תחיית המתים · המלאכים הטריחו את עצמם, ואני לא אטריח את עצמי?
אשתי ואני עברנו תאונה קלה ולא נזקקנו לטיפול רפואי. לאחר כמה ימים הרגשתי כאבי ראש במשך היום, רופא נוירולוג אמר לי שזה קשור לתאונה וזה יעבור, אבל המציאות היתה הפוכה. לא זו בלבד שהכאבים לא חלפו, אלא הם הלכו והתגברו עד שלא יכולתי לשאת אותם. לאט-לאט נחלשה הראייה שלי בעין אחת.
הגעתי לד''ר יאיר בירנבוים, מנהל בית החולים ''הדסה'', שילדיו למדו אצלי בישיבה, והוא הפנה אותי לרופאים הטובים ביותר בתחום. אחרי בדיקות התברר להם שיש לי גידול במוח שיושב מתחת ל''תצלובת עצבי הראייה'' והוא שגורם לי לכאבים החזקים בראש ולפגיעה בראייה.
נקראנו לשוב לבית החולים בדחיפות מייד לאחר צאת השבת. הגענו בראש ובראשונה למורנו ורבנו מרן הראשל''צ הרה''ג מרדכי אליהו זצ''ל, אשר זכיתי להיות במשך שנים בכל שבוע בפגישה אישית עמו. הוא ליווה אותי בכל השאלות שהיו לי מאז היותי מ''פ בצבא ועד היותי חבר במועצת העיר ירושלים. כל השאלות האישיות וההלכתיות שלי עלו לפניו, והחלטנו שגם את השאלה הזו נעלה לפניו.
הרב, כהרגלו, קיבלנו בחיוך ובסבר פנים יפות ושאל מה בפינו. סיפרנו לו על הגידול, והוא חיזק אותנו בעידוד וברכה וביקש לשמוע על בדיקת MRI, שהיא החשובה והמשמעותית ביותר. עשינו את הבדיקה והיא אכן אישרה את האבחון הקודם. הרופאים החליטו לעשות ניתוח ראש פתוח באופן דחוף על-מנת לקחת ביופסיה בלבד, מבלי לנגוע בגידול עצמו שיושב מתחת לעצבים כל כך רגישים במוח.
למחרת היום הגענו בדחיפות לרב, ואמרנו לו כי הניתוח שאותו החליט לעשות הצוות הרפואי הוא מאוד דחוף ומסוכן. הרופאים הסבירו לנו כי ישנה סכנה גדולה בניתוח, כי הגידול יושב ליד מערכת העצבים המרכזית. נגיעה קלה בו עלולה לפגוע בדיבור, בשמיעה, בראייה, במוטוריקה, בזיכרון.... ובדברים אחרים שלא ניתן לחשוב עליהם מפאת גודל הסיכון הכרוך בכך.
היה לי קשה מאוד לעבור ממצב של אדם בריא, שכל כך מעורב עם הבריות, למצב של סכנת חיים. אבל הרב לא עזב אותנו. הוא חיזק אותי ואת אשתי כל הזמן, הרגיע אותנו והשרה עלינו ביטחון ואמונה גדולה. הרגשנו אצלו ממש כמו בנים. באותו שלב הרב אמר לנו לא לעשות ניתוח, למרות שהרופאים אומרים שזה דחוף כל כך. הוא אמר לנו שעכשיו הזמן להרבות בתפילות ככל יכולתנו. תלמידי הישיבה והבוגרים, וכן בתי הכנסת בקהילה, שמעו על כך וארגנו תפילות בכל מקום שבו הם היו בארץ ובעולם.
בינתיים המצב הלך והידרדר. בעין שמאל כבר לא ראיתי בכלל, ובעין ימין ראיתי מטושטש. לא יכולתי לנהוג ולא לקרוא. היה לי קשה מאוד, אבל הרב אמר לי לא לדאוג. עדיין לא הגיע זמן הניתוח, אמר, ועלינו להמשיך להתפלל ולהיות עמו בקשר.
הלכתי לקברי צדיקים בצפון הארץ ונכנסתי לרבי דוד אבוחצירא שליט''א. ביקשתי ממנו שיתפלל עלי. כשהוא שמע כי הרב מרדכי אליהו מלווה אותי, הוא אמר לי כי כשהתפילות של הרב מלוות אותי אין לי מה לדאוג, שזכות הציבור עומדת לי. עוד אמר לי כי אצטרך לעשות ניתוח מייד כשהרב אליהו יגיד לי שהגיע הזמן, ו''בניתוח תבקש מהרופא שיוציא את כל הגידול ואל לך לדאוג ולא לפחד'', הוסיף.
למחרת היתה לי בדיקה בבית החולים, ואמרתי לרופא כי אני מעוניין שהוא יבצע את הניתוח ויוציא את כל הגידול. הוא אמר לי כי דבר כזה לא אפשרי בשום פנים ואופן, ולדעתו אין שום רופא בעולם שיסכים לנגוע בגידול הזה. חזרנו לביתנו, והנה בסיעתא דשמיא הגיע אלינו רופא שליח שהוא אב של תלמידי והוא לקח את כל הבדיקות לכנס של גדולי מנתחי הראש שבעולם. שם ראו את הצילומים והבדיקות, וגם הם הסכימו שאין שום סיכוי להוציא את הגידול ויש לפעול על-פי הנחיות הרופאים בארץ.
חזרתי לרב אליהו וסיפרתי לו את כל מה ששמעתי מהרופא ועל חוות הדעת מהרופאים המומחים בארה''ב, והרב אמר לי: ''אל תדאג. הכול יעבור בשלום, זכות הציבור עומדת לך. עכשיו הגיע הזמן לניתוח. ביום הניתוח תבוא להתפלל איתי ותיקין בבית הכנסת. למרות שהרופא לא מאמין – הוא יוציא את כל הגידול בניתוח הזה''.
בבוקר הניתוח הגעתי, כבקשת הרב, לבית הכנסת של הרב לתפילת ותיקין. הרגשתי נפלא, הרב בירך אותי ובסוף התפילה ביקש שאבוא לביתו. בביתו, הרב דיבר איתי והרגיע אותי מאוד, נתן לי לשתות משהו, שם על ראשי חומר כלשהו ואמר לי כי כשיגיע רגע הניתוח ואני אהיה על שולחן הניתוחים, אברך את המנתח בשמו ובשם אמו. גם אומר למנתח כי הוא שליח טוב לבצע את הניתוח, ומאחר שהוא לבד לא יוכל להוציא את הגידול – יעזרו לו מן השמים. שלא ידאג ושלא יפחד כלל, כי כל הגידול יצא בניתוח הזה.
אמרתי לרב שמדובר ברופא לא דתי, שלא הסכים עד כה לדבר על אפשרות להוציא את הגידול. אבל הרב אמר לי: ''בע''ה נצא מזה בשלום. אתה תעשה את שלך ותברך אותו, ואני אעשה את שלי''. עוד ביקש הרב שאשתי תתקשר לביתו להודיע לו כשהניתוח מתחיל.
יצאתי מבית הרב ברוממות רוח מדהימה ובהרגשת ביטחון עצומה שאינני יכול להבינה. הגעתי לבית החולים והוכנסתי לחדר הניתוח. הרופא המרדים הגיע אלי והסביר לי כי הוא הולך להרדים אותי וכי לא ארגיש כלום בניתוח. אמרתי לו: ''אני מבקש לברך את הרופא המנתח''. המנתח נכנס, שאלתי אותו מה שם אמו, והוא שאל בתדהמה: ''מה לך ולאמי כשאתה על שולחן הניתוחים?''
חייכתי ובירכתי אותו ממש כפי שהרב הנחה אותי. אמרתי לו: ''אתה אכן לא יכול להוציא את הגידול מהראש שלי, אבל מן השמים יעזרו לך ותוציא אותו. אל תדאג ואל תפחד ולא יהיה שום נזק כפי שאתה חושש''. אחת האחיות שהיתה שם התחילה לבכות מהתרגשות. גם הרופא, שכל הזמן לא האמין באפשרות להוציא את הגידול, התרכך ואמר: ''אמן. לו יהי כדבריך''.
אינני יודע מה קרה בניתוח, את זה שמעתי מאשתי. היא סיפרה לי כי כשהחל הניתוח היא התקשרה לרב והוא אמר לה לא לדאוג ושבע''ה יהיה בסדר. אחרי ארבע שעות של מתח ותפילה, יצא הרופא ואמר לה כי הם סיימו את הביופסיה בהצלחה, הם שלחו את הממצאים לבדיקה פתולוגית והם ממתינים לתשובה, כשהראש שלי פתוח ואני מורדם.
לאחר כחצי שעה הם קיבלו תשובה שהניחה את דעתם, ואז הם רצו לסגור את הראש. כשהרופא המנתח בא לאשתי, היא שאלה אותו האם הם ינסו, למרות הקושי, להוציא את הגידול. להפתעתה הרבה אמר לה המנתח שהוא רוצה לנסות ולהוציא משהו קטן שיצא מחוץ למערכת העצבים, אבל הוא צריך את האישור שלה. היא כמובן עודדה אותו שיוציא ככל שיוכל, והוא אמר לה שהוא יעשה כן.
החיתוך הזה, שהיה צריך לארוך כמה דקות, ארך כמה שעות. אחר כך סיפר הרופא, כי בכל פעם שהוא הוריד חלק קטן מהגידול, צץ מצד אחר של מערכת העצבים חלק אחר של הגידול והוא הוריד גם אותו. אחרי שהוריד חלק נוסף, צץ לו עוד חלק והוא הוריד גם אותו. כל התהליך הזה לקח זמן רב, מעבר לתכנון הניתוח.
בינתיים, המתח גבר וכן גם התפילות. חלפו עוד כחמש שעות, הרופא יצא החוצה ואמר לאשתי כי בכל השעות האחרונות מאז שנכנס פנימה לאחר הביופסיה הוא עובד על הוצאת הגידול, והוא לא מבין עדיין כיצד עשה זאת בניגוד לכל התכנון, הוא הוציא את כל מה שעיניו ראו והניתוח מבחינתו הסתיים. כעת הם הפסיקו את ההרדמה, והם רק מחכים לראות שאתעורר ושאין נזקים למערכת העצבים המרכזית.
התעוררתי אחרי כמה שעות. שמעתי את האחות קוראת למנתח ואומרת לו כי אני בשלבי התעוררות. פקחתי את עיני והבחנתי כי אני רואה בעין אשר לא ראיתי בה כלל לפני הניתוח. הרופא הגיע אלי וקרא לי בשמי: ''דוד. האם אתה שומע ורואה אותי?'' אמרתי לו: ''אני רואה ושומע אותך. תגיד לי, מה עשית בניתוח?''
הוא לא ענה לי, רק בדק לראות שהידיים והרגליים שלי זזות. רק אחר כך הוא אמר: ''אני לא מבין איך יצאת שלם מניתוח כזה, אני עשיתי מה שהרב שלך ביקש ממני והורדתי כל מה שראיתי. זה בניגוד גמור לציפיות שלנו. עוד מוקדם לדבר על הצלחת הניתוח, נעשה מחר בדיקת MRI ונראה אם באמת כל הגידול הוסר''.
למחרת, בעודי בטיפול נמרץ, נלקחתי לבדיקת ה- MRI. אחרי שעתיים הרופא חזר עם חיוך גדול והראה לנו את תוצאת הניתוח. רק אז התברר לנו גודל הנס – המקום היה נקי לחלוטין. התרגשנו ובכינו מגודל השמחה. כשנשאל הרופא כיצד הוציא הכול בניגוד לתכנון, כפי שצפה טרום הניתוח, אמר: ''אני באמת לא מבין. הרגשתי במהלך הניתוח כי לא הייתי לבד. אתם הדתיים, אני לא יכול עליכם. העיקר שתמשיכו להתפלל''.
לאחר כמה ימים הועברתי מטיפול נמרץ למחלקה, ולמחרת בשעת צהריים אשתי הודיעה לי בהתרגשות: ''הרב אליהו בפתח, הרב אליהו הגיע''. לא האמנתי למראה עיני, ניסיתי לקום ממיטתי ואמרתי לרב: ''מה פתאום הרב הטריח עצמו לבקר אותי?'' אבל הרב מייד עצר אותי, ובטרם שמע את תוצאות הניתוח הוא אמר: ''מלאכים הטריחו עצמם, ואני לא אטריח עצמי?! אמרתי לכם שלא לדאוג ולא לפחד''.
לא ידעתי מה לומר. המילים נעתקו מפי. תוך כדי שאני מדבר עם הרב, נכנס הרופא המנתח. אמרתי לרב: ''זה המנתח!'' הרב חייך ואמר למנתח: ''היתה לך זכות גדולה להיות שליח בניתוח הזה, דע לך כי עזרו לך מן השמים''. הרב עזב את החדר לאחר שבירך אותי ושוב עודד אותי שבע''ה אשוב לכוחותיי ולביתי בקרוב. מייד כשיצא הרב, הרופא המנתח התבונן אחריו ואמר: ''האיש הזה הוא אדם גדול''.
יצאתי ב''ה בריא מבית החולים. חזרתי אט אט לכל תפקידיי הציבוריים – ללמד תלמידים בישיבה, להורות הלכות, ללמד בשכונה שאני משמש בה כרב. לאחר זמן החלמה חזרנו לבית הרב, אשתי ואני, והוא אמר לנו לעשות סעודת הודיה, סעודת עניים כיד המלך, אם כי לא לפרסם את הנס בגילוי גדול. לכן אינני חותם את שמי, למרות שרבים רבים מכירים אותי ואת הסיפור, לפחות בחלקו.
(הרב דוד, ירושלים)