רוח הקודש
גם הרבנית שכחה
לידה = ליד ה'
יש נשמה שמחכה רק לך!
את הפירוש שתהליך ה''לידה'' הוא להיות ''ליד ה''' שמעתי מהרב מרדכי אליהו זצ''ל, אבל לא לפני שעברתי סיפור לא פשוט, והריהו לפניכם:
עשר שנים עבדתי בקירוב יהודים בארצות-הברית. שימשתי שם גם כמורה, גם כמדריכת כלות וגם כמחזירה בתשובה. כששבתי ארצה קיבלתי בברכת הרב תפקיד חשוב כסגנית מנהל בבית-ספר תורני בבית-שמש. אך אבוי, בסיום השנה איבדתי את קולי, ומה יכולה מורה לעשות בלי כוח הדיבור? רופא קבע שיש לנתח את מיתרי הקול. נותחתי ולקחתי שנה מנוחה ופסק-זמן מהעבודה.
חמישה ילדים היו לי. הייתי כבר כבת ארבעים, ולא היה לי כוח לעוד לידות. הייתי שקועה בעבודתי החשובה וחשבתי בלבי כי לידות זה פרק שכבר נמצא מאחורי. בשנת החופש הזאת פגשתי בשלושה אנשים ששאלו אותי, כל אחד בתורו, על היריון ולידה. קצת התפלאתי עליהם – מה הם מתערבים לי בחיים? הראשון שבהם היה רופא הומיאופט ששאל אותי על היריון. לאחר מכן, היה זה הרופא המנתח שלי ששאל אותי על כך. לא הבנתי מדוע הוא מתערב לי בחיים בלי שהתבקש. אחר כך פנתה אלי גם הרבנית גרוסמן, שפגשה אותי במקרה, בעת שבאתי ללוות חברה שלי למפגש איתה. היא פנתה אלי במקום לפנות לחברה שלי ואמרה לי כי לידה נוספת צריכה להיות בקרוב. היו אלה שלושה סימנים שלא גרמו לי להתעורר.
לקראת סוף השנה חזרה לי הבעיה במיתרי הקול. הרופא שניתח אותי בישר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאני חייבת לעבור עוד ניתוח בגרון. הבנתי. אני חייבת ''תיקון''. רצתי עם תוצאות הבדיקה לרב זצ''ל והוא קיבל אותי במאור פנים, כאילו רק לי הוא חיכה כל היום בחדרו בבית. השעה היתה אחרי חצות הלילה, ישבתי עם בעלי מול הרב וסיפרתי לו שגרוני ניחר כמו אש ושהרופא אומר שצריך ניתוח. הרב שואל אותי בצורה ברורה: ''מה את מבקשת ממני?''
''אני מבינה שה' לוקח לי את הכלי הכי חשוב שלי במלאכתי, אז כנראה שקלקלתי מאוד. אני מבקשת לדעת מה התיקון שלי'', אמרתי.
הרב אמר לי: ''את תמשיכי לתת שיעורים לנשים בקול שלך!''.
חשבתי שזו התשובה. שמחתי וקמתי ללכת, אבל הרב הורה לי לחזור ולשבת. הוא עצם את עיניו וחשב. אני מכירה את הרב והבנתי שהולך להיות פה משהו. לעצמי אמרתי: ''עכשיו אני אשמע את האמת לאמיתה''. תוך כדי כך שאל אותי הרב לפתע: ''את מונעת?''. הייתי בהלם. הנה, אפילו הרב מעיר לי על נושא הילודה. ואני עונה במהירות תוך הסמקה, בושה וגמגום: ''כן, כבוד הרב''.
הרב ממש הרים את קולו, לא בכעס אלא בתקיפות ועם הרבה אהבה, ואמר: ''יש נשמה גבוהה בשמים, בן זכר צדיק. הנשמה זועקת כבר שלוש שנים שהיא רוצה לרדת לעולם. רק את הכלי שיכול להביא אותה. תורידי את הנשמה ולא תצטרכי שום ניתוח''.
אני חושבת שכל ימי לא הייתי כל כך המומה כמו באותו הרגע. באתי עם בעיה בגרון ויצאתי עם ברכה לתינוק. יצאתי מהרב המומה ובוכה. הרבנית שליט''א מיהרה להרגיע אותי. היא אמרה לי שאסע לביתי ואירגע והיא כבר תדבר עם הרב ותשאל אותו עלי.
למחרת, כבר ב-08:00 בבוקר, התקשרה אלי הרבנית ישירות ואמרה לי שהרב היה נסער מאוד לאחר שעזבנו את ביתם ואמר לה שאני חייבת להוריד את הנשמה הזאת לעולם, אחרת אעבור ייסורים רבים!
לקח לי שלושה ימים כדי לעכל את הדברים. בימים הללו התפללתי, נתתי צדקה, וקיבלתי על עצמי דברים חדשים. ביום השלישי כאילו נחה עלי רוח ה' והבנתי שהכול מאתו יתברך, ואם בשמים יש נשמה של צדיק, כפי שהרב אמר, זה נפלא! עדיף תינוק בריא, על ניתוחי גרון כואבים ומפחידים.
בערב התקשרתי לבית הרב והרב בירך אותי בהיריון קל, וחזר ואמר שיהיה בן זכר צדיק, ממש כשם שאמר לי שלושה ימים קודם לכן. הרב ביקש ממני להדליק נרות שמן במשך ארבעת השבתות הקרובות. אמרתי לרב שאם צריך, אני מוכנה לקחת על עצמי להדליק בשמן יותר זמן, אך הרב אמר: ''לא תצטרכי''.
כשהרב אמר ''תצטרכי'', הבנתי שיש פה מסר. ואכן, בסיום ארבע השבתות גיליתי שאני הרה. קצת לא הגיוני. אני בת ארבעים, במשך שש שנים אני משתמשת בגלולות וגופי ספוג באמצעי מניעה. אבל כל זה לא הפריע. אני בהיריון תקין, יפה ובריא כמו בת עשרים.
בחודש השמיני להריוני הרופאים גילו שהעובר נמצא במצג עכוז וצריך לעשות ניתוח. הרופאה שלי היא חנה דרוקמן, כלתו של הרב חיים דרוקמן שליט''א. היא אמרה לי: ''את חייבת ניתוח. העובר גדול יותר מארבע קילו ואין סיכוי ללידה רגילה''.
באתי לרב אליהו וסיפרתי לו את הדברים, והרב אמר לי בפשטות: ''הכול יהיה בסדר, לא יהיה ניתוח!'' ושלח אותי חזרה הביתה.
שלושה ימים לפני הלידה חלמתי חלום ביעותים. נבהלתי מאוד. סיפרתי את החלום לרבנית אליהו תליט''א והיא אמרה לי: ''בואי מהר, זה לא טוב ליולדת להיות נסערת כל כך. הרב יברך אותך ויעשה לך הטבת חלום''. באתי לרב ביום שישי בבוקר, כולי בוכייה ונסערת. לאחר דברי הסבר קצרים הרב בירך אותי בשקט ואמר לי ללכת לשלום לביתי.
בעודי בפתח הדלת, אמר לי הרב: ''מה יש לך?''. אמרתי: ''אני מפחדת''.
''ממי? ממה?'' שאל הרב.
''מהניתוח''.
הרב הצדיק והטהור הרים את יד ימינו ובנחישות סימן לי ביד: ''לא יהיה ניתוח!''. לאחר מכן הוא ביקש מהרבנית שתיתן לי את כיסוי טלית הסנדקאות שלו. שמתי אותה על הבטן והרב בירך אותי ושלח אותי לשלום בידיעה שלא יהיה ניתוח.
יום שני בערב. אני חשה ברע ונוסעת לבית החולים ''הדסה עין כרם''. אין לי צירים רציניים, אך יש שקט במחלקה, וזאת לידה שישית שלי, אז מכניסים אותי לחדר לידה. הכול רגוע ושקט. אני מבקשת מעמית המיילדת שתיתן לי זריקת ''אפידורל'' להרגעה כשהצירים יתגברו. תרופה מרגיעה ומרדימה. עברתי כבר חמש לידות, מגיע לי שהאחרונה תהיה יותר קלה.
תוך חצי שעה הצירים מתגברים, אני מקבלת ''אפידורל'' שמשתק אותי פחות או יותר. פתאום, אחרי כעשרים דקות, כל המכשירים מצפצפים. מהומה פורצת בחדר! הרופא מבשר לי בנחרצות: ''מיידלע, אנחנו לוקחים אותך לניתוח, אנחנו מאבדים את התינוק. ה'אפידורל' פגע בנשימות העובר''. בעלי מחוויר, מאפיר, משנה צבע ואומר בקול: ''אבל הרב אליהו אמר שלא יהיה ניתוח''.
הרופאים, האחיות וכל שאר הצוות הרפואי מביטים בו ספק ברחמים ספק בכעס ומבקשים ממנו לצאת מייד. מדובר במצב חירום. אני מצליחה לשאוג לעברו: ''תצלצל לרבנית, תבקשו שהרב יתפלל עלי!''.
במשך כל הזמן הזה אני יודעת שלא יהיה ניתוח, הרי כך אמר הרב. עוד דקות ספורות הניתוח. כבר מסמנים על בטני את המקום של החיתוך. הרופא אומר לי: ''תנשמי עמוק, בעוד פחות מדקה יהיה לך תינוק''. מניחים מסיכה על פניי ואני נושמת נשימה עמוקה. פתאום צצה מולי דמותו של הרב אליהו עם תנועת היד שלו: ''לא יהיה ניתוח!''. אותה תנועת ביטול נפלאה שחוללה מהפך בנשמתי.
בדיוק באותה השנייה נפתחת הדלת של חדר הניתוח. פרופסור לאופר נכנס ושואל את הרופא: ''חתכתם?''
הרופא אומר: ''עוד לא, עכשיו''. הרופא מסתכל עלי ושואל: ''את רוצה ללדת לידה טבעית?''
עם המסכה על הפנים אני אומרת לו: ''כן''. הרופא ניגש ועומד מולי ואומר לי שלוש פעמים: ''תלחצי''.
אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות ללחוץ, הייתי משותקת מהצוואר ומטה בגלל ה''אפידורל''. התרוממתי כמעט עד הפרגוד, לחצתי שלוש לחיצות ונולד תינוק, בן זכר צדיק. בלי תפר, בלי ניתוח ובלי סיכות. הלידה הכי קלה שלי.
כולם היו המומים. הרופא והמיילדת התרגשו עד דמעות. כשהעלו אותי למחלקה כולם חיפשו לראות מי היא היולדת שילדה בחדר ניתוח בלי ניתוח. לאחר מכן הסתבר לי כי בזמן שהייתי בחדר הניתוח, בעלי התקשר לרבנית וסיפר לה את הסיפור. הרבנית אמרה לו: ''אבל הרב אמר שלוש פעמים שלא יהיה ניתוח!''.
בכל יום שני היה לרב אליהו שיעור קבוע שמשודר בלווין וברדיו בשידור חי. תוך כדי השיעור התקשרה הרבנית וביקשה להעביר לרב פתק אפילו במהלך השיעור, כך נעשה, הרב הפסיק וקרא את הפתק של הרבנית: ''למה פלונית בת אלמונית בחדר ניתוח?'' ועונה לה בכתב על הפתק: ''היא תלד בחדר ניתוח אבל בלי ניתוח''.
זה מה שאמרה הרבנית לבעלי. בעלי עמד מחוץ לדלת חדר הניתוח ולא ידע מה קורה איתי בפנים. כשיצא הרופא ואמר לו ''מזל טוב'', הוא לא התעניין מה נולד. הוא שאל: ''האם היה ניתוח?''
הרופא ענה: ''היא ילדה בלידה טבעית, לידה מצוינת''. בעלי פרץ בבכי של שמחה, ונכנס לראות את בנו הטרי ואת אשתו ההמומה.
אחר כל הדברים האלה באנו לבית הרב, כדי להודות לו ולספר לו כל מה שקרה. כשסיפרתי לרב איך הרגשתי בלידה, שמישהו דוחף אותי בכתפיים עד שכמעט ישבתי, הרב אמר לי שהיה לי מעמד הר סיני משלי בחדר הניתוח. עוד אמר לי שאותיות ''לידה'' זה ''ליד ה''' ושה' נמצא ליד היולדת. התרגשתי מאוד. הרב היה הסנדק של הבן שלי וקראנו לו: ''נועם מרדכי''.
(למספרת כמה סיפורים בספר זה. מטעמי צניעות מובנים איננו מציינים את שמה)
כהן, מחר בשורות טובות
שלמה כהן התגורר בשכנות לרב אליהו זצ''ל. לימים, אשתו נפקדה בהיריון ובבדיקת האולטרה-סאונד אמרו לה הרופאים כי לעובר שלה אין אצבעות ידיים ורגליים והמליצו לה לעשות הפלה.
האישה חשבה בלבה כי ייתכן שהם טועים, ועל כן לא סיפרה לבעלה על כך, על-מנת שלא להטרידו. היא האמינה כי בבדיקות הבאות יראו שהכול תקין.
בבדיקה השנייה חזרו הרופאים ואמרו לה שלעובר שלה אין אצבעות ידיים ורגליים וכדאי שתעשה הפלה. האישה חשבה, ובצדק, שהפלה כמוה כרצח, ולא הסכימה שירצחו את העובר שלה. כך היא הגיעה לבדיקה השלישית, שנערכה כחודש לפני הלידה. גם בבדיקה זו הרופאים הזהירו אותה שלעובר אין אצבעות ידיים ורגליים. בפעם הזאת היא לא יכלה עוד לשמור את הדברים בלבה וסיפרה את הדברים לבעלה. הוא ביטל את דברי הרופאים, אבל עדיין היה מוטרד.
יומיים לאחר מכן שמע הבעל כי חברו עושה ''ברית יצחק'' (לימוד לילה קודם הברית) שבו ישתתפו עשרה, וביניהם גם הרב אליהו זצ''ל. הוא הגיע למקום וראה שלעת עתה רק הרב אליהו נמצא במקום. הוא ניצל את המצב וניגש לספר את הסיפור לרב ולשאול ממנו עצה מה עליו לעשות. הרב התבונן מעט בסיפור, שאל לשמו, וכששמע ששמו כהן, אמר לו: ''כהן, מחר בשורות טובות''. הרב חזר על כך כמה פעמים, גם באמצע הארוחה וגם לאחריה. שלמה כהן לא הבין מה אמור להיות מחר, הרי תאריך הלידה של אשתו הוא רק בעוד שלושה שבועות, אך שמח בלבו על תגובתו של הרב.
למחרת בבוקר אמרה לו אשתו כי היא מרגישה את הדופק של העובר והיא חושבת שהוא רוצה לצאת, אבל בעלה ביטל את דבריה ואמר שכדאי שתצא כרגיל לעבודה, שהרי הלידה אמורה להיות רק בעוד שלושה שבועות.
היא שמעה בקולו ויצאה לעבודה, אבל לא עבר זמן רב והיא שבה לביתה ואמרה לו: ''מהר, מהר לבית החולים, זה קורה עכשיו''. הם נסעו יחד לבית החולים ושם היא הוכנסה לחדר לידה.
תוך כמה דקות היא ילדה בת, בשעה טובה, והשאלה הראשונה שהיא שאלה את המיילדת היתה: ''האם הכול בסדר?'' ''בוודאי'', השיבה לה המיילדת.
''האם יש לה אצבעות בידיים וברגליים?'' ''בוודאי!''
''כמה אצבעות?'' ''מה קרה לך?'', שאלה המיילדת, ''הכול בסדר גמור!''.
את כבר מבורכת
בהיותי כלה צעירה כבת עשרים-ואחת הגעתי עם אמי, בעלי ובתי לבית הרב זצ''ל כדי לבקר את הרבנית שליט''א. ישבנו שם ונהנינו מדברי התורה של הרב. אחר כך הרב החל לשאול את בעלי שאלות בענייני לימוד התורה שלו, וכיוון שבעלי למד בתקופה ההיא בישיבת ההסדר בשילה הוא השיב לרב והשיחה היתה ערנית.
כעבור דקות אחדות פנה הרב לנוח את שנת הצהריים, ואימא שלי ביקשה שהרב יברך אותנו. בירך הרב את בעלי בברכות מאלפות, תוך שהוא מפרט באילו תחומים: פרנסה, לימוד תורה וכו'. לאחר מכן פנה ובירך את התינוקת בפירוט, וכשהגיע תורי לקבל ברכה, הפטיר הרב: ''היא כבר מבורכת'', ופנה לחדרו.
כשאמי שאלה את הרבנית מה פשר ברכה זו ומדוע לא פירט הרב כמו שעשה עם השאר, נכנסה הרבנית לחדר הרב כדי לברר עמו את הדברים. כשיצאה כעבור כמה דקות, קראה לי למטבח ובחיוך מאוזן לאוזן בירכה אותי במזל טוב! אני הסמקתי, גמגמתי והייתי מאוד נבוכה: על מה הרבנית אומרת זאת, הלא אני מחזיקה בידי תינוקת בת שישה חודשים ביד?! ואילו הרבנית השיבה לי בביטחון – ''הרב אמר שאת בהיריון''. למחרת ניגשתי לערוך בדיקות דם, ואכן התגלה שאני כבר כמעט בחודש השלישי להיריון ולא ידעתי מכך כלום! אבל הרב אליהו ידע ולכן לא היה צריך לפרט ולהרחיב.
(רונית דרזנר, בית-שמש)
כבר בירכתי אותה, יש לה בן
לעתים קרובות ביקשו מהרב זצ''ל להתפלל עבור חולים. כשביקשו ממנו פעם נוספת אמר: ''כבר התפללתי עליו''. הרב זכר על מי ועל מה התפלל. בחסדי שמים, רבות מתפילותיו התקבלו.
כשהיה סנדק אצל אחד מנכדיי, בירך הרב יהודי חשוב, תושב עירנו, שבתו תיפקד. לאחר הברית ניגש היהודי שנית וביקש את אותה הברכה. ענה לו הרב: ''כבר בירכתי אותה, יש לה בן''. ואכן, האישה הרתה וזכתה לבן.
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
היא כבר ילדה
אשתי ביקשה מהרבנית שליט''א בטלפון המלצה לרופא מנתח עבור יולדת שנקלעה למצוקה. הרבנית, ביוזמתה, ניגשה לרב זצ''ל לחדר לבקש ברכה להצלחת הניתוח. הרב הביע פליאה ואמר: ''אין צורך בניתוח, היא ילדה עכשיו''. ואכן, תוך זמן קצר מרגע סיום שיחת הטלפון ועד שחזרה לחדר הלידה, התברר לאשתי שהכול בסדר והיתה לידה טבעית.
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
את לא תלדי עכשיו, אלא רק בסוף בסוף
לקראת לידת אחת מבנותינו, החלה אשתי להרגיש צירים בתחילת החודש התשיעי, וחששנו להישאר במעלה-אדומים בשבתות. הלכתי לקבל פסיקה מהרב כיצד עלינו לנהוג. הרב קבע בפסקנות, שאנו יכולים להישאר במעלה-אדומים, ואמר: ''את לא תלדי עכשיו, אלא רק בסוף בסוף''.
לאשתי היו כל הזמן צירים והיא חששה שתלד לפני סוף התשיעי. אבל הרב אמר שהיא תלד בסוף, ועל כן נשארנו בשבתות במעלה-אדומים על-מנת שאוכל למלא את תפקידי כרב העיר.
בסופו של דבר התברר שהצירים היו מדומים. אשתי ילדה בתחילת החודש העשירי. ''בסוף בסוף''.
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
ואומר לך: בדמייך - חיי
לאחר שבננו, אבנר כפיר חזי, נהרג בפיגוע, הלכנו לישיבה שלו ופגשנו שם את הרב מרדכי אליהו זצ''ל. סיפרנו לו שהבן שלנו נהרג שלושה חדשים לפני שעמד להתחתן וכבר התארגנו לחתונה. לא ידענו מה לעשות עם כל ההכנות שכבר עשינו. הרב פסק מייד שנעשה גמ''ח של מטרנה וטיטולים, לזכרו של הבן. באותה שעה זה היה נראה לנו דבר קטן לעשות גמ''ח של תינוקות, וגם לא הבנו איך זה קשור לבן ישיבה שנהרג ולא ראה ילדים.
ארבעה חודשים אחר כך הבנו את העצה. המשפחה שלנו בורכה בבת אחת בארבעה ילדים קטנים בזה אחר זה, ברוך ה'. הדבר שכל המשפחה היתה צריכה יותר מכל דבר אחר היה מטרנה וטיטולים. פתאום הבנו שעצת הרב היתה להפנות את הברכה של הבן לילדים ולנכדים.
(אמו של אבנר כפיר חזי הי''ד)