רוח הקודש
חינוך בקדושה
פרק הקדושה הוא הפרק האחרון של מסילת ישרים. למרות שבברייתא של רבי פנחס בן יאיר יש עוד שתי מדרגות: ''קדושה מביאה לידי רוח הקודש ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים'', בכל זאת אין במסילת ישרים ''שער רוח הקודש'' ו''שער תחיית המתים''.
מסביר הרמח''ל: ''ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחילתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו חז''ל (יומא ל''א): 'אדם מקדש עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה. מקדש את עצמו מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה'''.
גם צדיקים מפורסמים יכולים להיות צדיקים נסתרים
כל כך הרבה מקרים ששמענו לימדו אותנו דבר שלא העזנו לבטא בפינו כל ימי חיים חיותו של הרב מו''ר אבא זצ''ל הכ''מ - הייתה לו רוח הקודש והוא הסתיר אותה. מתוך דברים שהוא אמר על רבותיו אנו יודעים שהיום מותר לנו לומר שהייתה לו רוח הקודש. עשרות ומאות אנשים באו וסיפרו לנו כל מיני מעשים שהיו להם עם הרב, שמשמעותם היחידה היא רוח הקודש. אבל הרב כל כך הסתיר את המעשים הללו עד שאפילו בני ביתו לא העלו בדעתם לומר שיש לו רוח הקודש.
בגמרא במסכת תענית (כ''ג:) משמע שאפילו צדיקים מפורסמים יכולים להיות צדיקים נסתרים. כך אומרת הגמרא שם: ''אָמַר לֵיהּ רַבִּי זְרִיקָא לְרַב סָפְרָא: תָּא חֲזֵי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לְחַסִּידֵי דְּבָבֶל. חַסִידֵי דְּבָבֶל רָב הוּנָא וְרָב חִסְדָּא, כִּי הֲוָה מִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא, הֲוָה אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: לִיכְנוּף לְגַבֵּי הֲדַדֵי וְלִיבְּעֵי רַחֲמֵי, אֶפְשָׁר דְּמִתְרַצִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָתָא מִיטְרָא. תַּקִּיפֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן רַבִּי יוֹנָה אֲבוּהָּ דְּרַבִּי מָנִי, כִּי הֲוָה מִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא, שְׁקֵיל גּוּלְקָא וְאָמַר לְאִינְשֵׁי בֵּיתֵיהּ: אֵיזִיל וְאַיְּתִי בְזוּזָא עִיבּוּרָא. אַזֵיל וְקָאֵי בְדוּכְתָּא עַמִּיקְתָּא, דִּכְתִּיב (תהלים ק''ל): 'מִמַּעֲמַּקִים קְרָאָתִיךְ ה'', וְקָאֵי בְדוּכְתָּא צְנִיעָא, וַהֲוָה מִכַּסֵי שָׂקָא, וּבַעֵי רַחֲמֵי וְאַתֵי מִיטְרָא. כִּי הֲוָה אֳתָא לְבֵיתֵיהּ, אָמְרֵי לֵיהּ: אַיְּתִי מַר עִיבּוּרָא? אָמַר לְהוּ: אַמִינָא, הוֹאִיל וַאֲתָא מִיטְרָא, רָוַח עָלְמָא''.
תרגום: בוא וראה מה בין התקיפים של ארץ ישראל לחסידים של בבל. שכשהיה בצורת בבבל היו חסידי בבל - רב הונא ורב חסדא אומרים אחד לחברו: בוא נתפלל ביחד ונבקש רחמים אולי הקב''ה יתרצה לנו ויביא גשם. לעומתם התקיפים של ארץ ישראל - רבי יונה אבוה דרבי מני, כשהיה העולם צריך לגשם היה אומר לאנשי ביתו: אקח את המעיל ואביא תבואה בדינר. והיה הולך למקום עמוק ומוסתר להתפלל. ומתכסה בשק ומבקש רחמים והיה בא גשם. כשהיה חוזר לביתו בלי תבואה היה אומר להם: ראיתי שבא הגשם ובוודאי מחיר התבואה ירד, לכן לא קניתי.
הסיפור הזה מלמד שגם תקיף ארץ ישראל, שהיה מפורסם כרב חשוב, לא גילה שהקב''ה נענה לתפילותיו, אפילו לא לבני ביתו. כל כך היה מסתיר את עצמו, חוץ משניים שהיו חסידי בבל והיו לכל הפחות יודעים אחד על חבירו. אצל תקיפי ארעא דישראל – אף אדם לא היה יודע מתפילתו, אפילו לא אשתו.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
למה את דואגת?
כמה פעמים אמרו לנו אנשים שהרב זצ''ל ענה להם תשובה עוד לפני שהספיקו לשאול את השאלה? כמה פעמים היה הרב אומר משהו שהשואל לא היה מבין את הקשר לשאלתו, ורק אחר זמן מה היה מתקשר ומתרגש כי פתאום הענין התבהר לו והדברים התגלגלו בדיוק כפי שאמר הרב? פעמים אינספור.
פעם ביקשתי ברכה עבור בת משפחתי שהיתה בעיצומם של טיפולים. הרב זצ''ל בירך ואמר שבעז''ה יהיו בשורות טובות. לאחר כשעתיים של עבודה, הייתי שוב בחדרו והייתי עסוקה עם מסמכים שונים, כאשר פתאום הרים את מבטו אלי, ואמר לי: ''למה את דואגת? אמרתי לך שיהיה בסדר!''. וזאת היתה רק פעם אחת מתוך המון פעמים שקלט על מה אני חושבת, ואמר את מה שאמר מבלי שדיברתי כלל.
(נעמי קנובל, מזכירה בלשכת הרב)
בעולם הבא אין גאווה
כך סיפר מורנו ורבנו הרב זצ''ל: ''כשנפטר מורנו ורבנו הגאון הרב עזרא עטייה ע''ה - ראש ישיבת פורת יוסף, ביקשו ממני להכין את נוסח המודעה, וכתבתי 'רב רבנן', כלומר הרב של כל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם. משראה זאת חכם נתן סלם זצ''ל, שהיה גיסו, אמר לי: האם בחיים חיותו הוא היה מסכים שיכתבו עליו כך? אמרתי לו: בחיים לא היה מסכים, אבל אחר מיתה ודאי יסכים. אמר לי: מהיכן יש לך חידוש זה?
באותו רגע נכנסו דודי, ראש הישיבה הגאון הרב יהודה צדקה זצ''ל, והרב בן ציון אבא שאול זצ''ל, ואמרתי להם: תגידו, מה אמר הרב כשהיינו במקום כזה וכזה, ואיך הוא פסק את ההלכה. ואמרו לי: כשנפטר מורו ורבו חכם אברהם עדס שהיה בעל רוח הקדש, רצה הרה''ג עזרא עטייה להספידו ולומר עליו 'בעל רוח הקדש' וכו' ואח''כ אמר לעצמו הכיצד אספיד עליו כך, הרי בחיים חיותו אם הייתי אומר עליו כך, היה כועס עלי. אח''כ הוא רואה בהקיץ את רבי אברהם עדס עומד מול עיניו ואומר לו: תגיד מה שאתה רוצה. בשמיים אין גאוה''.
אמר להם הרב אליהו: כמו שהרב עזרא עטייה אמר על רבי אברהם עדס את האמת כך אנחנו יכולים לומר עליו את האמת ואין חשש לגאוה.
מפחדים לספר על רוח הקודש
האמת היא שאנחנו מפחדים לספר על רוח הקודש של הרב זצ''ל כי ישנם כל כך הרבה מקרים ואנחנו יודעים שלא נוכל לספר אפילו לא מקצת קצהו של הסיפורים שהרב הסתיר אותם בחכמתו, ובכל זאת בעקבות מה שלימד אותנו הרב זצ''ל על כי ''בעולם הבא אין גאווה'' אנחנו מספרים לפי מיעוט הכרתנו.
כשהרב זצ''ל היה חולה בבית החולים בקומה העשירית היו באים אליו בבקשה שיתפלל על חולים. פעם אחת היה חולה בקומה שמונה, באותו בית החולים, ובאו קרוביו של אותו חולה לבקש מהרב שיתפלל עליו. הם עלו רק שתי קומות ובאו ליד מיטתו של הרב, והרב סימן להם שהוא כבר נפטר.
''איך נפטר?'' הם שאלו, ''הרי לפני שתי דקות ראינו אותו שהוא חי''. והרב, שלא היה יכול לדבר כי היה מונשם דרך צינור ההנשמה, סימן בידו כי אין מה לעשות.
הם ירדו במהירות לקומה שמינית ובאמת ראו כי החולה שהם השאירוהו בחיים כבר מסר את נשמתו לבוראו.
גם הרבנית סיפרה אותו דבר על אחותה אורה ז''ל כי קודם שהרופאים ידעו על מחלתה סיפר לה הרב מהי המחלה של אחותה. וכך באמת התברר אחר כך. לימים, שלחו אותה לאנגליה לניתוח מיוחד שרק שם היה נערך. יומיים לפני הניתוח בא הרב אל הרבנית, תבדל לחיים ארוכים, בזמן שעבדה במטבח, ואמר לה: ''תפסיקי לעבוד. את כעת אבלה''.
הרבנית שאלה: ''למה? האם הניתוח לא הצליח? הרי הוא צריך להיות רק בעוד יומיים''. הרב הסב את פניו, והרבנית הבינה שכבר נגזרה הגזירה. אחרי שעה הגיעה ההודעה מאנגליה שחלה החמרה פתאומית במצבה של האחות והיא השיבה את נשמתה לבוראה.
התפילה של רבי חנניא בן דוסא
פעם שאלתי את מו''ר אבא זצ''ל הכ''מ למה כשבאים אליו עם שמות לברכה על חולה הוא עונה כל פעם בצורה אחרת. פעם הוא אומר תעשו כפרה ולפעמים הוא אומר אין שום בעיה. הסתכל עלי בתמיהה, ואמר לי: זו גמרא מפורשת. והזכיר לי את המשנה בברכות (דף ל''ד:) שאומרת: ''המתפלל וטעה - סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא - סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, ואומר: זה חי, וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף''.
וממשיכה הגמרא ומספרת: ''תנו רבנן מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל. שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם: לכו, שחלצתו חמה (אין לו יותר חום). אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה, וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להן: העבודה, לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה, באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות. ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי. וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים, וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך''.
אמר לי מו''ר הרב זצוק''ל – הריני כפרת משכבו: אם המשנה והגמרא מספרות לנו את המעשה הזה – זה לא בשביל לספר לנו סיפורים, אלא ללמד אותנו מה לעשות. וכמו שכל אחד רואה, יש פה שני סיפורים, לא רק לדעת מה קורה עם החולה אלא גם לשנות את מצבו, להעלות אותו מכף חובה לכף זכות.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
לא מצליח לזכור את שמו
שמעתי לפני הרבה שנים סיפור מזעזע מהרבנית שתחיה. יהודי אחד מחוצה לארץ היה במצב קשה ובני המשפחה שהכירו את הרב זצ''ל ביקשו שיתפלל בעדו. היות והיה מצבו קשה מאוד, ביקשה הרבנית שתחיה מהרב שילך במיוחד לכותל ויתפלל עליו.
חלף היום והרב לא היה בכותל. ביקשה הרבנית: מחר תלך. והנה עבר היום, וכששאלה הרבנית אם הרב התפלל עליו בכותל, ענה לה שהיה לחץ בבית הדין. אמרה לו: מחר תלך. אך עבר היום השלישי והרב עדיין לא הלך. אמרה הרבנית לרב: למה אתה לא הולך? הרי אתה יודע שהמצב קשה.
אמר לה הרב: זה כבר נגמר. שאלה הרבנית: למה אתה מדבר ככה?
ענה לה הרב: את חושבת שיש מישהו שמבקשים שאתפלל עליו ואיני מתפלל? כבר שלושה ימים אני מנסה להעלות את שמו על שפתיי ואיני מצליח...
(הרב יוסף אלנקווה)
הרב יודע מי לחיים ומי ל
אני לא אוהב לספר על מופתים כי הרב זצ''ל היה הרבה מעבר לכך, אבל יש לא מעט סיפורים שבדידי הווה עובדא: פעם נכנסתי אל הרב עם בן אדם שאביו שכב בבית החולים במצב קריטי. הרופאים דיברו על שעות ספורות שנותרו בחייו. נכנסנו ביחד אל הרב, ולאחר שבירר את השם ושם האם, הרב אמר לאותו יהודי: 'אתה יכול ללכת הביתה בשמחה. הכל יהיה בסדר'.
כשיצאנו מהחדר, היהודי לא האמין. הוא אמר לי: איך זה יכול להיות? הרי הרופאים אומרים שנותרו לאבא שעות ספורות. כעבור שעתיים הוא מחייג אליי ואומר לי שהרופאים ביצעו בדיקה מחודשת, ואומרים שזוהי רק בעיה קטנה והאבא יכול להשתחרר מבית החולים עוד באותו יום.
אלא שכאן הסיפור עדיין לא נגמר: אחרי עוד שעתיים חייג אלי אותו יהודי, ואמר לי שהוא רוצה להכנס בשנית אל הרב. 'אמא לא חשה בטוב. היא סובלת מכאבי ראש ואני לא רגוע', אמר לי בטלפון. נכנסנו שוב אל הרב, ואמרנו את השם. הרב קימט את מצחו בדאגה, ואמר: 'צריך לעשות פדיון כפרות ולעורר הרבה רחמי שמיים'. אחרי שבועיים האימא נפטרה. אלו היו מעשים שבכל יום.
(הרב מאיר רוזנטל)
רוח טומאה מרחפת על המסמכים
הרב עמרם אדרעי היה ממונה על הכשרות בלשכה של מרן הרב זצ''ל בעת שהיה רב ראשי לישראל. בתקופה ההיא היו צריכים שני הרבנים הראשיים לחתום על אישור כשרות למוצר מיובא לפני שמשחררים אותו מהמכס. הרב עמרם אדרעי היה בודק את כל המרכיבים של המוצר ואת כל אישורי הכשרות שלו, ואחר כך הוא היה מביאם לפני הרב לחתימה. וכך הוא מספר:
בכל פעם היה הרב זצ''ל חותם עוד באותו יום, כדי שלא לעכב את היבואן, שכל יום של עיכוב בנמל גורם ליבואן הפסד ממון גדול. עשרות פעמים, אם לא מאות, הבאתי לרב מסמכים לחתימה וחתם באותו יום. פעם אחת הבאתי לו מסמכים של מוצר יבוא לאישור והוא לא חתם באותו יום. חיכיתי למחר ובאתי אליו ושוב לא חתם. בינתיים, החל היבואן להתקשר ולשאול, בתחילה בנועם ואחר כך בתקיפות, למה המוצר שלו לא מאושר. לא הייתה לי תשובה עבורו ואמרתי לו שהמוצר על שולחנו של הרב והוא בוודאי יחתום תוך יום יומיים, כדרכו. בכל פעם הייתי נכנס אל הרב לחתימה אך הרב לא היה חותם.
התפלאתי אבל הכרתי את הרב ואת דרכו הרוחנית ולכן לא לחצתי, אלא רק שאלתי דבר יום ביומו. כל יום הרב היה דוחה אותי ואני הייתי ממשיך בדרכי. לאחר שבועיים של דחייות אני מקבל טלפון בהול מרב חשוב בגרמניה שהיה חתום על אחד המרכיבים של אותו מוצר שהיה על שולחנו של הרב. הוא אומר לי בבהילות כי יש טעות בתעודת הכשרות שלו, ואם שיחררנו את המוצר יש חובה לאסוף אותו מן החנויות כיוון שהוא טרף גמור. אותו רב לא ידע את נפשו מרוב צער על התקלה שנגרמה בגלל הטעות שלו. והוא שאל האם הרב חתם על התעודה של שחרור המוצר מן המכס.
אמרתי לו שיש לו מזל כי הרב הראשי לישראל הוא בעל רוח הקודש. סיפרתי לו את המעשה המוזר שהיה עם התעודה שלו, דבר שלא קרה לי מעולם. סיפרתי לו שהרב לא חתם על התעודה יותר משבועיים בלי שום סיבה נראית לעין, בשונה ממאות פעמים אחרות שבהן הוא חתם באותו יום על התעודה.
כל כך התרגשתי לראות רוח הקודש מול עיני בפעולה שמצילה אלפים ורבבות מעם ישראל מתקלה בכשרות, והלכתי לחדרו של הרב. התעודה הייתה עוד מונחת על השולחן, לא חתומה. סיפרתי לרב על מה שקרה, והרב אמר: 'בסדר', הזיז אותה לצד והמשיך בעבודתו כאילו לא קרה דבר.
(הרב עמרם אדרעי, הממונה על הכשרות בלשכת הרב)
הרב לומד עם בניהו בן יהוידע
סיפרה אשתו שתחיה של הרב כדורי זצ''ל שיום אחד היא הגיעה לרב אליהו זצ''ל וראתה שהוא לומד עם אדם בעל מראה מרשים עד מאוד, הלבוש בלבן. מכיוון שלא רצתה להפריע להם בלימודם, החליטה לשוב ביום למחרת. משבאה למחרת היום, סיפרה לרב שהיא הגיעה אמש אך מכיוון שלא רצתה להפריע לו ללמוד עם מי שהיה איתו בחדר החליטה לחזור למחרת.
תמה הרב ושאל אותה: ''האם ראית אותו?'' והיא ענתה: ''כן. מדוע הרב מתפלא?'' ''אם כך'' אמר לה הרב, ''זכית לראות את בניהו בן יהוידע!''
יצחק
טוב שלא נסעת
לאישה אחת היו בעיות קשות עם הבת שלה. בסופו של דבר בתה עברה ללמוד בחו''ל. לאחר כמה חודשים של ניתוק חשבה האמא לבקר את הבת שלה בהפתעה. היא הגיעה אל הרב זצ''ל כדי לקבל את ברכת הדרך, והרב אמר לה: ''אין צורך שתסעי, ולה יהיה שמחה וטוב לבב''. האישה התפלאה ושאלה: ''מה, לא לנסוע?'' הרב נענע לשלילה בראשו. היא לא הבינה, אך הקשיבה ולא נסעה.
כעבור חצי שנה באה האישה שנית לקבל ברכה לנסיעה והרב בירך אותה לנסיעה טובה. כאשר האמא הגיעה לחו''ל היא דיברה עם היועצת החינוכית של בתה, וסיפרה לה בדרך אגב שחשבה לבקר אותה לפני חצי שנה אך הדבר לא עלה בידה.
אמרה לה היועצת: ''אוי לא! טוב מאוד שלא הגעת לפני חצי שנה. בתך עוד לא היתה מוכנה לזה נפשית, זה היה מזיק, וזה הדבר הכי נכון שלא הגעת!''.
(נעמי קנובל, מזכירה בלשכת הרב)
עוד ישלמו לך
לאורך כל התקופה שהרב זצ''ל הכ''מ היה חולה שמענו מאנשים רבים סיפורים אין ספור על הרב, על פלאים שהרב עשה, על תפילות שהרב התפלל ונענו, על התנהגות מיוחדת של הרב שעשתה עליהם רושם. אם נספר את כל הסיפורים – יכלה הזמן והמה לא יכלו. ובכל זאת נספר מעט.
אחרי ה'שבעה' יצאנו מהבית וירדנו למכונית והנה המכונית חסומה על ידי מישהו שחנה לזמן קצר. חיכינו לו שיחזור וכשהוא בא, ביקש לספר לנו סיפור:
כיום יש לי עסק מצליח לדשא מלאכותי, אך בתחילת העסק שלי הייתי בקשיים כמו כל עסק מתחיל. והנה יום אחד אני מקבל הודעה ממס הכנסה שאני צריך לבוא לשלם להם שלושים אלף שקל, שזה היה אז סכום עצום בשבילי שלא יכולתי לעמוד בו. אם הייתי צריך לשלם אותו באמת – הייתי צריך לסגור את העסק ואולי הייתי היום מובטל. הלכתי לרב זצ''ל וביקשתי ברכה.
הרב אמר לי: ''לא אתה חייב להם שלושים אלף שקל אלא הם חייבים לך שלושים אלף שקל''. שמחתי לשמוע את הדברים הללו מפי הרב והלכתי מעודד לפגישה עם פקיד השומה של מס ההכנסה. וזאת צריך לדעת, שפקיד שומה הוא כמו שופט, מה שהוא קובע אתה חייב לשלם.
באתי אליו והוא הסביר לי מדוע לפי דעתו אני חייב להם שלושים אלף שקל. אחרי שהוא אמר את דברו, אמרתי לו: ''לפי החשבונות שלי אתם חייבים לי שלושים אלף שקל. תבדוק בחשבונות שלך!'' במקום לזרוק אותי מכל המדרגות הוא החל לבדוק את הדפים שלו והחשבונות שלו, ולאחר עיון מדוקדק הוא אמר לי: אתה צודק, איך אתה יודע? אמרתי לו: כך אמר לי הרב אליהו!
הפקיד נבהל מעוצמת הידיעה של הרב, וכך גם אני.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
עוד יורידו לך מהשכירות
לאחר נישואינו, גרנו אני ואשתי כמה בתים מביתו של הרב זצ''ל, ברחוב 'ימין אבות'. דירה זו היתה שייכת לאנשי חסד, הגב' רבקה ז''ל ואדון יוסף ז''ל, שניהם כבר אז עברו את גיל 90 שנה. לכל אחד מהם נפטר בן הזוג, והם, שהכירו משכבר הימים, החליטו בערך בגיל 60 לפתוח בפרק ב' של חייהם.
הדירה ברחוב 'ימין אבות' היתה שייכת לבעלה המנוח של רבקה. והיא, לאחר נישואיה השניים, הלכה וגרה בביתו של יוסף בשכונת 'קרית יובל' בירושלים. באחד הימים התקשר אלינו אדון יוסף ואמר: ''אנו צריכים לחדש את חוזה השכירות ואני רוצה להעלות לכם את שכר הדירה בעוד 50$''.
אמרתי לו שניפגש בע''ה בערב ונדבר, וקבענו לבוא לביתו. אמרתי בליבי: 'אני אברך בכולל, אשתי עוד לא עובדת, בע''ה הקב''ה יעזור'. באותו היום נפגשתי עם הרב מרדכי אליהו זצ''ל וסיפרתי לו את דבר השיחה עם בעל הדירה. הרב הקשיב לדבריי, ואז אמר: ''הרי אתה אברך, אל תדאג, הוא עוד יוריד לכם מגובה השכירות!''
באותו הערב נסענו אשתי ואני לביתו של אדון יוסף. ישבנו בסלון ביתו מסביב לשולחן, ושוחחנו בינינו. לבסוף הגיע שלב החתימה על חידוש חוזה השכירות, והוא אומר לנו שברצונו להעלות לנו את תשלום שכירות הדירה בעוד 50$ כי הדירה טובה וכו'. כששמעתי זאת שתקתי והמתנתי לראות איך יפול דבר.
לא עברו מספר רגעים ואשתו רבקה נכנסה לחדר, ואמרה לו בזו הלשון: ''יוסף, הדירה הזו שלי, מבעלי! אני אוהבת את הזוג הזה, ואני מורידה להם מהסכום העכשווי 50$''. ואדון יוסף, ישב וכתב איתנו חידוש חוזה שכירות בדיוק כפי שאמרה לו אשתו.
זהו שאמרו חז''ל: ''צדיק גוזר והקב''ה מקיים''.
(נועם הלוי, מדפיס שיעורי 'קול צופיך' של הרב)
מה עושה הרב כשהדף ריק?
פעמים רבות היה מו''ר הרב זצ''ל הכ''מ עונה על שאלות בבית הכנסת או בלשכה והיו מצטופפים הרבה אנשים בתור ארוך ובשאלות מורכבות לכבוד הרב. לעיתים, היו אנשים כותבים את שאלותיהם על מנת לחסוך בזמן ההסבר לרב, גם חששו שמא ישכחו איזה פרט.
פעם אחת, מישהו לקח דף נייר, קיפל אותו לשניים וכתב את השאלה שלו על חצי מהדף. תלש את החצי הכתוב ובטעות נתן לרב את החצי הריק.
הרב לקח את הנייר הריק ועשה עצמו כאילו הוא קורא בעיון רב את הנייר, כדי שהשואל לא יתבייש. אחרי מספר שניות, הרב כותב לו תשובה על הנייר שנתן לו, נייר ריק בלי שאלה.
השואל לקח את התשובה והנה הוא רואה שבטעות הוא נתן לרב את הנייר הלא כתוב והשאלה נשארה בכיסו. הוא התפלא מנין הרב ידע את השאלה שבליבו.
במקרה הייתי באותו היום בבית הכנסת והאיש ניגש אלי עם השאלה המוזרה הזו. ראיתי את הנייר עם התשובה שקיבל מהרב, ואת הנייר עם השאלה שהשאיר בידו והתפלאתי כמוהו.
אחרי שהרב חזר לבית מבית הכנסת שאלתי אותו איך ידע מה שאל אותו אדם. אמר לי הרב: כשהוא כתב את השאלה הוא היה מרוגש וכתב בחוזק על החצי הראשון. העט לחץ חזק והכתב נחרט גם בנייר שתחתיו, ומשם קראתי את השאלה ונתתי לו תשובה.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
מצת מצווה של הרב
היה זה באחד הערבים לפני חג הפסח, ואשתי אמרה לי: 'למה שלא תלך ותאפה מצות עם הרב?' אמרתי לה: 'מי אני שאלך, וגם אין זה טבעי להידחף, ולא נעים לי'...
כיוון שהיו הרבה אנשים שידעו שאני מדפיס את שיעורו של הרב זצ''ל 'קול צופיך', היו שולחים דרכי שמות לברכה לחולים, ליולדות או שאלות להתייעצות עם הרב. באותו ערב פסח התקשרה אחותי, שגרה באחד היישובים, וביקשה ממני ללכת לבית הרב עם שֵם של חולה שצריך לעבור ניתוח ולבקש ברכה כי מצבו קשה מאוד.
הלכתי לביתו של הרב, היה זה כבר מספר שעות לפני כניסת החג. דפקתי על הדלת והנה הרב פותח את הדלת. נישקתי את ידו ביראת כבוד וביקשתי למסור לו שם לברכה. הרב נטל את הפתק ובירך. נישקתי שוב את ידו, אמרתי 'שלום' ויצאתי והדלת נסגרה אחרי.
לא עברו מספר שניות והרב פותח את הדלת וקורא לי: 'נועם בוא תכנס, תמתין רגע'! הרב נכנס לאחד החדרים וחוזר אלי ובידו חבילה עטופה בנייר לבן, ואומר לי: 'זה בשבילך מהמצות שלנו'!
ליבי דפק בחוזקה והרגשתי מיעוט ערכי, מי אני ומה חיי שאזכה לכך, אך בודאי שזו זכותה של אשתי 'מנשים באוהל תבורך'. אמרתי לרב: 'תודה רבה', נישקתי את ידו והלכתי.
כשירדתי במדרגות הלכתי בזהירות כדי שלא יישברו המצות. אבל כשיצאתי מהבניין, לא הלכתי, אלא דילגתי וקפצתי משמחה. הגעתי במהירות לביתי, פתחתי את הדלת ואמרתי לאשתי בקול רם: 'הנה המצות שלך'! אין לי ספק כי הרב היה בעל רוח הקודש, צופה למרחוק.
(נועם הלוי, מדפיס שיעורי 'קול צופיך' של הרב)
מי טבל ומי לא, מי התפלל ומי לא
העיד הרב אריאל אליהו שליט''א, נכדו של הרב זצ''ל:
סבא היה יודע להבחין מי טבל באותו בוקר ומי לא. זה היה כל כך ברור. בתחילה חשבתי שזה מקרה, אבל הייתה תקופה שהייתי מתפלל כל בוקר ותיקין עם סבא וראיתי שזה ממש כך. הוא כמובן לא היה אומר לי דבר כדי שלא להעליב או לפגוע, אבל במבט של עיניו הייתי רואה את ההבדל. בצורת ה''בוקר טוב'' שלו.
סיפר רוני הנהג, שהרב אמר לו פעם כי לפני תפילה לא אומרים ''בוקר טוב'' אלא רק ''צפרא טבא'' ביום חול או ''שבתא טבא'' ביום שבת. סיפר רוני, שהוא לפעמים היה חוזר מאוחר בלילה מעצרות וכנסי תורה ולא היה מספיק לקום לותיקין. לפעמים הרב היה צריך לצאת מוקדם בבוקר עם האוטו. תמיד תמיד כשאני הייתי לפני התפילה הוא היה מברך אותי ''צפרא טבא'', למרות שהוא לא היה אמור לדעת אם כבר התפללתי או לא. ואם הייתי אחרי התפילה אז הוא היה מברך אותי ''בוקר טוב''.
האמת היא שיש לי כל כך הרבה סיפורים לספר על רוח הקודש של הרב, שאי אפשר לספרם מרוב וגם מחמת הצניעות. הסיפורים ממש מבהילים. הפלא הגדול שלהם הוא לא רוח הקודש של הרב, שאותה אנחנו כבר מכירים, אלא הרגישות שלו. כשהוא היה יודע שמשהו לא בסדר איתי, הוא לעולם לא היה מעיר ופוגע. הוא היה מספר לי סיפור כאילו באופן אקראי על הדבר שאני הייתי צריך לשמוע.
(הרב אריאל אליהו שליט''א, נכד הרב)
הרב יודע האם העובר בריא
לפני שנים רבות בא אלי זוג, מהמקורבים לרב זצ''ל, שהאשה ההרה נתבשרה ע''י הרופאים כי יש חשש שהעובר סובל מתסמונת כל שהיא. לאחר שלא הצלחתי להרגיעה, הלכנו שלושתנו אל הרב. כאשר שמע מה בפינו הרגיע הרב את האשה. אך היא שאלה: ומה יהיה אם באמת יוולד לי כזה ילד? ענה הרב קצרות: לא יהיה. חזרה האישה שוב על שאלתה, והשיב לה הרב את אותה התשובה. כאשר חזרה האישה בשלישית על שאלתה, דפק הרב על שולחנו (לא בכעס אלא בתקיפות), וענה שוב: לא יהיה.
האשה יצאה רגועה. למותר לציין שאכן נולד בן בריא ושלם.
(הרב זאב נוימן)
יש קברים מתחת לדירה
אדם נכה שחולה במחלת הפוליו רצה לקנות דירת קרקע שנוחה לו למגורים. הרב זצ''ל אמר לו לא לקנות את אותה הדירה, והמליץ בפניו על הצעה אחרת שהגיש הבחור, דירה בקומה יותר גבוהה. הבחור התעקש ושאל שוב: הרי הדירה בקומת הקרקע היא הרבה יותר נוחה עבורי. אך הרב אמר לו שוב ושוב: אל תקנה את הדירה הזאת בקומת הקרקע. אם תרצה – קנה דירה אחרת בקומת קרקע.
לאחר זמן עשו חפירות באותו המקום והתברר שהבניין הזה עומד במקום שהיה בו בית קברות, ואותה דירת הקרקע הייתה ממש על קברים.
(מאיר עוזיאל)
המיטות לא מכוונות
זוג שלא זכה להיפקד ניסה להיכנס לרב זצ''ל ולהתברך. כאשר לא עלה הדבר בידו להיכנס אל הרב הם חיכו לו בכניסה של הבית ליד המכונית.
כאשר הגיע הרב הם פנו אליו בשאלתם ובקשתם שהם רוצים ילדים. הסתכל בהם הרב, ואמר להם: ''מיטותיכם לא מכוונות כהלכה''. בתחילה הם לא הבינו, אך שבו לביתם ובדקו ונוכחו לראות שאכן כך הוא. שינו את כיוון המיטות וזכו להיפקד.
(הרב זאב נוימן)
מוצא שפתיך תשמור
לפני כ-7 שנים ילדתי בת לאחר שני בנים. ההתרגשות הייתה רבה והתחילה ההתלבטות איזה שם לתת לבת. גיסי (בעלה של אחותי) ביקש ממני לקרוא לה בשם ''אבישג'', אך אני סירבתי ואמרתי לו: ''תיקרא אתה לבת שתיוולד לך אבישג'', והוא עונה: ''כן אני אקרא לבת שתהיה לי אבישג'' (אחותי עדיין לא הייתה בהריון).
לאחר כשנה וחצי אחותי ילדה בת, כאשר במשך כל ההריון גיסי אומר לה שהוא יקרא לבת אבישג, ואחותי מסרבת. לאחר הלידה אחותי מודיעה לגיסי שהיא תעביר לרב מרדכי אליהו זצ''ל מספר שמות והרב יחליט איך ייקרא שמה.
אחותי כאמור, מעבירה 5 שמות והרב מחזיר תשובה שאף שם לא מתאים לילדה והיא מתבקשת להעביר שמות נוספים. שוב אחותי מעבירה 5 שמות ושוב אותה תשובה מהרב, ''אף שם לא מתאים''. בפעם השלישית, גיסי שואל את אחותי: ''הכנסת את השם אבישג?'' ואחותי עונה: ''לא, אני לא רוצה בשם הזה''. כשאחותי הבינה שאין לה ברירה וגיסי מתעקש שתכניס את השם, היא אכן עשתה זאת. לאחר זמן קצר הרב מחזיר תשובה שהשם שמתאים לבתה הוא ''אבישג''. כולם הופתעו ואני נזכרתי שלמעשה הרב דאג שגיסי יקיים את הנדר שהוא נדר כשבתי שלי נולדה.
חגית
הדירה שלך
לאחר נישואיי, קניתי דירה קטנה בשכונת קריית משה. הדירה נהייתה קטנה ביחס למשפחה שגדלה, וקיבלתי הצעה לרכישת דירה רחבת ידיים בשכונת הר נוף. נכנסתי אל הרב זצ''ל ושאלתי אותו מה לעשות. הרב אמר לי מיד: הדירה הזאת שלך. לאחר כמה שעות אני מקבל טלפון מהמתווך שמבשר לי שהדירה כבר נמכרה למישהו אחר. נכנסתי לרב בשנית, והוא חזר ואמר לי: הדירה שלך. לא הבנתי למה הוא מתכוון, הרי הדירה נמכרה. אחרי חודש קיבלתי טלפון מהמתווך שהודיע לי: 'הקונים התחרטו, והמחיר של הדירה ירד'. כמובן שקניתי את הדירה.
מתי את רוצה להתחתן?
כשהתחלתי לצאת בקשרי השידוכין, יצאתי עם בחורה טובה מאוד בחודשי הקיץ, כ-3 חודשים, עד כמעט ראש חודש חשוון, אבל כשדיברתי איתה באופן רציני על חתונה, היא היתה לא החלטית.
לא ידעתי את נפשי. אך כיוון שמדי שבוע הייתי אצל מו''ר הרב זצ''ל, אמרתי אשאלה ממנו מענה לשון.
כשסיפרתי לרב את אשר על ליבי, אמר לי הרב בהחלטיות: ''תשאל אותה שאלה אחת, מתי את רוצה להתחתן? ואם היא תגמגם - זה לא הזיווג שלך! ואתה תמצא אותו בקרוב!'' כך סתם ולא פירש.
באותו היום קבעתי פגישה עם אותה בחורה, דיברנו בינינו, ובין לבין שאלתי אותה כפי שאמר לי הרב: ''מתי את רוצה להתחתן''? והיא - התחילה לגמגם ואמרה שהיא צריכה עוד זמן לחשוב. אמרתי לה: 'אם כך, אני לא חושב להמשיך, כי אני יוצא למטרה רצינית'. נפרדנו בברכה והלכנו לדרכנו.
באותו השבוע - הכירו לי את אשתי שתחי'.
לאחר תקופה קצרה, לקחתי את אשתי לעתיד לבית הרב שיברך אותנו, ובאותו לילה החלטנו על אירוסינו.
בשעה טובה בנר שמיני של חנוכה - התארסנו. יום לפני האירוסין הייתי בביתו של כבוד הרב, ואמרתי לו: ''מחר אני מתארס''. והוא שאל אותי בפשטות: ''היכן זה יהיה, איזה רחוב'' וכו'. אמרתי לו את שם הרחוב בשכונת 'גבעת שאול', מס' בית כך וכך, קומה כך וכך, בשעה פלונית.
למחרת, ערב האירוסין בבית משפחת אשתי בגבעת שאול, רק המשפחה הקרובה נמצאת, אבי מורי שיבדל''א אומר דברי תורה, והנה דפיקות בדלת, ומי שם? כבוד מורנו ורבנו הרב מרדכי אליהו זצ''ל. אי אפשר לתאר איזו זכות נפלה בחלקנו, ואיזו שמחה גדולה היתה לכולנו, ובייחוד לחמי וחמותי שלביתם נכנסה ברכת אליהו. הרב ישב עמנו, דיבר דברי תורה ובירך אותנו.
כשרצינו לקבוע את מועד החתונה, הורי אשתי רצו אחרי ל''ג בעומר, והוריי רצו מקסימום בראש חודש ניסן.
באתי לפני הרב והתייעצתי עמו כדת מה לעשות. שאל אותי הרב: ''מתי אתם רוצים להתחתן?'' כשהדגיש בקולו את המילה ''אתם''. אמרתי לו: ''כמה שיותר מוקדם''. הרב הרהר מעט, דפק על השולחן בידו, ואמר: ''עוד לפני פורים אתה תתחתן!'' וסימן בידו כלפי מעלה. החתונה התקיימה בכ''ז שבט באותה השנה, וכמובן שעורך החופה היה מורנו ורבנו זיע''א.
(נועם הלוי, מדפיס שיעורי 'קול צופיך' של הרב)
את תלדי בכ''ה באב!
בגיל 41 הייתי בהריון השביעי שלי. היות וההריונות הקודמים היו קשים לי מאוד וכן הבדיקות של הרופאים, באתי אל הרב זצ''ל ואמרתי לו שאני לא רוצה לעשות שום בדיקות רפואיות, ובמקום זה אבוא לקבל מהרב ברכות. ואכן הרב נתן את ברכתו להחלטתי.
וכך באמת היה, לא עשיתי שום בדיקה. תאריך הלידה ששיערתי לי היה כ''ה תמוז. ומשלא ילדתי בראש חודש אב, באתי אל הרב ואמרתי לו שכבר הייתי צריכה ללדת. הרב שאל שאלה או שתיים ואז עשה חישוב ואמר לי: ''את תלדי בכ''ה באב''. בכל חודש אב היו לי צירים ובבוקר כ''ה אב הלכתי לבית החולים. הרופאים לא ידעו מה לעשות איתי כי לא היו לי בדיקות כלל ולא תאריך משוער (מלבד מה שנתן לי הרב) ואפילו לא סימנים ברורים של לידה. בשעה 14:30 רצו לעשות לי זירוז לידה אך סירבתי. אמרו לי שבלי זה אני אלד רק אחרי חצות הלילה (היינו כ''ו אב) אבל כמובן שהשערותיהם היו מוטעות. בשעה 15:00 נכנסתי לחדר לידה והלידה היתה הכי טובה שאפשר, בדיוק רבע שעה לפני השקיעה, בכ''ה באב, כמו שהרב אמר.
תוך שנה יהיה לכם בן
אחרי שאחותי התחתנה היא גרה תקופה מסוימת בקרוואן בישוב מצפה יריחו. מיד אחרי החתונה נכנסו היא ובעלה לביתם הצנוע ועשו כמובן את חנוכת הבית. ביום הראשון לכניסתם הגיע סבא זצ''ל לביתם ובירכם ושמח שמחה גדולה.
בצאתו מהבית חיכה לו בחוץ אברך מהישיבה שלא זכה שנים רבות לפרי בטן. הוא עמד בחוץ עצוב מטעמים מובנים וביקש ברכה מהרב. הרב אמר לו: תוך שנה אשתך תלד בן בע''ה.
כמה חודשים אחר כך אשתו זכתה להיכנס להריון. ובדיוק ביום שבו נשלמה שנה להבטחה של הרב, אשתו של אותו אברך ילדה בן בריא ושלם.
(ינון אליהו, נכד הרב, מצפה יריחו)