תחיית המתים
התפילין שלך פסולות!
וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם
המלאכים הטריחו את עצמם, ואני לא אטריח את עצמי?
אשתי ואני עברנו תאונה קלה ולא נזקקנו לטיפול רפואי. לאחר כמה ימים הרגשתי כאבי ראש במשך היום, רופא נוירולוג אמר לי שזה קשור לתאונה וזה יעבור, אבל המציאות היתה הפוכה. לא זו בלבד שהכאבים לא חלפו, אלא הם הלכו והתגברו עד שלא יכולתי לשאת אותם. לאט-לאט נחלשה הראייה שלי בעין אחת.
הגעתי לד''ר יאיר בירנבוים, מנהל בית החולים ''הדסה'', שילדיו למדו אצלי בישיבה, והוא הפנה אותי לרופאים הטובים ביותר בתחום. אחרי בדיקות התברר להם שיש לי גידול במוח שיושב מתחת ל''תצלובת עצבי הראייה'' והוא שגורם לי לכאבים החזקים בראש ולפגיעה בראייה.
נקראנו לשוב לבית החולים בדחיפות מייד לאחר צאת השבת. הגענו בראש ובראשונה למורנו ורבנו מרן הראשל''צ הרה''ג מרדכי אליהו זצ''ל, אשר זכיתי להיות במשך שנים בכל שבוע בפגישה אישית עמו. הוא ליווה אותי בכל השאלות שהיו לי מאז היותי מ''פ בצבא ועד היותי חבר במועצת העיר ירושלים. כל השאלות האישיות וההלכתיות שלי עלו לפניו, והחלטנו שגם את השאלה הזו נעלה לפניו.
הרב, כהרגלו, קיבלנו בחיוך ובסבר פנים יפות ושאל מה בפינו. סיפרנו לו על הגידול, והוא חיזק אותנו בעידוד וברכה וביקש לשמוע על בדיקת MRI, שהיא החשובה והמשמעותית ביותר. עשינו את הבדיקה והיא אכן אישרה את האבחון הקודם. הרופאים החליטו לעשות ניתוח ראש פתוח באופן דחוף על-מנת לקחת ביופסיה בלבד, מבלי לנגוע בגידול עצמו שיושב מתחת לעצבים כל כך רגישים במוח.
למחרת היום הגענו בדחיפות לרב, ואמרנו לו כי הניתוח שאותו החליט לעשות הצוות הרפואי הוא מאוד דחוף ומסוכן. הרופאים הסבירו לנו כי ישנה סכנה גדולה בניתוח, כי הגידול יושב ליד מערכת העצבים המרכזית. נגיעה קלה בו עלולה לפגוע בדיבור, בשמיעה, בראייה, במוטוריקה, בזיכרון.... ובדברים אחרים שלא ניתן לחשוב עליהם מפאת גודל הסיכון הכרוך בכך.
היה לי קשה מאוד לעבור ממצב של אדם בריא, שכל כך מעורב עם הבריות, למצב של סכנת חיים. אבל הרב לא עזב אותנו. הוא חיזק אותי ואת אשתי כל הזמן, הרגיע אותנו והשרה עלינו ביטחון ואמונה גדולה. הרגשנו אצלו ממש כמו בנים. באותו שלב הרב אמר לנו לא לעשות ניתוח, למרות שהרופאים אומרים שזה דחוף כל כך. הוא אמר לנו שעכשיו הזמן להרבות בתפילות ככל יכולתנו. תלמידי הישיבה והבוגרים, וכן בתי הכנסת בקהילה, שמעו על כך וארגנו תפילות בכל מקום שבו הם היו בארץ ובעולם.
בינתיים המצב הלך והידרדר. בעין שמאל כבר לא ראיתי בכלל, ובעין ימין ראיתי מטושטש. לא יכולתי לנהוג ולא לקרוא. היה לי קשה מאוד, אבל הרב אמר לי לא לדאוג. עדיין לא הגיע זמן הניתוח, אמר, ועלינו להמשיך להתפלל ולהיות עמו בקשר.
הלכתי לקברי צדיקים בצפון הארץ ונכנסתי לרבי דוד אבוחצירא שליט''א. ביקשתי ממנו שיתפלל עלי. כשהוא שמע כי הרב מרדכי אליהו מלווה אותי, הוא אמר לי כי כשהתפילות של הרב מלוות אותי אין לי מה לדאוג, שזכות הציבור עומדת לי. עוד אמר לי כי אצטרך לעשות ניתוח מייד כשהרב אליהו יגיד לי שהגיע הזמן, ו''בניתוח תבקש מהרופא שיוציא את כל הגידול ואל לך לדאוג ולא לפחד'', הוסיף.
למחרת היתה לי בדיקה בבית החולים, ואמרתי לרופא כי אני מעוניין שהוא יבצע את הניתוח ויוציא את כל הגידול. הוא אמר לי כי דבר כזה לא אפשרי בשום פנים ואופן, ולדעתו אין שום רופא בעולם שיסכים לנגוע בגידול הזה. חזרנו לביתנו, והנה בסיעתא דשמיא הגיע אלינו רופא שליח שהוא אב של תלמידי והוא לקח את כל הבדיקות לכנס של גדולי מנתחי הראש שבעולם. שם ראו את הצילומים והבדיקות, וגם הם הסכימו שאין שום סיכוי להוציא את הגידול ויש לפעול על-פי הנחיות הרופאים בארץ.
חזרתי לרב אליהו וסיפרתי לו את כל מה ששמעתי מהרופא ועל חוות הדעת מהרופאים המומחים בארה''ב, והרב אמר לי: ''אל תדאג. הכול יעבור בשלום, זכות הציבור עומדת לך. עכשיו הגיע הזמן לניתוח. ביום הניתוח תבוא להתפלל איתי ותיקין בבית הכנסת. למרות שהרופא לא מאמין – הוא יוציא את כל הגידול בניתוח הזה''.
בבוקר הניתוח הגעתי, כבקשת הרב, לבית הכנסת של הרב לתפילת ותיקין. הרגשתי נפלא, הרב בירך אותי ובסוף התפילה ביקש שאבוא לביתו. בביתו, הרב דיבר איתי והרגיע אותי מאוד, נתן לי לשתות משהו, שם על ראשי חומר כלשהו ואמר לי כי כשיגיע רגע הניתוח ואני אהיה על שולחן הניתוחים, אברך את המנתח בשמו ובשם אמו. גם אומר למנתח כי הוא שליח טוב לבצע את הניתוח, ומאחר שהוא לבד לא יוכל להוציא את הגידול – יעזרו לו מן השמים. שלא ידאג ושלא יפחד כלל, כי כל הגידול יצא בניתוח הזה.
אמרתי לרב שמדובר ברופא לא דתי, שלא הסכים עד כה לדבר על אפשרות להוציא את הגידול. אבל הרב אמר לי: ''בע''ה נצא מזה בשלום. אתה תעשה את שלך ותברך אותו, ואני אעשה את שלי''. עוד ביקש הרב שאשתי תתקשר לביתו להודיע לו כשהניתוח מתחיל.
יצאתי מבית הרב ברוממות רוח מדהימה ובהרגשת ביטחון עצומה שאינני יכול להבינה. הגעתי לבית החולים והוכנסתי לחדר הניתוח. הרופא המרדים הגיע אלי והסביר לי כי הוא הולך להרדים אותי וכי לא ארגיש כלום בניתוח. אמרתי לו: ''אני מבקש לברך את הרופא המנתח''. המנתח נכנס, שאלתי אותו מה שם אמו, והוא שאל בתדהמה: ''מה לך ולאמי כשאתה על שולחן הניתוחים?''
חייכתי ובירכתי אותו ממש כפי שהרב הנחה אותי. אמרתי לו: ''אתה אכן לא יכול להוציא את הגידול מהראש שלי, אבל מן השמים יעזרו לך ותוציא אותו. אל תדאג ואל תפחד ולא יהיה שום נזק כפי שאתה חושש''. אחת האחיות שהיתה שם התחילה לבכות מהתרגשות. גם הרופא, שכל הזמן לא האמין באפשרות להוציא את הגידול, התרכך ואמר: ''אמן. לו יהי כדבריך''.
אינני יודע מה קרה בניתוח, את זה שמעתי מאשתי. היא סיפרה לי כי כשהחל הניתוח היא התקשרה לרב והוא אמר לה לא לדאוג ושבע''ה יהיה בסדר. אחרי ארבע שעות של מתח ותפילה, יצא הרופא ואמר לה כי הם סיימו את הביופסיה בהצלחה, הם שלחו את הממצאים לבדיקה פתולוגית והם ממתינים לתשובה, כשהראש שלי פתוח ואני מורדם.
לאחר כחצי שעה הם קיבלו תשובה שהניחה את דעתם, ואז הם רצו לסגור את הראש. כשהרופא המנתח בא לאשתי, היא שאלה אותו האם הם ינסו, למרות הקושי, להוציא את הגידול. להפתעתה הרבה אמר לה המנתח שהוא רוצה לנסות ולהוציא משהו קטן שיצא מחוץ למערכת העצבים, אבל הוא צריך את האישור שלה. היא כמובן עודדה אותו שיוציא ככל שיוכל, והוא אמר לה שהוא יעשה כן.
החיתוך הזה, שהיה צריך לארוך כמה דקות, ארך כמה שעות. אחר כך סיפר הרופא, כי בכל פעם שהוא הוריד חלק קטן מהגידול, צץ מצד אחר של מערכת העצבים חלק אחר של הגידול והוא הוריד גם אותו. אחרי שהוריד חלק נוסף, צץ לו עוד חלק והוא הוריד גם אותו. כל התהליך הזה לקח זמן רב, מעבר לתכנון הניתוח.
בינתיים, המתח גבר וכן גם התפילות. חלפו עוד כחמש שעות, הרופא יצא החוצה ואמר לאשתי כי בכל השעות האחרונות מאז שנכנס פנימה לאחר הביופסיה הוא עובד על הוצאת הגידול, והוא לא מבין עדיין כיצד עשה זאת בניגוד לכל התכנון, הוא הוציא את כל מה שעיניו ראו והניתוח מבחינתו הסתיים. כעת הם הפסיקו את ההרדמה, והם רק מחכים לראות שאתעורר ושאין נזקים למערכת העצבים המרכזית.
התעוררתי אחרי כמה שעות. שמעתי את האחות קוראת למנתח ואומרת לו כי אני בשלבי התעוררות. פקחתי את עיני והבחנתי כי אני רואה בעין אשר לא ראיתי בה כלל לפני הניתוח. הרופא הגיע אלי וקרא לי בשמי: ''דוד. האם אתה שומע ורואה אותי?'' אמרתי לו: ''אני רואה ושומע אותך. תגיד לי, מה עשית בניתוח?''
הוא לא ענה לי, רק בדק לראות שהידיים והרגליים שלי זזות. רק אחר כך הוא אמר: ''אני לא מבין איך יצאת שלם מניתוח כזה, אני עשיתי מה שהרב שלך ביקש ממני והורדתי כל מה שראיתי. זה בניגוד גמור לציפיות שלנו. עוד מוקדם לדבר על הצלחת הניתוח, נעשה מחר בדיקת MRI ונראה אם באמת כל הגידול הוסר''.
למחרת, בעודי בטיפול נמרץ, נלקחתי לבדיקת ה- MRI. אחרי שעתיים הרופא חזר עם חיוך גדול והראה לנו את תוצאת הניתוח. רק אז התברר לנו גודל הנס – המקום היה נקי לחלוטין. התרגשנו ובכינו מגודל השמחה. כשנשאל הרופא כיצד הוציא הכול בניגוד לתכנון, כפי שצפה טרום הניתוח, אמר: ''אני באמת לא מבין. הרגשתי במהלך הניתוח כי לא הייתי לבד. אתם הדתיים, אני לא יכול עליכם. העיקר שתמשיכו להתפלל''.
לאחר כמה ימים הועברתי מטיפול נמרץ למחלקה, ולמחרת בשעת צהריים אשתי הודיעה לי בהתרגשות: ''הרב אליהו בפתח, הרב אליהו הגיע''. לא האמנתי למראה עיני, ניסיתי לקום ממיטתי ואמרתי לרב: ''מה פתאום הרב הטריח עצמו לבקר אותי?'' אבל הרב מייד עצר אותי, ובטרם שמע את תוצאות הניתוח הוא אמר: ''מלאכים הטריחו עצמם, ואני לא אטריח עצמי?! אמרתי לכם שלא לדאוג ולא לפחד''.
לא ידעתי מה לומר. המילים נעתקו מפי. תוך כדי שאני מדבר עם הרב, נכנס הרופא המנתח. אמרתי לרב: ''זה המנתח!'' הרב חייך ואמר למנתח: ''היתה לך זכות גדולה להיות שליח בניתוח הזה, דע לך כי עזרו לך מן השמים''. הרב עזב את החדר לאחר שבירך אותי ושוב עודד אותי שבע''ה אשוב לכוחותיי ולביתי בקרוב. מייד כשיצא הרב, הרופא המנתח התבונן אחריו ואמר: ''האיש הזה הוא אדם גדול''.
יצאתי ב''ה בריא מבית החולים. חזרתי אט אט לכל תפקידיי הציבוריים – ללמד תלמידים בישיבה, להורות הלכות, ללמד בשכונה שאני משמש בה כרב. לאחר זמן החלמה חזרנו לבית הרב, אשתי ואני, והוא אמר לנו לעשות סעודת הודיה, סעודת עניים כיד המלך, אם כי לא לפרסם את הנס בגילוי גדול. לכן אינני חותם את שמי, למרות שרבים רבים מכירים אותי ואת הסיפור, לפחות בחלקו.
(הרב דוד, ירושלים)
בן או בת?
כשהרב זצ''ל היה לקראת סוף האשפוז הראשון שלו, הגיע זוג לדלת הכניסה של טיפול נמרץ וביקש מהאחות להכנס אל הרב. האחות הסבירה להם שבשל מצבו של הרב אין אפשרות להכנס אליו, וביקשה ממני לצאת אליהם. כשיצאתי הם סיפרו לי שהם נשואים שש שנים ועדיין לא זכו לפרי בטן. הם ביקשו שאבקש מהרב לברך אותם.
נכנסתי לחדרו של הרב וסיפרתי לרב על המקרה, וכשסיימתי שאל אותי הרב: ''מה הם רוצים?'' חזרתי בפני הרב שוב על המקרה, אך הרב חידד את שאלתו: ''אם כן, מה הם רוצים – בן או בת?''
השבתי לרב כי לא שאלתי אותם, אך אני מאמין שהם ישמחו גם אם יהיה להם בן וגם אם תהיה לבסוף בת.
אמר לי הרב: ''מחמת הספק, נברך אותם שיזכו בתאומים – בן ובת''.
מופתע, יצאתי לבשר לזוג שהרב בירך אותם בתאומים.
לאחר כעשרה חודשים, קיבלתי שיחת טלפון מחו''ל. על הקו היתה גברת ששאלה אותי האם אני זוכר את פרטי המקרה. עניתי לה בחיוב. והיא בישרה לי שברכת הרב התקיימה במלואה. נולדו להם תאומים בן ובת, ועכשיו הם מבקשים להתייעץ עם הרב לגבי שמות וכן להודות מקרב לב לרב על ברכתו.
סיפרתי לרב והוא אמר לי להגיד להם: ''אל תודו לי, תודו לבורא עולם''.
(אסף אהרוני, עוזר הרב)
בין שמים לארץ
נסענו ללוס-אנג'לס במטוס אל-על. באמצע הדרך אני רואה את הרב מרוכז מאוד, כאילו הוא מתפלל בישיבה, ולא מבינה על מה בדיוק. לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן, אחד הטייסים יצא מחדר הטייס הראשי לכאורה שליו, אבל על פניו היתה הבעה של דאגה. הוא ניגש אלי ושאל אם אפשר לגשת אל הרב. גם הוא ראה שהרב מרוכז.
שאלתי מה הבעיה, והוא אמר לי: כנראה שיש נזילת דלק ואי-אפשר לעצור אותה. שאלתי אם אין איפה לנחות, והטייס השיב שאנחנו באמצע האוקיינוס ואין איפה לנחות. שאלתי אם אין אפשרות להגיע לאי כלשהו, אבל הטייס אמר שאין מספיק דלק להגיע לשום מקום.
הסתכלתי עליו ולא הבנתי למה הוא כל כך שליו, למה הוא לא מעורר את כל האנשים שיעשו משהו. אבל אחר כך הבנתי שזה לא חכם לעשות כעת פאניקה ציבורית. שאלתי אותו: ''אז אתה אומר שהמטוס הולך כעת ליפול לים?'' – ''לא'', הוא אומר לי. ''תבקשי מהרב שיעשה משהו''.
הסתכלתי סביבי וראיתי את כל האנשים ישנים או קוראים. חשבתי בלבי כי אני כבר עשיתי מספיק בחיים, אבל שני ילדים שלי למטה במחלקה הרגילה. מה יהיה עליהם? ומייד הבנתי שאלו לא המחשבות שצריכות להיות לי כעת בראש. הסתכלתי על הרב, והוא עדיין בריכוז שלו. אמרתי לו: ''מרדכי, אנחנו בסכנה''. והוא לא ענה לי. כך קראתי לו פעם אחר פעם, והוא בריכוז שלו.
הטייס עמד לידי וראה את הניסיונות שלי לדבר אל הרב, וגם ראה את מה שהרב עושה. אחרי כעשר דקות אמר לי הרב: ''תגידי לו שימשיך לטוס ליעד שלו. לא לנחות בשום מקום באמצע. מרגע זה ואילך המחוג לא יזוז כלל''.
הטייס שמע את דברי וחזר לתא הקברניט. בינתיים יצאתי ממקומי למקום שבו ישבו הילדים שלי, ראיתי אותם קוראים או לומדים ולא אמרתי להם דבר. הם לא ידעו איזו סכנה מרחפת על כל יושבי המטוס שמנמנמים או ישנים להם, ולא מודעים לדרמה שמתרחשת כעת בתא הקברניט.
חזרתי למקום מושבי ליד תא הטייס. ואני רואה את הרב ממשיך להתפלל בשתיקה ובדבקות מיוחדת. והטייס עומד ליד מקום המושב ואומר לי: המחוגים לא זזים. אנחנו באותו מצב של מחוגי דלק. הנזילה נעצרה והטיסה לא מפחיתה את כמות הדלק.
הטייסים הם אנשים קרי רוח מטבעם, יודעים להתמודד עם מצבי לחץ מסוכנים. אבל זה ממש לחץ נורא. מטוס שלם על מאות הנוסעים שבתוכו בסכנת חיים כל כך גדולה, ואף אחד לא יודע חוץ מהטייסים ומאתנו. רציתי לשתף את הנוסעים האחרים, שהיו שלווים יותר מדי, אבל הבנתי שאם נוסע אחד ידע מה שקורה, תהיה פה היסטריה ואנדרלמוסיה גדולה.
עוברת עוד חצי שעה. הלכתי שוב לבקר את ילדיי, שכעת ישנים ולא יודעים כלום. ראיתי את כל הנוסעים השלווים ובלבי סערה גדולה. חזרתי שוב למקום הישיבה שלי. כבר עברה מאז יותר מחצי שעה, וכמה טייסים עומדים במרחק מה מהרב שממשיך להיות מרוכז כולו בתפילתו השקטה.
''המחוג של הדלק לא זז'', הם אומרים לי כמעט בלחישה.
כך התנהלו הדברים כמעט שעתיים. רק כשהתקרבנו לשדה התעופה חזר המטוס להילוך הרגיל שלו. המחוגים של מד הדלק החלו לזוז כלפי מטה, אבל עכשיו זה כבר לא היה מסוכן וכולם נשמו לרווחה. ''כולם'' זה אנחנו ואנשי הצוות שהיו בסוד העניינים. כל שאר הנוסעים והדיילים לא ידעו מכל זה כלום. אחרי הנחיתה התאספו סביב הרב כל אנשי צוות הטיסה, אלה שהיו בסוד העניינים, וביקשו ברכה. הם ביקשו שיחבר להם תפילה מיוחדת, תפילת הטייסים.
(הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב)
והילד הזה הוא אני
בני-זוג באו אל הרב זצ''ל, מפוחדים ומבוהלים. הם היו כעת בבית החולים בבדיקות הריון, והרופאים אמרו להם חד-משמעית שהם צריכים להפיל את העובר. אין לו סיכוי כלל לחיות. ואם הוא ייוולד חי – הוא לא ישרוד הרבה זמן. ובכל מקרה, הוא יהיה נכה לצמיתות כל חייו.
ההורים המבוהלים באו אל הרב בשאלה מה לעשות במקרה זה – האם להאמין לרופאים או לא? בדרך כלל במקרים כאלה הרב אומר לשאול רופא נוסף, לבדוק אם יש סיכוי לעובר לחיות או לא. בפעם הזאת אמר להם הרב: ''אין לעובר שלכם כלום. הוא בריא ושלם''. ''אבל הרופאים אומרים'', התחילו ההורים, והרב חזר בביטחון על דבריו: ''הם לא יודעים מה שהם רואים. אני אומר לכם, לכו לביתכם בשלום. התינוק ייוולד בריא ושלם, ואין לו כלום''.
ההורים ששמעו תשובה כל כך נחרצת, יצאו בלב יותר קל מבית הרב והתפללו שהתינוק אכן יצא בריא ושלם. בינתיים התקשרו הרופאים מבית החולים לברר מתי הם יבואו לעשות הפלה, וכששמעו שהם לא עושים הפלה, הם אמרו להם שהם ממש לא אחראיים.
כעבור תשעה חודשים של מתח, נולד להם ילד בריא ושלם. והילד הזה הוא אני. אני, שחייב את החיים שלי לרב אליהו.
ישראל
אם תביאו ילד – זו תהיה תחיית המתים
נישאתי בשעה טובה, אך לאחר זמן התברר לנו שישנן אצלנו עיכובים קשים בקיום מצות פרו ורבו. הרופא שטיפל בנו ניסה דרכים שונות, ובשלב מסוים הוא אמר לנו: ''אין לכם שום סיכוי להביא ילד לעולם. אם תביאו ילד – זו תהיה תחיית המתים, כדאי שתחשבו על אימוץ''.
פניתי לרב זצ''ל כמה פעמים בעניין זה, והרב ברכני כלאחר יד. אחרי ארבע שנים קשות אמר לי הרב: ''אתה צריך לשנות מקום. ללכת ללמד במקום אחר''. לא ידעתי לאן אפנה. הייתי בימים ההם אברך צעיר שלא מכיר את העולם, מי יציע לי עבודה במקום אחר?
באותו שבוע הציע לי הרב דוד סתיו, שהיום הוא הרב של שוהם אבל בימים ההם הוא היה ראש ישיבה באנטוורפן בבלגיה, לנסוע לשליחות לבלגיה ולהיות שם ר''מ בישיבה התיכונית.
נסעתי להיוועץ עם הרב, ושטחתי בפניו את הבעיות שלנו. הרב עצם את עיניו, הסיט את ראשו הצידה, ולאחר כמה דקות של עיון בדבר פקח את עיניו ואמר לי: ''אני רואה משמים כי שם תיפקדו. סעו והיפקדו. משנה מקום משנה מזל''.
שבתי לביתי וסיפרתי לאשתי על הוראת הרב. אשתי שתחיה לא הבינה מה העניין לנסוע לחו''ל. בלגיה נראתה לה מקום רחוק, והיא לא היתה מעוניינת לנסוע. פניתי לרב שוב ואמרתי שקשה לנו לנסוע. אמר לי הרב: ''אני את שלי אמרתי, והטוב בעיניכם עשו''.
שלוש שנים לא התקדמנו בנושא זה, ואני לא העזתי לשאול את הרב על כך וגם הוא לא אמר מאומה. בתום שלוש שנים שבהן שום דבר לא זז ועדיין לא זכינו להריון, הציעו לי שוב לנסוע לבלגיה ולשמש שם כראש הישיבה. שוב פניתי לרב, שטחתי בפניו את ההצעה, הרב שוב עצם את עיניו ולאחר דקה של עיון הוא אמר לי: ''הרי כבר דיברנו בעניין לפני שלוש שנים, מה שאמרתי לך אז אני אומר לך עכשיו. סעו – ותיפקדו''.
הפעם, לאחר שבע שנים תמימות ללא ילדים, לא התווכחנו. נסענו. התחלתי ללמד ולא עברו חודשים רבים ונפקדנו. אין לשער את גודל ההתפעלות והשמחה שחשנו. הדהדו באוזנינו דברי הרופא שאמר לנו: ''אם תביאו ילד – זו תהיה תחיית המתים''.
כשחזרנו לארץ, לאחר כמה שנות שליחות, ביקרתי אצל הרב ואמרתי לו: ''הברכה של הרב התקיימה במלואה בחו''ל. אבל כבוד הרב, ארץ-ישראל תובעת עלבונה. מה יאמרו, שדווקא בחו''ל נפקדים? הרי חכמינו אומרים שזכות ארץ-ישראל היא להיפקד. חוץ לארץ היא לא בחשבון עשר השנים למי שאשתו לא נפקדת?''
אמר לי הרב מייד: ''בזכותה של ארץ-ישראל תיפקדו שוב''. אכן כך היה, ולאחר כמה חודשים שוב נפקדנו. וזה למרות הדיבורים של הרופא על ''תחיית המתים''.
בחצות הלילה, בהגיענו ללידה ב''הדסה'' עין כרם, הוולד התעכב מלצאת, ואני בצר לי כתובת אחת יש לי לפנות – הרב זצ''ל. התקשרתי לרב ושאלתי מה עלינו לעשות. הרב ענה בפשטות: ''תקרא ספר יונה'' וממשיך ואומר: ''תחפש אם יש שם בבית החולים את הספר. ואם לא תמצא, תתקשר שוב, ואבוא להביא לך...''.
(בספר זה ישנם כמה סיפורים מהרב המספר. בגלל גודל הנס נתבקשנו לא לפרסם את הסיפור הזה עם השם)
מדוע כעס הרופא?
בתקופה ההיא שימשתי כיו''ר מנהלת הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים. בזכות זה זכיתי והרב זצ''ל היה קורא לי: ''המוכתר של העיר העתיקה''. מתוקף תפקידי הכרתי אנשי מינהל בכירים, ואחת הנשים הבכירות שהכרתי פנתה אלי פעם בבקשה להפגש עם הרב. ''אני צריכה ברכה דחופה לבת שלי, שחולה במחלה ממארת בעמוד השדרה'', הסבירה.
ביום שישי הגענו לבית הרב עם הילדה החולה. הרבנית שתחיה שאלה את הילדה בת השתים-עשרה מה קרה לה, והילדה הקטנה אמרה לרבנית: ''אני חולה במחלת הסרטן ואני לא רוצה למות''. הרבנית קפצה לשמע דברים נוראים כאלה מילדה כל כך קטנה, ואמרה לנו לחכות רגע כי הרב צריך עוד מעט לצאת לברית מילה ובדרך הוא יברך אותנו.
הרב הגיע כשהוא לבוש בגלימה בדרך לברית. הילדה עמדה ואמרה לרב: ''הרב, אני רוצה ברכה מהרב. הייתי אצל הרבה רבנים ואמרו לי שאם אני אקבל ממך ברכה אני אחיה. אני רוצה ברכה''.
הרב שאל אותה ''מה יש לך?'' והיא ענתה ''סרטן בעמוד השדרה''.
האמא התערבה ואמרה: ''בעוד יומיים, ביום ראשון בשעה 06:30, היא צריכה לעבור ניתוח בעמוד השדרה''. הרב שאל על שמות הילדה והאמא, נכנס לחדרו, חזר ואמר לילדה: ''אין לך שום דבר, את לא צריכה ללכת לשום טיפול''.
האמא, שלא כל כך הכירה רבנים, התקוממה ותמהה איך אפשר לעשות דבר כזה: ''ב'שערי צדק' אבחנו את הסרטן, שלחו אותנו ל'הדסה' כי זה מסובך מדי. שני בתי חולים קבעו שהילדה חולה והניתוח דחוף, ואתה אומר לי שאין לילדה כלום?!''
ענה לה הרב: ''תראי שהיא בריאה לחלוטין. תתקשרי לרופא ותאמרי שאת דוחה את הניתוח, והוא יסכים. תתקשרו לד''ר אפרים שמבה''. הרב היה צריך לצאת לברית, שם כבר חיכו לו, והאמא של הילדה היתה מאוד נבוכה: ''מה לעשות? הרי עם כל הכבוד לרב, אי-אפשר לסמוך על דבר כזה'' אמרה.
הרבנית יצאה אחרי הרב למעלית ואמרה לו: ''תתפלל, היא חייבת לחיות. היא רק ילדה קטנה. מה היא עשתה? תברך אותה''. הרב אמר: ''אין לה כלום, אבל אם את רוצה – אברך אותה'', ונכנס למעלית.
יצאנו מבית הרב והתקשרנו לרופא לבדוק האם אפשר לדחות את הניתוח. הוא מאוד כעס ואמר: ''מי זה הרב הזה? יש פה צילומים. רואים את הגידול בכל הצילומים. אני עושה את הניתוח בכל מחיר''. לאחר מכן הוא התרכך מעט ואמר: ''תתקשרו בעוד חצי שעה''. בתום חצי שעה הוא אמר: ''נדחה את הניתוח, תבואו ביום רביעי בין 22:00 ל-24:00 בלילה''.
גם לאם הילדה היה קשה לדחות את הניתוח שהיה אמור להיות ביום ראשון, אבל לקראת כניסת השבת היא הסכימה לדחייה, וביום רביעי היא באה לרופא אחרי שעשו לילדה צילומים פעם נוספת.
בשעה 02:00 לפנות בוקר קיבל הרופא את האמא והתחיל לצעוק עליה: ''מה עשית? עשית כשפים?'' האמא לא הבינה ושאלה למה הרופא צועק, אבל רופא המשיך ואמר: ''זה מסוכן! ראינו את הגידול בכל הצילומים''.
''אז למה אתה צועק עכשיו? תנתח!''
''אין מה לנתח'' – הסביר לה הרופא הכועס, ''אבל זה עוד יחזור לה. אתם עושים משחקים!''.
האמא עוד לא הבינה מה שקורה ושאלה שוב את הרופא: ''יש לה גידול או אין לה גידול?''
''את לא רואה שאין גידול?!'' אמר הרופא כשהוא מנפנף בצילומים החדשים. ''בצילום החדש לא רואים שום גידול, אבל זה יחזור חזרה. לא עושים משחקים כאלה''.
סוף-סוף הבינה האם שאין גידול ואין ניתוח ונשמה לרווחה.
מספר ישראל טויטו: ''היא התקשרה אלי באמצע הלילה וקראה לי בדחיפות. היא סיפרה לי את כל הסיפור והראתה לי את הצילומים החדשים. היא אמרה לי: מעולם לא פגשתי איש פלא כמו הרב. איך לא יודעים עליו כולם? איך לא האמנתי לו בתחילה?''
כעבור למעלה משנה פגשתי את האמא ואת הבת. בריאה, שלמה, חזקה וגדולה.
מדהים.
(ישראל טויטו, אל''מ במילואים)
את רואה שאת שומעת?
באחד החורפים חליתי בשפעת, ולאחר יומיים הפסקתי לשמוע. לחרדתי, הרופאים קבעו חד-משמעית שאין דרך חזרה ויש צורך במכשירי שמיעה. מכיוון שהייתי חלשה מאוד, שהיתי בבית הורי בבאר-שבע ולא בדירתי בירושלים. כששמע זאת הרב זצ''ל, הוא אמר בנחרצות: ''אין לך כלום! זו רק שפעת ואלו נוזלים. את חייבת לעזוב את באר-שבע ולחזור לירושלים, ואני מבטיח לך שתוך 15 דקות מרגע שתצאי מבאר-שבע – את תחזרי לשמוע''.
ברור היה לי שאקיים את דברי הרב, אך לא הבנתי מדוע הרב מדגיש שאחזור לירושלים, הרי אני חלשה ובוערת מחום. למה שאחזור לדירה ואהיה לבד במקום להיות בבית הורי? אך כמובן, יש לעשות את מה שהרב אמר. בחלישות ובלי שמיעה התחלתי לנהוג לכיוון ירושלים. מייד כשהגעתי לצומת בית קמה, שנמצאת כ-15 דקות מבאר-שבע, חשתי לפתע שהשמיעה חזרה לי. רעדתי כולי, והפעם לא מהחום הגבוה שהיה לי אלא מדברי הרב שנתקיימו בדיוק כדבריו, בתום 15 דקות.
הגעתי ללשכתו של הרב על-מנת להודות לו. מייד כשנכנסתי לחדרו בלשכה, פנה אלי הרב, ועוד לפני שהספקתי לברכו בשלום, שאל אותי: ''איך קוראים לך? מה השם של אמא שלך?'' לא הבנתי את פשר השאלות, הרי הרב מכיר אותי היטב ואף מתפלל למעני. האם אינו זוכר את שמי? עוד לא סיימתי לומר את שמי, חייך הרב חיוך גדול ואמר לי: ''את רואה שאת שומעת? אמרתי לך...''
(גם סיפור זה נתבקשנו מהמספרת לא לרשום את השם, כי אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין)
לחיי היולדת ולשלום הבן
פעם קיבלתי טלפון מגיסי כי אשתו, שהיא אחותי, נמצאת בסכנה גדולה. היא היתה בחודש התשיעי להריונה והחלה לאבד דם רב. רופא הוזעק אליה מייד, ובגלל המצב החמור לא היה זמן להזמין מסוק.
בתקופה ההיא הם גרו בגוש-קטיף, ובית החולים הקרוב היה בית חולים ''ברזילי'' באשקלון. המרחק היה גדול מדי והיה חשש לחייה וגם לחיי העובר שנשאה ברחמה. גיסי התקשר אלי מהאמבולנס הדוהר כשקולות הסירנה נשמעות ברקע. הוא תיאר לי את המצב הקשה וביקש שאלך לרב זצ''ל דחוף כדי לקבל ברכה להציל את אשתו.
רצתי לבית של הרב, ותוך כדי ריצה התקשרתי לרב יהודה מוצפי שאמר לי כי רק בעוד חצי שעה הוא יהיה ליד הרב, אבל הוא הציע לי ללכת לבית ולהכנס בדלת האחורית. כך עשיתי, הרב פתח לי את הדלת וסיפרתי לו על המצב הקשה. הרב הניח ידיו על ראשו והתפלל, ואני ישבתי מולו וקראתי פרקי תהילים. לאחר מספר דקות הרב הרים את ראשו ואמר לי: ''לחיים טובים ולשלום''. שאלתי את הרב: ''מה עם העובר?'' והרב חזר על דבריו: ''לחיים טובים ולשלום''.
יצאתי מהחדר והתקשרתי לגיסי, שבישר לי כי ממש ברגע זה נולד לו בן, וליולדת ולילד שלום. חזרתי אל הרב וסיפרתי לו. חיוכו של הרב אמר את הכול.
(עוזי ברנע, מגבאי בית הכנסת ''היכל יעקב'')
ותגזור אומר ויקום לך!
בערב שבת אחד תיאמתי עם הרבנית שתחיה שאביא לרב זצ''ל קרוב משפחה שלבנו הקטן גילו לוקמיה. הילד היה במצב קשה, וכל הרבנים חששו לגבי שמו, אך כולם אמרו שהסמכות העליונה ביותר בנוגע לשינוי שם במצב כל כך עדין היא הרב מרדכי אליהו.
הרבנית כמובן הסכימה, והגענו בצהריים. הרב ישב עמנו בסלון ונתן לאבא תחושה שכל הזמן שבעולם כעת לרשותו. הרב ענה לכל שאלותיו ההלכתיות הקשורות לאשפוז, בנחת ובסבלנות, ועוד הוסיף מעצמו לספר ולשעשע את האב בסיפורים שונים הקשורים לרב עצמו, כאילו השעון עמד מלכת.
היחיד שהיה לו קוצים היה אני, שהרגשתי לא נעים בגלל הזמן של הרב בערב שבת. רק לאחר זמן הבנתי שגם זה היה מחסדו ומטובו של הרב, במטרה לחזק, לעודד ולתת תחושה לאותו אבא במצבו הקשה, שהוא כבן יחיד אצלו, אפילו בערב שבת.
המעניין היה שהרב, בניגוד לדעת שאר הרבנים, סבר שלא טוב לשנות את שמו במצב כל כך עדין. הרב ציין באוזני האב, שמעתה יתכוונו הוא ואשתו ששם הבן הוא לא על שם אותו אדם שהתכוונו בעת הברית, אלא על שם צדיק מסוים שחי בדורנו, והרב נקב בשם הצדיק.
בחסד ה' הילד הבריא וגדל בטוב.
גם במקרה אחר של אדם במצב אנוש הרב אמר לי לא לשנות את שמו בשום אופן, משום שכעת במצבו זה סכנה, והרב אמר שיתפלל עליו. ואכן אותו אדם ניצל בנס גם להגדרת הרופאים שלא נתנו שום סיכוי לחייו.
מי יתן לנו תמורתו, שהבין באמת בשורשי השמות והנשמות, והתקיים בו כפשוטו: ''ותגזור אומר ויקום לך''! והחולים קמו והם אתנו, והוא הסתלק מעמנו בעוונותנו. ה' ינחמנו ויושיענו, וירפא לכל חולינו.
החיידק הטורף והיולדת
הייתי בשבוע ה-43 להריוני השישי. הגעתי לבית חולים ''שערי צדק'' ללדת בלי צירים או סימנים אחרים. הרופאים החליטו שעלי לעבור ניתוח קיסרי, מכיוון שהתינוק במשקל של למעלה מארבעה ק''ג וההריון מתקדם. כרגיל, בכל דבר שאנו עושים היינו שואלים את הרב זצ''ל, ובעלי מייד עלה לקומה העשירית, לרב שהיה מאושפז באותו בית החולים, כדי לשאול ממנו עצה: מה לעשות?
הרב הורה: ''בשום אופן לא לעשות ניתוח''. אמרנו זאת לרופאים, והם אמרו שנחכה עד הבוקר ונראה. בינתיים קיבלנו את כיסוי הטלית של הרב, והרב אמר שבעלי יגיד ספר יונה. הצירים התקדמו, ולקראת הבוקר המיילדת אמרה שאני אכנס לחדר לידה. ברוך ה', בתוך שעה וחצי ילדתי תינוק בריא ושלם בלידה קלה ורגילה במשקל 4.5 ק''ג.
באותו הלילה של הלידה הרגשתי לא טוב, עשו לי בדיקות ולמחרת בבוקר החליטו שכנראה יש לי זיהום בדם ונתנו לי אנטיביוטיקה. הביאו רופאים ממחלקות שונות, ולבסוף החליטו לקחת אותי לטיפול נמרץ. בעלי הצליח לשאול את הרב מה לעשות, והרב אמר לעשות לי כפרות – פדיון נפש.
באותו הלילה הייתי בסכנת חיים, ובזכות הרב, ברכתו ועצתו – ניצלתי. הייתי שלושה ימים בטיפול נמרץ, יצאתי מכלל סכנה ולאחר מכן חזרתי למחלקת יולדות. הרופאה שזכרה אותי עוד מהקבלה שלפני הלידה אמרה לי שפשוט היה לי נס שלא ילדתי בניתוח, כי אחרת היה לוקח זמן לגלות שהכאבים בבטן הם לא מהניתוח אלא מ''החיידק הטורף'' שתקף אותי, ואז כבר היה יכול להיות חס וחלילה מאוחר. וכל זה בזכות ראייתו של הרב למרחוק.
יש לציין כי בדיוק באותו היום כשהגעתי ללדת, הרב התעורר וחזר להכרה והיה אפשר לתקשר איתו. הכול בגדר נס.
טובה
נולדה על רצפת הלובי
בתשעה-באב של שנת התשס''א הגעתי עם אשתי לחדר לידה ב-11:30 בבוקר, לאחר ירידת מים. חיכינו שם לאורך כל היום, אך לא נראתה שום התקדמות. לקראת ערב, לפני תפילת מנחה, הגעתי לבית הרב זצ''ל כדי לקחת את כיסוי הטלית של הרב המעטרת את כיסאו של אליהו בבריתות, ונודעה סגולתה ללידה קלה. וכמובן, גם לקבל ברכה. אמרתי לרב שכבר מהבוקר אנחנו בחדר לידה ואין התקדמות. הרב אמר לי לא לדבר כך, והרגיע אותי שהכול בסדר ושאת כיסוי הטלית אקח מהרבנית שתחיה.
לאחר תפילת המנחה חזרתי ללובי של חדר הלידה. רעייתי בדיוק יצאה מבדיקה נוספת שבה נאמר לה שאין שינוי ויש להמתין בסבלנות, כי הדרך עוד ארוכה מאוד... נתתי את כיסוי הטלית לרעייתי, ששמה אותו על בטנה, והלכתי להתפלל ערבית.
כשחזרתי מהתפילה מצאתי את רעייתי בלובי (היה עומס ולא נתנו לה חדר), עם כאבים חזקים ונשימות כבדות. הצעתי לה שנצא למרפסת. לא היה לי מושג עד כמה מהר העניינים רצים...
לאחר דקות ספורות במרפסת, הבינה אשתי שהלידה מתחילה. היא נעמדה ואמרה שראש העובר כבר בחוץ. רצתי מהר לקרוא למיילדת, שכלל לא האמינה לדבריי וחשבה שאיני מבין, שהרי רק לפני כ-20 דקות אמרה שאין שום התקדמות. לאחר שלחצתי על המיילדת היא הבינה שעליה לצאת, ואכן אישרה שהלידה החלה. תוך כדי ניסיון להכנס לחדר הלידה בהליכה, אחרי שני צעדים בלבד, החליקה התינוקת לאוויר העולם על רצפת הלובי. כמובן שהתכונה מסביב היתה רבה, וגם השמחה והלחץ. ברוך ה' שהכול הסתיים בשלום.
במשך היום היה אתנו בחדר הלידה זוג נוסף שהיה במצב דומה. לאחר שחזה בפלא ניגש אלי בהיסוס האב, אברך צעיר, ואמר שהוא לא קשור לדברים מסוג זה, אך מבקש, אם אפשר, בכל זאת להשתמש בכיסוי הטלית. מכיוון שבכל מקרה היה עלי להמתין ולראות שהכול בסדר, נתתי לו את השקית בטרם החזרתי אותה לבית הרב.
למחרת, במהלך היום, פגשנו את הזוג המדובר במחלקה והם סיפרו שגם הם ראו את הנס באופן מיידי.
(משה כהן, בית-אל)
סיפור מעל לטבע
יש סיפורים שאם לא תראה אותם במו עיניך לא תאמין שהם יכולים להתרחש. את הסיפור הבא ראיתי במו עיני.
חמי קיבל זעזוע מוח והיה משותק בכל גופו. הוא לא היה מסוגל לזוז לשום מקום. רק לדבר. חמותי היתה צריכה להאכיל אותו, כי הוא לא היה יכול לקחת את המזלג או את הכפית עם האוכל. חמותי עשתה את זה במסירות, עד שהפרופסור שטיפל בו אמר לה שחמי לעולם לא יצא מהמצב הזה. אין תקנה. וזה קשה בגילה לטפל בו. לקחנו אותו לבית החולים ''הרצוג'' שמטפל במקרים סיעודיים כאלה.
אני הייתי רגיל לעשות בכל שנה את ההילולא של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, רבנו יוסף חיים זיע''א, ומורנו הרב אליהו היה רגיל לבוא להילולא הזאת. באותה שנה הוא בא להילולא ושאל אותי מה שלום חמי. אמרתי לו שהוא בבית החולים ''הרצוג''. אמר לי: ''זה לא ייתכן, הוא צריך להיות בריא'', וקבע איתי שנלך יחד לבקר אותו למחרת בשעה 09:00 בבוקר.
בבוקר הרב כבר חיכה לי בחוץ ונכנסנו יחד לבית החולים. כשהרב נכנס היתה שם תכונה גדולה. הוא כדרכו בירך כל אחד והאיר פנים לכולם. חמי התרגש מאוד וניסה לזוז מעט, כאילו לקום לכבודו, אבל כמובן שלא היה יכול.
אז קרה הפלא הגדול. הרב שאל אותו: ''אתה רוצה להיות בריא?'' וחמי ענה לו שכן. אמר לו הרב: ''אם כן, תקום''. חמי לא האמין שזאת כוונת הרב, שדבר כזה יכול להיות.
בגמרא מסופר על אמוראים שכך ריפאו זה את זה (ברכות ד' ע''ב): ''רַבִּי יוֹחָנָן חָלַשׁ, עַאל לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אָמַר לוֹ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אָמַר לוֹ: הַב לִי יְדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדֵיהּ וְאוּקְמֵיהּ''. תרגום: כשחלה רבי יוחנן בא לבקר אותו רבי חנינא ושאל אותו: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אמר לוֹ רבי יוחנן: ''לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן''. אמר רבי חנניא לוֹ: ''תן לי את ידך''. נתן לו ידו והקימו.
הגמרא מספרת שפעם אחת היה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא חולה ובא רבי יוחנן, נתן לו יד והקימו מהמחלה. שואלת הגמרא: אם רבי יוחנן יכול להקים את רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, למה לא הקים את עצמו? עונה הגמרא: ''אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין''. הסיפור בגמרא היה לפני אלף ושמונה-מאות שנה. הסיפור הזה היה מול העיניים שלנו. הרב המשיך ואמר לחמי בפעם השנייה: ''תקום!''.
לחמי יש כבוד גדול לרבנים. חמי עלה מבגדאד וגדל על כבודו של בעל הבן איש חי, שאותו היום היתה ההילולא שלו. הוא ראה ברב אליהו ממשיך דרכו של הרב בעל הבן איש חי זיע''א ולכן הוא ניסה לעשות כל מה שמורנו הרב אמר לו. התאמץ לקום אבל לא הצליח. האחים והאחיות שהיו שם לא הבינו מה הולך לקרות. הם לא ראו דבר כזה מימיהם, וחשבו שאלו רק דיבורים של כבוד ועידוד.
כשהרב ראה שחמי לא מצליח לקום לבדו, הוא נתן לו את ידו ואמר לו: ''אמרתי לך קום – אז קום!''. חמי לא יכול היה לעמוד בפני בקשתו של הרב, והתחיל לזוז ממיטתו. לפתע הוא התיישב על המיטה אל מול עיניהם הנדהמות של הרופאים והאחיות.
הרב המשיך להקים את חמי בידיו, והנה חמי עמד על רגליו. הרב אומר לו: ''לך'', והוא מתחיל ללכת על רגליו. ''לך לביתך'', אמר לו הרב. ''אל תחזור למיטה הזאת יותר. שלום''.
הרב אמר לנו: ''לא נפריע לחולה הזה יותר'', ויצא משם בברכת שלום לכל הרופאים והצוות. אני יצאתי משם ללוות את הרב למכוניתו וחזרתי לחדר. שם ראיתי את חמי מתלבש לקראת יציאה מבית החולים, וכל הצוות עומד עדיין המום מהפלא שהתרחש אל מול עיניו.
התקשרתי משם לפרופסור שטיפל בחמי וסיפרתי לו מה שקרה, והוא אמר לי כי לפי מה שהוא מכיר ''זה מעל לטבע''. שתים-עשרה שנה האריך מו''ר חמי לחיות ''מעל הטבע'', וכל אותם ימים ושנים היה הולך על רגליו כאחד האדם.
(שמואל בן עטר, רדיו ''קול האמת'')
הקמע של הרב אליהו
כשמרת אמי נפטרה, אבי לקח את זה קשה. הוא חלה ברגלו ולא היה יכול ללכת כלל בכוחות עצמו, רק על כיסא גלגלים או על קביים. לקחנו אותו לרופא, והוא אמר לו שהוא לא יוכל ללכת עוד. אחרי מה שקרה עם מו''ר חמי, ביקשתי ממנו כמה פעמים שאקח אותו לרב אליהו זצ''ל להתברך, אך הוא התבייש. פעם אחת אפילו נסעתי איתו לבית הרב, אבל הוא התבייש לעלות לביתו של הרב.
עליתי בעצמי לרב וסיפרתי לו את המקרה עם מו''ר אבי שנמצא למטה ומתבייש, כדי שהרב יבין את מצבו. הרב אמר לי: ''זה בסדר'', ונתן לי קמע שכתוב עליו משהו. אמר לי: ''קח את הנייר הזה. תכוון על ארבעה דברים. שים לו את הנייר הזה בתוך כוס תה ואחר כך תן לו שישתה את כוס התה הזאת''. את ארבעת הדברים עליהם הייתי צריך לכוון, הסביר לי הרב באותה שעה.
כך עשיתי עוד באותו היום. נתתי למו''ר אבי לשתות את כוס התה הזאת, והוא שתה. והיה פלא פלאים. כל הכאב שהיה לו ברגלו – עבר. עד היום מו''ר אבי הולך בזכות אותה כוס תה מופלאה של רבנו. ממש נס ופלא. אבא שלי תמיד מזכיר לי זאת ואומר לי: ''אתה רואה שאני הולך? זה בזכות הברכה של הרב אליהו''.
סיפור דומה היה עם אשתי. היא היתה בהריון, והרופאים אמרו לה שהיא צריכה להפיל. הם אמרו לה שהיא בסכנה גדולה והעובר לא יחזיק מעמד. הרב נתן לי את אותו קמע שנתן לאבי, אמר לי לשים אותו בתוך תה ולתת לה לשתות. אשתי החזיקה מעמד כל ההריון בשלום והילד נולד בריא ושלם.
(שמואל בן עטר, רדיו ''קול האמת'')
ברכה נמרצת
לפני 16 שנה, כשבתי נולדה, היא נלקחה מייד לטיפול נמרץ עקב בעיות נשימה. שלושה ימים לאחר מכן, ביום שישי בבוקר, ראש מחלקת טיפול נמרץ אמרה לי שמצבה מחמיר: ספירת הדם שלה לא תקינה, היא מקיאה את כל האוכל והם שוקלים להעביר אותה לבית-חולים יותר גדול ומשוכלל.
ביום שישי בצהריים נכנסתי לביתו של הרב זצ''ל כדי לקבל ברכה. הרב בירך את בתי התינוקת ואמר שהכול יהיה בסדר. לא הבנתי כל כך את דברי הרב, כיוון שבתי היתה במצב חמור מאד. כשעמדתי לצאת הייתי עדיין מודאג, והרבנית שתחיה אמרה לי: ''אם הרב אמר לך שהכול יהיה בסדר – אין לך ממה לדאוג''.
למחרת בבוקר, כשנכנסתי למחלקת טיפול נמרץ, בתי כבר שכבה בעריסה רגילה, וללא מכשירים. הרופאה אמרה לי שבצורה ניסית בתי הבריאה, וברגע אחד הכול הסתדר ובתי בריאה לגמרי.
(שלום וילק)
ריפוי בלי כפייה
יהודי אחד, מאלופי ישראל באתלטיקה, חזר בתשובה בצורה לא מבוקרת. הוא נכנס לפרד''ס הסוד מוקדם מדי ונתקף לפתע ברוח שיגעון. הפסיכיאטרים שהובאו למקום הורו על אשפוזו בכפייה. לאחר שהוזמן אמבולנס, הוא הורדם ונקשר למיטה, והובהל לבית-חולים לחולי נפש. בדרך התעורר אותו אדם, קרע את האזיקים וחזר לביתו.
למחרת, ביום שישי לפני קבלת שבת, אשתו התקשרה אלי לאחר שנצפו אצלו ''תופעות דתיות'', כלשונה. הוא פשוט אכל את התפילין מרוב קדושה, התעטף בטלית במקום בבגדים ועוד.
מייד נסעתי אליו ובפי תפילה לבורא עולם לרפואה שלמה של גופו ונפשו ועל שלמות משפחתו. עיקר תפילתי היתה שאצליח להשיג את הרב זצ''ל ולקבל ממנו הדרכה אמיתית כיצד לפעול במקרה זה.
כשהגעתי לביתו ביקשתי מאשתו לאפשר לי לשוחח עם בעלה ביחידות, ולהתפלל לרפואתו לפני אשפוזו בכפייה. בשיחה ישירה עם הרב מתוך החדר הסגור הורה לי הרב להניח את ידי על מקום הנחת התפילין בראשו ובזרועו, ולחזור אחרי הרב על מספר פסוקים, תוך שהרב מכוון את כוונותיו ואני רק ידו הארוכה...
הרב אמר לי שלאחר כמה דקות הבחור יירדם, וכשהוא יתעורר – יחלפו כל תופעות הלוואי. הנחתי את ידי על מקום התפילין של יד ושל ראש של אותו החולה. חזרתי אחרי הרב על הפסוקים שהוא הקריא לי בטלפון, והנה הבחור עוצם את עיניו ונרדם לי בידיים.
השכבתי אותו במיטתו ואמרתי לאשתו בסמכותיות: דעי לך כי כשהוא יתעורר הוא יהיה בריא. כך אמר הרב אליהו. היא הנהנה בספקנות מה. אבל במוצאי-שבת היא התקשרה לומר לי שבעלה קם בריא לחלוטין.
(הרב שלמה בן אליהו, רב המועצה האזורית מטה אשר)
תרנגולת לבנה וכפרה
היה זה בחודש חשוון. אחותי הסתבכה במהלך הלידה שלה בניתוח קיסרי. מי השפיר עלו לריאותיה, ומשם כל מערכת קרישת הדם קרסה ודמה נשפך כמו מים. היא איבדה את ההכרה ועברה החייאה במשך 20 דקות.
הרב זאב נוימן אמר לי ללכת מייד לרב אליהו זצ''ל. הרב היה צריך להעביר שיעור בבית הכנסת באותו הזמן, הגענו לשם אך הרב משום מה לא הגיע. לאחר זמן מה החלטנו ללכת לבית הרב. הרבנית שתחיה פתחה לנו את הדלת ולהפתעתי ראיתי את הרב יושב שם וקורא בדף, כאילו הוא מחכה רק לי.