תחיית המתים · סיפורה של גברת אלירם
מספרת רונית דרזנר, בתה של גברת אסתר אלירם:
אמי מורתי אסתר שתחיה, התלוותה אל הרבנית צביה אליהו שליט''א, שנסעה לשבת במלון ''כינר'' עם הרב זצ''ל שהוזמן לחזק את הקבוצה ששבתה במלון. היתה זו שבת של התעוררות רוחנית גבוהה בצורה שלא ניתן לתאר. במוצאי השבת, בשעה 03:00 לפנות בוקר, התקשר אלי הרב שמואל אליהו שליט''א ובישר לי כי קרתה תאונת דרכים ואמי מאושפזת בבית החולים ''פוריה'' בטבריה. הוא סיפר לי שהרב הורה להעביר אותה מייד לבית החולים ''הדסה עין כרם''.
כשאמי הגיעה ל''הדסה עין כרם'', הסתבר שנשברו לה האגן והכתף ועליה לעבור ניתוח לאיחוי השברים. אבל היתה בעיה – בשל הסוכר ולחץ הדם הגבוהים של אמי לא ניתן היה לנתח אותה, וכך הם השאירו אותה פצועה להירגע מעט. כעבור יומיים חום גופה של אמי עלה מאוד והרופאים אמרו לנו שכנראה חדר לה חיידק לדם. תוך 24 שעות היא נכנסה לתרדמת (''קומה'') ושכבה בלי הכרה במשך חודש ימים.
כמה ימים לפני ראש-השנה התקשרו אלינו מבית החולים שנבוא להיפרד ממנה, כי יש לה קריסת מערכות. באותו לילה, כמה שעות קודם לכן, התקשר הרב לעזרא ברנע, חזן בית הכנסת של הרב, וביקש שיארגנו מנין של אנשים להתפלל בקבר רחל על אימא שלי לפנות בוקר.
מסתבר שההכנות שהרב נקט היו הקדמת רפואה למכה שבאמת באה. כי בשעה 04:00 לפנות בוקר, כאמור, הידרדר מצבה של אמי מאוד, והרופאים בבית החולים התקשרו אלינו לבוא בדחיפות להיפרד ממנה. אבא, שיחיה, התקשר באותה שעה לרב וסיפר לו על ההידרדרות. הרב כבר היה ער וחזר מהנסיעה לקבר רחל. הרב אמר לו לא לדאוג מדברי הרופאים ושהוא יראה ישועות.
במקביל, ביקש הרב מהרבנית שתגיד לכולנו ללכת לבית החולים ולוודא שלא ינתקו את אמי מהמכשירים הרפואיים. הוא ביקש למסור לנו שבשום פנים ואופן לא נסכים לניתוק המכשירים, אפילו אם יגידו לנו שהמצב אבוד.
הרב הלך להתפלל עם מנין אנשים בקבר רחל, ואנחנו הלכנו לבית החולים. צוות הרופאים שעמד סביב מיטתה של אמי הסביר לנו שזה הסוף, שכל המערכות קרסו ושאנחנו צריכים להתכונן לגרוע מכל. תוך כדי הדברים הם החלו לנתק אותה מהמכשירים ומהתרופות.
נאמנה לציוויו של הרב, עמדתי שם כחומה בצורה וסירבתי בכל תוקף שינתקו את אימא מהמכשירים, כי היא תבריא. ''אין סיכוי'', אמרו לי הרופאים. ''עשרות שנים אנחנו עובדים כאן והמצב של אמך הוא בלתי הפיך''. אבל אני התחננתי, עם קורטוב של תקיפות, שימשיכו לתת לה את התרופות, וכך היה.
לפני ראש-השנה הורה לנו הרב לחזור הביתה, לנוח ולהתפלל. ובראש-השנה, שחל באותה השנה בשבת, כשאבי מורי התפלל בבית הכנסת של הרב, הרב הורה להפסיק את התפילה בדיוק בשעה 06:00 בבוקר וביקש שיביאו אליו את עזרא אלירם, הלא הוא אבי מורי.
אבי העיוור, החלש והתשוש ממצבה של אמי, הגיע כולו רועד ונרגש אל הרב. ''תגיד שהחיינו'', אמר לו הרב.
''על מה?'' – שאל אבי בתמימות.
''היא התעוררה'' – ענה הרב.
ואכן, מבדיקת העניין מול בית החולים, הסתבר לנו לאחר מכן שבדיוק בשעה 06:00 בבוקר של ראש-השנה, אמי מורתי פקחה עיניים ויצאה מהתרדמת הקשה בה היתה שרויה.
(רונית דרזנר, בתה של אסתר אלירם)