תחיית המתים · בין שמים לארץ
נסענו ללוס-אנג'לס במטוס אל-על. באמצע הדרך אני רואה את הרב מרוכז מאוד, כאילו הוא מתפלל בישיבה, ולא מבינה על מה בדיוק. לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן, אחד הטייסים יצא מחדר הטייס הראשי לכאורה שליו, אבל על פניו היתה הבעה של דאגה. הוא ניגש אלי ושאל אם אפשר לגשת אל הרב. גם הוא ראה שהרב מרוכז.
שאלתי מה הבעיה, והוא אמר לי: כנראה שיש נזילת דלק ואי-אפשר לעצור אותה. שאלתי אם אין איפה לנחות, והטייס השיב שאנחנו באמצע האוקיינוס ואין איפה לנחות. שאלתי אם אין אפשרות להגיע לאי כלשהו, אבל הטייס אמר שאין מספיק דלק להגיע לשום מקום.
הסתכלתי עליו ולא הבנתי למה הוא כל כך שליו, למה הוא לא מעורר את כל האנשים שיעשו משהו. אבל אחר כך הבנתי שזה לא חכם לעשות כעת פאניקה ציבורית. שאלתי אותו: ''אז אתה אומר שהמטוס הולך כעת ליפול לים?'' – ''לא'', הוא אומר לי. ''תבקשי מהרב שיעשה משהו''.
הסתכלתי סביבי וראיתי את כל האנשים ישנים או קוראים. חשבתי בלבי כי אני כבר עשיתי מספיק בחיים, אבל שני ילדים שלי למטה במחלקה הרגילה. מה יהיה עליהם? ומייד הבנתי שאלו לא המחשבות שצריכות להיות לי כעת בראש. הסתכלתי על הרב, והוא עדיין בריכוז שלו. אמרתי לו: ''מרדכי, אנחנו בסכנה''. והוא לא ענה לי. כך קראתי לו פעם אחר פעם, והוא בריכוז שלו.
הטייס עמד לידי וראה את הניסיונות שלי לדבר אל הרב, וגם ראה את מה שהרב עושה. אחרי כעשר דקות אמר לי הרב: ''תגידי לו שימשיך לטוס ליעד שלו. לא לנחות בשום מקום באמצע. מרגע זה ואילך המחוג לא יזוז כלל''.
הטייס שמע את דברי וחזר לתא הקברניט. בינתיים יצאתי ממקומי למקום שבו ישבו הילדים שלי, ראיתי אותם קוראים או לומדים ולא אמרתי להם דבר. הם לא ידעו איזו סכנה מרחפת על כל יושבי המטוס שמנמנמים או ישנים להם, ולא מודעים לדרמה שמתרחשת כעת בתא הקברניט.
חזרתי למקום מושבי ליד תא הטייס. ואני רואה את הרב ממשיך להתפלל בשתיקה ובדבקות מיוחדת. והטייס עומד ליד מקום המושב ואומר לי: המחוגים לא זזים. אנחנו באותו מצב של מחוגי דלק. הנזילה נעצרה והטיסה לא מפחיתה את כמות הדלק.
הטייסים הם אנשים קרי רוח מטבעם, יודעים להתמודד עם מצבי לחץ מסוכנים. אבל זה ממש לחץ נורא. מטוס שלם על מאות הנוסעים שבתוכו בסכנת חיים כל כך גדולה, ואף אחד לא יודע חוץ מהטייסים ומאתנו. רציתי לשתף את הנוסעים האחרים, שהיו שלווים יותר מדי, אבל הבנתי שאם נוסע אחד ידע מה שקורה, תהיה פה היסטריה ואנדרלמוסיה גדולה.
עוברת עוד חצי שעה. הלכתי שוב לבקר את ילדיי, שכעת ישנים ולא יודעים כלום. ראיתי את כל הנוסעים השלווים ובלבי סערה גדולה. חזרתי שוב למקום הישיבה שלי. כבר עברה מאז יותר מחצי שעה, וכמה טייסים עומדים במרחק מה מהרב שממשיך להיות מרוכז כולו בתפילתו השקטה.
''המחוג של הדלק לא זז'', הם אומרים לי כמעט בלחישה.
כך התנהלו הדברים כמעט שעתיים. רק כשהתקרבנו לשדה התעופה חזר המטוס להילוך הרגיל שלו. המחוגים של מד הדלק החלו לזוז כלפי מטה, אבל עכשיו זה כבר לא היה מסוכן וכולם נשמו לרווחה. ''כולם'' זה אנחנו ואנשי הצוות שהיו בסוד העניינים. כל שאר הנוסעים והדיילים לא ידעו מכל זה כלום. אחרי הנחיתה התאספו סביב הרב כל אנשי צוות הטיסה, אלה שהיו בסוד העניינים, וביקשו ברכה. הם ביקשו שיחבר להם תפילה מיוחדת, תפילת הטייסים.
(הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב)