והצביע עליי 'רוצים לעשות ביופסיה של הגוש'.
הרב בחיוך גדול קורא לילד שיבוא אליו, מחבק אותו, שם יד על הגוש בצוואר, עוצם עיניים, מהרהר ולאחר מכן מצביע על הגוש, ואומר לאבא: ''זה שום דבר''. אחר כך הוא הצביע עלי, ואמר: 'הרופאים רוצים לעשות ביופסיה - שיעשו'.
יצאנו החוצה מהחדר והבנו שעושים את הבדיקה. למחרת הגיע הילד לבית החולים עם הפניה ממני. רופאת הרנטגן מתקשרת אליי, ושואלת: ''שמבה, למה שלחת אלי את הילד?'' עניתי לה: ''מה זאת אומרת למה? יש לך מכתב, וחוץ מזה יש לו גוש בצוואר בגודל של מנדרינה''.
והיא אומרת: ''תראה, אני בעין לא רואה שום גוש וגם לא באולטרא סאונד. אני לא יודעת על מה אתה מדבר''. ושלחה את הילד בריא, שמח וטוב לב.
(ד''ר אפרים שמבה, רופאו האישי של הרב)
גם השיתוק נעלם
בתי קיבלה שיתוק בחצי מהפנים, עקב לחץ שהיה לה על אחד העצבים. אחרי כשבועיים של התייעצויות עם רופאים, שלחו אותנו לרופאה מומחית. כשהגענו אליה, ביום שישי בצהריים, קבעה שעלינו לגשת מיד לאישפוז בבית החולים ואף התקשרה לבית החולים לתאם הגעתנו. כשיצאנו ממנה, התקשרתי אל הרב זצ''ל והרבנית ענתה. מששמעה במה מדובר אמרה לי שנבוא מיד לרב. כשהגענו הרב אמר שלא כדאי עכשיו ללכת לבית החולים כי אצלם כבר נוהל שבת, לא יטפלו בנו במיוחד ורק עלול להיגרם חילול שבת. בינתיים, נתן הרב לבתנו שמן מיוחד למרוח על מקום השיתוק.
מיד במוצאי שבת, בעוד אנו תוהים מה עלינו לעשות עכשיו, מתקשרת הרבנית, שואלת מה שלום הבת, ואומרת שהרב והיא דאגו בשבת לשלומה ושהרב אומר שעכשיו כדאי לגשת לבית החולים. עשינו כדבריו.
לאחר מספר ימים, אחרי שהרופאים כבר הבהילו אותנו בתחזיותיהם, בוקר אחד, פשוט נעלם השיתוק וגם מקורו. נעלם ואיננו. מאחת העובדות בבית החולים נודע לנו שכל עובדי בית החולים דיברו על החולה שהבריאה באופן פלאי.
(רפאל עטייה)
הקול חזר בזכות ברכת הרב
המקרה אירע בשנת תשס''ה, היה זה בתקופת אלול-תשרי, לאחר תקופת הסליחות. אבא, שנוהג לקחת חלק בתפילות כשליח ציבור, דיבורו נחלש מאוד לאורך תקופה די ארוכה עד כדי כך שלא היה יכול לדבר אלא לכתוב בלבד. הוא הלך להתיעץ עם רופא אף-אוזן-גרון. הרופא ביקש ממנו לקחת ביופסיה תחת הרדמה מלאה בבית החולים הדסה.
בהתייעצות עם אמא, החליטו לקבוע פגישה וללכת לרב זצ''ל לשאול בעצתו. הרב כמובן הכיר את אבא ולאחר חילופי ברכות, זיהה הרב את הקושי בדיבור אצל אבא. אבא סיפר לו מה אמר הרופא ושצריך לעשות ניתוח. אמר הרב: ''לא ניתוח ולא בָּטִיח. תלך הביתה''. ואכן למחרת בבוקר הקול של אבא חזר להיות כרגיל ולא היה צריך שום טיפול ושום התערבות.
(עדה גיל, מושב קשת. מנחה תוכנית לנשים בהריון, ''דבש מסלע'')
גם בבית דין של מעלה
אחד מהתושבים בעיר, ניצול שואה, שהיה קצין במנהל האזרחי והיתה לו זכות לקחת חלק בהקמת יישובים, לקה בליבו. הוא היה במצב קשה. כשהלכתי לבקר אותו בבית חולים, לאחר ניתוח מעקפים שעבר, הוא סיפר לי בבכי על חווית המוות הקליני שעבר. בחלומו היו שלושה רבנים - אחד עם כיפה סרוגה, אחד חרדי והשלישי, היחידי שזיהה, היה הרב מרדכי אליהו זצ''ל. הרב מרדכי אליהו עמד ואמר שיתנו לו להישאר בחיים, כיוון שיש לו זכות גדולה בבניין הארץ. ואכן כך היה ואותו אדם חזר לחיים.
(הרב מרדכי נגארי, רב העיר מעלה אדומים)
סגולה ליוצאים לשידוכים
פעם אחת הגעתי יחד עם חברתי לבית הרב. הרב זצ''ל שאל: ''אתן יחד?'' והשבנו לו שיש לנו את אותה הבעייה. שתינו לא מצליחות להתחתן. הרב ישב והקשיב לנו במאור פנים. הוא שאל שאלות הנוגעות לחיינו, כגון במה אנחנו עובדות. השבתי שאני מורה למוזיקה וחברתי אחות בבית החולים. הרב אמר: ''אתן עובדות קשה מדי''. השבנו שאנחנו עובדות רק בחצי משרה. אז אמר הרב: יש לי עצה בשבילכן, כשאתן יוצאות לשידוך תאמרו לפני כן תפילה קצרה: ''את הטוב תקרב, את הרע תרחיק והטוב בעיניך עשה''. וכך היה. שתינו התחתנו מספר חודשים לאחר מכן.
תדוני את עצמך לכף זכות
אני בעלת תשובה כבר 18 שנה. לפני 6 שנים ניגשתי לרב זצ''ל כי היו לי המון פחדים מכל השינויים שעשיתי, והרב כתב לי לקרוא פרקי תהילים ושהכל בסדר איתי, העיקר שלא לחשוב מחשבות רעות על עצמי. בכל זאת הייתי מודאגת, והרב יצא ואמר לי בעצמו לא לדאוג ורק לומר תהילים, והכל יהיה בסדר. שאלתי מתי אזכה להתחתן, והרב אמר לי: אל דאגה, זה קרוב. וב''ה זמן קצר אח''כ נישאתי, וכיום אני אמא לשלושה ילדים, שיהיו בריאים.
בתקופה האחרונה התפללתי לזכות לבן. והנה בערב שבת קודש, יומיים לפני שהרב הסתלק מן העולם חלמתי עליו. הרב היה שרוי בשמחה גדולה, יושב בשולחן ארוך עם אנשים טובים והוא בקצה השורה משמאל. פתאום הוא קם, ואמר לי: בע''ה יהיה לך בן זכר והכל יהיה בסדר, אל תדאגי. ועכשיו אני צריך ללכת מכאן ולא אוכל יותר לעזור לך, את צריכה להסתדר בעצמך ולחשוב רק מחשבות טובות על עצמך.
גילה
ברכה בטיפול נמרץ
גיסי אושפז בבית החולים ושכב שלושה ימים ללא הכרה. ביום השלישי החלטנו ללכת למורנו ורבנו זצ''ל ולבקש ממנו ברכה לרפואה. הגעתי לבית החולים, הרב שכב מונשם ומחובר לצינורות שונים של תרופות. וכשנכנסתי לחדרו הוא קרא לי להתקרב. התקרבתי וסיפרתי לו את מצבו של גיסי.
חזרתי על השם של גיסי מספר פעמים והרב החזיק את היד שלי חזק. לאחר זמן פקח את עיניו וסימן לי בידו. חזרתי על השם פעם נוספת, והוא סימן לי בידיו ובעיניו שהכל בסדר. לאחר מספר דקות יצאתי והתקשרתי לאחותי לשאול מה נשמע. אחותי מסרה לי כי כמה דקות קודם לכן גיסי התעורר. בקול רועד ובעיניים דומעות סיפרתי לה כי לפני כמה דקות יצאתי ממורנו ורבנו והוא ברך את בעלה. אחותי החלה לבכות וסיפרה כי המילים הראשונות של בעלה היו כשהתעורר: ''הרב אליהו ברך אותי, הרב אליהו ברך אותי''.
(עוזי ברנע, גבאי בית הכנסת 'היכל יעקב')
שליחה של אלוקים
הכל התחיל בנסיעה רגילה עם זוג דתיים נחמד. הנסיעה אומנם הייתה רגילה, אך היה איזשהו עצב בעיני הזוג, ואיזושהי תחושה שלא הכול כשורה. דיברתי איתם קצת והתברר שהם נשואים כבר מספר רב של שנים, אך מעולם לא זכו לילדים. השיחה התפתחה, והזוג אף סיפר שהם ניסו כמעט הכול אך ללא הועיל.
הרגשתי שאין לי מה להפסיד, והצעתי שהם ילכו לרב אליהו זצ''ל, לקבל ברכה וחתיכה מ''אתרוג הברכות'' המפורסם. לא ציפיתי לתשובה העצובה שקיבלתי - שהם לא יודעים איך להגיע אליו.
הרגשתי כאילו יד מכוונת שלחה אותי דווקא לנסוע איתם. הם לא ידעו שאני הנכדה של הרב. סיפרתי להם, וגם הצעתי לעזור. תוך כדי נסיעה התקשרתי לסבתא שתחיה והיא קיבלה אותנו בברכה. סבא זצ''ל קיבל אותם בברכה, נתן להם חתיכה מהאתרוג ואינסוף עידודים ודברי חיזוק. ראיתי שהם התרגשו ובכו, ואנחנו התרגשנו ביחד איתם. ביקשתי מסבתא שתזכור את הזוג ותספר לי מה שלומם בעוד מספר חודשים. לי נשאר רק לקוות שהתפילות והברכות יעזרו.
כשבאתי לאחר מספר חודשים לבקר את סבא וסבתא שמעתי מסבתא שהזוג הזה חזר עם אור בעיניים ועם בשורה טובה של הריון.
אין לי מילים לתאר את מה שהרגשתי – את השמחה הענקית שמילאה אותי. הרגשתי שזכיתי להיות חלק מנס, להיות שליחה של אלוקים ושל סבא גם יחד.
(יעל בן אליהו, נכדת הרב)
העלאת עצמות החיד''א זיע''א
ביום י''א באדר שנת תקס''ו, ליל שבת קודש זכור, בהיותו בן פ''ג שנים, נתבקש החיד''א לישיבה של מעלה. במוצאי שבת קודש פרשת זכור נקבר החיד''א בליוורנו שבאיטליה. בשנת תש''א, פונה בית העלמין היהודי שבו היה קבור החיד''א לחלקה מיוחדת בבית עלמין חדש שהוקצה לכך. כעשרים שנה לאחר מכן, מאה חמישים וארבע שנים לאחר פטירתו, בכ' באייר, ה'תש''ך, הועלו עצמותיו לארץ ישראל. העלאת העצמות הייתה בלי הסכמה מפורשת של ממשלת איטליה. הם בודאי חשבו שהקבר שלו אולי עשוי לשרת את התיירות שלהם. אבל העצמות הועלו לישראל על ידי ד''ר שלמה אומברטו נכון, שהיה רופא איטלקי בעל לב נפלא.
בישראל טיפלה בקבורה של העצמות משלחת של כמה רבנים חשובים. ביניהם היו הרב לניאדו, ורבי יצחק אבוחצירא, ועוד כמה רבנים שהלכו לנמל התעופה לוד לקחת את הארון.
לפני שהגיע ארונו של החיד''א לארץ, ביקש ממני הראשון לציון הרב יצחק ניסים זצ''ל לטפל בקבורה. בבוקר שבו הגיע הארון, טבלתי בירושלים, ולאחר מכן נסענו באוטובוס לשדה התעופה. שם חיכו לנו הרבנים שמונו לטפל בקבורה.
משנחת המטוס, עלינו לקחת את הארון ולא ראינו שום ארון. שאלנו את ד''ר נכון: 'איפה החיד''א?' הוא הראה לנו ארון עץ קטן בגודל 50 על 60 ס''מ. ואמר: 'הנהו לפניך, בארון'.
נזדעזעתי: 'החיד''א בארון הזה?!'
'כן', השיב, 'העצמות מלוקטות'.
תמהתי: החיד''א לא היה שלד שלם?! איפה הראש, איפה הרגליים? אמרו לי: יש סימן וי על כל ארון, וכך תדע איפה הראש, איפה הרגליים. הוצאנו אותו משדה התעופה לאיזה חדר מיוחד, להרכיב אותו בארון.
אמרתי לרבנים: נלך למקווה. איפה יש כאן מקווה? אומר לי הרב אבוחצירא: המקווה סגור, והנה המפתח בכיסי. אמרתי לו: תביא לי את המפתח, אני הולך. חכו עד שאני חוזר.
הארון היה סגור עם ברגי פיליפס, לא ידעתי איזה מברג יתאים להם לכן נכנסתי לאחר הטבילה במקווה לחנות כלי עבודה, פניתי אל המוכר וביקשתי: 'תן לי את כל מברגי הפיליפס שיש לך'. ומשם חזרתי מייד למקום שבו היה הארון.
אמרתי לרבנים: אנחנו לא נמשיך את ההלויה בארון כזה קטן, זה לא כבוד לרב החיד''א ככה. אני אפרק את הברגים של הארון מלמעלה, והעצמות ירדו לארון גדול שנמצא מתחתיו.
התקרבנו כולם יחד אל הארון הגדול. על פניהם של כל הנוכחים סביב הארון הייתה הבעת מתח, והזמן כאילו עמד מלכת. כולם עקבו בדומיה, בפחד, בחרדה ובקדושה, ואין זה פלא, שכן מולם בתוך הארון טמונות עצמותיו הקדושות של החיד''א.
זיהיתי את המברג בעל הגודל המתאים והתחלתי לפתוח את הבורג הראשון מלמעלה. מייד החל בוקע רעש מתוך הארון. כולם סביב נבהלו ונבעתו, הרב אבוחצירא התעלף. אני עמדתי. אמרתי: 'הרב חיד''א, אני באתי לטפל בך, כתוב בספר שלך שצריך לקבור את הנפטר בצורה מכובדת שהעצמות לא יהיו מגולגלות. אני לא יודע איפה הראש, איפה הרגליים. תסדר את עצמך'.
''המשכתי לפתוח את הארון, והנה הרעש בוקע שוב, אך הפעם בעוצמה מוגברת. שוב זעקתי: 'הרב החיד''א! אתה כתבת כך וכך ואני עשיתי בדיוק כדבריך'! בפתח הארון, הנחתי את ידי על עצמות החיד''א, ובנשימה עצורה ביקשתי מהחיד''א שיסתדרו העצמות מאליהן. פתאום חשתי שידי זזות על פני כל הארון עד שהעצמות המלוקטות התחברו לכדי שלד שלם.
סגרתי מיד, הברגתי, כיסיתי וקראתי לרבנים שחזרו ובאו לטפל ברב הקדוש הזה.
לקחנו אותו. בירושלים שמו מודעות בשם הרבנות הראשית והרב נסים, כדי שיצאו להלוויה. היו כאלה שלא רצו ללכת להלויה מסיבות פוליטיות. היה שם נכד אחד של החיד''א, משפחה אשכנזית חרדית, וסיפרתי לו מה שקרה עם הארון. הוא שאל: מי אמר שזו אמת? אמרתי לו: הנה עדים.
שאל אותם, לקח אותם לבית הדין של העדה החרדית והם ספרו את המעשה. הלכו דייני העדה והוציאו מודעות מכיוון שהשלד שלו קיים, כולם חייבים ללכת להלוויה.
כמו כן עשיתי חור בארון מלמטה, כמו שכותב בספריו, כדי שינק מעפר של ארץ ישראל, וב''ה בא על מנוחתו בכבוד. ושנת מנוחתו כבוד. יהי רצון שזכותו תעמוד לנו ולכל ישראל.
(דברי מו''ר הרב זצ''ל לאחר עריכה)
מתי תבוא הגאולה?
זהו סיפור שהנוגעים בדבר ביקשו לא לגלותו. אך כעת, כשלצערנו, מו''ר הרב זצ''ל עלה לישיבה של מעלה, כבר יש לנו רשות לספרו.