פת במלח תאכל
הנער שמכר תורמסין
מרן הרב מרדכי אליהו זצ''ל למד תורה בעוני גדול. אביו, חכם סלמאן אליהו זצ''ל גדל בבית עשירים שרחוקים מתורה. אך חכם סלמאן זכה והכיר את אורה של התורה ועזב את כל הרכוש והכבוד שהיה לו בחו''ל. משפחתו לא אהבה את השינוי הרוחני שעובר עליו ובעצת רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע''א, הוא עזב את הגולה ועלה לארץ ישראל.
כאן נתעלה הרב סלמאן עילוי על עילוי בתורה ובעבודת ה' וזכה לקיים את דברי רבי שמעון בר יוחאי בגמרא, שאמר: ''שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא'' וכו'. אלו היו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה. עם פטירתו הוא השאיר ירושה ענקית: ספרים העוסקים בחכמת הקבלה וספרים שמבארים את דבריו של האר''י הקדוש. מאז פטירתו, ששה מספריו נדפסו פעמים רבות לטובת לומדי הקבלה. אנו עדיין מחפשים את שאר הספרים שרבי סלמאן מוצפי קרא להם ''רש''י על ספר עץ חיים''.
מו''ר הרב נתייתם מאביו כבר בגיל 11 וכל פרנסת המשפחה נפלה על אמו הצדקת מרת מזל ז''ל, שהייתה מטופלת בילדים קטנים ולא היה לה משענת לפרנסתה. הבן מרדכי שהיה מצעירי שבעת בניה יצא בגיל עשר לעבוד לפרנסת המשפחה במכירת תורמסין (קטניות שנשלקות שבעה ימים על מנת להסיר את מרירותם והן נאכלות כמו גרעינים ופיצוחים). כך היה הנער מרדכי מסתובב ומוכר מדי יום את התורמסין עטופים בנייר, ובלילה היה יושב ועוסק בתורה.
סיפר אחיו, חכם רבי שמעון אליהו, כי כל המשפחה הייתה גרה בחדר אחד ובלילות כל הרצפה הייתה תפוסה על ידי המזרונים שהיו פרוסים על הרצפה. על מזרון אחד היו ישנים שני ילדים, והוא ומו''ר היו צריכים לישון על מזרון אחד. מורנו הרב היה מוותר לו על המקום והיה יושב מתחת לשולחן עם נר בידו ועוסק בתורה, כדי לא להפריע ליתר בני המשפחה שהתגוררו כולם באותו החדר.
ומניין היו למורנו הרב נרות ללמוד בהם במשך הלילה? סיפר האח כי בסוף היום היה מרדכי הצעיר עובר בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולוקח את השאריות של הנרות שבערו ודלקו. את השאריות הוא היה ממיס ויוצק על חוט וכך היה מכין לעצמו נרות ללמוד בהם במשך הלילה.
מו''ר אחיו, חכם נעים אליהו שליט''א, סיפר כי בימים ההם היו אנשים בירושלים העתיקה שראו את העוני הגדול ורצו לעודד את הילדים ללמוד תורה. הם היו מחלקים להם מדי פעם פרסים כספיים על מבחנים שונים. כל הילדים היו קונים בכסף הזה חלקום (ממתק העשוי קמח תירס וסוכר). אך מורנו הרב היה קונה בו חצי בלוק קרח ומניחו בתוך קערת מים. הוא היה מניח בו את רגליו על מנת שלא ירדם בלילה בעת שהיה לומד תורה.
ומה עם ''אלמנה ויתום לא תענון''?
פעם אחת ראה אחד העשירים את מורנו ורבנו זצ''ל מוכר את התורמסין הללו ושאל אותו: מדוע אתה מוכר תורמסין – לך ללמוד תורה. השיב לו הילד: אמי צריכה את הכסף לפרנסת בני הבית. התנה איתו העשיר בטוב לבו: אם תלמד כך וכך משניות בעל פה אתן לך את כל הכסף שאתה יכול להרוויח במכירת התורמסין. תן לי את התורמסין ואני אתן לך את ערכם.
הסכים הילד, נתן לעשיר את התורמסין והתחיל ללמוד את המשניות שסיכם עמו. בסוף היום בא אותו עשיר לבחון את הילד אם יודע הוא את המשניות בעל פה, ומצאו שידע את כולם. אחר כך התחיל לשאול אותו שאלות על פירושן של אותן משניות ולא ידע. אמר לו: הפסדת את כספך.
יצא מורנו הרב מאותו החדר ומצא את עצמו בלי התורמסין - ובלי הכסף. מה יביא לאמו? מה יהיה על פרנסת אחיו? מנין יהיה אוכל לבני הבית? התחיל לבכות. ראה אותו אחד מחכמי הישיבה, רבי אפריים הכהן זצ''ל, שהוא בוכה ושאל אותו: למה תבכה? והילד לא יכול היה לענות לו מרוב בכי, רק הצביע בידו על החדר בו ישב העשיר. הלך החכם לחדר וראה את העשיר. שאל אותו מה היה המעשה והלה סיפר לו. אמר החכם לעשיר: אם כבודו בחן את הילד על פירוש המשניות בודאי אתה יודע בעצמך את פירושן. אמר העשיר: כן. שאל אותו החכם כמה שאלות בפירוש אותן משניות והעשיר עמד ולא ידע להשיב. אמר לו החכם: ראה כי גם אתה לא יודע את פירוש המשניות על אמיתותן. שתק העשיר. אמר לו החכם: ואיפה מה שכתוב בתורה: ''וכל אלמנה ויתום לא תענון''? מה יהיה על הדמעות של היתום הזה?
ידע העשיר שטעה ואמר: חטאתי, עויתי, פשעתי. אמר לו החכם: לא די שהודית בטעות, אתה צריך לשלם עליה. עליך יהיה הילד היתום הזה. תן לו בכל יום את הפרוטות שהיה מרויח כדי שלא יצטרך להסתובב ברחובות ולמכור תורמסין, כך הוא יוכל ללמוד ולהתגדל בתורה.
ביצה אחת שהיינו מחלקין בין שנינו
בימי בחרותו היה מו''ר הרב זצ''ל לומד בישיבת ''פורת יוסף'' בעיר העתיקה בירושלים, אצל הרב רבי עזרא עטייה עליו השלום. סיפר חכם רבי אליהו שרים זצוק''ל שהיה החברותא שלו בישיבה כי הם היו יושבים ולומדים תורה מעת סיום תפילת ותיקין ועד אחרי חצות הלילה. והיו שניהם אוכלים פיתה אחת, לבן אחד וביצה אחת שהיו מחלקין אותה ביניהם חצי חצי. כך היו לומדים תורה מתוך עוני, לקיים מה שנאמר במשנה באבות: ''כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא'' (פרק ו' ד').
בן ובת אחרי 14 שנה
את הסיפור הזה סיפר חכם רבי אליהו שרים זצוק''ל לתלמידיו שהיו עדים לפלא גדול שהיה בישיבת ''תורה והוראה'', הישיבה שחכם רבי אליהו שרים זצוק''ל הקים בתל אביב בעשר אצבעותיו והיה מלמד בה תורה עד יומו האחרון.
פעם מו''ר הרב זצ''ל הלך לישיבה של חכם רבי אליהו שרים זצוק''ל, ללמד שם שיעור לתלמידים. אחרי השיעור ישבו שני החכמים ודיברו ביניהם ואז קרא ראש הישיבה לאחד האברכים ואמר לרב אליהו: פלוני זה שכבודו השיאו לפני ארבע עשרה שנה לא זכה לילדים.
אמר הרב אליהו: 'אין מצב כזה שאני חיתנתי מישהו ואין לו ילדים. בקרוב מאוד תתבשר בשורות טובות'. את השיחה הזו שמעו רבים מתלמידי הישיבה שעמדו בסמוך אליהם. ואחרי כמה חודשים הם ראו את הפלא מתרחש מול עיניהם. אותו חבר שארבע עשרה שנה הלך בעצבות עם אשתו, חודש אחרי חודש, החל לחייך. אחרי אחד עשר חודש מההבטחה של הרב - אשתו ילדה בן. אחרי שנתיים היא ביקשה מבעלה ללכת אל הרב פעם נוספת, הפעם בשביל בת. הרב אמר לאברך: אמן, בת. ובאותו חודש התעברה האשה וילדה אחרי תשעה חודשים, בת כמובן.
צעדה לילית עם הרב עובדיה
''אנשים שונים מנסים להטיל איבה ביני לבין הרב עובדיה'', אמר פעם הגר''מ אליהו זצ''ל. ''אתה יודע שכאשר היינו נערים, צעדנו יחד מדי ערב מישיבת ''פורת יוסף'', שבה למדנו שנינו, לישיבת ''חברון''? הסיבה לצעידת הלילה המשותפת היתה העניות ששרתה ב''פורת יוסף'', עניות שלא איפשרה להנהלת הישיבה להתקין תאורה בלילה. עז היה חפצנו להגות בתורה, וכך יצאנו מדי ערב, לאורך תקופה ארוכה, מהיכל הישיבה. אני, שהייתי צעיר מהרב עובדיה בתשע שנים, הייתי לוקח את הספרים ואת הנר, וכך היינו צועדים באהבה רבה את כל הדרך שבין ירושלים החדשה לישנה''.
כך היא דרכה של תורה
מה פסק חכם מרדכי?
לימוד התורה של הרב זצ''ל היה לשם דבר והיה לו כוח פסיקה עצום. כבר בצעירותו כשלמד בישיבת ''פורת יוסף'' התפרסם כפוסק. כתלמידים, תמיד שאלנו וביררנו, מה חכם מרדכי פסק בעניין זה או אחר. הוא היה עומד מול הגאון חכם בן ציון אבא שאול שהיה גאון גדול, ופוסק שונה ממנו, והיו ביניהם יחסי נעימות. ואנחנו הורגלנו בישיבה לשאול - מה חכם בן ציון פסק, ומה חכם מרדכי פוסק. גם בחוברות שיצאו אז בישיבה, היו מורגלים לרשום הלכות ומציינים את שתי הדעות: מה חכם בן ציון פסק, ומה חכם מרדכי פוסק.
בישיבת ''פורת יוסף'' היה עומד ליד החלון, פותח ספר ולומד בלי הפסקה. הייתה לו תפיסה מהירה מאוד. הוא היה מחנך בבית הספר 'בית אהרון' בשכונת בית ישראל. מיד כשהיה מסיים שם היה מגיע במהירות לבית המדרש ולומד.
בישיבה היו מסיימים ללמוד בערך בחמש אחר הצהריים ואחר כך היו הולכים למקום אחר לסדר ערב. וחכם מרדכי, רק הוא לבדו נשאר בבית המדרש, הולך מהפתח ועד לארון הקדש וחוזר שוב ושוב, ומשנן את תלמודו, כדי לא להפסיד אפילו רגע.
(הרב דוד צדקה, רב העיר פרדס חנה, בן דוד הרב)
הרב כמורה בתלמוד תורה
בתקופה ההיא היה הרב זצ''ל מלמד שעתיים בבית הספר לפרנסתו. הוא היה מלמד את התלמידים בחום ובאהבה כמו בנים. סיפרו התלמידים, שהיו לרב באותם ימים, כי הוא לא היה יוצא מהכיתה בהפסקה כמו שאר המורים. או שבהפסקה הוא היה מדבר עם התלמידים או שהיה מוציא משניות מכיסו ולומד עד שיתחיל השיעור.
האולר שנשכח
עוד סיפרו התלמידים כי פעם אחת שיחק אחד התלמידים עם אולר חדש שקיבל במתנה והיה משחק בו בשיעור ומסיח את דעת התלמידים מהנאמר בכיתה. לאחר שהרב זצ''ל העיר לתלמיד מספר פעמים ולא קיבל, לקח הרב את האולר ושם אותו על הארון הגבוה בכיתה. כולם ידעו כי החפצים המוחרמים נשארים על הארון עד ראש חודש, וביום זה אחרי הלימודים הרב היה מחזיר לכל מי שנלקח ממנו חפץ במהלך החודש.
אירע מה שאירע והתלמיד הזה נפגע בתאונת דרכים באותו שבוע ומסר את נשמתו לבוראו. באותה שנה נולד אח קטן לאותה משפחה. ואחרי כמה שנים הגיע אותו אח לכיתה שבה למד אחיו שנהרג. ביום הראשון שהגיע לבית הספר הוא הסתכל על הארון במבטים חוזרים ונשנים.
סיפר מו''ר הרב: שאלתי אותו: ''למה אתה מסתכל על הארון?''.
''יש לי שם משהו'' ענה התלמיד החדש.
''מה יש לך שם?''
''אולר'' – ענה התלמיד.
''נתתי לו את האולר של אחיו, או אולי שלו''. – אמר הרב. וסיפרתי להורים את סיפור האולר, כי הם למעשה היורשים האמיתיים של האולר שנשכח.
נשמה של אביי ורבא
התמדתו של הרב זצ''ל בתורה הייתה כה גדולה וגם כשנתמנה לדיין בבאר שבע לא הפסיק מלימודו. הוא היה גר אצל משפחת וינברגר בבאר שבע בקיטון קטן שהיה שם, והיה לומד בהתמדה רבה משעה שסיים את עבודתו בבית הדין ועד שהיה ישן.
בתקופה ההיא היה הרב מתפלל אצל קהילה של חסידים שלפעמים היו מתפללים מנחה אחרי השקיעה והרב היה נאלץ להתפלל מנחה במקום אחר. פעם התקשה הרב של קהילת החסידים באיזו שאלה, ולא מצא לה תשובה ימים רבים. אמרו לו אנשים שישאל את הרב אליהו ואולי הוא יוכל למצוא לו תשובה. אותו רב בא אל מו''ר הרב לקיטון הקטן שהיה בבית משפחת וינברגר ושאלו את השאלה. הרב חייך ושאל את הרבי: אמור לי איזו תשובה אתה חושב להציע לאותה שאלה?
חשב הרבי והציע איזו תשובה לשאלה.
אמר לו הרב במקום: השאלה ששאלת נשאלה על ידי רבא בגמרא בזבחים, והתשובה שאמרת נאמרה לו שם על ידי אביי. אותו רבי קפץ באותו רגע מכסאו ושמח שמחה גדולה שהצליח לכוון לדעתם של אביי ורבא.
אחר הצהריים הגיע הרב לבית הכנסת וראה כי כל החסידים נוהגים בו כבוד. לשאלתו, הסבירו לו כי על ידו התגלה לרבם הנערץ שיש לו ניצוץ מנשמתם של אביי ורבא. אמר להם הרב: אם כך, תתפללו מהיום מנחה לפני השקיעה.
לאיפה הלכו הזבובים?
א. סיפר פעם בעל הבית שבו גר מו''ר הרב זצ''ל בבאר שבע, מר וינברגר, כי היה רואה פלא בחדרו של הרב: העיר באר שבע באותם ימים הייתה עיר פיתוח והרבה עדרים של גמלים היו מסתובבים ברחובותיה. מכה גדולה של זבובים ויתושים הייתה בעיר כל קיץ והיינו סובלים הרבה ממכה זו.
המקום היחידי בבית שלי שלא היו בו יתושים וזבובים היה החדר של הרב. אני לא מבין איך הם לא נכנסו לשם. פעם שאלתי אותו, והוא אמר לי: ראה כי כל החלונות סגורים. באותה שעה האמנתי לו. אבל אחר כך, כשראיתי שגם כשהחלונות פתוחים לא נכנסו זבובים, הבנתי שהוא הסתיר ממני סוד.
ב. סיפר ינון - נכדו של הרב כי פעם הוא שם לב לכך שבבית של סבא וסבתא אין זבובים, אין נמלים ואין חרקים. כמה פעמים הוא חשב שזה מקרה. אבל אחרי כמה וכמה פעמים הוא שאל את אביו האם גם הוא שם לב לזה.
ענה לו אביו: אכן, גם אני ראיתי פלא זה עשרות שנים, אבל מעולם לא העזתי לומר אותו בקול. למחרת שניהם באו אל הבית של הרב וראו שהפלא הזה הפסיק. שניהם הבינו שזה סיפור שאסור לדבר עליו.
רק כשהפך את הדף – הבחין בי
התמדתו של הרב זצ''ל הייתה כל ימי חייו. כל רגע פנוי היה משקיע בלימוד תורה, וכך היה חוזר וחוזר על הש''ס במחזורים כל הזמן. כשהיו שואלים אותו שאלה הוא היה אומר את מקומה בגמרא על אתר.
סיפר פעם הרב דוד לחיאני מצפת סיפור שבעיניו היה חידוש, אבל כל מי שהיה קבוע בבית הרב היה רואה אותו תדיר:
פעם אחת באתי לשאול איזו שאלה את הרב, והרבנית איפשרה לי להכנס לחדרו. נכנסתי, אמרתי שלום אך הרב היה שקוע בלימודו ולא שמע אותי. שוב ושוב אמרתי: ''שלום כבוד הרב'' אך הרגשתי כאילו הרב אינו נמצא בחדר, הוא היה שקוע מאוד בלימוד ולא הבחין בנוכחותי. במשך כשבע דקות עמדתי שם וחיכיתי להזדמנות מתאימה. כשהרב הפך דף בספר, ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי מיד ''שלום הרב''. הרב הרים את ראשו, עיניו האדומות העידו על הריכוז הרב שהיה נתון בו, וקיבל את פניי בשמחה האופיינית לו. ומיד ביקש שאביא לו ספר מסוים ללמוד בו.
שוכח לרדת
בצעירותו, כששימש הרב זצ''ל דיין בבאר שבע, היה מבקש מנהגי מוניות השירות להזכיר לו לרדת בבית הדין, כי מרוב שהיה שקוע בלימודו הרב לא הבחין כשהגיע ליעדו.
(הרב שמואל זעפרני, ראש לשכת הרב)
זכרון לפניך בשחק
בתור ילד אני זוכר שמו''ר אבא זצ''ל הכ''מ היה בקי בכל הספרייה בעל פה. כילדים הוא היה שולח אותנו להביא ספר מהספרייה וכך היה אומר לנו: בארון הספרים שבסלון, בעמודה השלישית, במדף החמישי, הספר השמיני - תביאו אותו, תפתחו בעמוד קל''ג בשורה החמישית ותתחילו לקרוא. היינו קוראים בפניו, והוא היה מקשיב בתשומת לב. ואם היינו טועים - הוא היה מתקן אותנו. זה היה פלא עצום.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
לעד בספר יוחק
פעם הוצאנו ספר על דיני קריאת התורה ועברתי על דברי החיד''א בנידון ולא מצאתי הלכה מסוימת. עברתי על כל הספר כמה פעמים ועדיין לא מצאתי. מאוחר יותר, שאל אותי הרב זצ''ל: מהי ההלכה שחיפשת? עניתי לו ושאלתי אותו איפה זה כתוב והוא אמר לי: ''אצל החיד''א''. אמרתי לו שחיפשתי שם ולא מופיע אצל החיד''א דבר כזה, והוא התעקש שכן. הבאתי לפניו את הספר. הוא אמר לי באיזה עמוד לפתוח, פתחנו וזה לא היה כתוב. מיד הוא פתח בהערות על העמוד, שנמצאות בסוף הספר, ומצא את הדין המדובר. התפעלתי והעזתי לשאול: מתי בפעם האחרונה הרב קרא בספר הזה? הוא השפיל את עיניו ואמר לי: ''לפני 25 שנה''.
(הרב יוסף אלנקווה)
הרב יוסף אלנקווה היה מבאי ביתו של מו''ר ואף ישב איתו לעיתים בקבלת הקהל. הרב אלנקווה כיהן כרב האזורי של גוש קטיף, וגם אחרי הגירוש משם, הרב לא הסכים שיקראו לו: ''רב גוש קטיף לשעבר'' והיה מתקן בחיבה: ''רב גוש קטיף לשעתיד''.
חוכמת הפסיקה והפיקחות
זוכר כל אתרוג שהיה אצלו
בימים הסמוכים לסוכות היו מגיעים בני הישיבה ועוד המוני אנשים לשאול את מו''ר הרב זצ''ל על כשרות ארבעת המינים, ולעיתים היו אנשים מביאים ארגז שלם של אתרוגים עבור כל חבריהם או בני קהילתם, ובמשך שעות רבות בכל יום היה הרב רואה בסבלנות ובזריזות קרוב לאלף אתרוגים ועוד לולבים והדסים רבים.
רוב האתרוגים היו מגיעים באמצעות סוחרים שהיו באים לחצר 'מרכז הרב' כדי למכור לבני הישיבה ומקורביה, ואני, שעסקתי קצת בהלכות ארבעת המינים, ייעצתי לפעמים לחברים בבחירתם.
פעם חזר אחד החברים מבית הרב אליהו והראה לי אתרוג נאה שהרב פסל מפני שסבר שהפיטם שלו חסר. הייתי אז כבן 19 ותמהתי קצת על הפסק כי היה נראה לי שאתרוג זה הוא מן הסוג שפיטמתו נופלת מאליה אלא שבאתרוג זה חלק קטנטן מהפיטם שאמור היה ליפול עוד נשאר רפוי אבל אין זה צריך לעכב. חשבתי בליבי שאולי החבר לא הבין את פסק הרב ואולי הרב התבונן במהירות ולא שם לב שזהו פיטם שאמור ליפול.
למחרת לקחתי את האתרוג, צירפתי אותו לארגז שלקח חבר אחר וביקשתי שישאל עליו את הרב. לא סיפרתי לו שאתרוג זה כבר היה אצל הרב כי לא העליתי בדעתי כי לאחר שראה כל כך הרבה אתרוגים, הרב יזכור שכבר ראה את האתרוג הזה, ולכן חשבתי שישקול מחדש את תשובתו.
אולם החבר חזר ואמר שהוא חושש שהרב קצת הקפיד עליו כי הרב אמר לבנו שעמד לצידו: ''צריך לחתוך את האתרוג הזה, הוא כבר היה פה וכבר אמרנו עליו שהוא פסול''.
בפועל הרב לא תבע לחתוך את האתרוג רק רצה לעורר שלא יעשו זאת יותר.
(הרב אליעזר מלמד, רב הישוב הר ברכה)
למה להוציא לעז על ילד כשר?
פסיקותיו של מו''ר הרב מרדכי אליהו זצ''ל היו תמיד חד משמעיות. לדוגמא: בנושא של תרומת ביצית, הרב הכריע שהאם היולדת - היא היא האם. באחת הבריתות של ילד כזה פנה אלי הרב הסנדק ואמר לי בלחש: ''גם אתה וגם המוהל יודעים שזאת תרומת ביצית מגויה, אז אולי נעשה גיור מספק?''. השבתי לו כי המשפחה הסתמכה על פסקיו של הרב אליהו ולכן אשאל אותו. התקשרתי לרב והרב אמר בצורה פסקנית: ''אתם רוצים להוציא לעז על ילד כשר בישראל?!''
(הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע''ה)
מכון פוע''ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה) בראשות הרב מנחם בורשטיין הוקם ביוזמתו הברוכה של מו''ר הרב. הדבר התחיל כאשר נוצרה אפשרות להציל נשים מעקרות על ידי ''הפריית מבחנה''. למרות שכל חידוש מדעי היה נשקל אצל הרב בחומרה רבה, הוא ראה בכך פתח גדול וחשוב להצלת נשים ומשפחות בישראל, לא היסס והיה בין הראשונים מבין הפוסקים הגדולים שהתירו. אולם קבע שצריך סייג גדול, נחוצה השגחה חמורה וצמודה על כל התהליך, ולשם כך הוקם מכון פוע''ה בראשית דרכו. המכון בהדרכת הרב הכשיר מפקחות יראות שמים שהשגיחו היטב על התהליך. ואכן הרב התיר למשפחות שהיו זקוקות לכך, לקבל טיפול שכזה, אולם רק בבתי חולים שהיו מוכנים לקבל השגחה של אותן מפקחות בראשות הרב בורשטיין. מההתחלה הזו, מכון פוע''ה התרחב והיה למוסד גדול העוסק בעניינים רבים, ורבים משחרים לפתחו.
חזר ושנה
פעם נכנס מישהו אל בית הרב זצ''ל ומצאו כשהוא יושב ולומד בטור יו''ד. אמר לו הרב שמדי שנה בשנה חוזר הוא על תלמודו זה בטור, שאם לא כן, אינו מרשה לעצמו לפסוק בהלכות נידה.
(הרב זאב נוימן)
מו''ר הרב היה ידוע בראייתו החדה שהפכה לשם דבר גם בפסיקה בהלכות כתמים ומראות דמים. לא פעם היה קורה שרבים סביבו היו מתירים עד, אך הרב, בעיניו הצלולות, גם לאחר שהגיע לגבורות, היה מבחין בנקודה זעירה האוסרת, שאיש מלבדו לא שם לב אליה, ומציל רבים מן החטא.
להבחין בין דם לדם
פעם ''ניסו'' את הרב זצ''ל, ושלחו לו מראה דמים, אבל שמו על הבגד מעט דם של יונה. כאשר הרב ראה את המראה הזה, אמר ללא היסוס: זהו דם יונה.
(הרב זאב נוימן)
כשהמחשב טעה
בהלכות כתמים ידוע שכתם עד גודל ''גריס'', בערך אסימון, אינו אוסר. אבל לא משנה איך צורת הכתם, והוא יכול להיות בעל הרבה זויות וצורות שונות. הרב מנחם בורשטיין, כדי ללמד אברכים את הדבר, צייר באמצעות תוכנת מחשב צורות שונות של כתמים שכולם בגודל ''גריס''. על אחת הצורות הצביע הרב ואמר: זה יותר מ''גריס''. בבדיקה נוספת התברר שהרב צדק, למרות שמחשב צייר את כל הצורות הללו.
(חברי מושב ''קשת'')
יותר מדויק מהמחשב
כשאוניברסיטת בר אילן פיתחה את התוכנה של השו''ת המאגד בתוכו מאות ואלפי ספרי שו''ת, הם באו להציג את התוכנה שלהם לפני מו''ר הרב זצ''ל, על מנת להראות איך המחשב בשניות מוצא את המקור לכל שאלה שמציבים לפניו.
תוך כדי שהם נמצאים בבית הרב הגיעה שאלה מדיין על תשובה של הרשב''א שמצטטים בשמו והוא לא מצא אותה בשו''ת הרשב''א. הרב הביא את השאלה לפני אנשי המחשב, ושאל אותם: האם אתם יכולים למצוא את המקור בנוסח הזה?
במקביל לאנשי המחשב, חיפש הרב בשו''ת המיוחס לריטב''א ומצא שם את אותה תשובה שבטעות נכתבה על שמו, עוד לפני שהמחשב הצליח למצוא אותה.
פסיקה אמיצה גם ממיטת חוליו
לפני מספר שנים, שני ילדי משפחת רוימי הי''ו, ניתאי ואליה, נספו בשריפה. בילד הראשון, ניתאי, נעשו מאמצי החייאה רבים, ומותו נקבע לאחר הדליקה. ואילו הילדה אליה נלקחה לבי''ח רמב''ם ושם נלחמו על חייה. הזמנים ההם, ימי מלחמה, היו זמנים קשים מאד עבורנו. לאחר כיומיים קבע הצוות הרפואי את מותה כמוות מוחי, ואנחנו קיבלנו את קביעתם לאחר התייעצות עם הרב ד''ר מרדכי הלפרין, ולאחר שהוא תחקר את הצוות הרפואי שתי וערב, על כל הבדיקות שנעשו. הרב הלפרין אמר לנו, שאם תעלה שאלת תרומת איברים, מן הראוי לשאול תלמידי חכמים שהם ממורי הדור הגדולים. כאשר פנתה מתאמת ההשתלות למשפחה וביקשה לתרום את איברי הילדה, האוירה היתה כאובה וקשה מנשוא. אולם האמא איילת הי''ו בכוחות נפש עילאיים שאלה אותי: האם זו מצוה? ועניתי לה: לפי התורה שלמדנו, ובמיוחד בימי עיון שהיו בהנחיית מו''ר הרב זצ''ל, הרי זו מצוה גדולה. וכך אמרה: אם היו שואלים את אליה, בטוח שהיתה אומרת לתרום את איבריה כדי להציל אנשים.
התחלנו מיד לחפש אישור של אחד מגדולי הדור להשתלה. בזמן ההוא מו''ר הרב היה במצב מאד קשה בטיפול נמרץ, וחשבנו שלא להטריד את מנוחתו. ניסינו להשיג את הרב הראשי, הרב עמאר, אך לא עלה בידינו. לקחתי הרבה אויר והתקשרתי לבית משפחת הרב אליהו, ושאלתי, האם אפשר לשאול את מו''ר הרב שאלה כזו עכשיו. תשובת המשפחה היתה מדהימה: ודאי וודאי, וכך תעשו: זה מספר הנייד של העוזר הנמצא ליד הרב, וכך תשאלו: יש ילדה שהרופאים קבעו שמתה מוות מוחי, הרב הלפרין מאשר את קביעתם, האם מותר לתרום?
בתוך זמן קצר הגיעה תשובה ממו''ר הרב, שאפשר.
ההוראה הזו, וכל לקיחת האחריות התורנית בסוגיא הכבדה הזו שמרן הרב לקח על עצמו, מלמדים יותר מכל על גדלותו בתורה. שהרי מו''ר הרב לא נתן לשום מדע וסברות חדשות ל''בלבל'' את דעתו, אולם יכולת ההבחנה הן התורנית הברורה, והן שבמצבים הללו, אפילו ספק פקוח נפש דוחה מצוות רבות, מכריעה, וכאשר היא מכריעה אי אפשר להתחבא ולא לברר את העמדה.
(הרב אלעזר נאה, רב הישוב קשת)
כדי לאפשר לתרום איברים שהנשמה תלויה בהם, יש הכרח לפסוק ש''מוות מוחי'' נחשב למוות לפי הדין. מועצת הרבנות הראשית בזמן שמו''ר הרב עמד בראשה, אישרה, תוך הגבלות ופיקוח, הן ש''מוות מוחי'' נחשב כמוות, והן שאפשר ומצווה לתרום איברים. הרב שהיה שלם עם הפסיקה הזו, היה מוכן לעמוד ולבטא את עמדתו באופן הברור ביותר. לפני מספר שנים, בהשראת הרב, התקיימו ימי עיון לרבנים, בהם הובהרו כל הצדדים ההלכתיים והרפואיים בשאלה החמורה הזו. בסיום ימי העיון אמר הרב: דעתי ברורה בנושא, ואתם רשאים לעשות בדעתי כהבנתכם, ובלבד שתהיה בכך הצלחה ותועלת לנושא, לתרומת האיברים והצלת נפשות, ובתנאי שיהיה מפקח מטעם הרבנות הראשית.
המשיח לא קורא עיתונים
פעם כשבאתי לבית הרב זצ''ל כדי לשאול משהו, ראיתי אדם יושב וקורא עיתון במדרגות שליד הדלת. הוא היה נראה לי מעט תמוה. הרבנית שתחי' הכניסתני אל הרב ושם ישבתי עמו. כעבור זמן באה הרבנית שתחי' ופתחה את הדלת והכניסה את אותו אדם, תוך שהיא מבקשת ממני שאשאר עם הרב ולא אשאירנו לבדו עם אותו אדם. אדם זה פתח ואמר שהוא המשיח. מבלי להתבלבל, ענה לו הרב במילים הראשונות של מסכת ברכות: ''אימתי קורין את שמע בערבית'' והמתין שהלה ימשיך, אך הלה שתק. עבר הרב לתחילת מסכת שבת: ''יציאות השבת שתים שהן ארבע'' ושוב שתק הלה. אמר לו הרב: משיח יודע את כל התורה והוא לא קורא עיתונים...
(הרב זאב נוימן)
מו''ר הרב זצ''ל, מתוקף מעמדו כראשון לציון וכגדול דור, היה נתקל מדי יום במאות אנשים המבקשים עצתו –בקבלת הקהל, בביתו, בדרך לבית הכנסת, בשיחות טלפון או בתוך ערימת הפקסים הבלתי נגמרת שהיתה נערמת מדי יום ביומו בלשכתו. לעיתים היו אלה אנשים שביקשו את אישורו שהם ה''משיח'' (והיו לא מעט כאלה), אך לעיתים היו גם כאלה שהציגו בפניו דילמות מעניינות אחרות – איך לפתור את הבעיה כהלכתה, עם קביעה הלכתית ברורה, אך מבלי לפגוע באדם העומד מולו. איך יוצאים מזה?
במצבים כאלה הייתה נדרשת לא מעט פיקחות ויצירתיות, ולמו''ר הרב היו בשפע גם מאלה.
בת פרוטסטנטי ליהודי?
סיפר מו''ר הרב זצ''ל:
הייתי פעם בחו''ל וקבעו יום לברכות. היה שם הרב הכט ועוד כמה רבנים. באו זוג כדי לקבל ברכה, ושאלתי את הבחור איזו עדה הוא? הוא אמר לי שהוא מיוצאי סוריה. ואת, איזו עדה את, שאלתי את הבחורה. אני נוצרייה פרוטסטנטית, ענתה. שתקתי. שאלתי: איך הכרתם? והם סיפרו שכבר מגיל קטן הם הכירו בגן הילדים ואחר כך המשיכו עד לאוניברסיטה ביחד.
עשיתי ככה... (הרב מדגים איך עשה עצמו מכווץ את העיניים סוגר אותם ומפנה את הראש כאילו מקבל מסר מלמעלה) ואז אמרתי לבחורה: 'הבחור הזה לא בשבילך, מגיע לך בחור יותר טוב'. באותו רגע אמרה לו אותה נוצרייה: 'יהודי מלוכלך, אפילו הצ'יף-הרבי שלך אומר שאתה לא מתאים לי ושאני יותר טובה ממך'. בא אבא שלו ואומר לי: 'מה עשית לנו? הבן שלי בוכה'. אמרתי לו: מה אתה רוצה? זה מה שאמרו בשמיים. אמר לי הרב הכט: 'אותם דחית בקש, אבל מה היה באמת?'. אמרתי לו: 'כתוב שכשאדם נולד מכריזים: ''בת פלוני לפלוני''. אתה חושב שבשמיים יגידו: ''בת פרוטסטנטי ליהודי''?! ברור שלא. לכן אמרתי להם שהם לא מתאימים'.
על רבנים, שידוכים ומספרים
מעשה היה ברב אחד שהיה בודק התאמה בין שמות בני זוג ואם לא הייתה התאמה לשיטתו, היה אומר להם להיפרד, גם אם היו כבר נשואים. דבר זה היה גורם הרבה צער כי הגמרא אומרת שכשזוג מתגרש אפילו המזבח מוריד עליו דמעות. הזהיר מו''ר אבא זצ''ל הכ''מ את אותו הרב, ולא שמע לו.
ביקש הרב לבדוק את שמות הרב הזה ואשתו ומצא שלפי החשבונות הרב הזה לא מתאים לאשתו. קרא לו, הראה לו את החשבונות ואמר לו שהוא צריך להתגרש מאשתו כי החשבונות לא מתאימים. אותו רב החל לאחוז בראשו ושאל: 'איך אעשה זאת? יש לי שמונה ילדים! איך אגרש את אשתי?'. השיב לו הרב: אינך צריך לגרש את אשתך, אך תזהר גם לא לגרש זוגות אחרים על סמך מספרים וחשבונות שאין בהם ממש. וקיבל עליו.
במקרה נוסף, שוב מגיע זוג בוכה לפני מו''ר אבא הכ''מ. הם רוצים להתחתן וההורים שלחו אותם לאיזה רב שבדק את השמות שלהם ואמר להם שהם לא מתאימים וצריכים להיפרד. בני הזוג הזה כל כך רצו להתחתן, עד שמצאו את שאהבה נפשם. היה לרב צער מזה וקרא לאותו ''רב'', להורים ולבני הזוג. במעמד המכובד הזה הרגיש אותו הרב שלא בנוח, אבל לא היה יכול לחזור בו מדבריו שאמר עד כמה מסוכן להם להתחתן. שאל מו''ר אבא הכ''מ את השמות של בני הזוג ואמרו לו. ואז חזר ושאל את האמא האם יש לה שם נוסף ואמרה כי בילדותה קראו לה בעוד שם. בינתיים, אורו פניו של אותו רב שאסר את הזוג ומיד לקח נייר ועט ואמר: 'רגע, רגע. לא ידעתי שיש לך שם נוסף. אם כן החשבון הוא שונה ואתם יכולים להתחתן זה עם זו'. ובא לציון גואל.
(הרב שמואל אליהו, בן הרב)
כשהרב צעק על הבחור
הרב זצ''ל מאד התאמץ לשוחח עם זוגות על שלום בית וזוגיות. באחד המקרים שלחתי אליו להתייעצות זוג שעמד לפני נישואין. השוני בין השניים היה גדול, שכן הבחורה הייתה טיפוס רגזן וצעקני והבחור - שקט ועדין. לא ידעתי מה לייעץ להם בשאלה האם להתחתן. הלכנו יחד למו''ר הרב, הם הציגו את עצמם, ואז לפתע הרב החל לצעוק על הבחור צעקות רמות. הייתי המום, שנים רבות אני מכיר את הרב ומעולם לא שמעתי את הרב צועק. אחרי שסיים לצעוק, אמר להם הרב: 'אתם יכולים להתחתן, זה בסדר'. למחרת שאלתי את הרב לפשר התנהגותו, והוא הסביר: 'הבחורה צעקנית ורציתי לבדוק אם הבחור יכול לסבול צעקות בלי להתרגז. ראיתי שהוא עומד בכך בכבוד. לכן אמרתי להם שהם יכולים להתחתן'.
(הרב דב ביגון, ראש 'מכון מאיר')
קשה להיות רב ראשי
יום אחד בשבתי בחדר הקבלה שמעתי שיחה בין מו''ר הרב זצ''ל לרב שישב אצלו. הרב האורח בא לבקש ממו''ר שיתמוך בו כמועמד לרב ראשי. מו''ר ניסה לדחות אותו שכרגע הבחירות כנראה יידחו לתאריך מאוחר יותר, וע''כ מוקדם לדבר על כך, אך הרב בשלו - מבקש את תמיכתו של מו''ר. לאחר דקות ארוכות של שיחה כזו, שמו''ר מבקש בעדינות לדחות אותו והרב מוסיף ומבקש, אמר לו מו''ר בתוקף: ישמע כבודו, להיות רב ראשי זה לא פשוט. אנשים חושבים שהעיקר זה הכבוד, הלשכה הנהג וכו'. אבל צריך לדעת, רב ראשי זו אחריות גדולה מאוד. רב ראשי צריך להיות אחראי על כל מערכת הכשרות, לפקח על הרבנים המקומיים, להיות אחראי על הדיינים שינהגו כראוי ושיגיעו בזמן לבית הדין.
(רפאל עטייה)
טוב מעט לצדיק
פעם שאלנו את הרב זצ''ל, דרך מזכירו, האם משפחה שיש לה אמצעים כלכליים מוגבלים צריכה לקנות אוכל בריא שעולה יקר יותר או אוכל זול שהוא פחות בריא. המזכיר חשב שהתשובה היא פשוטה שצריך לקנות אוכל זול יותר אך בכל זאת שאל את הרב, ונדהם מתשובתו: ''לאכול מעט, ובריא, ויש בזה ברכה''.
(רחל גורדון)
תראה את המשיח בטלוויזיה
כשנשאל הרב זצ''ל על יד פעיל התנועה לקירוב לבבות, 'מעייני הישועה', איך לשכנע יהודי דתי להוציא טלוויזיה מביתו, ענה בחיוך: כשיבוא המשיח יבואו אליו אלפים של אנשים. מן הסתם יעמדו מסביבו שוטרים. כל מי שירצה להתקרב ישאלו אותו: ''האם יש לך טלוויזיה?'' מי שיאמר ''כן'' יאמרו לו: ''לך תראה את המשיח בטלוויזיה בבית!''
כמו כשמחכים לאוטובוס
ביום העיון של תנועת 'מעייני הישועה', ביקשו הפעילים מהרב זצ''ל להמחיש להם איך בפועל מצפים למשיח. הרב כדרכו תיבל את תשובתו בדוגמא מהחיים: ''שואלים את האדם בשמיים: 'האם ציפית לישועה?' אם הוא יגיד: 'בוודאי! אמרתי בתפילת שמונה עשרה 'את צמח דויד' וכו'', יאמרו לו: 'זה לא מספיק. צריך לצפות למשיח לפחות כמו מי שעומד בתחנת אוטובוס וכשרואה אוטובוס מגיע, מיד נדרך ומנסה לראות האם זה הקו שלו'... זה נקרא לצפות''.
במחיצת גדולי הדור
מו''ר הרב הסתופף במחיצתם של רבים מגדולי הדור. בחלק זה נביא מקצת מן הסיפורים אודות הצדיקים שהיה מו''ר הרב קשור עמם בקשרי אהבה ותורה.
עם החזון איש – ''זה הרמב''ם של הדור''
בפעם הראשונה שהתייצב מו''ר הרב זצ''ל במעונו של ה'חזון איש', ניכרת הייתה החביבות של גדול פוסקי ההלכה כלפי הצעיר מירושלים. באחד הביקורים, ביקש מו''ר הרב מה'חזון איש' שיברכו. הספרדים נוהגים שכאשר מברכים ומתפללים על אדם – מזכירים את שם אמו ולא את שם אביו. ואכן כך עשה, ומסר את שמו ל'חזון איש' - מרדכי בן מזל. מן המפורסמות הוא שכשהר''ן מזכיר בחיבורו את הרמב''ם, הוא כותב: הר''מ במז''ל (הרב משה בן מימון ז''ל). מאז, בכל פעם שהגיע הצעיר רבי מרדכי לביתו, היה קורא לו ה'חזון איש' בחביבות גדולה – ''הר''מ במז''ל'' (הרב רבי מרדכי בן מזל), להבליט חביבותו וגדולתו בעיניו.
''חשוב לי שהרב אליהו יביע דעתו''
הרב זצ''ל היה נוהג לבקר רבות את החזו''א, ובאחד הביקורים ישבה בבית החזו''א קבוצה של רבנים חשובים שהפנתה אל החזו''א שאלות באידיש, והחזו''א השיב להם בעברית. כשנשאל מדוע הוא אינו עונה באידיש, השיב להם החזון-איש: 'חשוב לי שהרב אליהו, שאינו דובר אידיש, ישמע ויביע את דעתו - על כן אני עונה בעברית'.
(הרב שמואל זעפרני, ראש לשכת הרב)
הרב כדורי לא מוותר על ברכת הרב
לפני שנים, בערב חג, הגעתי לרב זצ''ל עם חמי לאחל לו חג שמח. ישבנו עם הרב ופתאום ביקשו מאיתנו לצאת מהחדר לזמן מסויים. כאשר שאלנו את הרב יהודה מוצפי, משמש הרב, מדוע נאלצנו לצאת, התברר לנו כי אל הרב הגיע הרב יצחק כדורי זצ''ל, כיוון שמיד בצאת החג צריך הרב כדורי לנסוע לחו''ל והוא אף פעם לא נוסע לחו''ל מבלי לקבל את ברכת הרב.
(מאיר עוזיאל)
מעשה מפטירת הרב סלמאן מוצפי
מיד כשנפטר הרב סלמאן מוצפי, לפני כ-35 שנה, נכנס פתאום מו''ר הרב זצ''ל לביתו של הרב מוצפי. השעה היתה 2 לפנות בוקר ובני המשפחה תמהו על הדבר, כיצד זה ידע הרב לבוא בדיוק כשהחזיר הרב מוצפי את נשמתו לבורא. מיד הודיע להם הרב שצוואתו של הרב מוצפי זצ''ל הופקדה בידיו והוא מינה אותו להתעסק בכל ענייני הקבורה וכך היה. משמיים ידע להגיע בדיוק בזמן.
מעשה מפטירת הבבא סאלי
כך היה גם בפטירתו של הבבא סאלי עליו השלום. הבבא סאלי נפטר בשעה שמונה בבוקר. באותו יום בשעה שבע יצא מורנו הרב זצ''ל מביתו בירושלים והגיע לנתיבות מיד עם יציאת נשמתו של הבבא סאלי. כולם היו באותה שעה משותקים בעקבות הפטירה של הבבא סאלי, והרב אליהו הוציא את התכריכים שהיו מוכנים אצלו במכונית ומיד ניגש לטפל בטהרה של אותו צדיק, שעשאה במו ידיו, והכין את כל הדרוש לקבורה.
לשאלה כיצד ידע את רגע הפטירה להגיע בדיוק באותה שעה, לא ענה הרב. אבל אחרי שנים סיפרה הרבנית שליט''א כי הבבא סאלי הודיע לרב אליהו שלושה חודשים קודם פטירתו כי יש גזירה על עם ישראל והוא מוסר את נפשו למען הסר הגזירה מישראל. באותו מעמד הודיע הבבא סאלי לרב אליהו על תאריך הפטירה וציווהו על סדר הטהרה הנכון. עוד מסר לו באותו מעמד כמה וכמה סודות חשובים שאיננו יודעים מהם. וכך ידע הרב את יום הפטירה של אותו צדיק.
מעשה מפטירת האדמו''ר מחב''ד
אותו דבר פלא קרה גם בפטירתו של האדמו''ר מחב''ד, הרבי מלובאוויטש זצ''ל. כמה חודשים לפני שהאדמו''ר הפסיק את דבריו עם הציבור ונכנס לטיפול רפואי, הוא התקשר בעצמו אל מו''ר הרב אליהו זצ''ל ודיבר איתו בטלפון סמוך לחצות לילה. מה שידוע מאותה שיחה הוא רק שהאדמו''ר לא היה נוהג להתקשר בטלפון לשום אדם בעולם. וכאן הוא שינה מן המידה ואת השיחה הזאת הוא עשה בעצמו. כמו כן ידוע כי הוא התחיל את השיחה בשאלה: ''האם כבודו לפני תיקון חצות או אחריו?''
אף אחד לא יודע על מה דיברו הרבנים ביניהם באותה שעה. אבל יומיים לפני פטירתו של הרבי מחב''ד נסע הרב אליהו לארצות הברית לסאן פרנסיסקו לארוע כלשהו, וביום פטירתו של האדמו''ר מחב''ד הוא קיצר את שהותו בסאן פרנסיסקו ומיהר לניו יורק, שם התקיימה ההלוייה. סיפור הטיסה של הרב אליהו היה גם הוא דבר פלא, איך שהגיע בדיוק בזמן, למרות שבדרך הטבע לא היה סיכוי להספיק להגיע אפילו לסוף מסע ההלוויה, אבל העיקר הוא שבשתי ההלוויות הללו הוא היה היחידי שהספיד את שני הצדיקים הללו.
הבבא סאלי מציל את הרב ממכות
הבבא סאלי זצ''ל נהג לערוך סעודות שאיש לא הבין את עומק משמעותן. אחת הסעודות נקבעה ליום שבו עבר את גיל אביו. לסעודה זו שלח לקרוא להגר''מ אליהו זצ''ל. כשקראו למו''ר הרב, סירב לבוא מפני שבאותה תקופה היה אבל על אמו ולא רצה להסב בסעודה. ''מצטער'', אמר לשליחים, ''אסור לי להשתתף בשמחה''. אמרו לו השליחים: ''אם אינך בא מרצון ניקח אותך בכוח''. ראה מו''ר הרב שאין ברירה ונסע איתם. כשנכנס לביתו של הבבא סאלי והביט סביב, ראה שכולם שמחים, שותים ערק והוא עצוב.
'בוא שב לידי', סימן לו הבבא סאלי. נתיישב לימינו. לקח הבבא סאלי את אולרו האישי, קילף מלפפון, ונתנו בידו של הרב אליהו. אמר הבבא סאלי: ''בכלים של אחרים אני יודע שאינך אוכל, הנה קילפתי עבורך באולר שלי''.
לפתע נכנסו לחדר שלושה שוטרים. ''הרב מרדכי אליהו נמצא פה?'' שאלו. נענה להם הבבא סאלי: ''בואו הנה הוא לפניכם. ספרו לו מדוע אתם פה!''.
התברר שבאותו היום ערכו משפט לפושע אחד, סרבן גט, ובית הדין פסק להכניסו לכלא. פושע זה לא קיבל עליו את הדין אלא הלך ועבר בין הדיינים והיכה אותם מכות נמרצות בזה אחר זה. כשהגיע לבית מו''ר הרב לא מצאו, כי הבבא סאלי שלח לקרוא לו לסעודה.
הסתכל הבבא סאלי על מו''ר הרב ואמר לו: ''נו, סתם קראתי לך בשנת אבל? האם אמך שבשמיים אינה שמחה שאתה פה?''
''אתה אליהו הנביא?''
סיפרה פעם הרבנית תליט''א כי בימים שהרב זצ''ל היה דיין בבית הדין בירושלים ביקר בביתם פעם אחת מישהו שגר בדרום. אמר הרב לרבנית: אולי ניסע איתו לבקר את הבבא סאלי ונחזור באוטובוס? מיד בדקה הרבנית ומצאה שהם יוכלו לחזור באוטובוס שיוצא מרמלה לירושלים בשעה אחת עשרה בלילה, אמנם כדי להגיע לאוטובוס מרמלה הם צריכים לצאת מנתיבות באוטובוס שיוצא מנתיבות בשעה שמונה בערב.
נסעו הרב והרבנית בטרמפ עם אותו רב שביקר בביתם והגיעו לנתיבות לבבא סאלי בביתו הישן שהיה בבית דירות רגיל. פתחה להם אשתו של הבבא סאלי את הדלת ואמרה להם בצער כי אינה יכולה לתת להם להכנס אל בעלה הרב בבא סאלי. הרבנית לא הספיקה להתאכזב מהנסיעה שהייתה לשווא ופתאום הבבא סאלי קורא לאשתו מבפנים, ואומר לה: תתני לחכם מרדכי להכנס, כבר כמה ימים אני מחכה לו.
מיד הכניסה אותם הרבנית אל תוך הבית, והכניסה את הרב אליהו אל חדרו של הבבא סאלי. בינתיים ישבה עם הרבנית אליהו בחדר הכניסה והתחילה לבכות. ''כבר שבוע שהוא לא אוכל, ממוצאי שבת, הוא אומר כי יש גזירה חמורה על עם ישראל ולכן הוא צם כדי לבטלה. תגידי לבעלך שישכנע אותו לאכול. חמישה ימים הוא לא אוכל, ממוצאי שבת''.
כך בוכה הרבנית, אשתו של הבבא סאלי, לאשתו של הרב אליהו בכניסה של ביתו של הבבא סאלי בנתיבות.
אחרי איזה זמן שבו שהו הבבא סאלי והרב אליהו בחדרו של הבבא סאלי, נפתחה הדלת והבבא סאלי יצא בפנים מאירות ואמר לאשתו: ''תעשי סעודה, התבטלה הגזירה. אנחנו נאכל ביחד עם האורחים שלנו''. מיד נערך שולחן עם כל טוב מביתו של הבבא סאלי, ונערכה סעודה בשירות ותשבחות.
בשעה שבע וחצי סימנה הרבנית מרחוק לבעלה, לרב אליהו, לסיים כדי לברך ברכת המזון בזמן, הכל על מנת שיוכלו להגיע לאוטובוס היוצא בשמונה בערב מנתיבות, שיוכלו לחזור לירושלים בזמן. הבבא סאלי שישב מרוחק מהרבנית אליהו כאילו שמע את דבריה, ואמר לרב אליהו: תגיד לרבנית לא לדאוג, היא תגיע לירושלים בזמן. וכך עוד שעה ארוכה הוא ממשיך עם שירות ותשבחות לקדוש ברוך הוא שגאל את עמו מגזירה שהתבטלה.
בשעה שמונה וחצי ברכו בבית הבבא סאלי בירכת המזון, והרב אליהו והרבנית יצאו לביתם. לאן יפנו בשעה זו? אמר הרב אליהו לרבנית: בואי ניסע לרמלה באוטובוס המאוחר ושם נראה מה נעשה. אמרה לו הרבנית: האוטובוס שיוצא עכשיו מגיע רק באחת עשרה וחצי לרמלה, חצי שעה אחרי שהאוטובוס האחרון יוצא מרמלה לירושלים.
''אין דבר'' אמר הרב ''נתקדם לירושלים''.
הרב והרבנית הגיעו לרמלה באחת עשרה וחצי, והרב אומר לרבנית: בואי נראה מה עם האוטובוס לירושלים שהיה צריך לנסוע באחת עשרה. ''אין טעם'' אומרת הרבנית. ''ננסה'' אומר הרב.
הרב אליהו והרבנית הגיעו לתחנה והנה האוטובוס לירושלים עומד בתחנה ממתין מלא נוסעים.
''אפשר לעלות?'' שואל הרב.
''לא כדאי לך, האוטובוס לא מניע'' עונה הנהג.