רוח הקודש · יש נשמה שמחכה רק לך!
את הפירוש שתהליך ה''לידה'' הוא להיות ''ליד ה''' שמעתי מהרב מרדכי אליהו זצ''ל, אבל לא לפני שעברתי סיפור לא פשוט, והריהו לפניכם:
עשר שנים עבדתי בקירוב יהודים בארצות-הברית. שימשתי שם גם כמורה, גם כמדריכת כלות וגם כמחזירה בתשובה. כששבתי ארצה קיבלתי בברכת הרב תפקיד חשוב כסגנית מנהל בבית-ספר תורני בבית-שמש. אך אבוי, בסיום השנה איבדתי את קולי, ומה יכולה מורה לעשות בלי כוח הדיבור? רופא קבע שיש לנתח את מיתרי הקול. נותחתי ולקחתי שנה מנוחה ופסק-זמן מהעבודה.
חמישה ילדים היו לי. הייתי כבר כבת ארבעים, ולא היה לי כוח לעוד לידות. הייתי שקועה בעבודתי החשובה וחשבתי בלבי כי לידות זה פרק שכבר נמצא מאחורי. בשנת החופש הזאת פגשתי בשלושה אנשים ששאלו אותי, כל אחד בתורו, על היריון ולידה. קצת התפלאתי עליהם – מה הם מתערבים לי בחיים? הראשון שבהם היה רופא הומיאופט ששאל אותי על היריון. לאחר מכן, היה זה הרופא המנתח שלי ששאל אותי על כך. לא הבנתי מדוע הוא מתערב לי בחיים בלי שהתבקש. אחר כך פנתה אלי גם הרבנית גרוסמן, שפגשה אותי במקרה, בעת שבאתי ללוות חברה שלי למפגש איתה. היא פנתה אלי במקום לפנות לחברה שלי ואמרה לי כי לידה נוספת צריכה להיות בקרוב. היו אלה שלושה סימנים שלא גרמו לי להתעורר.
לקראת סוף השנה חזרה לי הבעיה במיתרי הקול. הרופא שניתח אותי בישר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאני חייבת לעבור עוד ניתוח בגרון. הבנתי. אני חייבת ''תיקון''. רצתי עם תוצאות הבדיקה לרב זצ''ל והוא קיבל אותי במאור פנים, כאילו רק לי הוא חיכה כל היום בחדרו בבית. השעה היתה אחרי חצות הלילה, ישבתי עם בעלי מול הרב וסיפרתי לו שגרוני ניחר כמו אש ושהרופא אומר שצריך ניתוח. הרב שואל אותי בצורה ברורה: ''מה את מבקשת ממני?''
''אני מבינה שה' לוקח לי את הכלי הכי חשוב שלי במלאכתי, אז כנראה שקלקלתי מאוד. אני מבקשת לדעת מה התיקון שלי'', אמרתי.
הרב אמר לי: ''את תמשיכי לתת שיעורים לנשים בקול שלך!''.
חשבתי שזו התשובה. שמחתי וקמתי ללכת, אבל הרב הורה לי לחזור ולשבת. הוא עצם את עיניו וחשב. אני מכירה את הרב והבנתי שהולך להיות פה משהו. לעצמי אמרתי: ''עכשיו אני אשמע את האמת לאמיתה''. תוך כדי כך שאל אותי הרב לפתע: ''את מונעת?''. הייתי בהלם. הנה, אפילו הרב מעיר לי על נושא הילודה. ואני עונה במהירות תוך הסמקה, בושה וגמגום: ''כן, כבוד הרב''.
הרב ממש הרים את קולו, לא בכעס אלא בתקיפות ועם הרבה אהבה, ואמר: ''יש נשמה גבוהה בשמים, בן זכר צדיק. הנשמה זועקת כבר שלוש שנים שהיא רוצה לרדת לעולם. רק את הכלי שיכול להביא אותה. תורידי את הנשמה ולא תצטרכי שום ניתוח''.
אני חושבת שכל ימי לא הייתי כל כך המומה כמו באותו הרגע. באתי עם בעיה בגרון ויצאתי עם ברכה לתינוק. יצאתי מהרב המומה ובוכה. הרבנית שליט''א מיהרה להרגיע אותי. היא אמרה לי שאסע לביתי ואירגע והיא כבר תדבר עם הרב ותשאל אותו עלי.
למחרת, כבר ב-08:00 בבוקר, התקשרה אלי הרבנית ישירות ואמרה לי שהרב היה נסער מאוד לאחר שעזבנו את ביתם ואמר לה שאני חייבת להוריד את הנשמה הזאת לעולם, אחרת אעבור ייסורים רבים!
לקח לי שלושה ימים כדי לעכל את הדברים. בימים הללו התפללתי, נתתי צדקה, וקיבלתי על עצמי דברים חדשים. ביום השלישי כאילו נחה עלי רוח ה' והבנתי שהכול מאתו יתברך, ואם בשמים יש נשמה של צדיק, כפי שהרב אמר, זה נפלא! עדיף תינוק בריא, על ניתוחי גרון כואבים ומפחידים.
בערב התקשרתי לבית הרב והרב בירך אותי בהיריון קל, וחזר ואמר שיהיה בן זכר צדיק, ממש כשם שאמר לי שלושה ימים קודם לכן. הרב ביקש ממני להדליק נרות שמן במשך ארבעת השבתות הקרובות. אמרתי לרב שאם צריך, אני מוכנה לקחת על עצמי להדליק בשמן יותר זמן, אך הרב אמר: ''לא תצטרכי''.
כשהרב אמר ''תצטרכי'', הבנתי שיש פה מסר. ואכן, בסיום ארבע השבתות גיליתי שאני הרה. קצת לא הגיוני. אני בת ארבעים, במשך שש שנים אני משתמשת בגלולות וגופי ספוג באמצעי מניעה. אבל כל זה לא הפריע. אני בהיריון תקין, יפה ובריא כמו בת עשרים.
בחודש השמיני להריוני הרופאים גילו שהעובר נמצא במצג עכוז וצריך לעשות ניתוח. הרופאה שלי היא חנה דרוקמן, כלתו של הרב חיים דרוקמן שליט''א. היא אמרה לי: ''את חייבת ניתוח. העובר גדול יותר מארבע קילו ואין סיכוי ללידה רגילה''.
באתי לרב אליהו וסיפרתי לו את הדברים, והרב אמר לי בפשטות: ''הכול יהיה בסדר, לא יהיה ניתוח!'' ושלח אותי חזרה הביתה.
שלושה ימים לפני הלידה חלמתי חלום ביעותים. נבהלתי מאוד. סיפרתי את החלום לרבנית אליהו תליט''א והיא אמרה לי: ''בואי מהר, זה לא טוב ליולדת להיות נסערת כל כך. הרב יברך אותך ויעשה לך הטבת חלום''. באתי לרב ביום שישי בבוקר, כולי בוכייה ונסערת. לאחר דברי הסבר קצרים הרב בירך אותי בשקט ואמר לי ללכת לשלום לביתי.
בעודי בפתח הדלת, אמר לי הרב: ''מה יש לך?''. אמרתי: ''אני מפחדת''.
''ממי? ממה?'' שאל הרב.
''מהניתוח''.
הרב הצדיק והטהור הרים את יד ימינו ובנחישות סימן לי ביד: ''לא יהיה ניתוח!''. לאחר מכן הוא ביקש מהרבנית שתיתן לי את כיסוי טלית הסנדקאות שלו. שמתי אותה על הבטן והרב בירך אותי ושלח אותי לשלום בידיעה שלא יהיה ניתוח.
יום שני בערב. אני חשה ברע ונוסעת לבית החולים ''הדסה עין כרם''. אין לי צירים רציניים, אך יש שקט במחלקה, וזאת לידה שישית שלי, אז מכניסים אותי לחדר לידה. הכול רגוע ושקט. אני מבקשת מעמית המיילדת שתיתן לי זריקת ''אפידורל'' להרגעה כשהצירים יתגברו. תרופה מרגיעה ומרדימה. עברתי כבר חמש לידות, מגיע לי שהאחרונה תהיה יותר קלה.
תוך חצי שעה הצירים מתגברים, אני מקבלת ''אפידורל'' שמשתק אותי פחות או יותר. פתאום, אחרי כעשרים דקות, כל המכשירים מצפצפים. מהומה פורצת בחדר! הרופא מבשר לי בנחרצות: ''מיידלע, אנחנו לוקחים אותך לניתוח, אנחנו מאבדים את התינוק. ה'אפידורל' פגע בנשימות העובר''. בעלי מחוויר, מאפיר, משנה צבע ואומר בקול: ''אבל הרב אליהו אמר שלא יהיה ניתוח''.
הרופאים, האחיות וכל שאר הצוות הרפואי מביטים בו ספק ברחמים ספק בכעס ומבקשים ממנו לצאת מייד. מדובר במצב חירום. אני מצליחה לשאוג לעברו: ''תצלצל לרבנית, תבקשו שהרב יתפלל עלי!''.
במשך כל הזמן הזה אני יודעת שלא יהיה ניתוח, הרי כך אמר הרב. עוד דקות ספורות הניתוח. כבר מסמנים על בטני את המקום של החיתוך. הרופא אומר לי: ''תנשמי עמוק, בעוד פחות מדקה יהיה לך תינוק''. מניחים מסיכה על פניי ואני נושמת נשימה עמוקה. פתאום צצה מולי דמותו של הרב אליהו עם תנועת היד שלו: ''לא יהיה ניתוח!''. אותה תנועת ביטול נפלאה שחוללה מהפך בנשמתי.
בדיוק באותה השנייה נפתחת הדלת של חדר הניתוח. פרופסור לאופר נכנס ושואל את הרופא: ''חתכתם?''
הרופא אומר: ''עוד לא, עכשיו''. הרופא מסתכל עלי ושואל: ''את רוצה ללדת לידה טבעית?''
עם המסכה על הפנים אני אומרת לו: ''כן''. הרופא ניגש ועומד מולי ואומר לי שלוש פעמים: ''תלחצי''.
אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות ללחוץ, הייתי משותקת מהצוואר ומטה בגלל ה''אפידורל''. התרוממתי כמעט עד הפרגוד, לחצתי שלוש לחיצות ונולד תינוק, בן זכר צדיק. בלי תפר, בלי ניתוח ובלי סיכות. הלידה הכי קלה שלי.
כולם היו המומים. הרופא והמיילדת התרגשו עד דמעות. כשהעלו אותי למחלקה כולם חיפשו לראות מי היא היולדת שילדה בחדר ניתוח בלי ניתוח. לאחר מכן הסתבר לי כי בזמן שהייתי בחדר הניתוח, בעלי התקשר לרבנית וסיפר לה את הסיפור. הרבנית אמרה לו: ''אבל הרב אמר שלוש פעמים שלא יהיה ניתוח!''.
בכל יום שני היה לרב אליהו שיעור קבוע שמשודר בלווין וברדיו בשידור חי. תוך כדי השיעור התקשרה הרבנית וביקשה להעביר לרב פתק אפילו במהלך השיעור, כך נעשה, הרב הפסיק וקרא את הפתק של הרבנית: ''למה פלונית בת אלמונית בחדר ניתוח?'' ועונה לה בכתב על הפתק: ''היא תלד בחדר ניתוח אבל בלי ניתוח''.
זה מה שאמרה הרבנית לבעלי. בעלי עמד מחוץ לדלת חדר הניתוח ולא ידע מה קורה איתי בפנים. כשיצא הרופא ואמר לו ''מזל טוב'', הוא לא התעניין מה נולד. הוא שאל: ''האם היה ניתוח?''
הרופא ענה: ''היא ילדה בלידה טבעית, לידה מצוינת''. בעלי פרץ בבכי של שמחה, ונכנס לראות את בנו הטרי ואת אשתו ההמומה.
אחר כל הדברים האלה באנו לבית הרב, כדי להודות לו ולספר לו כל מה שקרה. כשסיפרתי לרב איך הרגשתי בלידה, שמישהו דוחף אותי בכתפיים עד שכמעט ישבתי, הרב אמר לי שהיה לי מעמד הר סיני משלי בחדר הניתוח. עוד אמר לי שאותיות ''לידה'' זה ''ליד ה''' ושה' נמצא ליד היולדת. התרגשתי מאוד. הרב היה הסנדק של הבן שלי וקראנו לו: ''נועם מרדכי''.
(למספרת כמה סיפורים בספר זה. מטעמי צניעות מובנים איננו מציינים את שמה)