תחיית המתים
רואה מבעד למחיצה
ורפואה קרובה לבוא
נס מדהים לעין המצלמה
פעם הכנתי סרט על ההילולה של ל''ג בעומר במירון, ולצורך כך שכרתי חמישה צלמים שיסתובבו במשך כל ל''ג בעומר במירון במקומות שונים ויצלמו. כמובן שאני ליוויתי אותם, וכשהרב זצ''ל הגיע כדרכו בסביבות חצות הלילה מייד התקבצו סביבו מאות אנשים, מלבד כל האוטובוסים והנלווים אליו שהגיעו עמו מירושלים. הצלמים התלוו אל הרב בכל הסיור שלו, שכלל בדרך כלל לימוד ליד הציון, ואחר כך ריקודים בחצר החיצונית. בין לבין, היו ניגשים אנשים רבים לקבל ברכה מהרב, שהיה שרוי באותן השעות בשמחה מאוד גדולה.
גם אני נלוויתי לחבורה הקדושה הזאת, וכשהסיפור הבא קרה לא הבחנתי בו, למרות שהייתי, כמו אנשים רבים אחרים, קרוב מאוד לרב, אולי בגלל הדוחק, אולי בגלל שמחשבתי היתה טרודה, ואולי בגלל שאם רואים דבר כזה, קשה להאמין שהוא קורה מול עיניך. אבל כשרואים אותו מצולם אי-אפשר להתכחש למציאות.
ניגש אל הרב יהודי עם מבט עצוב על פניו וילד כבן חמש או שש על ידיו, ואומר לרב: ''שהרב יברך את הילד הזה, הוא לא יכול ללכת''. הרב, שהיה בשמחה עצומה ובהארה גדולה על פניו, אמר לאבא: ''שים אותו על הארץ והוא ילך''. אבל האבא, שלא הבין את העניין, חזר ואמר לרב: ''הוא לא יכול לעמוד בכוחות עצמו''. אמר לו הרב בחיוך: ''שים אותו על הארץ''. שם האבא את בנו על הארץ בזהירות, והבן נעמד על רגליו. הרב אמר לו: ''תתחיל ללכת'', והבן החל ללכת, בתחילה בזהירות ואחר כך ביתר ביטחון. בצילומים שלאחר מכן כבר רואים את הילד הזה מסתובב עם כולם בתוך המעגלים.
זה פשוט לא יאומן, אבל זה מצולם ומתועד, וכל אחד יכול לראות את זה.
(הרב ישראל גליס)
על הניסים ועל הנפלאות
היה זה בחנוכה של שנת תשס''ח. בתקופה ההיא היתה בתנו עטרת בת ארבע שנים. היא נולדה ביום ט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, ולכן קיבלה שם כל כך גדול וחזק, שם שמכתיר את הקדוש-ברוך-הוא, ''עטרת''.
מיום הולדתה היא היתה בריאה לחלוטין. ערב אחד ראינו על פניה שטפי דם שלא הכרנו. מתוך בורות חשבנו שזה בגלל חום גבוה, נתנו לה ''אקמול'' והשכבנו אותה לישון. בבוקר היה כבר כל גופה מכוסה שטפי דם. לאחר התייעצות טלפונית עם ד''ר מתי ארליכמן נסענו למיון ילדים בבית החולים ''שערי צדק''.
האחות שקיבלה אותנו במיון ילדים קלטה מייד את מצבה הקשה של עטרת, והיא רצה איתה לחדר הטיפולים עוד לפני שנרשמנו בקבלה. תוך שניות היה החדר מלא ברופאים ובאחיות. כולם חבשו על פניהם מסיכות בד ולבשו כפפות על ידיהם. הם התחילו לחבר את עטרת לאין-ספור מכשירים ועירויים. אחד הרופאים אמר לנו שהמצב אינו טוב ואין הרבה סיכויים שעטרת תשרוד יותר מ-24 שעות, כיוון שפגע בה החיידק הטורף האלים ביותר שיש (מנינגוגוקוס). עוד הוסיף שהסיכוי להחלמה מהמצב שבו היא נמצאת שואף לאפס.
קשה לתאר את תחושותינו באותה שעה. לא העלינו על דעתנו שבתנו האהובה נמצאת במצב כל כך קשה. הוציאו אותנו מהמיון, ישבנו בחוץ ובכינו כפי שלא בכינו מעולם. ואז קרה לי משהו שאני מתקשה מאוד להסביר. פתאום הרגשתי תחושה מאוד חזקה של אמונה פשוטה ותמימה ואמרתי לאלדד, בעלי: ''לרופא יש הידע הרפואי והוא חייב למסור לנו אותו. לנו יש את ריבונו של עולם, שהוא קובע מי יחיה ומי ימות, הוא זה שנתן את המחלה והוא היחיד שיכול להסיר אותה. אני בטוחה ב-100 אחוזים ולא רק ב-99.9 אחוזים, שעטרת תבריא ותחזור להיות אותה ילדה מקסימה כפי שהיתה''.
מאותו רגע הרגשנו תחושה גדולה של כוח ועוצמה ולא הפסקנו לרגע להתפלל ולקרוא תהילים. כמו כן העברנו הודעות לאנשים שונים בבקשה שיתפללו עליה.
תוצאות בדיקות ה-C.T. הקשות הראו לנו באופן חד-משמעי עד כמה החיידק הטורף פגע בה קשות ועד כמה חייה תלויים מנגד ממש כחוט השערה. כשהגיעו התוצאות השעה היתה שעת לילה מאוחרת. למרות השעה החלטנו לנסות ולהגיע לצדיק הרב מרדכי אליהו זצ''ל, על-מנת שיברך את בתנו וידריך אותנו כיצד להמשיך לפעול. קשר טלפוני לא הצלחנו ליצור עם הרב, ופנינו לגיסי, יאיר מעיין, שהיה מאוד מקורב לרב, וביקשנו שישיג קשר עם הרב עבורנו. מפאת השעה המאוחרת יצר יאיר קשר עם הרב דרך בנו שלמה, חברו. הרב הורה לנו לערוך ליד מיטתה בבית החולים פדיון נפש ופדיון כפרות. בעלי קיבל הסבר מפורט כיצד לערוך טקס זה, ועשה בדיוק כפי שהורה הרב. ביקשנו גם לשאול את הרב האם יש צורך להחליף את שמה, ותשובתו היתה חד-משמעית: ''לא. שמה הוא שם חזק''.
אני התקשרתי לרב אליהו בן-טובים מצפת שסיפר שבדיוק היום הוא עורך בקבר האר''י בצפת סיום ל'משנה ברורה' ויבקש שם רחמים עליה. ''צירוף המקרים'' הזה זעזע אותי, כיוון שסבתי היתה נכדתה של חנה גלברט, אחות ה''חפץ חיים''. ביקשתי מהרב בן טובים שיפנה ל''חפץ חיים'' ישירות בזמן הסיום ויבקש רחמים על נינת סבתי, מרים מורגנשטרן ז''ל, שה''חפץ חיים'' הכיר באופן אישי ממש.
התוצאות לא איחרו לבוא: למרות כל התחזיות ובניגוד למה שהרפואה יודעת על בצקות ושטפי דם במוח, שמטבעם אינם יכולים להיעלם, בבדיקת C.T. שנערכה למחרת לא היה זכר לאותם בצקות ושטפי דם. אני זוכרת שהגיע רופא עיניים על-מנת לערוך שנית את הבדיקה, ומה שהוא ראה הקפיץ אותו והוא הלך לדווח על כך לד''ר שחרור-קרני. הם הורידו שנית את מיטתה לחדר ה-C.T.. אני חיכיתי והזמן נראה לי כנצח, אבל כשהרופאים יצאו מהחדר הזה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי חיוך על פניהם. ''אין לנו הסבר רפואי למה שקרה, אבל כל הבצקות ושטפי הדם נעלמו'', אמרו נדהמים. ''אין הסבר רפואי'' היה משפט ששמענו הרבה באותם ימים.
עדיין חיכתה לנו דרך ארוכה. עטרת היתה ללא הכרה והרופאים חששו מנזק מוחי. אבל אחרי שראינו בחוש את נוכחותו של הקב''ה, האמנו בכל לבנו שהוא לא יעזוב אותנו עד הרפואה השלמה. בתחילת השבוע שאחריו, החליטו הרופאים להתחיל ולהוריד את המינונים של ההרדמה ולנסות להעירה. היא היתה חלשה מאוד אבל בגלל צורך במיטות בטיפול נמרץ היא הורדה למחלקת ילדים.
לאחר כמה ימים קרה הנס. בתנו התעוררה וראתה את בעלי יושב ליד מיטתה. היא אמרה לו: ''אבא, אתה יודע, יש רק ה' אחד, והוא שקוף ולא בצבע כחול, לא רואים אותו, והוא נמצא בכל מקום והוא אוהב אותי ושומר עליי''.
קשה לתאר את התחושות שחשתי באותו רגע. חשתי באופן המוחשי ביותר כמה שהקב''ה שומע תפילה. הרגשתי שהקב''ה בכבודו ובעצמו ''יושב'' על מיטתה של עטרת, אוחז בידה ומלטף את ראשה. לא פחות.
כשהגעתי אליה באותו בוקר לבית החולים, אמרתי איתה יחד: ''מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך''. הרגשתי ממש צמרמורות חזקות מעוצמת המילים שפתאום הפכו מוחשיות כל כך.
החל מאותו בוקר התחיל שיפור במצבה של עטרת, ותוך שבוע שוחררנו. שבועיים לאחר מכן היא הצליחה אפילו לעלות במדרגות. היום, ברוך ה', היא בריאה ושלמה.
הסיפור הזה הוא מדהים, זכינו לראות את התערבותו העל-טבעית של הקדוש-ברוך-הוא בעיניים ממש. זכינו וחווינו נס מעל לטבע. הרגשנו ואנחנו מרגישים מאז בצורה מוחשית מאוד את יד ה'. הלוואי ונצליח ונזכה לראות במהרה ממש גם את משיח צדקנו.
(אלדד ואביגל כהן, כוכב-השחר)
אתם סעו לבית החולים, אני אסע לרבי שמעון
מספר חיים סויסה, מזכירו של הרב אליהו זצ''ל:
ליוויתי את הרב זצ''ל במשך הרבה שנים. בעיניי, הגדלות האמיתית שלו לא נגלית רק בסיפורי מופתים, שרבו מלספר, אלא דווקא בגדלות הנפש שלו. רציתי לספר על מקרה כזה, אחד מני רבים, שהייתי עד לו אישית.
היה זה ביום הראשון של הסליחות בחודש אלול. הרב שבת במלון ''כינר'' עם קבוצה של אנשים שהיו עסוקים בהפצת תורה, והרב חיזק אותם במשך השבת. במוצאי השבת, הרב היה אמור להיות בציון הרשב''י במירון, לתת שיחת התחזקות ואחר כך לומר את הסליחות.
במוצאי השבת הייתי בדרכי מירושלים למירון, יחד עם אריה לוי, שהוא אחד האנשים שעומדים מאחורי ''הצלה יו''ש'' וגם פעיל באופן אישי בהצלת נפגעים בתור נהג אמבולנס. בדרך הוא קיבל דיווח על תאונה קשה שיש בה פצוע אחד אנוש, שני פצועים קשה ושני פצועים בינוני, כולם בני משפחת הרב מרדכי אליהו.
לאחר מכן התברר שהדיווח לא היה כל כך מדויק, אבל כך ידענו באותה שעה וכך סיפרנו לרב. הרב עצמו לא היה ברכב שהיה מעורב בתאונה, אלא רק אשתו, כלתו ועוד בני משפחה. היתה שם גם גברת אסתר אלירם שהתלוותה לרבנית במשך השבת הזו.
מייד כשהתקשרנו לרב להודיע לו על התאונה, הוא אמר לנו: ''אתם סעו לבית החולים 'פוריה'. אני אסע לקבר הרשב''י. ב'פוריה' אין לי איך לעזור, ברשב''י יש לי איך לעזור''. הוא ביקש מאתנו שנראה מה המצב ונספר לו את האמת.
לפני כן, הרב עבר לראות את משפחתו, שבאותה שעה הועברו באמבולנס לבית החולים, ולאחר מכן נסע לקבר הרשב''י ונתן לציבור הרב שהתאסף שם שיחת התעוררות לקראת הסליחות. הציבור הגדול שהיה
שם ושמע את דברי ההתעוררות של הרב לא היה יכול לנחש כלל את מה שקרה. הכול התברר רק לאחר מכן, כשהסיפור התפרסם. באותה שעה הרב ידע כי תפקידו האמיתי הוא לחזק ולהתפלל, וזה באמת מה שיביא את הישועה.
כשהגעתי לבית החולים ''פוריה'' לא זיהיתי את הרבנית ולא את שאר הפצועים. אבל כולם בסופו של דבר יצאו מהתאונה הזו בחיים. חלקם עברו שיקום קל וחלקם שיקום יותר מורכב. סיפורה של גברת אסתר אלירם הוא סיפור פלא בפני עצמו ועוד יסופר בספר זה.
מה שהדהים אותי באותה השעה היתה התגובה של הרב בזמן אמת. אשתו, כלתו ונכדיו היו מעורבים רק עכשיו בתאונה, אבל הוא לא מאבד את עשתונותיו ויודע את המקום שבו הוא צריך להיות. מצליח לשלוט כך ברגשות. לדעתי זה מלאך, זה לא בן-אדם.
(חיים סויסה, עוזר קרוב של הרב)
סיפורה של גברת אלירם
מספרת רונית דרזנר, בתה של גברת אסתר אלירם:
אמי מורתי אסתר שתחיה, התלוותה אל הרבנית צביה אליהו שליט''א, שנסעה לשבת במלון ''כינר'' עם הרב זצ''ל שהוזמן לחזק את הקבוצה ששבתה במלון. היתה זו שבת של התעוררות רוחנית גבוהה בצורה שלא ניתן לתאר. במוצאי השבת, בשעה 03:00 לפנות בוקר, התקשר אלי הרב שמואל אליהו שליט''א ובישר לי כי קרתה תאונת דרכים ואמי מאושפזת בבית החולים ''פוריה'' בטבריה. הוא סיפר לי שהרב הורה להעביר אותה מייד לבית החולים ''הדסה עין כרם''.
כשאמי הגיעה ל''הדסה עין כרם'', הסתבר שנשברו לה האגן והכתף ועליה לעבור ניתוח לאיחוי השברים. אבל היתה בעיה – בשל הסוכר ולחץ הדם הגבוהים של אמי לא ניתן היה לנתח אותה, וכך הם השאירו אותה פצועה להירגע מעט. כעבור יומיים חום גופה של אמי עלה מאוד והרופאים אמרו לנו שכנראה חדר לה חיידק לדם. תוך 24 שעות היא נכנסה לתרדמת (''קומה'') ושכבה בלי הכרה במשך חודש ימים.
כמה ימים לפני ראש-השנה התקשרו אלינו מבית החולים שנבוא להיפרד ממנה, כי יש לה קריסת מערכות. באותו לילה, כמה שעות קודם לכן, התקשר הרב לעזרא ברנע, חזן בית הכנסת של הרב, וביקש שיארגנו מנין של אנשים להתפלל בקבר רחל על אימא שלי לפנות בוקר.
מסתבר שההכנות שהרב נקט היו הקדמת רפואה למכה שבאמת באה. כי בשעה 04:00 לפנות בוקר, כאמור, הידרדר מצבה של אמי מאוד, והרופאים בבית החולים התקשרו אלינו לבוא בדחיפות להיפרד ממנה. אבא, שיחיה, התקשר באותה שעה לרב וסיפר לו על ההידרדרות. הרב כבר היה ער וחזר מהנסיעה לקבר רחל. הרב אמר לו לא לדאוג מדברי הרופאים ושהוא יראה ישועות.
במקביל, ביקש הרב מהרבנית שתגיד לכולנו ללכת לבית החולים ולוודא שלא ינתקו את אמי מהמכשירים הרפואיים. הוא ביקש למסור לנו שבשום פנים ואופן לא נסכים לניתוק המכשירים, אפילו אם יגידו לנו שהמצב אבוד.
הרב הלך להתפלל עם מנין אנשים בקבר רחל, ואנחנו הלכנו לבית החולים. צוות הרופאים שעמד סביב מיטתה של אמי הסביר לנו שזה הסוף, שכל המערכות קרסו ושאנחנו צריכים להתכונן לגרוע מכל. תוך כדי הדברים הם החלו לנתק אותה מהמכשירים ומהתרופות.
נאמנה לציוויו של הרב, עמדתי שם כחומה בצורה וסירבתי בכל תוקף שינתקו את אימא מהמכשירים, כי היא תבריא. ''אין סיכוי'', אמרו לי הרופאים. ''עשרות שנים אנחנו עובדים כאן והמצב של אמך הוא בלתי הפיך''. אבל אני התחננתי, עם קורטוב של תקיפות, שימשיכו לתת לה את התרופות, וכך היה.
לפני ראש-השנה הורה לנו הרב לחזור הביתה, לנוח ולהתפלל. ובראש-השנה, שחל באותה השנה בשבת, כשאבי מורי התפלל בבית הכנסת של הרב, הרב הורה להפסיק את התפילה בדיוק בשעה 06:00 בבוקר וביקש שיביאו אליו את עזרא אלירם, הלא הוא אבי מורי.
אבי העיוור, החלש והתשוש ממצבה של אמי, הגיע כולו רועד ונרגש אל הרב. ''תגיד שהחיינו'', אמר לו הרב.
''על מה?'' – שאל אבי בתמימות.
''היא התעוררה'' – ענה הרב.
ואכן, מבדיקת העניין מול בית החולים, הסתבר לנו לאחר מכן שבדיוק בשעה 06:00 בבוקר של ראש-השנה, אמי מורתי פקחה עיניים ויצאה מהתרדמת הקשה בה היתה שרויה.
(רונית דרזנר, בתה של אסתר אלירם)
מאיפה הבאת את הרב הזה?
בזמן שאמי היתה מאושפזת בטיפול נמרץ נשימתי בבית החולים ''הדסה'', שכב במיטה מולה בחור צעיר חילוני בשם יהונתן, שהיה מאושפז שם חצי שנה בלא שיפור במצבו. הוא עלה לנקות את חלון ביתו ונפל מהקומה השלישית. מאותה שעה הוא היה משותק, מבלי יכולת לדבר ולבלוע. אומנם הוא היה בהכרה, אבל לא מסוגל לתפקד בשום דבר ועניין.
יום אחד הגיע הרב זצ''ל לבקר את אמי ולהתפלל בעבורה. כשעמד לצאת, ביקשתי ממנו לברך את יהונתן שיבריא. יהונתן התרגש מאוד למראה הרב, למרות שלא הכירו קודם. הרב בירך את יהונתן ויצא לשלום.
למחרת, כשבאתי לבקר את אמי, ראיתי שמיטתו של יהונתן ריקה. מייד עלו דמעות בעיניי ושאלתי את האחיות: ''איפה יהונתן?''.
הן ענו לי: ''הוא עלה''.
אני חשבתי לתומי שהוא עלה לבית-דין של מעלה והתחלתי לבכות. האחיות לא הבינו מדוע אני בוכה, אבל כשסיפרתי להן הן צחקו וסיפרו לי כי מרגע שהרב בירך אותו, יהונתן החל להזיז איברים, לאכול לבד, לנשום לבד, ועתה הוא במחלקה רגילה.
רצתי מייד למחלקה וראיתי שם שמחה גדולה. בנות המשפחה שלו, במיוחד אחיותיו, קפצו עליי ונישקו אותי. ''מאיפה הבאת את הרב הזה? איפה הוא היה עד היום? הלוואי שהכרנו אותו כבר לפני כמה חודשים. פגישה אחת עם הרב והוא כמעט הולך''. איזו שמחה!
(רונית דרזנר, בתה של אסתר אלירם)
ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים
פעם הגיעו אל בית הרב זצ''ל הורים לילדה משותקת לגמרי. היא נפלה מגובה רב ונפגעה בעמוד השדרה. כל ניסיונות הרופאים להחזיר אותה לתנועה כשלו, והיא היתה משותקת ברוב גופה.
מי שקיבל אותם היתה הרבנית שליט''א, שנזדעזעה מהסיפור. הרבנית הלכה אל הרב וביקשה ממנו שיעשה כל מה שאפשר על-מנת להציל את הילדה משיתוק למשך כל חייה.
אמר לה הרב: ''נשאר לנו מעט משמן הנרות של חנוכה. תני להם מהשמן שנותר מהדלקת נרות חנוכה, שימרחו אותו במקום שבו נפגעה''.
ההורים עשו כדברי הרב והילדה נרפאה לגמרי.
במקרה אחר בא הרב יחזקאל דאום ז''ל אל הרב משום שהיתה לו ''שושנת יריחו'', פצע גדול ברגל שקשה מאוד לרפא אותו. הרב הציע לו לשים ברגלו מעט משיירי השמן של נרות חנוכה. הרב דאום, שהיה תלמיד-חכם גדול, שאל האם מותר להשתמש בשמן זה, הלא הוא הוקצה למצוותו? אמר לו הרב: ''שאלת חכם חצי תשובה. אנחנו במפורש לא מקצים את שיירי השמן למצווה, רק מה שנדלק בנרות''. הוא נתן לו את השמן למרוח ואמר לו שזה רמוז בשיר ''מעוז צור'': ''ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים''.
(מתוך הספר ''בשער המלך'')
החיידק הטורף שלא טרף
בתקופה שהייתי מדריכה באולפנא, היתה לנו תלמידה שתקף אותה ''החיידק הטורף''. היא איבדה את ההכרה, הובהלה לבית החולים והרופאים רק ייאשו אותנו. הם אמרו לנו שאין לה סיכוי ושרוב אלה שנתקפים על-ידי החיידק הטורף לא מצליחים להינצל ממנו ונפטרים כעבור זמן קצר.
הורי הילדה היו במצב של ייאוש וכאב גדול, אבל אנחנו, המדריכות, לא הסכמנו לוותר והלכנו למרן הרב זצ''ל. הרב חיזק אותנו ואמר לנו לא להתייאש. הוא הורה לנו לעשות לה קודם פדיון כפרות עם כסף (פעמיים ח''י שקלים), והעיקר לעשות לה לאחר מכן כפרות עם עוף. מייד הלכנו לבית החולים ועשינו לה כפרות עם כסף, ואחרי כמה שעות שהשגנו את העוף והשוחט עשינו לה כפרות עם עוף, כמו שעושים בערב כיפור.
בשעה 01:00 בלילה לערך, שחט השוחט את העוף של הכפרות. בדיוק באותה השעה היא התעוררה, לתדהמת הרופאים. לאט לאט היא התחזקה והתגברה על המחלה. בסופו של דבר, רק חצי פנים שלה נשארו משותקות.
הלכנו שנית אל הרב והוא אמר לנו: ''אל תדאגו, היא תחזור לבריאות מלאה''. וכך היה. כעבור שבועיים היא הבריאה לחלוטין, ועד היום היא בריאה ושלמה, ממש כמו שהכרנו אותה בתחילה.
(רונית אזולאי)
רגל תחת רגל
הילד שלנו היה בן עשר ולא הלך כלל, רק זחל כמו ילד קטן. כמובן שזה הקשה מאוד על החיים שלו, ואנחנו חיפשנו כל מיני פתרונות על-מנת לגאול אותו ממצבו הקשה. הלכנו לרב אליהו זצ''ל וסיפרנו לו על הבעיה. הרב אמר לנו לקחת עוף ולעשות עליו פדיון כפרות, כמו שעושים בערב כיפור, ולומר: ''זה חליפתו, זה כפרתו, זה תמורתו'' וכו'. אחר כך לשחוט את העוף ולתת את ערכו לצדקה.
באותה השעה לא הבנו את המשמעות של המעשה הזה. זה היה נראה לנו כמשהו מיסטי, אבל כך הרב אמר וכך עשינו. והנה מייד לאחר שעשינו את הכפרות על ראשו של הילד, החל העוף להתנהג בצורה מוזרה ולא עמד על רגליו כלל. לא ייחסנו לזה חשיבות גדולה ומייד העברנו אותו לידי השוחט. גם הוא הרגיש משהו מוזר בעוף, שהיה בתחילה בריא ושלם.
שחט השוחט ופירק את העוף על-מנת להכשיר אותו, ומצא כי הרגליים של העוף היו שחורות מרוב דם, כאילו הן קיבלו מכה קשה מכל כיוון. לפתע הבנו שהעוף ''לקח על עצמו'' את המחלה של בננו. ואכן, מייד אחר כך החל שיפור משמעותי ברגליו של בננו. כעבור שבוע החל הבן להשתמש ברגליו, ותוך עשרה ימים הוא התחיל לעמוד וללכת.
אילו פינו מלא שירה – אין אנו מספיקים להודות
לפני כשלוש-עשרה שנים נולדה לנו בת וקראנו לה בשם שיר. היא היתה חולה מאוד והקיאה בלי הפסקה. בגיל שנה וחצי היא שקלה 5.200 ק''ג בלבד ולא היתה מסוגלת לבצע כמעט שום פעילות מוטורית. הרפואה לא מצאה לנו פתרונות ואנחנו היינו אובדי עצות.
פנינו לרב אליהו זצ''ל, והוא אמר לנו באלו המילים: ''בכלל לא קוראים לה שיר, קוראים לה שירה''. למחרת עלה בעלי לתורה ובירך את ''שירה בת אביגל''. כמה ימים לאחר מכן פסקו ההקאות ושירה התחילה להתפתח כמו כל ילדה רגילה.
(אלדד ואביגל כהן, כוכב-השחר)
מאה ושישים מטבעות
בליל שישי, כ''ט בסיוון תש''ס, אירע לנו נס גדול. בננו ינון שלמה נסע מירושלים ליישוב עינב והתנגש ברכב ערבי שבא מולו. הרכב התרסק וינון שלמה נפגע אנושות. הגענו לבית החולים ''מאיר'' בכפר-סבא, וכבר בכניסה אמר לנו הרופא כי מצבו אנוש ואין לו כמעט סיכוי לחיות. אם יקרה לו נס – הוא יחזור להכרה אחרי חודש, אבל זה רק במקרה של נס מיוחד במינו.
כשנכנסנו לחדר טיפול נמרץ ראינו אותו בלי הכרה, מונשם ומורדם, קשור ברצועות בראשו ובגופו. המראה היה מחריד וגם קצת מייאש, אבל אנחנו התחזקנו ומייד התקשרנו לאבא של כולנו, הרב מרדכי אליהו זצ''ל, לבקש שיתפלל עבורו.
לפלא היה בעיננו שהרב בעצמו הרים את שפופרת הטלפון, לא שאל מה קרה אלא מייד אמר לנו: ''קחו מאה ושישים מטבעות ושימו בקופת הצדקה הקרובה ביותר, לא להתמהמה''. לאחר מכן, אמר לנו הרב לקחת את אחת מהחולצות של ינון שלמה ולעשות עליה פדיון כפרות עם עוף, כמו בערב כיפור, ולהתקשר אליו בעוד שעה לספר לו מה קורה.
עשינו כפי שהרב הורה לנו, ומייד בשעה שנתנו את הצדקה, עשינו את פדיון הכפרות והוא התעורר.
אומנם תהליך השיקום ארך קצת זמן, אבל תודה לאל היום הבן שלנו בריא ושלם ולא ניכר עליו שום דבר מהתאונה הקשה.
שלושים נרות שבת
דודתי חלתה בסרטן והרופאים טענו שנשארו לה שלושה חודשים לחיות. הלכנו לרב אליהו זצ''ל יחד עם הבת שלה, שהיתה אז רווקה בת 28. הרב שאל את דודה שלי: ''כמה נרות את מדליקה בליל-שבת?''.
הדודה חשבה מעט ואמרה: ''בערך שלושים''. הרב שאל בפליאה: ''כמה?'' והיא חזרה ואמרה: ''בערך שלושים''.
''למה?'' – שאל הרב.
דודתי אמרה לו: ''שניים לכבוד שבת, אחד לאבא, אחד לאימא, עוד אחד לבבא-סאלי...''
שאל הרב: ''ולרבי שמעון בר-יוחאי את מדליקה?''
אמרה לו: ''לא!''
אמר לה: ''תדליקי גם לרשב''י!''
לאחר מכן הרב בירך אותה ברפואה שלמה. אחרינו נכנסה הבת שלה לבקש ברכה לזיווג.
מייד כשיצאנו מביתו של הרב התקשר אליה בחור שהיה עמה בקשר לפני כמה שנים והציע לה לחזור ולהיפגש עמו. החתונה נערכה כעבור חודשים מעטים. גם דודתי זכתה לברכה מיוחדת. היא האריכה ימים עוד עשר שנים ונפטרה בראש-השנה שנת תש''ע.
(שמעון ברק, בית הדסה, חברון)
שוק בגלל ירך
אחד מתושבי מעלה-אדומים הגיע לבקר את אחיו, שאושפז עקב שבר קשה בעצם הירך. אחיו הוכן לניתוח מסובך, אחרי צילומים מדויקים. כששמע זאת, החליט, בעצת ידיד, לעלות לקומה העשירית ולבקש ברכה מהרב זצ''ל.
למרות השמירה הקפדנית במקום, הצליח להבקיע דרך ולהיכנס. הרב פקח את עיניו, האזין לבקשה ואמר להם שאין שבר ולא צריך ניתוח.
כשהגיע אחיו לחדר הניתוח, החליטו הרופאים לצלם את רגלו בשנית, ליתר ביטחון. מה רבה היתה התדהמה, כשגילו שהשבר נעלם. לרגע חשבו שצילמו בטעות את הרגל הלא נכונה, לכן החליטו לצלם גם את הרגל האחרת. התוצאות היו מפתיעות גם כאן, ולא נראה כל שבר...
המנתח יצא לחדר ההמתנה בתדהמה, ובפיו בשורה: ''יש כאן נס, אין כל שבר, אין כל צורך בניתוח''!
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
מגע ידו של הרב
לאחד מעוזרי הרב זצ''ל צמחה בלוטה גדולה מתחת לסנטר. בבוקר, לאחר התפילה, הוא ניגש לרב, הראה לו את הבלוטה שמתחת לסנטר וביקש ברכה. הרב נגע בבלוטה למשך כמה שניות ואמר לו: ''זה שום דבר, זה יעבור''. עוד באותו יום קטנו ממדיה של הבלוטה בחצי, ולאחר כמה ימים היא נעלמה לגמרי.
(מתוך הספר ''בשער המלך'')
רפואה בסתר
אנחנו ממשפחתו של הרב זצ''ל, ובכל פעם שאנחנו בארץ-ישראל אנחנו באים לבקר בבית הרב, לקבל ברכה ולהציע בפניו את שאלותינו. פעם, בעת שביקרתי בארץ-ישראל, הבאתי איתי מישהו לבית הרב זצ''ל. אותו אדם סבל מקריש דם שגרם לו סבל רב וביקשנו מהרב ברכה בעבורו.
הרב הוביל אותנו למשרד שבביתו, לקח סכין כדי לחתוך חתיכה קטנה מדבר-מה שהיה לו בחדר ואמר לחולה לשים את הדבר בתוך כוס התה שלו ולשתות. ''אחר כך שים את מה שנתתי לך מתחת לכרית שלך. והעיקר – אל תספר שום דבר ממה שהוריתי לך לעשות'', אמר לו. אותו אדם עשה כן והבריא.
(יצחק עובדיה, ניו-יורק)
רק תפילה אשא
דיכאון קשה ביותר תקף אותי אחרי הלידה. מבחינת הרפואה הדבר אובחן כדיכאון קליני, שזה אומר הזיות, דמיונות, ובשפה הפסיכיאטרית – מצב של פסיכוזה. הגעתי לרב אליהו ז''ל בכוחות עצמי, מבולבלת ומטושטשת. ברגע שהבטתי בפני הרב משהו בתוכי נרגע. הרגשתי שאור גדול עומד מולי.
הרב הסתכל עלי והנהן בראשו. לא הייתי צריכה לומר הרבה. הוא אמר לי בצורה פשוטה: ''תפילה ותהילים''. מאז, סיימתי בשבתות את כל ספר התהילים, ובימי חול אמרתי את התהילים השייך לאותו היום. לאט לאט הכול נעלם כלא היה.
ברוך ה', הבראתי.
(מתוך הספר ''בשער המלך'')
על אתרוגים, ברכות ופקידת עקרות
כנס ילדי אליהו
ידועה היתה מעלת התפילה של הרב זצ''ל, וכמה אלפי ישועות ראו עמך בית ישראל מכוח תפילתו, בבחינת צדיק גוזר והקב''ה מקיים. את הסיפור הבא שמעתי מפי הרבנית שליט''א.
ביישוב נווה-דקלים אשר בגוש-קטיף ת''ו, שימש ברבנות תלמידו הנאמן של הרב, הרב יוסף אלנקווה שליט''א. באותה תקופה היו מספר רב של נשים שלא נפקדו בזרע של קיימא. הרב אלנקווה הצליח לקבל את האתרוג עליו בירך הרב זצ''ל בחג הסוכות, והנשים שזכו לאכול חתיכה קטנה מאתרוג הרב (בוודאי בתוספת תפילה בכוונה) זכו להיפקד. ברוך ה', באותה השנה נפקדו שלושים-ותשע עקרות מברכת הרב.
ישועה זו עברה מפה לאוזן, ובחסדי ה' המשיכו הישועות. מחתיכת אתרוג בגודל ס''מ על ס''מ נפקדו אלפי עקרות; עד שאמרו לרב: ''אפשר לעשות כנס ילדי אליהו באצטדיון 'יד אליהו'''.
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
מי הביא את ריבת האתרוג של הרב אליהו?
אלמן עם ילדים התחתן עם רווקה בת ארבעים, וכשהיא נכנסה להיריון התחילו סיבוכים קשים. הרופאים טענו שחייבים ליילד את התינוק בלי רוח חיים, על-מנת להציל את האימא.
האישה הובאה לבית החולים ''שערי צדק'' והבעל הכואב חיכה בינתיים בבית הכנסת של בית החולים ועסק בתפילה ובתחנונים. בתפילת המנחה הוא פגש את הרב זעפרני, עוזר הרב, וסיפר לו על הניתוח שאשתו עומדת לעבור ושהוא עומד לאבד חלילה את בנו. הוא ביקש את ברכת הרב לנס שיציל את בנו, את העובר.
מייד לאחר מכן הוכנסה האישה לחדר הניתוח, וממש סמוך להרדמה נכנסה לחדר הניתוח בחורה צעירה ובידה מעט מריבת האתרוגים המפורסמת של הרב אליהו, ריבה שנעשתה מאתרוג שהרב היה מברך עליו והיה מפורסם שהוא מסוגל לישועות. הבחורה אמרה לאישה שהרב אליהו שלח אותה, וביקש לתת לה זאת, כדי שתלד את הוולד בריא ושלם. האישה טעמה מהריבה לפני ההרדמה, והורדמה. הניתוח היה נס רפואי – הרופאים הצליחו ליילד את התינוק בריא ושלם.
מייד לאחר הניתוח עלה הבעל לחדרו של הרב במחלקת טיפול נמרץ וביקש להודות על הריבה ששלחו לאשתו ובזכותה ניצלו אשתו והעובר. מה רבה היתה תמיהתו כשאמר לו הרב זעפרני כי לא היו דברים מעולם. ''לא הספקתי לומר לרב דבר על אשתך'', אמר.
''אם כן, מי שלח את האישה עם האתרוג?'' שאל הבעל.
''לא יודע. אף אחד לא ידע מזה. לא סיפרתי דבר לאיש'', השיב הרב זעפרני.
האיש ההמום אחז בראשו ושאל את עצמו האם הוא חולם. האם לא היתה אישה שהביאה ריבה? הרי הוא בטוח בכך. הוא זוכר זאת. ליתר ביטחון, הוא עלה מייד לחדר ההתאוששות ושאל את אשתו האם היא זוכרת את הבחורה שהביאה לה את הריבה לפני הניתוח.
''בוודאי'', אמרה האישה, ''היא היתה מאוד טעימה''.
שהכול שלה
היינו נשואים שנתיים וחצי ללא ילדים, ולמעלה משנה היינו במעקבים רפואיים ובטיפולים שונים. חברה סיפרה לי על הריבה שהרבנית מכינה מהאתרוג של הרב זצ''ל ועל זוגות שזכו בזכות הברכה לישועות ולפרי בטן. מייד לאחר סוכות התקשרנו ללשכת הרב ואמרו שיעדכנו אותנו מתי להגיע.
כעבור שבוע בערך, התקשרו אלינו מלשכת הרב ואמרו לנו להגיע למחרת בבוקר. באותו בוקר היינו אמורים להתייצב השכם בבוקר בבית החולים ''ביקור חולים'' לצורך טיפולי פוריות. בעודי ממתינה ב''ביקור חולים'', בעלי הלך לתפוס מקום בתור הארוך שנוצר ליד בית הרב.
בסופו של דבר, זכינו לקבל מהרב ברכה לזרע של קיימא בתוספת שתי חתיכות מהריבה, חתיכה לכל אחד מבני הזוג בכוס קטנה עם פתק בכתב ידו של הרב. כמדומני שעל הפתק היה רשום: ''ברכתו שהכול'', אבל אנחנו לא זוכרים זאת בוודאות.
בדיוק שבועיים לאחר מכן נתבשרנו שההיריון נקלט, והרגשנו שברכתו של הרב עמדה לזכותנו. בתום 42 שבועות, לאחר למעלה משלוש שנים של תפילה וציפייה, נולד בננו הבכור. היה זה בדיוק באותה יממה בה עלה אחי, רס''ן בניה ריין הי''ד, בסערת הקרב השמיימה במלחמת לבנון השנייה. במוצ''ש לפנות בוקר
בירכנו ''דיין האמת'' על אחי הי''ד, וביום ראשון לפנות בוקר בירכנו ''הטוב והמטיב'' – כי ''חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה''.
זכינו לברכתו של הרב לקרוא לבננו על שם אחי – בניה אורי. בימי השלושים, הלכו אחותי וגיסי לקבל ברכה מהרב לקראת אירוסיהם וסיפרו לרב את סיפור הלידה. אחותי סיפרה שהרב מייד קרא לרבנית ואמר לה: ''תשמעי מה קרה בזכות הריבה שלך''. כאן למדנו שיעור נוסף על הכבוד והערכה שהרב רוחש לרבנית – ''שהכול שלה''.
(יהודה ומורשה פרוינד)
לא צריך ברכה
לפני כשמונה שנים חליתי במחלת הסרטן. עברתי ניתוח ארוך וטיפולים קשים ונראה היה שהמצב משתפר. שנתיים אחר כך, בבדיקה שגרתית, גילו הרופאים בצילום C.T. התפתחות סרטנית בחלק התחתון של שתי הריאות. המצב נראה רע. רופא ריאות מומחה לסרטן דיבר על ניתוח רציני ביותר וטיפולים קשים.
הרב שמואל זעפרני שליט''א הביא אותי אל הרב אליהו זצ''ל וסיפר לו על הבעיה שלי. הרב הקשיב, הסתכל עלי במבט חודר ואמר לי: ''אין לך כלום''. הרב זעפרני חזר וציין כי הרופאים מדברים על ניתוח וטיפולים קשים ושאל את הרב אליהו: ''הרב מברך אותו שיהיה בריא?''
הרב השיב: '' לא בירכתי אף אחד. רק אמרתי שהרופאים טועים ואין לו כלום''.
ביקשתי מהרופא בדיקת C.T. חוזרת והיא נערכה חמישה שבועות מאוחר יותר. התפללנו מעומק הלב. ביום הבדיקה הלכתי לבית הרב לבקש ברכה, אבל ראינו שהוא מברך אותנו באדישות מסוימת. כאילו אומר: בשביל מה הברכה הזאת? הלכנו לבית החולים והתברר שהגידול הצטמק לו ואני יצאתי בריא.
למרות שיצאתי בריא נשאר בי עדיין חשש שלא אוכל להביא ילדים לעולם. חברים שלי סיפרו לרב על החשש הזה והרב אמר להם: ''יהיו שם שמחות''. כמה חודשים אחר כך הגעתי אל בית הרב בליל-שבת אחרי הסעודה לשאול על בעיה הלכתית פשוטה, והרב בעצמו פתח לי את הדלת. שאלתי את השאלה והרב אמר מייד שזה מותר. סיפרתי לו ששאלתי רב אחר והוא הסתפק ושלח אותי אל הרב אליהו כי לא רצה לפסוק בשאלה זו בעצמו.
הרב אליהו התפלא וחשב בלבו מדוע התגלגל הסיפור המוזר הזה, שגרם לי להגיע אליו באותה שעה. הוא שאל אותי האם קיבלנו אשתי ואני מהאתרוג שלו. אמרתי לו שקיבלנו, אבל השם של אשתי שמסרו לו בעת שקיבלנו את האתרוג לא היה השם המדויק שלה. עיני הרב אורו והוא אמר: ''זהו!''. הרב מיהר למטבח וביקש מהרבנית חתיכה נוספת של האתרוג, שניהם התפללו על האתרוג לפי השמות המדויקים שלי ושל אשתי וחודש אחר כך זכינו בהיריון. לא יאומן!
(הרב ברגר, ישיבת ''המאירי'')
הברכות חשובות יותר מהאתרוג
פעם התבקש חתני, ר' נריה אברהמי, להשיג מעט מאתרוג הרב עבור זוג חשוך ילדים. והוא מספר: בהגיעי לבית הרב המתנתי תחת ביתו; כשהגיע בלוויית שכן שהסיעו, סחתי בפניו את בקשתי.
עלינו הביתה. בהגיענו לפתח הבית צלצל הרב בפעמון כמה פעמים ולא נענה. לאחר כמה רגעים שהמתנו פנה אלי ואמר: ''אמור להם שהברכות חשובות יותר מהאתרוג שלי'', וברכם!
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
אני רק מצטרף לברכה של הרבנית
עשר שנים לא זכינו בפרי בטן. באחד הימים התקשרה אלי הרבנית שליט''א והזמינה אותי לבוא לאכול מריבת האתרוגים שהוכנה מהאתרוג שהרב זצ''ל בירך עליו בסוכות.
מאוד התרגשתי מההזמנה ובאתי. ישבתי בבית הרב וחיכיתי לרבנית ולפתע יצא הרב מחדרו. הרבנית ניצלה את ההזדמנות וביקשה מהרב שיברך אותי שאזכה בפרי בטן. הרב חייך ואמר שהוא רק מצטרף לברכה של הרבנית שכבר בירכה אותי בפרי בטן. ובאמת, חודשיים לאחר ברכת הרב והרבנית, נפקדנו בבן זכר.
הברכה המשולשת
הרב זצ''ל הגיע להכתרה של בעלי כרב בנתיב השיירה, ובטקס הכתרה זה חנכנו גם מקווה חדש שנפתח במקום. היתה שם כל הכבודה שמלווה בדרך כלל את הרב, הגיעו אנשים מכל האזור והיה קידוש ה' גדול.
בשעה שהרב בירך את בעלי, הוא אמר לו: ''אני מברך אותך בברכה המשולשת בתורה''. ואני, ששמעתי זאת, לא כל כך הבנתי מהי הברכה המשולשת, וחשבתי שאולי מדובר בברכת כוהנים.
לאחר מכן הגיע הרב לקבוע מזוזה בביתנו, וגם שם הוא חזר על המילים: ''הברכה המשולשת''.
לאחר כמה זמן, התחלתי להרגיש לא כל כך טוב, כמו הרגשות של היריון אבל הרבה יותר מורכב. הרופא בדק אותי ואמר: ''יש פה כמה ראשים, כמה ידיים וכמה רגליים. אולי יש לכם שלישייה, אולי רביעייה, ואולי שניים – אחד גדול ואחד קטן. אם יש יותר משניים, את צריכה לעשות דילול'' (שם עדין להפלה של אחד העוברים).
הלכתי לרופא מומחה והוא הזהיר אותי שאני צריכה שמירת היריון טוטאלית. הוא שאל אם עברנו טיפול הפריה והשבנו שלא. הוא אמר שיש לנו שלישייה זהה בהיריון טבעי, שזה דבר שקורה אחת לשני מיליון.