ענווה
כואב ומכיר טובה
רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ
כשהייתי מספיד את הרב זצ''ל בימי ה''שבעה'' וה''שלושים'', הייתי אומר כי ביום קבורת הרב קברנו בקבר אחד שבעה מגדולי ישראל – קברנו תלמיד-חכם עצום וגדול הדור; קברנו דיין בעל כוח הכרעה והבנה בלב שומע שאין כדוגמתו; קברנו צדיק יסוד עולם קדוש; קברנו בעל תפילה שמפתחות ושערי תפילה בפניו לא ננעלו; קברנו מקובל אלוקי נסתר ונעלם שראשו בשמים; קברנו יהודי בעל לב רחום וחנון, אבי יתומים ודיין אלמנות, שומע ומחזק כל אשר נמצא במחיצתו, וקברנו אדם קדוש בעל מאור פנים נשגב. ואנה אנו באים?!
(הרב בן ציון אלגזי, ראש מכון ''צורבא מרבנן'')
תשובה לכל שאלה
פעם ישבתי ליד סבא, הרב זצ''ל, בלשכה בזמן שענה על הרבה שאלות, ולתומי שאלתי אותו: ''סבא, איך אתה יודע לענות תשובה לכל שאלה?''
סבא הרים את ראשו והשיב לי: ''בכל בוקר אני מתפלל לה' שייתן לי תשובות נכונות כדי לעזור לצורכי עם ישראל – שהרי בניו הם, ואני שליח שלו''.
היום אני מבינה שסבא הרב יכול היה לענות לי הרבה תשובות אחרות. אך בגודל ענוותנותו הוא ראה את עצמו רק כצינור לשפע האלוקי, מבלי לייחס לעצמו שום מעלה. והכול – הכול בשליחות למען בניו של ה', לא בשביל עצמו.
(רחל בזק, נכדתו של הרב)
סבא שוטף כלים
כשהייתי נער כבן שלוש-עשרה, הייתי בבית של סבא, הרב זצ''ל, ובכיור עמדה ערימה גדולה של כלים לשטיפה. סבא ראה שסבתא עייפה והוא קרא לי למטבח ואמר לי: ''מה שאני עושה – תעשה אתה. מה שאומר – תאמר גם אתה''.
נעמדתי לידו במטבח, הוא שטף את הכלים בכיור הבשרי ואני בכיור החלבי. כשנכנסה הרבנית שתחיה למטבח וראתה את כל הכלים בכיור כבר שטופים ומונחים על השיש, אמר לה הרב: כמה קשה פה לשטוף כלים, כל הכבוד לך. איך את עושה את זה כל פעם?
מייד אמרתי אחרי סבא: כן, סבתא, זה ממש קשה, איך את יכולה?
(הרב עמיחי אליהו, נכד הרב)
הרב מתקן פנצ'רים
כשהרב זצ''ל היה דיין בבאר-שבע, הוא היה נוסע בדרך כלל במונית של חברת ''יעל דרומה'' שהיתה אוספת אותו מירושלים בימים ראשון ורביעי בבוקר ומחזירה אותו בימים שלישי וחמישי אחר הצהריים.
הנהגים הכירו את הרב היטב וידעו שהוא לא מדבר דברים בטלים ולא מבזבז את זמנו לשווא. כל זמן הנסיעה הוא ישב ולמד, והם ידעו לכבד את זה.
אחד הדיינים היה בעל רכב פרטי, והוא הציע לרב לעלות לרכבו ולנסוע יחדיו לבאר-שבע. באמצע הדרך אירעה תקלה – פנצ'ר לרכב, והרב, שהיה בעל חוש טכני טוב מאוד, ירד ותיקן את הפנצ'ר.
תוך כדי התיקון של הפנצ'ר עבר נהג המונית וראה את הרב מפרק את הגלגל ושם גלגל אחר. הוא עצר את המונית ואמר להנהג הדיין בכעס: ''אם אתה לא יודע לתקן פנצ'רים, אל תיקח את הרב!''
(הרב חיים בן-שושן)
הנעלבים ואינם עולבים
כשסבא הרב זצ''ל הגיע לבאר-שבע לשמש כדיין, הוא היה מביא עמו את האוכל שסבתא הרבנית שתחיה הכינה לו בירושלים. פעם אחת הוא ראה מאפייה של פיתות, ובעל המאפייה נראה לו אדם ירא שמים. אמר בדעתו: למה להביא מירושלים לחם שמתייבש? מוטב אקנה כאן את הלחם שלי.
ליתר ביטחון הוא פנה לבעל המאפייה לוודא שהם מנפים היטב את הקמח ומפרישים חלה כדין. בעל המאפייה, שכנראה היה מסוכסך עם הרבנות, חשב שהרב אליהו הוא נציג הרבנות, והחל לצעוק עליו: ''למה אתה בא? כבר שילמתי לכם מספיק כסף. מי אתם חושבים את עצמכם? למה אתה חושב שאתה מבין יותר ממני בכשרות?!'' כך גירש בעל המאפייה את סבא הרב מהמאפייה.
באותו הערב, נתן סבא שיעור בבית הכנסת הסמוך לשוק וקהל גדול שמע את דבריו בשקיקה. רובם היו בעלי דוכנים שבשעת מנחה היו מניחים שק על הפירות והירקות שלהם והיו באים למנחה וערבית ושיעור קל ביניהם. קצת אחרי תחילת השיעור הגיע בעל המאפייה, שגם הוא היה סוגר את המאפייה שלו ובא להתפלל ולשמוע דברי תורה. כשראה בעל המאפייה את הרב שגורש בבוקר מהמאפייה דורש בבית הכנסת בין מנחה לערבית, חלשה דעתו והתעלף.
מייד חרדו אליו המתפללים וטיפלו בו, וכששב להכרתו החל להצטער צער אמיתי ולבקש מהרב מחילה על מה שקרה באותו בוקר. הרב הבטיח לו שהוא סולח לו, אבל האופה אמר: אדע כי סלחת לי רק אם תבוא מחר למאפייה, תבדוק את הפרשת החלה וניפוי הקמח ותאכל מלחם המאפייה. וכך היה – הרב בדק בעצמו את כל סידורי הכשרות של המאפייה ומצא אותם כשרים למהדרין מן המהדרין.
לימים, כשהרב של הקהילה החרדית בבאר-שבע סיפר לו כי הם מביאים לחם ממרחק בכשרות מהודרת והוא לעולם לא מגיע טרי, אמר לו הרב שיש בבאר-שבע מאפייה מהודרת בכל סידורי הכשרות שלה, והתכוון למאפייה הזו.
(רועי בן אליהו, נכד הרב)
מה עושים לעד מדינה?
על חסידותו של מרן הרב זצ''ל אפשר ללמוד מהמעשה הזה. לפני כשלושים-וחמש שנים התכבד רבנו להיות סנדק אצל אדם אשר למען בצע כסף מסר אותנו למשטרה. הרב מחק מלבו את הדבר, למרות שהיה מודע לכך. הוא נענה בלב חפץ לעשות את המצווה, ועשה רגליו כמזבח להחזיק את הרך בעת הכנסתו לברית אאע''ה.
(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)
אולי נחפש לנו רב אחר?
כאשר הרב זצ''ל נבחר להיות הרב הראשי לישראל, חשבנו לעצמנו: ''עד עכשיו דלתו של הרב היתה פתוחה לקהל, היה אפשר לגשת אליו מתי שרוצים, לשאול אותו, להתייעץ. אבל אחרי שהוא יהיה הרב הראשי – כבר לא יתאפשר להגיע אליו כמו פעם. אנחנו צריכים למצוא לנו כתובת אחרת לגשת אליה...''.
אבל לא כך היה, גם אחרי שנבחר הרב להיות רב ראשי, תמיד הבית שלו היה פתוח. הוא עצמו היה פותח את הדלת, בכזו הארת פנים ובכזו שמחה!
כל אדם שהיה נכנס אליו, היה מתקבל בסבר פנים יפות. ואם תלמיד-חכם היה נכנס, קל וחומר שאז היה מכבד אותו ביותר.
רב-אלוף במניעת מחלוקות
הרב זצ''ל, כהרגלו בקודש, מעולם לא אמר על הכשר מסוים: ''לא טוב'' או '''בעייתי'', אלא תמיד בלשון חיובית: ''יש הכשר אחר טוב''.
פעם ניגש אל הרב בסיום תפילת שחרית אדם שהציג את עצמו כבעל מסעדה. הוא סיפר שלצורך עבודתו הוא צורך כמויות גדולות של צ'יפס ושמע שיש בעיות כשרות עם הצ'יפס שהוא קונה, הוא בא כעת לשאול את הרב האם אכן יש בעיה עם הכשר זה. הרב השיב: ''יש הכשר אחר שהוא טוב''. אותו אדם לא ירד לסוף דעתו של הרב ושאל שוב ושוב: ''אבל ההכשר שאני משתמש הוא טוב או לא טוב?'' והרב שוב ושוב לא פוסל את ההכשר, אלא מציע הכשר אחר. ניתן היה לראות שאותו אדם חושב שהרב לא הבינו אך נכנע, קיבל ברכה והלך.
למחרת חזר אותו אדם אל הרב והמתין בתור, כשהגיע תורו הציג את עצמו כמי שהיה אתמול, אך טען שהרב לא הבינו או שהוא לא הסביר טוב. להפתעת כולנו, הוציא האיש מתיקו עטיפה של חבילה ענקית של צ'יפס, הניח אותה על שולחנו של הרב והפעם שאל שוב, בקול ברור וחזק, כשהוא מצביע על ההכשר: ''רבנו, ההכשר הזה, ההכשר הזה, זה ההכשר ששאלתי עליו אתמול – הוא טוב או לא טוב?''
קשה היה להתאפק מלצחוק נוכח המראה המיוחד – נועז ותמים כאחד, וגם הרב העלה חיוך אבהי חם כלפי אותו אדם ואמר לו: ''יודע אני שזהו ההכשר ששאלת, אך אמרתי לך שיש הכשר טוב פלוני שכדאי לך לקנותו...'' ואז נפל האסימון לאותו אדם והוא אמר בהתפעלות: ''אה, אז ההכשר הזה לא טוב, למה לא אמרת לי את זה מהתחלה, רבנו?...''
פעמים רבות הרב נשאל מה דעתו להלכה, והיה משיב בשאלה לשואל: ''ומה דעת המרא דאתרא אצלכם?'', ולמרות שהיו עקשנים המנסים בכל כוח לשמוע את דעתו, הרב היה בשלו: ''קודם יש לשאול את המרא דאתרא''.
ואם היה השואל אומר שהמרא דאתרא מסופק בעניין וכד', היה הרב אומר: ''טוב, אם הוא מסופק ורוצה לשאול – שיבוא לשאול בעצמו''. בכך, הרב בגאונותו ותקיפותו מנע מחלוקות רבות.
כשרצינו להקים מרכז רוחני בנשיאות הרב בעיר ובאנו לשאול את דעתו, השיב הרב: ''לשאול את המרא דאתרא להסכמתו, ואם הוא יסכים אז ברכה והצלחה''.
כשהראיתי את תשובת הרב זצ''ל למרא דאתרא שליט''א, הוא אמר: אם כולם היו הולכים בדרכו של הרב כשהם משיבים, רוב המחלוקות היו נמנעות.
(עוזי ברנע, מגבאי בית הכנסת ''היכל יעקב'')
מכובד בכבוד
החברותא שלי בישיבת ''כרם דיבנה'' התחתן וביקש ממני להיות המנחה בחתונה שלו.
תחת החופה היה מרן הרב אליהו ז''ל, שהיה שכנו, וראש ישיבת ''כרם דיבנה'' ששם למד החתן. כשראש הישיבה ראה שהרב אליהו נמצא במקום הוא אמר לחתן שיכבד את הרב אליהו בעריכת חופה וקידושין, כי הוא לא יכול לערוך חופה ליד רב כזה גדול.
מרן הרב אליהו לקח מידי את הרמקול והכריז קבל עם ועולם באופן ברור, כי ראש הישיבה מכובד בעריכת חופה וקידושין בכבוד! בשקט הוא הוסיף לראש הישיבה הנבוך מהכבוד שכיבדו הרב: ''התלמידים צריכים לדעת לכבד את ראש הישיבה שלהם''.
(הרב בן ציון אלגזי, ראש מכון ''צורבא מרבנן'')
לא חיכינו
בחתונת בננו, הרב זצ''ל היה עורך הקידושין. לחתונה הוזמן גם האדמו''ר מסדיגורא, אך הוא התעכב. ביקשו מהרב שיתחיל בסדר הקידושין, על-מנת שלא יעכבוהו, אך הוא אמר בסבלנות: ''לא, אנחנו נמתין''.
כך המתינו כארבעים-וחמש דקות, ובינתיים הרב מלהיב את הקהל, משמח את החתן והכלה ושר שיר אחרי שיר. כשהאדמו''ר הגיע, הוא בא להתנצל בפני הרב על שחיכה לו. השיב לו הרב: ''לא חיכינו, לא חיכינו, זה בסדר''.
(משפחת לוין)
רוצים אותי או את הגלימה?
הרב זצ''ל היה נוסע בכל רחבי ארץ-ישראל על-מנת לחזק יהודים, אולם גם לחו''ל היה נוסע במסירות למען אותה המטרה. בשבת אחת בהיותו באנגלייה, היתה לרב הליכה רגלית של כארבעים דקות. כידוע, באנגלייה מזג האוויר אינו כל כך מתאים להליכה, ואכן גם באותה השבת ירד גשם.
לפני צאתם, אחד מגבאי הרב יעץ לרב שיוותר על לבישת הגלימה, שמא היא תיהרס בגשם, וילבש מעיל במקומה. אז אמר הרב בפשטות: ''אתם חושבים שהם רוצים אותי? הם רוצים את הגלימה!''.
מהרגע שיצא הרב מהבית, הגשם הפסיק לחלוטין. ומייד אחרי שנכנסנו לבית הכנסת, הגיעו אחרינו אנשים נוטפי מים...
(הרב יוסף דוד, רב הקהילה בלונדון)
שבגללי לא ירד גשם?
בליל שבת חורפי וסוער במיוחד, יצא הרב זצ''ל ל''שלום זכר'' אצל אחת המשפחות בשכונת קרית-משה. לאחר שבירך את המשפחה, המשיך לבית הכנסת לתפילת הבקשות, כמנהג הספרדים בלילי השבת של החורף.
באותה שבת היה מאוד גשום. אנחנו ליווינו את הרב וראינו כי כל הזמן יורד גשם, פרט לשעה שבה הרב היה הולך ברחוב. באותן דקות שהרב היה הולך ממקום למקום, הגשם הפסיק. ברגע שהרב נכנס לתוך מבנה – הגשם הסוער התחדש.
כשיצאנו מהבקשות בבית הכנסת ראינו, כצפוי, שהגשם פוסק. לא התאפקתי ואמרתי לרב: ''אומרים עליך, הרב, שבכל פעם שאתה הולך בחוץ, הגשם פוסק, וכאשר אתה בבית – הגשם מתחדש''. הרב הזדעזע. מייד הוא אמר: ''מה פתאום? בגללי הגשם פוסק? אם זה תלוי בי, אני גוזר עכשיו שירד גשם''.
באותו הרגע שהרב סיים את דבריו קרה דבר פלא. גשם זלעפות שלא נראה במקומינו בדרך כלל החל לרדת. הרב, שהיה ללא מעיל, נרטב כולו עד לשד עצמותיו, ואני כל כך הצטערתי שגרמתי לצדיק צער. גם בגלל שנרטב בגללי, וגם בגלל שגילתי את סודו.
(הרב משה הררי, מחבר סדרת הספרים ''מקראי קודש'' על המועדים)
ענווה שמחה
הרב זצ''ל היה ענק בענווה שלו. ענווה אמיתית. לא כדי להשיג שום דבר לעצמו. כך סתם הוא היה מתנהג בפשטות גדולה. נוהג כבוד בכל בן-תורה, גם באברך הפשוט ביותר.
בגמרא כתוב (סנהדרין פח): ''אֵי זֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שַׁיִף עַיִל, שַׁיִף וְנָפִיק, וְגָרִיס בְּאוֹרַיְתָא תְּדִירָא, וְלָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ''. תרגום: נכנס בשקט ויוצא בשקט, ולומד תורה תמיד ולא מחזיק טובה לעצמו. מרן הרב משאש זצ''ל הסביר כי מה שכתוב: ''שַׁיִף עַיִל, שַׁיִף וְנָפִיק'' מתכוון להתנהגות בענווה של בן-אדם בביתו ושל בן-אדם מחוץ לביתו. כך הרב – גם כלפי בני ביתו וגם כלפי אנשים בחוץ.
ומהו ''וְלָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ''? כשהיו באים להודות לו על הברכות שלו ולספר לו שהברכות שלו פעלו, הרב היה מבטל זאת, היה מחייך וצוחק כדי שלא יתלו בו את הישועה.
פעם מישהו אמר לכבוד הרב כי פלוני רוצה שהרב יהיה אצלו סנדק. זו היתה משפחה פשוטה, והרב הסכים. כך נסענו יחד במכונית שלי, כי לרב לא היתה מכונית בתקופה ההיא.
הרב הגיע לאולם הברית עטוף בטלית, ואז הוא אמר לי: אני רואה שהסב של התינוק רוצה להיות הסנדק של הנכד שלו. קבל עם ועדה, קם הרב ואמר: ''אני גוזר שהסב יהיה הסנדק ואני אברך את הברכות''.
אחר כך אמר לי הרב: ''ראית איזה מאור פנים קיבל הסבא?''
איך הרב גילה זאת? הוא פשוט היה רגיש.
(הרב אליהו אברג'יל, דיין ואב''ד ירושלים)
איך נותנים הסכמה?
בחורף תשל''ב נפגשתי לראשונה עם רבנו הרב זצ''ל. הכנתי אז מאמר הלכתי על זמני הפורים ביישובים החדשים, ובפרט בגלל שסברתי שהם צריכים לקרוא מגילה בט''ו כמוקפים. באותה שנה נפגשתי עם גדולי ישראל, הבאתי לפניהם את מאמרי וביקשתי את תגובתם. המפגש היה מעניין במיוחד, במובן האישי והאנושי. רב אחד התווכח איתי בצעקות, הוריד ספרים מארון הספרים וקרא כדי להוכיח לי שאני טועה.
רב אחר פתח לי סדק בדלתו, שאל מה הבאתי, קיבל את הקונטרס אמר לי לחזור בעוד שבועיים, וכשחזרתי פתח שוב חריץ בדלת ונתן לי את תגובתו.
רב שלישי שאל בחביבות מה בידי, וכשהסברתי אמר מייד: זה עניין לרבנים ראשיים, אל תשאיר זאת אצלי. רב נוסף אמר לי בבת צחוק: אתה רואה את הערימה על שולחני? כל אלה מצפים להסכמות ולחוות דעת. זמן יהיה לי אולי אחרי פורים, ואז אולי אעיין במאמרך.
הרב מרדכי אליהו קיבל אותי בניחותא, ישב מולי רגל על רגל והתחיל לקרוא בנוכחותי את הקונטרס. על כל קטע העיר משהו, הוסיף לי עוד מקורות ולבסוף הציע לי לנסח קצת אחרת. הוא דן איתי בפרטי פרטים ובסוף אף כתב את חוות דעתו. אישיות מאירת פנים זו פגשתי שוב ושוב בשנים הבאות כשזכיתי ללמוד תורה מפיו.
(הרב ד''ר יואל אליצור, עפרה, ראש החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטה העברית)
במקום גדלותו – ענוותנותו
כשלמד בישיבת ''פורת יוסף'' היה הרב זצ''ל מתמיד גדול. הוא היה מספיק ללמוד בגמרא דף ועוד דף ועוד דף וכו', בקליטה מהירה ובעמקות רבה. אך כשהיה עובר לידו ראש הישיבה, ר' עזרא עטיה זצ''ל, מייד היה הרב חוזר דפים רבים, כאילו הוא עדיין רק בתחילת הגמרא...
היה פעם אדם מבוגר, שלא התבייש והיה מתווכח עם בחורי ישיבת ''פורת יוסף'' בדברים חסרי טעם. מי שהיה בקי בגמרא ידע שדבריו לא נכונים, אבל הוא היה ממשיך בשלו.
יום אחד איבדו התלמידים את סבלנותם והוכיחו לו את טעויותיו באופן שגרם לו בושה. אותו אדם נפגע והלך לראש הישיבה רבי עזרא עטיה זצ''ל, לספר לו שתלמידיו נהגו בו בחוסר כבוד גדול.
מייד כשהגיע חכם עזרא עטיה להוכיח את תלמידיו ברחו כולם, ורק הרב זצ''ל, שלא שם לב למתרחש, המשיך בלימודו. ר' עזרא עטיה קרא לרב שיבוא למשרדו והתחיל לתת לו מוסר. בכל אותו הזמן הרב שתק. לבסוף התבררה הטעות, כי הרב כלל לא קשור לאותה תקרית, ור' עזרא עטיה בא לבקש סליחה ואמר לו: '' למה לא אמרת לי שאתה לא קשור לעניין?'' ענה לו הרב: ''לשמוע מוסר זה תמיד טוב''.
(הרב חיים בן-שושן)
ענווים ירשו ארץ
בזמן שהרב זצ''ל כיהן כרב הראשי, כיהן עמו הרב שפירא זצ''ל. הרבנים נהגו כבוד רב זה בזה. בלשכתו של הרב אליהו זצ''ל היה כיסא מיוחד לרב שפירא, ובלשכתו של הרב שפירא זצ''ל היה כיסא מיוחד לרב אליהו. לא פעם קרה שהם היו צריכים לדבר ביניהם והיו נפגשים בדרך – כל אחד חלק כבוד לרעהו והלך ללשכתו.
לפעמים קרה שאחד הנהגים של הרבנים היה צריך לצאת מוקדם והנהג האחר הסיע את שניהם לביתם. ועל מה דיברו הרבנים בדרך? הם התווכחו את מי יסיע הנהג ראשון לביתו. הרב אליהו אמר לנהג שיסיע קודם את הרב שפירא, והרב שפירא אמר לנהג שיסיע קודם את הרב אליהו. הם ידעו להפריד בצורה יוצאת מן הכלל בין חילוקי הדעות שלהם בנוגע להלכה לבין החיים מחוץ להלכה.
(הרב אליהו בן-דהן, מנהל בתי הדין לשעבר)
לכבוד הילד ה-11
בכ''ט בטבת תשנ''ט נולד לנו בשעה טובה בננו מנחם מענדל ששון.
היתה לי התלבטות מסוימת בשאלה מי יהיה הפעם הסנדק בברית, ומכיוון שזכיתי להיות קשור עם פסיקותיו והדרכותיו של הראשון-לציון הרב מרדכי אליהו זצ''ל בתחילת תהליך התשובה שלי ב''מכון מאיר'', עוד לפני 29 שנים, ובכל פעם שנולד לי בן רציתי שהראשון-לציון יהיה הסנדק וזה לא הסתדר ולא זכינו, אמרתי לעצמי שאולי הפעם זה יסתדר אי''ה.
החלטתי לכתוב לרבי על כך ב''אגרות-קודש'', ולאחר שכתבתי מהי ההתלבטות וציינתי את שמו של הרב מרדכי אליהו, יצאה לי תשובה מאוד ברורה. בצד ימין הוזכר השם ''מרדכי הצדיק'', ומן הצד השני היה כתוב: ''מחשובי הרבנים''!
באחת נסתלקה ההתלבטות, וכעת החלה ההשתדלות לסדר את העניין ולדאוג שזה יקרה בפועל. פניתי לביתו או ללשכתו של הראשון-לציון, ושם הסבירו לי יפה שהרב לא חש בטוב בשבועות האחרונים ולא יוצא מביתו מזה כמה שבועות בשל חולשה וכו'.
הגעתי אל ההילולא של הבבא-סאלי, שידעתי מראש שהרב אמור להיות בה, חיכיתי שיצא מהמעלית, ומייד ניגשתי אליו לבשר לו שנולד לי בן בשעה טובה ומוצלחת. הרב חייך ובשמחה לחץ את ידי ובירך אותי שאזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ''בעתו ובזמנו''. מייד אמרתי לרב שאני מבקש לכבדו בסנדקאות בברית הזו. הרב הביט בחיוך של חמלה לימינו ולשמאלו לכיוון עוזריו ואמר: ''תשאל אותם, אני לא יוצא לשום מקום כבר כמה שבועות, רק להילולת הבבא-סאלי שזה קרוב יצאתי, ורק לכמה דקות ואני מייד חוזר. איני חש בטוב בזמן האחרון''.
אמרתי לרב: ''הילד הזה הוא ילדנו ה-11. לא מגיע לאמא ל-11 ילדים שתשמח אותה בסנדקאות על בנה''?!?
נראה שהטיעון הזה הכריע את הכף, כי הרב מרדכי אליהו נכנע ואמר: ''אתה צודק, מגיע לה! למרות שקשה לי, אני מסכים, אני בא''!
לשמחתי לא היה גבול, הודיתי לו מאוד ורצתי הביתה לבשר למשפחה שבחסדי השם זכינו שהראשון-לציון הרב מרדכי אליהו יהיה הסנדק!
עשיתי את כל התיאומים הנדרשים עם המזכירים, וב-15:00 אחר הצהריים נערכה הברית ברוב עם כמתוכנן, על ברכיו של הראשון לציון זצ''ל, ידיד הרבי וחב''ד.
כמובן שכולם ניגשו לכבוד מעלת הסנדק המרומם לקבל ברכתו, ולסיום, כשהרב עמד כבר לעזוב חזרה לביתו, וכשאני עומד ללוותו, פניתי אליו והודיתי לו על שזיכה אותנו ושימח אותנו כל-כך ואז אמרתי לו: ''הרב, יש לי הפתעה נעימה בשבילך! אני ידעתי מראש שכבוד הרב יהיה הסנדק בברית הזו''!
הראשון לציון זצ''ל הביט בי בפליאה ובחיוך ואמר: ''אתה ידעת מראש שאני אהיה הסנדק??? אני בעצמי לא מבין בכלל מה אני עושה פה ואיך הסכמתי לצאת מהבית ולהיות סנדק במצב שבו אני נמצא, איך אתה ידעת?''
שלפתי את ה''אגרות-קודש'' עם המכתב שכתבתי לרבי ואמרתי לו: ''הרבי מליובאוויטש קבע שאתה תהיה הסנדק!'' הראשון-לציון שאל איפה ראיתי את זה, והראיתי לו את השאלה והתשובה: ''מרדכי הצדיק – מחשובי הרבנים''.
הרב ביקש להחזיק במו ידיו את ה''אגרות'', קירב את הספר אליו, קרא את השאלה והתשובה בעיון ואמר: ''אני צדיק???'' ובענווה האופיינית לו עשה תנועה של ביטול עם ידו.
ושוב הביט ב''אגרות'' בשמחה ובפליאה: ''פלא-פלאים. הפלא ופלא! עכשיו אני מבין מה אני עושה פה. הרבי מליובאוויטש קרא לי להיות סנדק על הילד שנקרא כשמו''. והוסיף ושאל אותי: ''למה לא אמרתי לי מההתחלה שהרבי קבע שאני הסנדק? אם הייתי יודע זאת מראש, הייתי בא יותר מוקדם לכבוד הרבי!''.
(הרב חיים ששון)
רב עם שכן
לפני שנים לא מעטות הגעתי מצרפת לביקור בארץ. סיבבה ההשגחה ובאותו ביקור מצאתי את בת-זוגי שתחיה, התחתנו ונשארתי בארץ ברוך ה'. מייד לאחר החתונה אפשרה לי אחותי לגור בבית שהיה לה בשכונת קרית-משה בירושלים. הייתי אז בחור צעיר ונמרץ, ובביתנו לא היה הרבה, מלבד שני מזרונים וכמה רהיטים ישנים. כמה ימים לאחר הגיענו לשם שמעתי דפיקות בדלת. כשפתחתי אותה ראיתי אדם נעים סבר, לבוש בחולצה לבנה וכיפה שחורה גדולה על ראשו, ובידו שתי כוסות תה וצלחת עוגיות. לתומי חשבתי שאדם זה בא לכבד אותי ואת אשתי, אבל הוא תיקן אותי ואמר: אני השכן שלך, מרדכי, ובאתי להכיר אותך ולשתות אתך כוס תה. הכנסתי את השכן הנחמד, ולפני שיצא מביתי הצעתי לו שנרקוד. השכן נענה להזמנתי במאור פנים וכך יצאנו בריקוד בסלון הבית.
יום אחד, בעודי מסתובב בשוק מחנה-יהודה, ראיתי באחד הדוכנים את תמונתו של הרב מרדכי אליהו. חשבתי לעצמי: הרב הזה כל כך דומה לשכן שלי, מעניין אם הם מכירים. בפעם הבאה שפגשתי בשכני, שאלתי אותו אם הוא מכיר את הרב מרדכי אליהו, והשכן חייך ואמר: כן, מכיר אותו. אמרתי לשכני שהרב הזה מאוד דומה לו, והוא שוב חייך.
כעבור זמן מה נזקקתי לספר ''שניים מקרא ואחד תרגום''. הקשתי בדלתו של שכני ושאלתי אם יש לו במקרה הספר הזה. השכן חייך ואמר שאני מוזמן לגשת לספרייתו ולקחת את הספר. נדהמתי מגודל הספרייה, והנה גם ליד ספרייתו ראיתי את תמונתו של הרב מרדכי אליהו. הבטתי בתמונה ובשכן, וחשבתי שוב שהדמיון ביניהם מעניין.
כך עברו כחודשיים, והנה בשעת לילה מאוחרת שמעתי קולות של אנשים בחדר המדרגות. יצאתי כדי לראות במי המדובר, ולפתע אני רואה מולי את אותו השכן, אבל הפעם עם גלימת הראשון-לציון. או אז ''נפל לי האסימון'' והבנתי מי הוא אותו מרדכי...
(שלמה, לשעבר שכן בבית הרב)
הברכה שרצתה לצאת
בפורים לפני שנים אחדות הסכים הרב זצ''ל להיות סנדק בברית המילה של בנם של חברים שלנו, על אף שהוא לא ממש הכיר אותם. לאחר תפילת ותיקין בבית הכנסת של הרב, שכללה את קריאת המגילה, ובתום הברית, נעמדו הנשים מחוץ לבית הכנסת כדי לקבל את ברכת הרב, שהפעם היתה גם ברכת סנדק.
אישה אחת, מרת נפש, התחילה לבכות לרב שהיא כבר בת כך וכך ועדיין לא נשואה ויש לה צרות כאלה וקשיים כאלה וכו' וכו'. הרב התחיל לברך אותה ואמר: ''מי שברך אמותינו...'' אך האישה קטעה אותו והמשיכה לתנות בפניו את צרותיה: ''אבל הרב גם כך וכך וכך...''. הרב חייך, הצביע בידו על פיו ואמר רק: ''מממ, מממ'' כמו מבקש לומר: ''הברכה כבר פה, היא רוצה לצאת, תני לה'', והכול בחיוך ובסבלנות.
כשהיא סיימה לדבר הרב התחיל את הברכה בדיוק מאותו מקום שבו הפסיק ובדיוק באותו אופן ובאותה הכוונה והשמחה כמו בהתחלה. כל מה שהתרחש בין לבין לא הוציא אותו משלוותו ולא הזיז אותו במילימטר מהקדושה, מהריכוז ומהשמחה.
(יהודית שבתאי, ירושלים)
מתקן מכונות הכביסה
פעם התקשרה אישה אחת לרב זצ''ל, לאחר שהתמנה להיות רב ראשי לישראל. היא חיפשה מתקן מכונות כביסה, ושם הטכנאי היה רשום ליד שמו של הרב מרדכי אליהו. היא התקשרה אפוא בטעות למספר הטלפון של הרב וביקשה את מתקן מכונות הכביסה. הרב השיב לה שזו טעות. לאחר זמן היא התקשרה שנית, ושוב הרב אמר לה שזו טעות. אחר כך היא חזרה על טעותה והרב אמר לה שוב שזה לא הוא. היא סיפרה לרב שהיא מצטערת על כך שהיא לא מצליחה למצוא את המתקן, כי מחר אמורים להגיע אליה אורחים והיא לא יכולה בלי מכונת כביסה.
שאל אותה הרב מה שמו של מתקן המכונות, והיא לא זכרה בדיוק. אמר לה הרב להמתין רגע, הביא את מדריך ''דפי זהב'' ועבר אתה על השמות, עד שהיא אמרה על אחד מהם שהוא המתקן הקבוע שלה. אמר לה הרב: ''תרשמי את המספר שלו''. אבל לא היה לה עט. הלכה להביא עט, והוא לא כתב. הביאה עיפרון, ונשבר לה השפיץ. אמר לה הרב שהוא מחכה לה בסבלנות עד שתביא כלי כתיבה מסודר, והיא כתבה לאט-לאט את המספר.
לאחר שהיא כתבה את המספר ונרגעה, שאלה את הרב: ''אם אתה לא המתקן, אז מי אתה?'' אמר לה: ''מרדכי אליהו''. נבהלה האישה ואמרה: ''אתה הרב? סליחה, סליחה!'' וכך משכה את הרב עוד רבע שעה בבקשת סליחה.
בצהריים שב בנה מן הכולל, והיא סיפרה לו את הסיפור שהיה לה עם הרב, וכמה שזה לא נעים לה. ואותו הבן סיפר לי את המעשה.
(הרב יעקב כהן, ''שיח ישראל'')
קנה שלושה כרטיסי הגרלה
באחד הימים עברו ילדי השכונה בבתים כדי לאסוף צדקה, ובתמורה הם נתנו לתורמים כרטיסי הגרלה. בין הבתים הגיעו הילדים גם לביתו של הרב זצ''ל. הרב פתח להם את הדלת במאור פנים, קנה שלושה כרטיסים וגם בירך את הילדים לשלום. כשחזרו הילדים לביתם הם סיפרו להוריהם שהלכו גם לרב אליהו זצ''ל להתרים אותו.
שאלו ההורים: האם לא התביישתם לדפוק אצל הרב בדלת בכדי לבקש צדקה? והילדים השיבו שהרב דווקא קיבל אותם במאור פנים. גם קנה שלושה כרטיסי הגרלה וגם בירך אותם לשלום.
עכשיו אפשר לצלם
כשהבן שלי סיים לכתוב ספר תורה, רציתי שהרב זצ''ל יהיה זה שיכתוב את האותיות האחרונות שבספר תורה. הגענו עם הספר לרב, והוא שמח מאוד. כשסיים לכתוב הוא התחיל לשוחח עם הבן שלי בחביבות, בנועם ובאבהיות. הוא ממש הביע התעניינות באופן כתיבת בני את הספר, עד הפרטים הקטנים, ונתן לו עצות של ממש וטיפים איך לכתוב. לאחר שסיים אמר: ''אתם בטח רוצים תמונות'' – נכנס לחדרו, לבש את הגלימה ואת הכובע בעבורנו, ואז אמר: ''עכשיו אפשר לצלם!''
אני לא נביא
אמי שתחיה לא חשה בטוב ועשו לה ביופסיה. התשובה היתה אמורה להגיע תוך עשרה ימים והמשפחה היתה בלחץ נוראי, ולכן החלטתי לשאול את הרב זצ''ל. אמרתי לרב: ''אני יודעת שכבודו יושב בבית-דין של מעלה ויודע הכול. בבקשה, תגיד לי מהי התוצאה של הביופסיה''. ''אני לא יושב בשום בית-דין'', השיב לי הרב כמו בפליאה, ''את לא רואה שאני כאן?''
בכל זאת התעקשתי ואמרתי לרב כי יש לי ולכל משפחתי צער גדול מהדאגה, ''אנא, אמור לנו מה יהיה'' התחננתי לפניו. ענה הרב: ''טוב, אני אגיד לך, אך אני לא נביא, אני נמצא כאן. התשובה לא תהיה טובה, אך בע''ה היא תצטרך רק שישה טיפולים ואח''כ אין מה לדאוג''.
כך נהג הרב, שלא ידברו ושלא יחשדו בגדלותו.
תהילה