ענווה · שעושה שונאו – אוהבו
בפרשת מאסרו של הרב זצ''ל בעקבות השותפות ב''ברית הקנאים'', היו גם כמה צדדים לא נעימים. אחד החברים מסר מידע לחוקרים שבעקבותיו נכנס הרב לכלא לתשעה חודשים. גם בימינו אלה בית כלא הוא לא בית הבראה, אבל בימים ההם הסוהרים היו מרשים לעצמם להכות את האסירים מכות נמרצות. ממש ''איש הישר בעיניו יעשה''.
יום אחד, כעבור שנים רבות, לאחר שהרב היה כבר דיין בבית הדין העליון, הגיע לבית הרב אותו אדם שמסר אותו והפליל אותו. הוא בא לבית הרב כאילו הוא חבר משכבר הימים. הרבנית שליט''א פתחה לו את הדלת, וכשהיא ראתה אותו, חשכו עיניה. היא ידעה את כל הצער הגדול שהאיש הניצב בפניה גרם לרב. אך משום שלא רצתה לבזותו, אמרה לו שיחכה עד שהיא תקרא לרב. הרב הגיע וקיבל את האיש שהסגיר אותו בסבר פנים יפות, שאל אותו לחפצו וסייע לו ככל יכולתו. לאחר שיצא מביתו שאלה אותו הרבנית: ''כיצד יכולת להאיר לו פנים? הרי בגללו הכו אותך מכות נמרצות!''. אמר לה הרב: ''לא בשביל זה אנחנו אומרים בכל לילה שאנחנו סולחים לכל מי שחטא כנגדנו?! הרי אם לא נכוון עליו – אז על מי נכוון?''.
בפעם אחרת, שמע הרב על איש אחר שעשה לו עוול גדול, שהוא ירד מנכסיו והגיע עד פת לחם. במקרה זה הוא הגיע עד פת מצה, כיוון שהיה זה ערב פסח, ולאותו היהודי שרדף את הרב בעבר לא היתה אפילו מצה לליל הסדר.
כשהרב שמע את הדבר מייד התאמץ יותר מהרגיל והתקשר לכל מיני גבירים לבקש מהם שיתרמו לאותו אדם על-מנת שיהיו לו כל צורכי הסדר וגם כל צורכי החג ברווח. הוא אמר להם: ''פלוני שהיה עשיר וירד מנכסיו סובל יותר מעני רגיל, וצריך עזרה גדולה''. וכמובן, הוא לא סיפר להם על כל הרדיפות שרדף אותו אדם זה, כאשר היה צעיר לימים.