אור ברסלב

אביהם של ישראל

יראת חטא

ענווה

אני לא נביא

יִרְאַת יְהֹוָה, טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד

הלכה בצלחות של זהב

סיפור זה התרחש בלוס-אנג'לס, בשעה שהרב אליהו זצ''ל ביקר בביתו של אחד מעשירי הקהילה, שמחזיק ותומך בבתי הספר היהודיים ובכל דבר יהודי. אותו עשיר הזמין את הרב יחד עם כמה מחשובי הקהילה לארוחת צהריים אצלו בבית הנופש, בית פאר מיוחד שהיה בנוי על צוק באוקיינוס, והדרך היחידה להגיע אליו היתה דרך מסוק. לרב היה חשוב מאוד לחזק אותו.

הגענו לביתו של אותו עשיר, ואני זוכר את מראה פניו של הרב בחדר האירוח. חדר שכולו עשוי זכוכית והוא צופה ממרום הצוק אל מרחבי האוקיאנוס הפתוח לרווחה. זה היה מראה מדהים במיוחד. הרב הסתכל במשך כמה דקות על הים, היתה לו הבעה מיוחדת על הפנים. הוא לא אמר הרבה, רק: ''יפה, יפה''.

או אז פתח העשיר וילון, והנה מול עינינו נגלה עוד סלון רחב וגדול, במרכזו שולחן מפואר מוכן לסעודה. עליו היו הצלחות הכי יוקרתיות שיש בעולם, צלחות מזהב. אלו היו צלחות מיוחדות שאותו עשיר קנה במיוחד לכבוד הביקור של הרב בביתו, בית הפאר המיוחד.

''ראה את הצלחות שקניתי לכבודך'', התלהב העשיר. הרב הסתכל עליהן ושאל: ''האם הטבלת את הצלחות הללו במקווה?'' העשיר השיב בשלילה. ''האם לא יהיה אפשר להשתמש בהן?'', שאל העשיר בחשש. ''אחרי כל המאמץ המיוחד יאכלו בצלחות פלסטיק?''

הרב מצא מייד פתרון: להטביל את הצלחות בים. הרב שאל אם יש דרך לרדת אל הים, והעשיר השיב שיש סולם חבלים שיורד מהסלון אל הים. אלא שמדובר היה בכלים רבים, ושוב הביעו פניו של העשיר חשש והוא הציע שהמלצרים יטבילו את הכלים. הוא לא ידע שלהטביל יכול רק יהודי. הרב לא אמר מה אסור, הוא רק פנה אל הרב גבריאל כהן, שהיה עמנו, ואמר: ''אתה תרד ראשון ותטביל את הכלים. וכל המלצרים שיש פה'', הצביע הרב על המלצרים האוסטרים שהיו לבושים בבגדי יוקרה, ''הם יורידו את כל הכלים בסולם החבלים אל הרב גבריאל''.

בת צחוק החלה להתפשט על פניו של העשיר, הוא הרגיש שמתחילה להתרקם פה חוויה. איפה עוד בעולם יש סיפורים כאלה? מייד ניתנה ההוראה, והצלחות היוקרתיות נארזו בתוך ארגזים והורדו אחר כבוד אל מי האוקיאנוס. שם הן הוטבלו בברכה על-ידי הרב גבריאל כהן, ועלו בחזרה אחר כבוד אל ביתו של העשיר.

כולנו התרגשנו לראות את הרב מתרגש רק מדבר אחד – מההלכה, לא משום כסף וזהב שבעולם. גם הים רעש וגעש, והרב גבריאל, שהטביל את הכלים, נרטב כולו מהגלים ועלה רטוב מן הים. ''אני מצטער'', אמר הרב גבריאל כהן לעשיר. ''כמה כלי זהב נשארו במים, המים היו סוערים והם סחפו כמה כלים''.

''עזוב את הכלים'', ענה העשיר, ''אבל כל הבגדים שלך רטובים. אתן לך חליפה נקייה וחדשה''.

''תבדוק שאין בה שעטנז'', לחש לו הרב.

כך ישבנו כולנו לארוחה היוקרתית שהכין לנו העשיר, כולנו אכלנו והרב הנעים לנו את הארוחה בדברי תורה. זו היתה סעודה יוקרתית מאין כמוה, בהכשרים היותר מהודרים. לא היה מי מאתנו שלא התפעל מהארוחה המיוחדת שהכין לנו העשיר. מטעמים שאין כמותם בכל העולם כלו.

אף אחד לא שם לב לכך שהרב, שכל הסעודה הזאת נערכה לכבודו, לא אכל דבר. כדרכו הוא אכל רק מה שאשתו מבשלת לו.

(יגאל קוטעי, חברון)

האם הכיסא של נפוליאון מועמד למכירה?

בעת שסבא, הרב אליהו זצ''ל, היה הרב ראשי לישראל, הוא ביקר בצרפת ביקור ממלכתי. באותה התקופה צרפת לחצה על ישראל לוותר על חלקים מירושלים ומארץ-ישראל לטובת הערבים, מתוך אינטרסים שלה. אנשי משרד החוץ ביקשו מהרב שלא לדבר על ירושלים ועל ארץ-ישראל, רק על דברים שביהדות וכו'. הם חששו ממבוכה דיפולמטית שהרב עלול לגרום בדבריו ליחסי ישראל-צרפת, שגם כך הם מאוד רגישים ושבירים.

הביקור כלל קבלת פנים ממלכתית רבת משתתפים בנוכחות נשיא צרפת באותם ימים, ז'אק שיראק, ומכובדים רבים שביניהם היו רבים מראשי הממשל בצרפת, וכמובן הרבנים הבכירים של צרפת ועוד. לפני קבלת הפנים הממלכתית היה צריך הרב לבקר במסלול המקובל שעוברים אורחיה הרשמיים של צרפת – במוזיאון הממלכתי של המדינה, שם מונחים אוצרות התרבות של האומה הצרפתית.

במהלך הביקור הראו לרב כיסא מלכותי שישב עליו נפוליאון. שאל הרב: ''מתי חי נפוליאון?'' והמארחים שהיו נבוכים קצת מהשאלה, ''הסבירו'' לרב מתי חי נפוליאון. הם חשבו, כנראה, שהרב לא יודע. הרב המשיך ושאל: ''האם הכסא של נפוליאון ניתן למכירה?'' נשתררה שתיקה מביכה. אנשי השגרירות שהיו מאחורי הרב התלחשו: ''איזה רב שלחו לנו? הוא עושה לנו בושות!'', אבל לא היתה להם אפשרות לעצור את שאלותיו המביכות של הרב. ''לא'', השיבו המארחים, ''זהו חפץ חשוב מאוד. חפץ היסטורי. אנחנו לא מוכרים נכסים היסטוריים''.

כך הם המשיכו את הביקור והגיעו לאזור המלכים שמלכו בצרפת. הראו לו את החדר של לואי ה-14: ''מי היה לואי ה-14?'' שואל הרב. ''לפני כמה זמן הוא חי?'', המארחים ענו והרבנית צביה שתחיה, שראתה את המבוכה של הצרפתים ה''משכילים'' המנהלים את המוזיאון, רמזה לרב, אבל הוא קרץ לה והמשיך בשאלותיו: ''מה לואי ה-14 תרם לעולם? האם הוא היה מלך מוסרי?'' ''לא'', השיבו המארחים ביושר. ''כל השלטון המלכותי לא היה כל כך מוסרי, אבל זו ההיסטוריה שלנו, ואנו גאים בה ומכבדים אותה''.

סוף-סוף נגמר הביקור במוזיאון, עם השאלות המביכות, והתחילה קבלת הפנים עם הנשיא הצרפתי. בקבלת הפנים המלכותית דיבר הנשיא הצרפתי ובירך את הרב, והרב היה צריך לברך בחזרה. מישהו מהשגרירות תרגם את דבריו של הרב.

הרב התחיל לספר על הביקור במוזיאון, וכולם החלו להילחץ. הוא סיפר כי המארחים שלו הרגישו מבוכה – איך זה שרב מישראל לא יודע מי זה לואי ה-14? איך זה שהוא לא יודע מתי חי נפוליאון? הרי מדובר באנשים היסטוריים כל כך חשובים. המשיך ואמר להם הרב: ''שאלתי אותם האם הם היו אנשים מוסריים, והם קצת גמגמו אבל היו, ובצדק, גאים בהם.

אבל אתם מצפים ממני שאדע ואכבד את ההיסטוריה של צרפת, למרות שאני חי בישראל. ואני מקבל את דבריכם. אבל תגידו לי, האם אנחנו לא צריכים לדעת ולכבד את ההסטוריה שלנו? האם אתם לא צריכים לכבד אותה? את דבריו של משה שאמר לנו לא לתת את ארץ-ישראל בידי זרים? למה אנחנו צריכים לכבד את המלכים שלכם, שחיו לפני מאתיים ושלוש-מאות שנה, ולא צריכים לכבד את המלכים שלנו שחיו לפני שלושת-אלפים שנים, את דוד ושלמה והמסורת שלהם?

הרבנית שתחיה שולטת היטב בכמה שפות, וביניהן צרפתית. היא שמעה את הדברים של הרב ושמעה גם את הדברים של המתרגם מהשגרירות, היא שמה לב שהוא מצנזר את הדברים של הרב ומשנה אותם לפי דעתו. מי שמכיר את הרבנית יודע שהיא לא נאמנת לשום דבר חוץ מלרב. היא לא התרשמה מחשיבות המעמד וסימנה לרב שהמתרגם מרכך את דבריו.

הרב, שגם הוא לא כל כך מתרשם ממלכים ונשיאים, עצר באמצע השיחה ואמר במיקרופון לפני כולם: ''אני מבין שהמתרגם לא כל כך מכיר את סגנון הדיבור של הרבנים. חשוב לי שהנשיא ישמע ויבין את דברי. אני מבקש שהרב הראשי של צרפת יתרגם את דברי''.

לא היתה ברירה והחליפו את המתרגם באמצע השיחה. הפעם המתרגם תרגם את דברי הרב אליהו מילה במילה. הרב סיפר שהוא ביקש לברר את מחירו של הכיסא של נפוליאון. ביקשתי לקנות אותו, הוא אמר, וכל הנוכחים פרצו בצחוק. הוא סיפר כי ''הסבירו'' לו ברצינות במוזיאון כי החפצים של נפוליאון הם חשובים מאוד ולא ניתנים למכירה. ''אלה הם חפצים היסטוריים, והיסטוריה לא מוכרים''.

''נפוליאון חי לפני מאתיים שנה, ואתם כל כך מכבדים אותו ולא מוכרים את הכיסא שלו. ואני שואל, האם אנחנו צריכים למכור את ירושלים, עיר שהיתה של עם ישראל לפני אלפיים ושמונה-מאות שנה?''

כל הקהל עמד נרגש על רגליו ומחא כפים. גם הנשיא הצרפתי קם ממקומו, ניגש אל הרב, לחץ את ידיו בחוזקה ואמר לו: דברים כאלה לא שמעתי מעודי. הוא עמד ממושכות ליד הרב ונראה שהוא נרגש במיוחד. הוא ביקש מהרב להישאר עוד קצת זמן מעבר למה שתוכנן בתחילה.

אנשי השגרירות ממש האיצו ברב לצאת מהמקום, הם לא ידעו מה הרב עוד מבשל להם. הוא לא מקבל את ההוראות שלהם, הוא אומר מה שהוא רוצה, הוא מוריד את המתרגם שהיה צריך לצנזר את דבריו. הם רצו להוציא אותו כמה שיותר מהר מהמקום. אבל הרב לא מיהר לצאת מהמקום. אנשי הרב הסבירו לפקידי השגרירות שהרב נשאר לבקשתו האישית של נשיא צרפת.

לאחר זמן קצר, אסף הנשיא הצרפתי שוב את קהל המוזמנים ואמר להם: ''אני יודע שזה לא לפי התוכנית, אבל חרגנו מהתוכנית כי יש לנו מאורע מיוחד וחריג שלא התכוונו לו. יש לנו מדליה של זהב יוקרתית ביותר שאנו מעניקים אותה רק לנשיאי מדינות. כשארגנו את קבלת הפנים הזו לא חשבנו לתת לרב מרדכי אליהו את המדליה הזאת, ולכן היא לא היתה כאן באולם הזה. אך הדברים המאלפים של הרב אליהו הם חוויה של פעם בחיים. אנחנו רוצים מאוד לכבד אותו על הדברים החשובים שאמר. לכן ביקשנו ממנו להתעכב עד שנביא את המדליה הנשיאותית, ואנחנו מעניקים אותה לרב לאות כבוד מיוחד על דבריו המיוחדים''.

u u u

סיפר הנכד של הרב אליהו, שמשמש בעצמו כרב בגדרה, כי פעם הרב הראה לו את המדליה הזאת בעקבות דיון הלכתי בענייני עבודה-זרה. ''הוא הראה לי את המדליה ההיא עם הצלב, כשהצלב מחוק ושחוק. הוא סיפר את הסיפור שכתוב למעלה, וגם סיפר לי שכאשר הוא הגיע לביתו, הוא לקח משוף ושפשף את הצלב עד שהוא נשחק ונמחק. אמרתי לו שהמדליה היא בעלת ערך אומנתי והיסטורי גדול מאוד, עכשיו זה התקלקל. אבל סבא חייך את החיוך העדין שלו, כאילו הוא אומר: מה זה כל הדבר הזה לעומת השולחן ערוך?''.

(הרב אלעד אליהו, נכד הרב)

לא גונבים מהרב ברכות

הסיפור הזה הוא סיפור קצת קשה, אבל הוא מסביר לנו שיש בחיים דין ויש דיין. לא רק ברכות ושמחות. כשמזלזלים בתורה ובקדושה – זה עלול לפגוע בצורה קשה באנשים. כל זה למרות שהרב אליהו זצ''ל תמיד היה אומר: ''אני למדתי מהבבא סאלי רק לברך ולא לקלל''. אבל יש דין ויש דיין ולפעמים הקב''ה דורש את כבודו של הרב וכבודה של התורה – במיוחד כשאנשים מנסים לגנוב מהרב ברכות.

את הסיפור שמעתי בגוף ראשון. אני לא מזכיר את שמות האנשים ואת המקום, כיוון שהאנשים חיים עדיין ואסור לפגוע בהם – גם לא ברמז.

הייתי סגן ראש מועצה דתית, והרב אליהו זצ''ל קרא לי ואמר לי שצריך למנות אצלנו במושבה רב, כדי שתהיה הרבה יותר תורה, הרבה יותר כשרות, חינוך ילדים וכמובן שיהיה אדם שיהיה אפשר לשאול אותו הלכות. כל הדברים שהרב עושה לקהילה.

פעלתי ברמה המקומית והבאתי שלושה פוליטיקאים שהם דמויות מפתח אצלנו ביישוב לפגישה אצל הרב, שקיבל אותנו במאור פנים. כל שלושת הפוליטיקאים ביקשו ברכה מהרב אליהו ז''ל. הרב נתן להם עפרונות קטנים שהוא חידד בעצמו. נתן להם דפים ואמר להם לכתוב בחוץ מה שהם רוצים לברכה.

אני נשארתי בפנים אצל הרב והרב אמר לי אחרי שהם יצאו: ''הם לא אמינים. הם לא יקיימו את העסקה. יקבלו ברכה ואחר כך לא יעשו את מה שהם הבטיחו''. יצאתי החוצה ואמרתי לכל שלושת הפוליטיקאים: ''אל תגנבו ברכה מהרב, אם אתם לא מתכוונים לקיים את ההבטחה שלכם להביא רב ליישוב – אל תגנבו ברכה''. הם הנהנו וחייכו.

הראשון נכנס והסביר שהוא ראש המועצה המקומית והוא רוצה להיכנס להיות חבר כנסת. הרב שאל אותו ''מה תעשה אם יבקשו ממך לחתום על שטחים תמורת שלום?'' הלה הסביר שאין ברירה וכו'. הרב קפץ ממקומו, הוציא מפת ארץ-ישראל והחל מראה לו מקומות ומסביר לו את חשיבותם. סיים הרב ואמר: ''לא רק שאסור לפנות את חלקי ארץ-ישראל, אלא צריך לכבוש מקומות חדשים!'' שם הרב את ידו על ראש המועצה ובירך אותו.

השני נכנס וביקש על שלום-בית. הוא סיפר שאשתו עזבה את הבית ומאוד קשה לו להיות לבד וגם חוסר הקשר עם הילדים. הרב בירך אותו שאשתו תחזור אליו ותהיה ביניהם ''אהבה ואחוה שלום ורעות''. השלישי ביקש שאשתו בת ה-41 תיפקד בזרע של קיימא, מכיוון שהרפואה הרימה ידיים והם אומרים שאין שום סיכוי שהיא תהרה שוב. הרב בירך גם אותו.

בתוך שלושה חודשים החלו להתקבל כל שלוש הברכות. ראש המועצה החל להתקדם במפלגה שלו והפך לחבר מרכז. אשתו של השני חזרה לגור עם בעלה למרות המריבה שהיתה להם בעבר. אשתו של השלישי נפקדה בהריון למעלה מגדר הטבע, בניגוד גמור לכל תחזיות הרופאים, אצל שלושתם הכל קרה כברכת הרב.

אחרי שהפוליטיקאים קיבלו את שלהם, הם חזרו בהם מהבטחתם למנות רב ליישוב והסבירו שזה בלתי אפשרי, חשבו שאפשר אבל אי-אפשר וכו'. מעין ''וישמן ישורון ויבעט'', במקום לראות את יד ה' ואת גדולת הרב שמברך והקב''ה מקיים. הם חשבו שזה המשך המשחק הפוליטי – קיבלת את שלך ואתה יכול להפר את הבטחתך.

אז קרה הדבר הנורא מכל. כל שלוש הברכות חזרו כעת מול הפוליטיקאים במכה גדולה. אנשים קטנים שלא הבינו כי לא משחקים עם רבנים, עם התורה ועם הקב''ה. ראש המועצה הודח מתפקידו כראש מועצה ונשאר קירח מכל הכיוונים. אשתו של השני התהפכה בדעתה ולא הסתפקה בעזיבת הבית אלא דרשה גירושין גמורים. והאדם השלישי שביקש ברכה לפרי בטן נענש יותר מכולם, הוא היה האדם המרכזי שפעל לסכל את ההבטחה והמחיר שהוא שילם היה חמור מכל: אשתו שהיתה בהיריון חלתה בסרטן ונסתלקה מן העולם בתוך כמה חודשים.

(השם שמור אצלנו במערכת. לא פרסמנו אותו בשל כבוד הבריות)

האם יש ברכה לפורצים ולגנבים?

לא התעסקתי בגניבות קטנות, פריצה לבתים או לכייס מישהו. זה לא היה לכבודי. העיניים שלי היו רק על מקומות שיש בהם הרבה שלל – חנויות תכשיטים וכדומה. את השלל שלהם הייתי מוכר באותו יום לסוחרים שהיו מתיכים את הזהב והכסף, ומקבל את הכסף במזומן.

פעם אחת החלטתי לעלות כיתה, לפרוץ לחנות התכשיטים הגדולה ביותר בבאר-שבע. מדובר בחנות שהיתה במרכז העיר, עם חלון זכוכית גדול ועם מערכות אזעקה משוכללות. זה היה בשבילי אתגר והשקעתי זמן רב בתכנון הפריצה. חיפשתי נקודת תורפה ומצאתי. בכל יום בצהריים יש הפסקה של שעתיים, ובאותן שעתיים מערכת האזעקה לא מופעלת. הם סומכים על זה שבשעת צהריים אף אחד לא יעיז להיכנס לחנות כשכל מי שעובר ברחוב רואה אותו. והם טעו. אני העזתי. הייתי צריך הרבה מזל. היתה אפשרות להיכנס לחנות דרך חלון קטן מאוד גבוה, וכדי להגיע אליו הייתי צריך סולם. זה כבר לא כל כך מסובך – רק להעביר אותו בצורה שאינה מעוררת חשד.

הפריצה הזאת עוררה אצלי הרבה חששות והרבה התרגשות. אם אצליח בתוכניתי, כל המדינה תדבר עלי. פריצה כזאת נועזת לא היתה שנים רבות. צריך בשביל זה הרבה מזל, והיה לי מזל. באותו יום שבו תכננתי את הפריצה ראיתי מודעות שבישרו כי הרב אליהו מבקר באותו יום בעיר באר-שבע בשעות הבוקר. שעת הפריצה היתה צריכה להיות 14:00 בצהריים, השעות שבהן יש הכי פחות אנשים ברחובות. יש לי מספיק זמן לקבל ברכה לפני הפריצה הגדולה.

לפי המודעות, הרב היה צריך להיות באותו בוקר בשלושה מקומות. הגעתי למקום הראשון, ואחרי הדברים של הרב ניגשו אליו אנשים לקבל ברכה ועמדו בתור. גם אני עמדתי עם כולם. אבל היה שם איזה דבר משונה. בדיוק כשהגיע תורי, אמר המזכיר של הרב כי הרב ממהר ללכת למקום אחר. הוא התנצל בפני כל מי שחיכה לברכה וזירז את הרב למכוניתו.

הרגשתי שמסדרים אותי. אני לא מוכן להפסיד את הברכה שאני כל כך צריך היום. לא יסדרו אותי. הלכתי למקום השני שבו הרב היה צריך להופיע וישבתי במקום הכי קרוב לרב, כך שמייד עם סיום השיחה אקפוץ ואהיה הראשון שיעמוד ליד הרב לקבל ברכה.

הרב סיים את דברי התורה והמוסר. אני לא הקשבתי, רק חיכיתי לסיום דבריו לקבל את הברכה. אבל גם הפעם קרתה תקלה. המזכיר של הרב עצר אותי ואת כל מי שהתקרב לרב. ''הרב אליהו לא יברך אנשים, הוא ממהר לשיחה במקום אחר''. לא יסדרו אותי פעמיים. עכשיו אני אסדר אותם. יצאתי משם והתקרבתי למכונית של הרב. עמדתי בצד, וברגע שהרב נכנס למכונית מהדלת שלו אני נכנסתי מהדלת השנייה וישבתי ליד הרב.

לבשתי פנים של ילד טוב וביקשתי ברכה להצלחה במעשה ידי. הרב הסתכל עלי וברך אותי: ''אני מברך אותך שתחזור בתשובה שלמה''. לא, הרב, אני רוצה ברכה להצלחה במעשה ידי. הרב מתבונן בי וחוזר על דבריו: ''אני מברך אותך שתחזור בתשובה שלמה''.

בינתיים הגיע המזכיר של הרב ופתח את הדלת שלי וביקש ממני בתקיפות לצאת מהמכונית. לא יכולתי לסרב לו, ויצאתי מהמכונית של הרב קצת מבולבל. מה זה היה? האם אין לי ברכה היום? זה הכול מקרה, ניחמתי את עצמי. הכול יהיה בסדר, אף אחד לא יעלה על תכנון מחושב ומדויק כמו שלי. אני אנצח את כולם. גם את הרב הזה. מה הוא חושב לעצמו?

בשעה המדויקת עברתי ברחוב, שהיה ריק מאנשים בשעה כל כך חמה. הנחתי את הסולם מאחורי החנות ליד החלון הקטן וחיש קל הייתי בתוך החנות, אוסף את התכשיטים. ידעתי מראש אילו תכשיטים אני רוצה, איפה התכשיטים מהזהב ואיפה מהכסף, איפה הכבדים ואיפה הקלים. לקחתי את הכול ושמתי בתוך שקית שהכנתי מראש, ואחרי שתי דקות כבר הייתי שוב על החלון כפי שתכננתי.

ירדתי בסולם שמח על כך שהצלחתי לסדר את כולם. גם את הרב הזה. לא חשבתי על הכסף כמו על הכבוד – איך הצלחתי לסדר את כל מערכות האזעקה של החנות הכי ממוגנת בבאר-שבע. עם מחשבות כאלו אני יורד בסולם חיש קל, והנה הפתעה – שני שוטרים יוצאים משום מקום ותופסים את הידיים שלי עם השקית. לא הספקתי אפילו להשליך אותה מידי.

אזיקים הושמו על ידי, השקית והתכשיטים היו עליהן. כך הובאתי אל השופט, היישר מהחנות והסולם, וזה היה כבר יותר מדי בשביל השופט. היתה לי שורה ארוכה של הרשעות קודמות. בדרך כלל הייתי מקבל מאסר ''על תנאי'', אלוקים חנן אותי בכישרון מיוחד של דיבור ושכנוע ואיכשהו הייתי מצליח תמיד לשכנע את השופטים שאני ממש מתחרט ואני בדרך של תשובה. הפעם זה לא עזר לי.

בכלא היה לי הרבה זמן להרהר במה שעברתי. קצת מאוחר הבנתי את כל מה שקרה לי עם הרב אליהו. אין ספק, כעסתי על כל העולם, איזה טיפש הייתי. איך נפלתי לפח כשכל הנורות האדומות דלקו לי מול העיניים ואני לא רואה כלום. כל כך נעול על המטרה שלי, כמו שופט משוחד. לא מסוגל לראות שום דבר. יכול להיות שבאמת בפנים זה היה כעס על עצמי, בכל מקרה מי שקיבל אותו היו כל האחרים. כולם היו אשמים חוץ ממני.

הכעסים הללו הביאו אותי מהר מאוד אל הצינוק בתוך הכלא. חדר שאין לך אפשרות להסתובב בו מצד אל צד. חנוק. אין אפשרות להסתובב בחצר. לדבר עם מישהו. לראות אור שמש. חנוק בתוך תא קטן שאין בו טיפת אור שמש. מלא כעסים על כל מי שאני מכיר – על אשתי ועל החברים שלי. על המשפחה ועל האחים שלי. על כל העולם. על אלוקים ובמיוחד על הרב אליהו – למה הוא לא בירך אותי להצלחה? למה הוא בירך אותי לחזרה בתשובה?

לא. לא. לא אבקש סליחה. לא אכנע. לא אכופף את עצמי. לא אשפיל את עצמי בפני אחרים. כבר החלטתי. אין לי מוצא. אתאבד. פצעתי את עצמי. הדם החל לזרום ממני לאט לאט, כוחותי עזבו אותי. נחלשתי. עוד מעט ואני עוזב את העולם הזה. זה הסוף. שלום.

המילים האחרונות ששמעתי באוזני ברגעים האחרונים של חיי היו הברכה של הרב: ''אני מברך אותך שתחזור בתשובה שלמה''. אני חושב לעצמי שאם אני מת ברגעים הקרובים, הברכה של הרב לא מתקיימת. והרב הזה הרי רואה כל כך רחוק. איך אני עובר על ברכתו? איך אני אחזור בתשובה שלמה אם אני הולך כעת למות בצינוק?

''סוהר!'', צעקתי, ''אני מת. תקרא לרופא''. אבל הסוהר רק אמר: ''תפסיק עם השטויות שלך'', ואפילו לא בא לראות מה קורה לי בתוך הצינוק. לא התייחס לצעקות. כל הצינוק היה מלא דם. הדם נזרק מהוורידים שלי, נשפך כמים. אבל הסוהר היה עסוק בעישון, או אולי במשהו אחר. כבר לא התייחס אלי יותר מדי. זאת לא הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני מת והוא רץ, ולבסוף התברר לו שצחקו עליו. הפעם זה היה בעוכרי.

– ''הפעם זה באמת'', צרחתי בכל כוחי.

– ''גם אתמול אמרת את זה'', ענה הסוהר.

הוא לא מאמין לי ואני הולך למות. נענעתי את הסורגים של הצינוק בכל כוחי והתעלפתי. לא יודע מה קרה לי אחר כך, אבל כנראה השקט שהשתרר אחרי שהתעלפתי גרם לו לחשוד שהפעם זה באמת רציני, והוא בא לראות מה קורה. מה שהוא ראה – אני לא יודע. כבר הייתי ללא הכרה. לא ראיתי שהזעיקו רופא ולקחו אותי לבית החולים. מה שאני זוכר הוא שהתעוררתי על מיטת בית החולים כששומרים של בית הסוהר שומרים עלי שלא אברח מהמיטה. הם לא סמכו עלי ביותר.

הרופאים אמרו לי שזה היה ממש נס, אם הסוהר היה מתעכב עוד שתי דקות הוא היה צריך למלא דו''ח על התאבדות בצינוק. למזלו ולמזלי הוא היה צריך למלא רק דו''ח על ניסיון התאבדות. הדיבורים שלהם הביאו אותי לחשוב שכנראה יש משהו טוב בברכה של הרב. האמת היא שאני חושב היום שהיא זאת שהצילה אותי. אולי הרופאים נפלו לפח של ה''בייבי פייס'' שלי, פני המלאך. אבל הסוהרים לא האמינו לשום מילה שיצאה מהפה שלי, והסוהר היה מסוגל לחשוב שגם השקט שהשתרר הוא חלק מההצגות הקבועות שלי. כשאני חושב על זה – באמת היה לי נס.

וכך התחלתי לחשוב על כך שאולי יש מישהו בעולם שבאמת רוצה בטובתי. היה לי קשה להאמין בכך, אבל המציאות דיברה שיש מישהו שבירך אותי והברכה שלו עובדת. באותה שעה לא ידעתי עד כמה הברכה שלו חזקה, כי באותה שעה התחילו לנצנץ בתוכי רק הרהורים קלושים של תשובה. חשבתי שאולי באמת הדרך הזו שאני הולך בה כל כך הרבה שנים היא לא נכונה. נכנס ויוצא בבתי הכלא ובבתי המשפט כל הזמן. פורץ ובורח, פורץ ונתפס. משחק ''שוטרים וגנבים''. מה יהיה על אשתי? מה יהיה על הילדים שלי?

הייתי יכול היום למות בצינוק. האם מישהו היה מצטער עלי? אולי אמא שלי? אולי האחים שלי? אולי הם יגידו ''ברוך שפטרנו''. אולי צריך להחליף כיוון? אם הייתי מת בצינוק – מי היה חוזר בתשובה? אין אפשרות לחזור בתשובה בעולם העליון. אולי הברכה של הרב עזרה לי לצאת בחיים ברגע האחרון.

זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי משהו חיובי על מישהו. כל הזמן הייתי רק בכעס על כולם, וגם על הרב אליהו שלא נתן לי ברכה להצליח במעשה ידי. הפעם התחלתי לחשוב שאולי הברכה שלו היתה באמת ברכה טובה. אם הייתי מצליח בגניבה, היה לי הרבה כסף והייתי מבזבז אותו במשך שבוע או שבועיים. ככה זה עם כסף של גניבות, אין בו ברכה. מייד הוא מתנדף לך מהידיים. אחר כך הייתי מתכנן את הפריצה הבאה, ושוב מבזבז ושוב פורץ עד שנתפס. מה הייתי מרוויח? אבל הברכה הזאת היא הרבה יותר משמעותית. אם אני אחזור לדרך טובה, אולי אני אהיה רב. אולי אני אהיה ראש ישיבה. יכבדו אותי. כשהילדים שלי יגדלו הם יתגאו בי. גם לאשתי יהיה קצת נחת. כך אני מהרהר ומהרהר ושואל את עצמי: למה לא? למה לא ללכת לישיבה אחרי הכלא? כמה חברים שלי עשו את זה והצליחו לגמרי. אחרים נפלו. למה שאני לא אנסה?

לא אאריך לכם בתיאורים, כי אחרי שיצאתי מהכלא הלכתי ללמוד בישיבה. זה לא היה פשוט כלל וכלל לעזוב את החיים הקודמים, את הכעסים הקבועים, את הנרגנות והחשדנות. זה לא כל כך קל, כי הייתי רגיל לחשוב במונחים של רחמים עצמיים. לא רק אני, כל אלה שמאכלסים באופן קבוע את בתי הכלא מלאים בזה. כל אחד והשריטה שלו. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד מאתנו חושב שהעולם צריך לפצות אותו על הסבל שהוא סבל. כולם, רק לא הוא.

להפוך ראש של כעס ונרגנות לראש של אהבה ונתינה זה הסיפור הכי קשה. להתחיל לחשוב שיש לך אחריות על מעשיך, שאתה צריך לבקש סליחה, שאתה צריך לכבד את אשתך, את חברך. להקשיב לסברות שלו בכנות. לעזוב את האגו שלך, לדעת לקבל דברי אמת גם אם הם לא שלך. אני יודע שהמחשבות הללו מוזרות בשבילכם, אבל בשביל מי שבא כמוני מעולם של פשע זו, ההתמודדות שהוא צריך להתמודד אתה.

נשכתי שפתיים והתקדמתי, נפלתי ושוב עליתי על דרך המלך. התקדמתי ויש לי עוד הרבה מה לתקן, אבל אני על הדרך. בינתיים עברתי את המבחנים ברבנות הראשית לישראל ואני יכול להיות רב. אני יודע שזה לא אני. זו הברכה של הרב. אותה ברכה שכל כך קיללתי אותה בהתחלה, ועכשיו היא כל כך עוזרת לי. אני מקווה שהיא תמשיך לעבוד עלי גם בעתיד.

(הרב שמואל אליהו, בנו של הרב, ששמע ישירות מבעל הדבר)

כוחה של הלכה

בשנת נישואיי הראשונה זכיתי לשמש את הרב זצ''ל בביתו ולעזור בקבלת קהל. עם קבלת צו המילואים הראשון שלי לאחר חתונתי, הודעתי לרב שלא אוכל להגיע בשבוע הבא עקב צו המילואים.

הרב התפלא ושאל: ''וכי לא יודעים בצבא שכתוב 'ושימח את אשתו אשר לקח'? – לא יגייסו אותך'' – כך קבע הרב וכך היה. למחרת הודיעו לי מהצבא שחלה טעות ואינני צריך להגיע למילואים.

כשהגעתי לרב ביום ראשון, סיפרתי לו שדחו לי את הגיוס לחודש הבא. הוא אמר: אל תדאג, גם בחודש הבא יש מצוות ''ושימח את אישתו'', ואכן, כשהגעתי למילואים בחודש הבא, אמר לי הקצין: ''מה פתאום הגעת? זו טעות! חזור הביתה''.

כך נמשך הדבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם מסיבות שונות מתבטלים המילואים שלי, או שולחים אותי חזרה הביתה כבר ביום הגיוס בלא שום בקשה מצדי.

(הרב שלמה בן אליהו, אחיין הרב)

ההלכה לא חנפנית

בשנת תשס''ח פנה אלי שלמה, בנו של הרב זצ''ל, וביקש שאערוך ספר על אלפי התשובות שהרב ענה בהיותו רב ראשי – קצרות וארוכות, עם מקורות ובלי. לתלמידים, לתלמידות, למורים, לרבנים, לראשי ישיבות ולסתם ''עמך'', מהארץ ומהעולם כולו.

בקשתו היתה שאשב עם הרב ואעבור על כל התשובות, כדי שהרב יתקן ויוסיף מקורות ונימוקים, כאילו הוא כותב את התשובות היום. כך זכיתי לפגישות רבות ביחידות עם הרב זצ''ל, בהן ראיתי את גאוניותו ואת מידותיו המיוחדות.

אספר רק על תשובה אחת שהרב ענה למנכ''ל משרד הדתות ששאל: האם מותר לתת לנוכרים כסף מקופות הצדקה הקבועות שעל יד הכותל המערבי. תשובת הרב היתה: לא!

אמרתי לרב: כאשר התשובה שכבה בתוך קלסר במשרד הדתות, איש לא ידע עליה. אך כעת, אם נפרסם אותה בספר, יגידו על הרב שהוא גזען, אולי כדאי לוותר עליה?

תגובתו המיידית היתה: ''מה אכפת לי! צריך לומר את האמת. זה התפקיד שלנו, לא לפחד מהאמת''. עוד הרב הוסיף ונימק את תשובתו: ''זה לא שייך לגזענות בכלל. זה שתרם מכספו, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא נוכרי, התכוון לתת אותו לצורכי הכותל המערבי והדומה לכך. לא להוצאות רפואיות, אפילו אם הן לחולה יהודי. צריך תמיד לשער מהי דעת התורם, לא את הרצון שלנו או את הכבוד שלנו''.

סיימתי לעבור עם הרב על הספר בערב שלפני ליל בדיקת חמץ. לא ידעתי באותה שעה כי בסיום חג הפסח הרב יילקח לבית החולים לאשפוז כל כך ממושך. כעבור זמן מה נדפס הספר ''שו''ת הרב הראשי'', והרב שמח מאוד לקבלו. על הכרך השני, לצערי הרב, כבר לא זכיתי לעבור עם הרב, כיוון שהוא היה מאושפז בבית החולים. כעת אני מכין את הכרך השלישי והרביעי של השו''ת, ולצערי הרב, אפילו לשאול שאלות להבהרה כבר לא אוכל.

בערב ראש השנה האחרון, כשעתיים לפני כניסת החג, התקשר לביתי בנו של הרב, שלמה, והודיע לי כי הרב, ששכב באותה העת בבית החולים, רוצה לדבר איתי. לא האמנתי למשמע אוזניי. הטלפון כמעט נפל מידי.

הרב פנה אלי בחביבות רבה והודה לי על כל עמלי בהוצאת ספרו ''שו''ת הרב הראשי'' ובירך אותי ואת בני ביתי לשנה החדשה.

התרגשתי מאוד. ביקשתי גם כן לברכו, בירכתיו בברכת כוהנים וברפואה שלמה, שיזכה במהרה לעמוד על רגליו, ובע''ה נמשיך בעבודתנו המשותפת בכרך הבא. הרב הודה לי בהתרגשות על ברכותיי. גם הפעם למדתי ממנו לימוד גדול לכל החיים – להיות בן-אדם. לשים לב לפרטים הקטנים. שעתיים לפני ראש השנה, היום הגדול והקדוש!

הבנתי מה זה להכיר טובה. לא משנה מי הוא שעשה לך אותה, מהי כמותה ומהי איכותה.

(הרב שמואל כ''ץ, רב אולפנת ''חורב'')

קדושה

מדוע התהפך הרב בשלג?165

צורה של עבודה-זרה165

חנוכייה במקום צלב166

על אווזות לבנות ושמירת העיניים169

תתגבר!170

קדושה מביאה שלום171

טבילה לפני הפגישה עם הרב172

אהבת חיים173

ואורח צדיקים כאור נגה174

קדושה אני מבקש175

בזכות ברכה אחת176

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים

הרב זצ''ל היה נזהר ביותר בצניעות, כידוע.

דבר פלא הוא, כיצד בהלוויה, שבה השתתפו אלפים רבים, עשרות ואולי מאות אלפים – נשמרה הצניעות ולא היתה ערבוביה. זה פלא עצום.

אבל כיוון שכל חייו של אבא, הכ''מ, הוא הקפיד על כך, על הצניעות, על הקדושה וההפרדה – אזי ''ברצות ה' דרכי איש'', עזר הקב''ה שלא יהיה דבר שלא כרצון חסידו.

(הרב יוסף אליהו, בן הרב)

מדוע התהפך הרב בשלג?

הרב זצ''ל הקפיד מאוד להישמר משתי-וערב ומכל מיני עבודה-זרה. פעם הוא היה בביקור בקנדה, וראש העיר הזמין אותו למוזיאון שהיו בו כל מיני דמויות נוצריות, שהן למעשה פסלים של כסף וזהב.

כשיצאו מאותו מוזיאון ראה רוני הנהג את הרב מרים עיניים לשמים ואומר: ''ריבון העולמים, אני מבקש ממך – תנקה אותי מהטומאה הזאת עכשיו''.

התחילו לנסוע מהמקום הזה, ולפתע המכונית החליקה על השלג ונפלה לתעלה. יצאו כולם מהמכונית וראו שברוך ה' לא קרה לאף אחד כלום, אבל כשנכנסו חזרה למכונית שמע רוני את הרב אומר: ''ריבון העולמים, אני מודה לך''.

(הרב חיים בן-שושן)

צורה של עבודה-זרה

לילה אחד התהפך הרב זצ''ל על מיטתו מצד לצד ולא הצליח להירדם. לבסוף העיר את הרבנית ואמר לה: ''יש לנו משהו לא טוב בבית, האם ייתכן שנכנסה אלינו הביתה היום צורה של עבודה-זרה?''

אמרה לו הרבנית: ''חלילה, אין כלום''.

לאחר זמן, כשהרב עדיין לא הצליח להירדם, שוב העיר את הרבנית ושאל: ''האם קנית היום משהו חדש לבית? תראי לי כל מה שקנית''. הביאה אליו כמה מגבות שקנתה, והנה על הפתקית של המגבת היה סמל הדגל של מדינת שוויץ. קרעו את הפתק והרב יכול היה לנוח.

(הרב עמיחי אליהו, נכד הרב)

חנוכייה במקום צלב

היה זה מייד אחרי שנפתח מסך הברזל של רוסיה, מדינה של אנטישמיות שדיכאה את היהודים ולא אפשרה להם להתפלל או ללמוד תורה או יהדות במשך שבעים שנה. מלכות הכפירה הזאת נפלה, והיהודים בכל העולם חידשו את הקשר עם אחיהם שהיו מעבר למסך הברזל.

בימים ההם הגיע הרב אליהו זצ''ל לביקור ברוסיה, ביחד עם צמרת משרד הדתות ובהם מנכ''ל המשרד עו''ד זאב רוזנברג ובכירי המשרד. הרבנים שייבץ, גולדשמידט ולזר ליוו גם הם את הביקור וביקשו שהרב יבקר את הארכיבישוף של רוסיה, שיש לו השפעה גדולה על ההמונים והוא יכול למתן את האנטישמיות ברוסיה ולהציל חיים של יהודים רבים.

הרב אליהו היה רגיש מאוד לכל עניינים של צלבים ונצרות. הוא התרחק מהם ממש כמו מאש, ובוודאי מארכיבישוף שכל כולו נושא צלבים וחפצי עבודה-זרה עליו. אבל למען היהודים ברוסיה הוא היה מוכן לביקור זה וציווה עלינו להתכונן אליו. התנאי שלו לביקור היה, שהוא ייערך בבית של הארכיבישוף ולא בכנסייה.

בין השאר, הוא ביקש ממני לקנות בארץ חנוכייה מכסף טהור. שאלתי למה, הרי אנחנו לא היינו בתקופה של חנוכה, והוא אמר לי: כשנגיע, תראה.

כשהגענו לבית הכנסת הגדול ברוסיה, ראינו יהודי מניח תפילין בצבע ירוק. הסתבר שזה היה מפיברגלס ובתוכם היו עשרת הדיברות מצולמות מתנ''ך ברוסית. הרב הורה והחלפנו לו את התפילין לתפילין כשרות. כששמע אותו יהודי כי התפילין שלו לא היו כשרות, הוא הצטער על כל הברכות שבירך, שמא היו לבטלה. אמר לו הרב אליהו כי הוא מקנא בכל הברכות שבירך עם התפילין הללו.

כשהגענו לביקור עם הארכיבישוף אמר לי הרב לקחת את החנוכייה איתי, ולכולם אמר הרב: אנחנו הולכים להפגש עם הארכיבישוף הזה, והוא יכול לעשות לנו הרבה תרגילים. אתם צריכים להזהר לא להתכופף לפניו. אם לוחצים לו את היד, מרימים את הראש למעלה ולא מתכופפים כלל. אם יהיו הפתעות במהלך הביקור, תסתכלו עלי, ממני תראו וכן תעשו.

כשהגענו לביתו, היינו צריכים לעבור דרך חדר מבואה קטן לפני החדר הגדול שבו צריך להיות הארכיבישוף. לחדר הקטן הזה היתה דלת נמוכה, והיו צריכים להתכופף על-מנת להיכנס בה. אמר לנו הרב: הוא מחכה לנו מעבר לדלת הזו, ועליו יהיו בוודאי הרבה צלבים. המלווה שלנו מטעם העירייה ניסה לומר שהארכיבישוף לא אמור להיות מעבר לדלת, אבל הרב לא שמע לו, התכופף ונכנס כשהוא מפנה את גבו אל הכניסה. כולנו עשינו כמוהו, והנה הרב צדק. בחדרון הקטן הזה חיכה לנו הארכיבישוף עם כל הצלבים על חזהו, ואילולי עשינו כמו שהרב נהג היינו מוצאים את עצמנו מתכופפים לפני הצלבים.

הרב לחץ לו את היד כשהוא זקוף, וכך עשינו כולנו. וכך הוא ליווה אותנו לחדר הגדול שבו היה שולחן גדול, והוא והרב ישבו בראשו. על השולחן הזה היה מונח צלב אבן גדול, וראיתי איך הצלב הזה מפריע לרב. או אז הרב אמר לארכיבישוף כי מנהג היהודים לתת מתנה יקרה לאיש שמבקרים אותו. אורו עיניו של הארכיבישוף, שנראה היה שהוא רגיש מאוד לכל דבר של ממון. כך ראינו גם אחר כך, שכל השיחה שלו התמקדה ברכוש של הכנסייה הרוסית בישראל.

הרב אמר לי להוציא את חנוכיית הכסף מאריזתה, והציב אותה על השולחן. הרב האריך בתיאור יוקרתה וחשיבותה של החנוכייה הזו, כמה שהיא יקרה בתור כסף וכמה שהיא חשובה בתור מוצר יודאיקה, ועיניו של הארכיבישוף הסתנוורו. בינתיים הוצאתי את צלב האבן והנחתי במקומו את חנוכיית הכסף.

הארכיבישוף הודה לרב ושמח מאוד. בינתיים אמר לו הרב כי אנחנו כאנשי דת צריכים להנחות את הפוליטיקאים איך לנהוג.

''כן, כן'', השיב הארכיבישוף. זה היה כבוד בשבילו.

''אנחנו צריכים לומר לכולם כי הדת היא שלום ואהבה, וצריך לכבד איש את רעהו שנבראנו בצלם אלוקים'', אמר הרב.

''בוודאי'', אמר הארכיבישוף, ולא שם לב למלכודת שטומן לו הרב בשיחתו.

''אם כן, אנחנו צריכים להנחות את הפוליטיקאים ואת ההמון ולומר להם שצריכים לכבד כל מאמין, ולא לרדוף אותו''. אמר הרב, והארכיבישוף הנהן בראשו. ''נחבר מסמך בחתימת שנינו, והוא יתפרסם בכל העולם, על אהבה ואחווה ומניעת אנטישמיות''. והארכיבישוף מסכים לדברים.

הרב הוציא נייר מכיסו והחל לנסח את ההצהרה. השגריר שהיה שם החל להתערב ולומר: ''אולי ננסח משהו יותר מקצועי ורשמי בעצת משפטנים''.

''למה לא?'' אמר הארכיבישוף.

''עכשיו שעת רצון'', אמר הרב לשגריר. ''עכשיו, או לעולם לא''.

השגריר, שלא היה מספיק חכם, התעקש על שלו, והמסמך לא יצא באותה שעה. אחר כך, כשהשגריר ניסח מסמך עם משפטנים וכד', הארכיבישוף כבר לא רצה לחתום. אולי היו לו יועצים שאמרו לו שזה לא לטובתו להגן על היהודים.

בכל מקרה, הרב יצא משם יחד עם הארכיבישוף לעיתונאים וביחד הם הצהירו שלא צריכה להיות רדיפה של יהודים ושל נוצרים אלה על-ידי אלה, אלא צריך להיות כבוד בין המאמינים. הדבר היה מאוד משמעותי במניעת האנטישמיות שהרימה את ראשה באותם ימים.

(הרב שמואל זעפרני, ראש לשכת הרב)

על אווזות לבנות ושמירת העיניים

בשנת תשנ''ט עברתי עם משפחתי מגבעת-מרדכי כדי לגור בקרבת הרב זצ''ל ולהתפלל עמו. הייתי בשנות השלושים לחיי, נשוי ואב לשלוש בנות. לא אשכח את הבוקר הראשון שפגשתי את מורנו ורבנו בדרכו להתפלל שחרית, כארבעים דקות לפני הנץ החמה. היו איתו רק השמש שלו ועוד יהודי שלא זיהיתי בגלל החשיכה.

ניגשתי לרב ושאלתי אותו: ''כבוד הרב, אני עובד במשרד רואי-חשבון ומבצע בדיקות חשבונאיות אצל לקוחות בתל-אביב. איני יודע מה לעשות בנוגע לראיית העיניים ולמחשבות הלב, כשיושבות לידי בנות שאינן מתלבשות בצניעות. כבוד הרב, זה מפריע לי. האם עלי לעזוב את מקום עבודתי ולעבור למקום שבו יקל עלי יותר נושא הצניעות?''

ענה לי הרב: ''דמיין באפאי כי קאקי חיורי'' (ברכות כ' ע''א).

לא הבנתי ושאלתי: ''מה?''

אמר לי הרב, בעוד הוא מסתכל עלי בעיניו הבוחנות: ''תחשוב שהן אווזות לבנות''.

אני יכול להעיד על עצמי ששתי מילים אלו, בליווי מבטו החודר של הרב, עזרו לי מאוד במלחמתי נגד היצר הרע.

תתגבר!

כשפנתה אלי הרבנית זהבה גרוסמן וביקשה ממני להצטרף לצוות ההוראה של ''מכון אורה'' לבנות, נרתעתי מאוד להשיב בחיוב, מסיבות מובנות, וביקשתי לשקול את תשובתי. כיוון שבאותם ימים נסמך הייתי על פסקיו של הרב דוד חי הכהן שליט''א, וכל דבר קשה הייתי מביא לפניו, התקשרתי לביתו ושאלתיו. הוא השיב לי: ''אתה רשאי לתת שיעורים, אבל לא שיחות אישיות''. וכך היה חודש, חודשיים, חצי שנה...

לאט-לאט נדחקתי לשוחח עם הבנות, זעיר פה זעיר שם, עד שנתייחד לי מקום ב''מכון אורה'' לשיחות אישיות. וכיוון שאין זו מלאכה פשוטה כלל ועיקר, הייתי מסתפק אולי יוצא שכרי בהפסדי עד שהחלטתי לבוא לפני הרב מרדכי אליהו זצ''ל ולשאול את פיו בעניין. אני מספר והרב מקשיב. שטחתי בפניו את המורכבות והסיכונים שאני חווה במלאכת ההוראה לבנות, ותיכף שסיימתי דברי שאלני הרב: ''אתה מצליח בעבודה שלך?'' עניתי: ''אינני יודע, צריך לשאול את הבנות'', אבל הרב לא הניח לי ושאל שוב: ''אתה מצליח?'' הפעם עניתי שכמדומני יש ברכה בעמלי, ואז הרב אמר בפסקנות: ''אז תמשיך!''

''אבל הרב, אני בעל תשובה וקשה לי...'' הרב השיב נחרצות: ''אז תתגבר!''

השתוממתי מכוח דהיתרא שלו להתיר לי עסק מסובך שכזה, ויצאתי חמוש בברכתו. וכך לימדתי עוד כארבע שנים.

אבל אז שמעתי בדרשתו של רב מפורסם אחד, תוך כדי משמרת לילה בשירות מילואים, דברי תוכחה נוקבים על רבנים שמלמדים בקביעות נשים. נחרדתי. בחופשה הראשונה שוב באתי לבית הרב. רק פסעתי פנימה ופתחתי דבריי, והרב דפק על השולחן ושאל: ''אתה מצליח עדיין?''

''רגע, הרב עוד לא סיימתי...''

אבל הוא לא הניח לי לומר דבריי ושוב שאל: ''אתה מצליח?''

''כן, נראה שכן הרב, עדיין אני מצליח אבל''....

''תתגבר!'' סיים הרב.

כשאגיע לעולם העליון, ברכת הרב תעמוד לימיני וְאֶתָלֵה באילן גבוה זה.

(הרב יואב מלכה, ר''מ ב''מכון מאיר'')

קדושה מביאה שלום

תוכן העניינים

אביהם של ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה