ענווה
נעשה ונשמע
כאשר הרב זצ''ל ישב ''שבעה'' על מרת אמו, הרבנית מזל זצ''ל, ישב איתו גם הדוד הרב יהודה צדקה זצ''ל, ראש ישיבת ''פורת יוסף'', שהיה אח אמו של הרב זצ''ל. הרב צדקה ראה שהרב מרדכי אליהו החליף את אחד מבגדיו לבגד שהוא דומה לפיג'מה, והעיר לו שצריך לקרוע כל בגד שמחליפים במהלך ה''שבעה''.
לקח הרב אליהו סכין ומייד קרע את הבגד. אחר כך הוא שאל את הרב יהודה צדקה: ''הרי זה כסות לילה, וכסות לילה לא צריך לקרוע?'' אמר לו הרב צדקה: ''אם כן אתה צודק, למה קרעת את הפיג'מה? למה לא אמרת לי שזה בגד לילה כשהערתי לך על כך?''
אמר לו הרב אליהו: ''כשכבודו העיר לי, קודם כל עלי לקיים את דבריו. מצווה לשמוע לדברי חכמים, אחר כך מותר לי לשאול למה עלי לעשות כן''.
שעושה שונאו – אוהבו
בפרשת מאסרו של הרב זצ''ל בעקבות השותפות ב''ברית הקנאים'', היו גם כמה צדדים לא נעימים. אחד החברים מסר מידע לחוקרים שבעקבותיו נכנס הרב לכלא לתשעה חודשים. גם בימינו אלה בית כלא הוא לא בית הבראה, אבל בימים ההם הסוהרים היו מרשים לעצמם להכות את האסירים מכות נמרצות. ממש ''איש הישר בעיניו יעשה''.
יום אחד, כעבור שנים רבות, לאחר שהרב היה כבר דיין בבית הדין העליון, הגיע לבית הרב אותו אדם שמסר אותו והפליל אותו. הוא בא לבית הרב כאילו הוא חבר משכבר הימים. הרבנית שליט''א פתחה לו את הדלת, וכשהיא ראתה אותו, חשכו עיניה. היא ידעה את כל הצער הגדול שהאיש הניצב בפניה גרם לרב. אך משום שלא רצתה לבזותו, אמרה לו שיחכה עד שהיא תקרא לרב. הרב הגיע וקיבל את האיש שהסגיר אותו בסבר פנים יפות, שאל אותו לחפצו וסייע לו ככל יכולתו. לאחר שיצא מביתו שאלה אותו הרבנית: ''כיצד יכולת להאיר לו פנים? הרי בגללו הכו אותך מכות נמרצות!''. אמר לה הרב: ''לא בשביל זה אנחנו אומרים בכל לילה שאנחנו סולחים לכל מי שחטא כנגדנו?! הרי אם לא נכוון עליו – אז על מי נכוון?''.
בפעם אחרת, שמע הרב על איש אחר שעשה לו עוול גדול, שהוא ירד מנכסיו והגיע עד פת לחם. במקרה זה הוא הגיע עד פת מצה, כיוון שהיה זה ערב פסח, ולאותו היהודי שרדף את הרב בעבר לא היתה אפילו מצה לליל הסדר.
כשהרב שמע את הדבר מייד התאמץ יותר מהרגיל והתקשר לכל מיני גבירים לבקש מהם שיתרמו לאותו אדם על-מנת שיהיו לו כל צורכי הסדר וגם כל צורכי החג ברווח. הוא אמר להם: ''פלוני שהיה עשיר וירד מנכסיו סובל יותר מעני רגיל, וצריך עזרה גדולה''. וכמובן, הוא לא סיפר להם על כל הרדיפות שרדף אותו אדם זה, כאשר היה צעיר לימים.
האם סולחים למוציא שם רע?
יהודי אחד היה עובד בקופה של צדקה והיה אוסף ומחלק למשפחות נזקקות בנאמנות רבה. יום אחד הוציא עליו מישהו שם רע ואמר כי הוא לוקח חלק מכספי הצדקה לכיסו. השמועה החלה להתגלגל והנפגע ביקש להתעמת עם המוציא לו שם רע. הפוגע נבהל, חזר בו וביקש סליחה, אבל הנפגע לא הסכים לסלוח. הוא טען כי בגלל השם הרע שהוציא עליו, אנשים לא יאמינו בו ולא ייתנו לו תרומות וכל עבודתו תיפגע.
אחרי בקשות ותחינות רבות אמר הנפגע שהוא מוכן לסלוח רק אם מורו ורבו הרב מרדכי אליהו זצ''ל יגיד לו כן. הלכו שניהם לרב ושם אמר הפוגע: ''טעיתי ואני מבקש סליחה באמת. אני מקבל על עצמי לא
לעשות יותר כן''. הוא אף הזכיר את ההלכה שאומרת כי אסור לאדם להקשות את הלב וצריך לסלוח למי שמבקש סליחה.
הנפגע אמר: ''אני לא צריך לסלוח למי שהוציא עלי שם רע, אפילו אם הוא מבקש סליחה באמת ומפסיק את דרכיו. השם הרע שהוא הוציא עלי הולך ומתגלגל גם אחרי בקשת הסליחה. החרטה שלו לא תעצור את הלשון הרע מלהמשיך ולעשות לי נזקים''.
הרב שמע את דבריהם ואמר לנפגע: ''הדין איתך, על-פי ההלכה אתה באמת לא חייב לסלוח למי שהוציא עליך שם רע''. ואז הוא פנה לאיש הפוגע ואמר לו: ''אתה חייב לפרסם התנצלות ברבים''.
לאחר מכן, הוציא מתוך מגירה חבילה של עיתונים ישנים, הראה אותם לאיש הנפגע ואמר לו: ''אתה רואה את כל העיתונים הללו? אני שומר אותם. בכולם דברי פגיעה וביזיון שנכתבו עלי. לכולם סלחתי. בסופו של דבר לא נפגעתי – לכן גם אתה יכול לסלוח''.
סיפר האיש ואמר, כי בשעה שהרב אמר לו את הדברים הוא קיבל על עצמו לסלוח לאותו פוגע בלב שלם. הוא סיפר כי הוא מאמין שבזכות זה, הלשון הרע שדיברו עליו לא התקבל והתורמים המשיכו לתרום לקופה שהיה ממונה עליה כמקודם לטובת הנזקקים.
סלע
תקרע את התמונה!
אחרי שהרב זצ''ל התמנה להיות הרב הראשי לישראל, הוא הלך לכמה רבנים כדי לקבל מהם את ברכת הדרך, ביניהם היו האדמו''ר מגור זצ''ל, הרה''ג מנחם מן שך זצ''ל, הרה''ג שלום אלישיב שליט''א, הרה''ג יצחק כדורי זצ''ל, הרה''ג יהודה צדקה זצ''ל והבבא-סאלי זצ''ל.
כשהרב הגיע לביתו של הבבא-סאלי הוא לקח את ידו של הבבא-סאלי ונישק אותה. היה שם צלם שהנציח את התמונה הזאת שבה הרב הראשי עם הגלימה המפורסמת מנשק את ידי הבבא-סאלי. התמונה הזו פורסמה ברבים. מה שלא פורסם הוא, שמייד אחר כך לקח הבבא-סאלי את ידו של הרב ונישק אותה. היו שם אנשים רבים, וכל מי שראה את המחזה הזה הזדעזע.
הצלם שהיה שם צילם את התמונה הזאת גם כן. מייד לאחר שהסתיים הביקור של הרב, קרא הרב אליהו לצלם ואמר לו: ''תקרע את התמונה הזאת. אני אוסר עליך לפרסם אותה''.
הצלם נזדעזע ונבהל ומייד הסכים לא לפרסם את התמונה עד אחרי פטירתו של הרב ז''ל. הוא שמר את הפילם של התמונה ופיתח אותה פעם נוספת אחרי הפטירה של הרב. מישהו סיפר לי שהוא ראה את התמונה הזאת, אבל אני לא זכיתי להגיע אליה.
(הרב שמואל אליהו שליט''א, הבן של הרב)
צו מילואים או צו הרב
זכיתי והייתי מזכירו של הרב זצ''ל בשנים הראשונות שבהן הוא היה רב ראשי לישראל. יום אחד הודעתי לרב שנקראתי למילואים. הרב אמר לי: ''מי יעשה את העבודה כאן במשרד איתי? יבטלו לך את המילואים''. בימים ההם עוד לא כל כך הבנתי איך המפקד פתאום יבטל לי את המילואים, אבל הרב בירך. עברו כמה ימים והנה קיבלתי הודעת ביטול למילואים. שמחתי על כך והמשכתי בעבודתי.
לאחר כמה חודשים שוב קיבלתי הודעה על שירות מילואים. ניגשתי לרב ואמרתי לו שאני יוצא לשבועיים מילואים, והרב הסתכל עלי, חייך ואמר לי: ''אתה תחזור הרבה יותר מוקדם ממה שאתה חושב''. כעבור שלושה ימים במילואים הודיעו לי שאני לא נדרש עוד והחזירו אותי הביתה. כשחזרתי מהמילואים סיפרתי לרב כי לפני כמה שנים קיבלתי צו מילואים והלכתי לרב מרדכי שרעבי זצ''ל, הוא בירך אותי ואחרי יום החזירו אותי הביתה.
הרב צחק ואמר: ''אתה רואה את ההבדל בין הרב שרעבי לביני? לו לוקח יום, לי לוקח שלושה ימים!''.
(הרב חיים לוי, ישיבת בנ''ע מירון)
האם להכין לכם חביתה?
בהיותי רב המושב ספסופה, נסעתי פעם עם הרב שמואל אליהו שליט''א, בנו של הרב זצ''ל, לירושלים השכם בבוקר בענייני רבנות. לאחר תפילת ותיקין בא הרב שמואל לבית הוריו לקיים מצות כיבוד הורים ואני התלוויתי אליו. לאחר שנכנסנו לביתם, הרב הסתכל על השעון ואמר: ''תפילה כנראה התפללתם, אבל ארוחת בוקר כנראה עוד לא אכלתם. אתם מוזמנים להיכנס למטבח''.
הרב שמואל קיים מצות אביו וביקש ממני להתלוות אליו, אבל אני העדפתי להמתין בסלון. הרב אליהו ז''ל לא הסכים שאשב בסלון וקרא לי לבוא לאכול ארוחת בוקר. נכנסתי למטבח, התיישבתי ליד הרב שמואל, והנה הרב בעצמו ניגש ומניח לפנינו לחם וכל טוב, גבינות וירקות. הגדיל לעשות כאשר שאל אותנו: ''האם להכין לכם חביתה?''.
הייתי מאוד נבוך ואמרתי בלחישה לרב שמואל שאני לא מרגיש נעים שהרב עומד ומגיש בעצמו. הרב שמואל ענה לי: ''אתה רואה שאני בעצמי אורח כאן ועושה מה שבעל הבית מצווה עלי לעשות. תעשה כך גם אתה''.
חשבתי שבזה נגמר העניין, אבל אחרי החביתה והשתייה, הרב הוציא עוגות מהמקרר, חימם בתנור והגיש לנו. ולא רק זה, אלא שהוא עטף לנו כמה עוגות בשקית ואמר לי: ''את זה תיתן לאשתך ותאמר לה שזה מבית הרב''.
באותה שעה ראיתי בעצמי איך מקיימים את מה שנאמר על אברהם אבינו: ''והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו''.
(דוד לחיאני, רב בית החולים ''זיו'' בצפת)
הוא ולא שליח
בימים בהם המציאו את דודי השמש, עלתה השאלה האם מותר להשתמש במים שחוממו על-ידי הדודים הללו בשבת. האם זהו חום של ''חמה'' או של ''תולדות חמה''?
הוריי היו גרים בקומה עליונה ברחוב ירמיהו, ובבית שבו הם גרו הותקנו דודי שמש. הרב זצ''ל היה גר בבית שהיו בו רעפים, ובאותם ימים לא היו שמים דודי שמש במקום שהיו בו גגות רעפים.
פעם אחת, בעת שהרב ביקר בבית הוריי, ראיתי אותו מתכופף ובודק את דודי השמש השונים שהיו שם. שאלתי אותו: ''מה הרב מחפש שם?'' והוא ענה לי שהוא רוצה לראות האם המים מתחממים ישירות מהשמש או מהקולטים. אחרי שהרב ראה במו עיניו הוא ביקש לדבר עם כמה מומחים לנושא.
באותה שעה הייתי ילד קטן, אבל למדתי מסר חשוב. ראיתי מול עיניי את מה שכתוב בתורה במגדל בבל: ''וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל''. וכי ה' לא יכול היה לראות ממקום שבתו את המציאות? אלא שלימדה תורה לדיינים שירדו לראות את המציאות במו עיניהם, כשזה יכול להביא פתרון לשאלה.
(הרב שלמה בן אליהו, רב מטה אשר)
מיליון דולר שכר לימוד
סיפר אחד מגדולי היהלומנים: פעם קניתי יהלום גדול, גולמי, צבעוני, בשני מיליון דולר. יש לדעת כי יהלומים צבעוניים הם היהלומים הכי יקרים בעולם. יהלום צבעוני גדול יכול לעלות גם עשרה מיליון דולר, אם מוצאים את הקונה הנכון שיקנה אותו לאשתו.
התקשרתי אל הרב זצ''ל ושאלתי אותו מה לעשות עם היהלום, האם ללטש ולמכור אותו במחיר שהוא פי חמישה ממחירו, או למכור אותו גולמי ברווח קטן של חצי מיליון דולר. הרב אמר לי: ''תמכור אותו גולמי''.
היה לי קשה לקבל את התשובה, ושוב שלחתי לרב את השאלה בצורה יותר מפורטת, חשבתי שאולי אם אסביר לו את השאלה בצורה יותר ברורה הוא ייתן לי תשובה אחרת. אך התשובה היתה זהה. היה לי קשה לוותר על רווח כל כך גדול ושלחתי לרב את השאלה בשלישית. בפעם הזאת הוא אמר: ''תעשה מה שאתה רוצה''.
שמחתי על התשובה ושלחתי את היהלום לליטוש. היהלום הוא מאוד חזק אם אין בו סדקים. במהלך הליטוש התגלו בו גם סדקים וגם לכלוכים. כך זה קורה ביהלומים. לא תמיד כולו נוצץ, לפעמים במהלך ההתגבשות הוא קולט חומרים זרים שנכנסים לתוכו ומעכירים את יופיו. חוכמת המלטש היא לחתוך את היהלום באופן כזה שלא ייכנסו לכלוכים שונים למוצר הסופי.
כך נשבר לו היהלום ונחתך פעם אחר פעם, ובסופו של דבר, מהיהלום הגדול נשארתי עם כמה יהלומים צבעוניים קטנים שערכם קטן בהתאם. מכרתי את הסחורה במחיר קטן יותר ממה שקניתי. הפסדתי כמעט מיליון דולר, וזה היה עבורי שכר לימוד יקר אבל חשוב.
אלקבץ
הרב אליהו מבקש סליחה
סיפרה המזכירה של הרב: היה זה ערב ראש-שנה. בזה אחר זה נכנסנו כל העובדים אל הרב זצ''ל בחרדת קודש לקבל ברכת ''שנה טובה'' מרבנו הקדוש. איחלנו לו: ''שנה טובה'', והוא אמר לנו בחיוך: ''למה אתם כל כך קמצנים?! תגידו: 'תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות!'''. חייכנו ובירכנו: ''לשנים רבות, נעימות וטובות''.
לאחר כמה ימים, בערב יום כיפור, שוב נכנסנו אליו. הפעם כבר ידענו מה לברך, וכך קיבלנו גם כן ברכה לשנים רבות, נעימות וטובות. כאשר הרב יצא מהלשכה באותו יום, הוא עבר לידינו ושוב בירך את כולנו. אך יצא מדלת הלשכה וירד מדרגה אחת, חזר אחורנית ונכנס שוב ללשכה, פנה אלי ואמר: ''אני מצטער. שכחתי לבקש סליחה על כל הטרחה והעבודה שאני מטריח אתכם!''
בהשתאות עצומה גמגמתי: ''מה פתאום? אני זו שצריכה לבקש סליחה על הטעויות שעשיתי והטרחה'', אך הרב עצר את דיבורי בידו, בירך שוב לשלום ויצא.
(נעמי קנובל, המזכירה של הרב)
כדי שלא לבייש
שח לי הרב יוסף אורן שליט''א, המוהל הירושלמי הידוע: פעם איחרתי לברית בשעה שלמה. כשהגעתי לאולם ראיתי מרחוק את הרב אליהו יושב ומחכה. נחרדתי כשראיתיו, לא ידעתי שהרב זצ''ל אמור להיות הסנדק. נאמר לי שהרב המתין במשך כל אותה שעה. הגעתי לרב כולי מבויש ומלא התנצלות וראיתיו נינוח וללא סימני לחץ. תגובתו היתה: ''עתה באתי'', כאומר: גם אני הגעתי רק עכשיו – וזאת, כדי לא להביך אותי.
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
מכבדים זה לזה
לברית של בני שילה, שהתקיימה בירושלים, הזמנתי גם את הדיין הרה''ג יוסף קאפח זצ''ל וגם את מו''ר הרב מרדכי אליהו זצ''ל. אמרתי לכל אחד מהם באופן אישי כי מאוד אשמח על השתתפותו.
עם התקרבות שעת הברית, המתנו לשניהם בכדי לכבדם בהתאם בכוס ברכה ובסנדקאות. הרב אליהו, שכבר ישב סנדק בבני הקודם, נמנע מלשבת סנדקאות בפעם שנייה. רבי יוסף קאפח, לעומת זאת, לא רצה לשבת כשהרב אליהו נמצא ולא יושב. כך יצא ששניהם הכריעו על אתר כי אבי מורי, הרב רצון ערוסי, רבה של קרית-אונו, ישב כסנדק בברית.
לאחר הברית לקחתי את כוס הברכה והצעתי לרב אליהו לברך את הברכות. הוא לקח את הכוס מידי והעבירה למארי יוסף קאפח שיברך.
(הרב צפניה ערוסי)
זהו שמי!
לפני כשתים-עשרה שנה צלצל הטלפון בביתנו. בתנו הגדולה הרימה את השפופרת, ומעברו השני של הקו שמעה קול מוכר המבקש לדבר עם אימא. ''מי מדבר?'' שאלה בתנו, ''מרדכי אליהו'', נענתה. מאחר שלא הזדהה בשם ''הרב מרדכי אליהו'', הבת שלי לא היתה בטוחה שמדובר ברב עצמו ורצה עם השפופרת לאשתי ואמרה בהתרגשות: ''אימא, נראה לי לפי הקול שזה הרב מרדכי אליהו, זה יכול להיות?!''.
אשתי לקחה את השפופרת ביד ואמרה: ''שלום, במה אוכל לעזור?'' ושמעה מעברו השני של הקו: ''רציתי לברר על האולפנה המקומית עבור נכדתנו. מה דעתך כאימא לבנות שלומדות שם? האם האולפנה טובה?'' זה באמת היה הרב זצ''ל. אשתי היתה נרגשת כולה וניסתה להסביר ולהמליץ, ולבסוף שאלה האם כבוד הראשון-לציון מרן הרב אליהו מדבר עמה כעת. ''כן'', ענה בפשטות והמשיך להקשיב לדבריה.
לבסוף סיים ב''תודה רבה על הזמן שהקדשת וכל טוב''. אשתי נשארה המומה והשפופרת נשארה בידה עוד זמן מה. הילדים סביבה התרגשו ושאלו האם היה זה באמת כבוד הרב אליהו והאם הוא התקשר באופן אישי וישיר ולא באמצעות עוזרים. ומי יותר ממנו מקדיש מזמנו לשאלותינו ולשאלות כלל ישראל?
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
חצי דקה והתינוק התהפך
לאחר שנולדה לפרופסור אליה נכדה, העלוהו במנין ותיקין לתורה ושרו לכבודו. בסיום התפילה, רגע לפני תחילת השיעור ב''בן איש חי'', אמר פרופסור אליה לרב זצ''ל: ''ראית, הרב, איך תוך חצי דקה...'', ואילו הרב קוטעו ומשתיקו: ''שששש...''.
לאחר השיעור, ניגשתי לפרופסור אליה ושאלתי אותו לפשר הדבר. הוא סיפר לי כי הוא ליווה את כלתו לחדר הלידה, ושם אמרו לו הרופאים כי העובר לא ממוקם טוב וצריך לעשות ניתוח. הוא מיהר ללכת מחדר הלידה אל הטלפון הציבורי שהיה במחלקה, והתקשר אל הרב לקבל ברכה. הרב בירך, והנה בחזרתו מהטלפון הציבורי, מהלך של כחצי דקה, אמרו לו שכרגע התהפך העובר, וכלתו תלד בלידה טבעית.
הוא רצה לומר את זה לרב ולהודות לו, אבל הרב, בענוותנותו, עצר אותו והוא שתק.
(משה שמאי)
יראת חטא
תפילות מסיטות פגזים145
דקדוק במצוות146
מדוע לא חתם הרב על כשרות הבשר?148
כובע טפח149
בהגיגי תבער אש150
תיקון נשמות במדבר נאוודה150
במקום שלא מצויים ארבעת המינים150
אתרוג מהגינה של ה''חפץ חיים''152
שלא להשתמש בתלמיד-חכם154
קפיצת הדרך בניו-יורק157
תפילות מסיטות פגזים
בתקופה של טרום מלחמת יום הכיפורים היה קשה מאוד להתקשר מאזור תעלת סואץ לפנים הארץ. לילה אחד, לקראת אשמורת הבוקר, צלצל הטלפון בבית הרב זצ''ל. על הקו היתה קשרית של גדוד חיילים בדרום. החיילת שאלה: ''האם אתה הרב מרדכי אליהו?'', והרב השיב לה שכן ושאל במה יוכל לעזור. ''נמצא על הקו חייל במוצב, שרוצה לשאול שאלה מבצעית דחופה'', השיבה הקשרית. היא הסבירה שלכל מוצב בגדות תעלת סואץ יש חצי שעה בכל יום להתקשר, ועכשיו הגיעה השעה של המוצב הזה. היא שאלה האם הרב מוכן לקבל את השיחה.
הרב השיב, כמובן, בחיוב ופנה לשמוע את השאלה, והחייל סיפר לכבוד הרב: ''המים במוצב הולכים ואוזלים ויש קצבת מים. לאור המצב, מה עלי לעשות עם מצות נטילת ידיים? האם ליטול פעם אחת, או ליטול בכל פעם שאני אוכל ומתפנה?!''.
ענה לו הרב: ''הנכם פטורים, אתם במלחמה, זהו פיקוח נפש!''. אמר לו החייל: ''הכיצד אפשר להימנע מנטילת ידיים? קשה לי מאוד לחשוב על כך. האם אפשר לאכול את הכריך עם מפית? איני רוצה להקל, ברצוני לדעת מהי ההלכה בנדון''. עצתו של הרב היתה, שבבוקר ייטול ידיים פעם אחת ויתנה תנאי, שאינו מסיח דעתו מכך במשך כל היום ואז לא יצטרך ליטול ידיים לפני כל ארוחה. אחרי שירותים – ישפשף ידיו בדבר שמנקה.
תוך כדי השיחה התערבה הקשרית שהקשיבה לשיחה ואמרה לחייל: ''אמרת לי שזאת שיחה מבצעית שקשורה למלחמה, אני שומעת שיש פה שיחה רגילה''. החייל לא התבלבל והשיב לה: ''אנחנו מדברים בקודים. זו שיחה שחשובה מאוד להצלחת הלחימה''.
כבוד הרב, שהיה עד לשיחה הזאת, הבין כי החייל עשה מאמצים גדולים על-מנת שיוכל להתקשר לשאול שאלה הלכתית זו, ולא היה מסוגל לנתק את השיחה. עם השפופרת בידו אמר: ''ריבונו של עולם, ראה איזה חיילים יש לך, באילו תנאים הם מקפידים במצוות, אפילו במצוות דרבנן. אנא ה' יתברך – הצילם מכל רע!''
הקשרית, ששמעה את הדברים של הרב, התחילה להבין שמדברים פה בקשר ישיר עם הקב''ה וביקשה מהרב שיברך גם אותה. הרב בירך גם את הקשרית שסייעה ליצירת התקשורת הזאת לחיים טובים ולשלום.
זמן רב לאחר אירוע מסעיר זה, הזדמן כבוד הרב לבית-ספר בראשון-לציון. אחד התלמידים שאל את הרב שאלה בהלכות נטילת ידיים. שאלתו היתה: מה לעשות כשאין מים בסביבה שמזדמנים אליה? הרב הסביר לו את הדינים הכרוכים בכך: ארבעה מיל לפנים ומיל אחד לאחור, ועד אילו טווחים צריך לחפש מים וכו'. לסיום הצד ההלכתי הוסיף הרב וסיפר על החייל מאותו מוצב.
לפתע ניגש אחד המורים, בהתרגשות רבה, כשעיניו דומעות, וסיפר לרב: ''אני הוא החייל שהיה שם''. אחר כך המשיך ותיאר בפני הרב מה עבר עליהם מרגע סיום שיחת הטלפון ואילך. וכך סיפר אותו אדם: ''מייד אחרי שיחת הטלפון, החלה הפגזה כבדה על המוצב. הוכיתי בתדהמה כשלנגד עיני התגלה מחזה שנראה כאילו הוא הזוי: דמותו של הרב אליהו התגלתה בשטח המחנה וכל פגז שהגיע – הוסט הצידה עם היד של הרב...''.
האם זה היה קשור להקפדה על מצות נטילת ידיים?
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
דקדוק במצוות
הרב זצ''ל מאוד הקפיד ונזהר במצוות. כשהביאו לבית של הרב שולחן סלון חדש, הוא בדק את החורים שבהם נכנסת ההרחבה של השולחן וניסה לראות אם הפינים שנכנסים בחורים נכנסים בדוחק או ברווח. כשהיה לו חשש שהם נכנסים בדוחק, הוא הרחיב את החורים כדי שלא יהיה חשש של ''תוקע'' בשבת.
הרב היה אומר שבכל מטבח יהודי צריך להיות משקל, כדי שלא ייכנסו לספקות אם האוכל שאוכלים הוא כזית או פחות, וכן לצורך הפרשת חלה או לרביעית או לכל נושא אחר של ברכות.
(אסף אהרוני, עוזר הרב)
מדוע לא חתם הרב על כשרות הבשר?
כל מי שמקפיד על קלה כבחמורה מלמטה – מסייעים אותו מלמעלה שלא יחטא. את הסיפור הזה שמענו ממשגיח באולם ''קיסר'' שבא לבקש מאתנו סליחה על קפידא שהיתה לו בלב על הרב אליהו, ולאחר מעשה הוא הבין את גודל רוח קדשו של הרב זצ''ל. וכך הוא סיפר:
בתקופה שהרב זצ''ל כיהן כרב ראשי לישראל, הוא היה צריך לחתום על כשרות הבשר המיובא. אנחנו, בבית המלון, צרכנו בשר מסוגים שונים והיינו משתמשים בחלקים מיוחדים לצורך האורחים החשובים. היו אלה סוגי בשר שלא תמיד היו מצויים בשוק.
קרה שחיכינו זמן רב לסוג בשר מסוים, והיבואן אמר לנו את התאריך שבו הבשר אמור להגיע לנמל באונייה. היינו בטוחים כי זמן קצר אחרי שהבשר יגיע לנמל – הוא יגיע אלינו למלון. היה זה גם האינטרס של היבואן וגם של בעלי האולם והמלון.
לצערנו, לאחר שהבשר הגיע לנמל, הודיעו לנו שהרב אליהו לא מסכים לחתום על כשרות הבשר. זה היה קצת מרגיז, כי הבשר הזה נשחט על-ידי צוות שוחטים שהרבנות הראשית לישראל שלחה לחו''ל והיא אמורה לתת חותמת אחרי שכל הבשר עשה את המסלול הארוך הזה והגיע סוף-סוף לארץ.
כל מי שהיה בעסק הזה הקפיד או כעס, ואולי אף דיבר במילים שלא צריך לדבר. אבל כל זה נמשך רק יומיים, כי מייד אחר כך התקבלה הודעה מהמפעל: המפעל שלח לישראל בטעות את הבשר הטרף, ואת הבשר הכשר שלח למקום אחר.
העיכוב ביומיים הללו הציל יהודים רבים מאכילת בשר טרף, גם אצלנו במלון וגם במקומות אחרים. ואנחנו, שבתחילה לא הבנו את התנהגותו של הרב, נפעמנו מרוח הקודש שפיעמה בקרבו.
(רב המשגיחים, מלון ''קיסר'')
כובע טפח
אשתי היתה בחדר לידה ולא הצליחה ללדת במשך שעות ארוכות. הלידה התארכה והסתבכה, והחלטתי ללכת לבית הרב אליהו זצ''ל ולבקש את ברכתו. הגעתי לרב כשאני חובש מגבעת רחבת שוליים, כדרך בני הישיבות.
כשהגעתי לבית הרב אמרו לי שהרב עוד מעט יצא אל מכוניתו ואני אוכל לפגוש אותו בחדר המדרגות. חיכיתי לו שם, וכשהוא ראה אותי הוא אמר לי: ''האם אתה הולך עם המגבעת הזאת בשבת?'', אמרתי לו שכן. הרב אמר לי שזה חילול שבת, כמו שכתוב ב''שולחן ערוך'' (שא מ): ''כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח – אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אוהל''.
''קבל על עצמך לחבוש כובע כשר בשבת, ואשתך תלד כמו שצריך'', אמר לי הרב. באותו הרגע קיבלתי על עצמי את מה שהרב הורה לי. הרב אמר לי: ''לך לבית החולים ותבושר בשורות טובות''.
הלכתי לבית החולים, ושם אכן קיבלו אותי בבשורות טובות. אשתי ילדה והכול הלך למישרין. בדקתי את השעה ומצאתי כי בדיוק בשעה שפגשתי את הרב וקיבלתי על עצמי לעשות מה שאמר לי, אשתי ילדה לשלום את התינוק.
(הרב שמואל אליהו שליט''א, ששמע מפי הבעל)
בהגיגי תבער אש
פעם ישב הרב זצ''ל לתת שיעור בבית-מדרש מסוים והרגיש כי רגליו ''חמות מאוד''. הוא ביקש שיבדקו מה נמצא תחת הבימה שעליה הוא ישב.
להפתעתם של כל הנוכחים הם ראו שיש שם קובץ ספרי קודש שהיו מוטלים שם בלי כבוד, והרב ברגישותו הרבה הרגיש את קדושתם.
(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)
תיקון נשמות במדבר נאוודה
פעם נסעתי עם הרב זצ''ל במדבר נאוודה, שנמצא בין לוס-אנג'לס לנווה המדבר פאלם ספרינג'ס, מקום שומם לגמרי שאין בו נפש חיה. באמצע הנסיעה במדבר נאוודה, בדרך לעיר, הורה לנו הרב לעצור.
יצאנו מהאוטו ובצד הבחנו בשיירי מזון. אמר לנו הרב: ''פעם אכל פה יהודי אוכל ולא בירך ברכת המזון. צריך לתקן את המעשים שלו''. אכלנו שם ובירכנו בכוונה רבה, שלא ידענו כמותה מעולם.
(יגאל קוטאי, חברון)
במקום שלא מצויים ארבעת המינים
פעם סיפר הרב זצ''ל על ההתחזקות בשמירת מצוות שקיימת היום בעם ישראל:
היתה תקופה שלא כולם היו קונים אתרוגים ולולבים, והיה רק אחד בכל בית-כנסת. הם עשו כך כיוון שזכרו כי כך היו נוהגים בחו''ל, שלא היו האתרוגים והלולבים מצויים, וכך היו ממשיכים גם כאן בארץ. אך באמת ההלכה היא שכל אחד ואחד צריך לקנות לעצמו ארבעת המינים.
פעם אחת באתי עם ילדיי הקטנים להתפלל בבית הכנסת בחג הסוכות, וראיתי שמכל האנשים בבית הכנסת רק לחזן היו לולב ואתרוג. לי היו לולב ואתרוג, וכן לילדיי הקטנים שהיו אז בני שש ושבע שנים. והנה באו וביקשו ממני ליטול את הלולב והאתרוג שלי לברכה, והשבתי להם שייקחו מהילדים הקטנים.
האמת היא, שכתוב ש'קטן קונה ואינו מקנה'. אבל היו הרבה אנשים בבית הכנסת ואם כולם היו מחכים בתור לברך על הלולב שלי הם לא היו מספיקים. אמרתי להם לקחת את ארבעת המינים מהילדים שלי, כיוון שרוב האנשים חשבו שהלולבים של הילדים אינם כשרים וזה סתם משחק בשבילם, ואני רציתי שהם ידעו שגם ילדים צריכים ארבעת המינים כשרים. מלבד זה, אם הם יצטרכו לשאול ארבעת המינים מילדים – אולי הם יתביישו וילמדו לרכוש לעצמם. וכך באמת קרה. הם נשאו קל-וחומר בעצמם, שאם ילד שאינו בר-מצווה יכול שיהיו לו ארבעת המינים כשרים – כך כל אב או סבא לילדים יכול לקנות לעצמו גם כן.
בתום התפילה באו אלי כמה אנשים ושאלו אותי האם אפשר לקנות ארבעת המינים גם בחול-המועד, ואמרתי להם שבוודאי אפשר, אין בזה משום מסחר שאסור לעשות במועד. לא עברו כמה שנים וכל בית הכנסת היה מלא באתרוגים ובלולבים בחג הסוכות. ה' עליהם יחיו.
(מדברי הרב זצ''ל)
אתרוג מהגינה של ה''חפץ חיים''
הרב היה מהדר מאוד במצוות, ובמיוחד במצות אתרוג. חכמינו אמרו שכל מצווה שאדם משתדל בה מלמטה, עוזרים לו בה מלמעלה. אני רוצה לספר סיפור שהתרחש לפני עשרים שנה ויותר, אבל הוא לא נשכח ממני כאילו היה היום.
מדי שנה היינו נוהגים להביא לרב אתרוגים לבדיקה לפני חג הסוכות. באותה השנה לא ניתן היה למצוא אתרוגים תימניים לברכה, משום שמזג האוויר בקיץ היה חם מאוד וכל הפריחה של האתרוגים נפלה. בדרך כלל היינו מביאים לרב כמה אתרוגים, והרב היה מסדר אותם לפי חשיבותם – מהודר, כמעט מהודר, כשר, חול המועד וכו'...
זאת ועוד, לרב זצ''ל היתה טביעת עין מיוחדת, ולמרות שהיה רואה אלפי אתרוגים בכל יום, הוא היה זוכר את הבדיקה הקודמת ואומר: האתרוג שראיתי אתמול יותר יפה מהאתרוג הזה. זכרונו היה בגדר של מלאך אלוקים ממש.
באותה השנה, כאמור, לא נמצאו אתרוגים בכל הפרדסים שבהם נהגנו לקנות, במיוחד באזור השפלה. בערב חג הסוכות, בבוקר, הגעתי אל הרב עם כמה אתרוגים והוא לא שבע מהם נחת, וכששאלתי מה לעשות הוא אמר: ''אל תדאג, אתה עוד תמצא אתרוג יפה''.
יצאתי מביתו של הרב בשעה 10:00 לערך, ופניתי לעסוק בהכנות לחג, בבניית הסוכה ועוד. בשעות הצהריים הסתובבתי בשכונה, והנה מרחוק ראיתי גינה ובה שני עצים ללא פירות. לפי העלים הבחנתי שמדובר בעצי אתרוג. נכנסתי לאותה הגינה ושאלתי את בעלת הבית אם אפשר לקנות אתרוג, והיא השיבה שהיא מכרה את כל האתרוגים לפניי שבועיים ולא נראה לה שנשארו פירות על העץ. שאלתי אם אפשר לנסות למצוא, והיא הסכימה.
התקרבתי אל העצים, ואכן לא נראו עליהם אתרוגים. התחלתי להסתובב, ופתאום צדו עיניי אתרוג שנחבא בין סבכי העץ. ביקשתי מזמרה בכדי שהפרי לא יידקר, ואט-אט הוצאתי את האתרוג.
רצתי לביתו של הרב והראיתי לו את האתרוג. היה זה כשעה לפני כניסת החג. הרב בדק את האתרוג, נהנה מיופיו ואמר: ''מהודר הפלא ופלא''. ואז הרב שאל אותי: ''מאיפה השגת אתרוג כזה יפה?''. סיפרתי לו על הגינה, והרב ביקש שאלך לבדוק אם נשאר על העץ אתרוג נוסף. עשיתי כבקשתו. בזמן המועט שנשאר עד כניסת החג, רצתי לאותה הגינה ובדקתי היטב את העצים. לשמחתי הרבה, מצאתי אתרוג והבאתי אותו לרב. הרב שמח מאוד גם הוא ועשה לשני האתרוגים מעשר.
אחר כך ביקש הרב שאלך לאותה אישה ואשאל אותה מאיפה הגיע אליה העץ הזה. רצתי שוב ושאלתי אותה, והיא השיבה שזה סיפור ארוך, ומפאת קוצר הזמן של ערב החג היא סיפרה בקיצור שהיא עלתה עם הוריה מהעיר ראדין, העיר של ה''חפץ חיים''. לפני שהוריה עלו לארץ הם לקחו זמורה מעץ האתרוג שהיה בחצר הבית של ה''חפץ חיים''.
את השתיל הם הביאו לארץ-ישראל ונטעו אותו בביתם בדיר-יאסין. בעקבות הפרעות הם עברו עם השתיל לגבעת-שאול, וכאן נטעו את העצים. רצתי בשמחה אל הרב וסיפרתי לו. הרב הנהן בראשו, חייך ואמר לי: ''ראיתי באתרוג קדושה מיוחדת''.
למחרת, ביום החג, באו המונים לסוכת הרב לקבל ברכות. פתאום הפסיק הרב את דרשתו והחל לספר לקהל את הסיפור עלי ועל האתרוג של ה''חפץ חיים''. התביישתי מאוד. לאחר הדרשה פניתי לרב ואמרתי לו שעדיף להישאר בצנעה, אבל הרב ביטל את דברי ואמר: ''טרחת, הבאת, צריך הכרת הטוב!''.
לימים נודע לי מהרב, שבכל יום מימי החג הרב היה מברך על אתרוג אחר, ולאחר החג הרב היה מחלק את האתרוג לצורך ברכות לזיווגים, לזרע של קיימא ולהצלחה. רבנו היה האתרוג שלנו, פרי ההדר שלנו שנגנז. דברי התורה שלמדנו ממנו מהדהדים והם נר לדרכנו. יהי זכרו ברוך.
(אבי יאיר, ירושלים)
שלא להשתמש בתלמיד-חכם
בחודש אלול תשמ''ט, לקראת סיום שליחותי כשליח חינוכי ב''בני עקיבא'' ובתנועת ''מורשה'' לסטודנטים, על אדמת צרפת, הגיעה מן הארץ משלחת רבנים, ובראשם הרב מרדכי אליהו זצ''ל, לקיום סמינריון תורני לרבני צרפת.
מחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית התלבטה כיצד להיערך לנהיגת הרכב הרשמי של הראשון-לציון, שכן הנהג היה צריך סיווג בטחוני מתאים. חשתי את לבטיהם, ובשל כך פניתי לראש המחלקה והרגעתי
אותו: ''לכבוד יהיה לי להיות נהגו של הראשון-לציון''. ואכן, זכיתי לנהוג שלושה ימים ברחובות פריז עם הרב מרדכי אליהו.
בשדה התעופה שרל דה-גול חיכה לרב וולוו שרד. השאלה הראשונה שהרב לחש על אוזנו של עוזרו שלצידו היתה: מי הנהג? שמא הוא תלמיד-חכם? כנראה שהרב לא רצה להשתמש בתלמיד-חכם לצורך הסעתו, כמו שכתוב בגמרא על אברהם אבינו (נדרים לב.).
שמעתי את שאלתו-תמיהתו של הרב ואמרתי ספונטנית: ''גם אם הייתי תלמיד-חכם, לכבוד רב לי לשרת את הרב בארץ ניכר זו, תורת ארץ-ישראל הוא מביא באמתחתו לאחינו בגלות צרפת; על אחת כמה וכמה, כשאיני תלמיד-חכם''. תמיהה חדשה היתה בפיו: ''מה פשר השקט הזה ברחובות פריז?''. השבתי: ''הרב, היום יום א' בשבוע, ולאחר ההילולא הפרועה אמש, הצרפתים נמים את שנתם''.
ואז שאלתי: ''כיצד הרב מסביר את 'חוסר המקוריות' של הנוצרים והמוסלמים, בהקדישם את יום המנוחה שלהם ביום ו' וביום א' לחילופין?''. מייד הרב השיב: ''התשובה נמצאת אצל רבי אברהם אבן-עזרא''. לדברי הרב, היסוד הוא שבת של ארץ-ישראל, במזרח זהו יום א' ובמערב זהו יום ו'. התפעלתי מאוד מתשובה קצרה ומקיפה זו.
היו אלו ימי אלול, כך שזכיתי להשכים השכמת בית הכנסת מוקדמת במיוחד לכבוד הסליחות. זכיתי לשמש במעט תלמיד-חכם בשיעור קומתו של הראשון-לציון; הליכותיו הפשוטות, הצנועות, עשו עלי רושם עז. שמתי לב לדבר נוסף, הגם שנעשה בדיסקרטיות: מעט אוכל הגיע לפיו.
הרבה נוחם הביא בדרשותיו לרבני צרפת, עידוד וניחוח מארץ-ישראל. כשנשאלה שאלה כואבת על ההתבוללות הפושה בחברה היהודית, עד כדי דמיון ההתנהגות של יהודי לזו של גוי, השיב הרב בחיוך אבהי ובחיוך של מנהיג המכיל את תחלואי דורו: ''ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ''.
לימים, בארץ, בתשובה לשתי השאלות שלי, עודד אותי הרב זצ''ל להקפיד לקרוא בכל ערב שבת ''שיר השירים'', שזוהי סגולה לכל השבוע, מגן ומחסה לכל המשפחה. כמו כן, הרב עודד אותנו להמשיך בהליכי פתיחת גמ''ח הלוואות קטן ''ברוך פודה ומציל'' (שהקימונו עקב נס הצלה שניצלתי בכביש ''חוצה יהודה'', עת ירו עלי מחבלים ברכב עוקף, בט''ו סיוון תשנ''ח): ''כל הלוואה בסך כלשהו, עשויה לעזור'', הדגיש הרב. ואכן ברכתו שורה על גמ''ח זה.
אשרינו שזכינו להנהגה כה נשגבה, בדמותו של הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק וקדוש לברכה.
(ד''ר יוסף יצחק שרביט)
קפיצת הדרך בניו-יורק
הרב אליהו היה בקי מיוחד בהלכות מילה. לא פעם כשהיו באים אליו עם שאלות במילה, הוא היה מתקן את הברית של התינוק בעצמו.
פעם ביקש ממני הרב זצ''ל להביא אותו לפגישה עם מוהל ידוע בניו-יורק ששמו הוא ''הרב שמולה''. בתום הפגישה היינו צריכים להיות במנהטן, שם היה אמור הרב לדרוש באחד מבתי הכנסת. השיחה של הרב עם המוהל היתה כנראה חשובה מאוד, הם דיברו על שיטת המילה שנהוגה בארצות-הברית בין המוהלים, והרב הנחה את המוהל בכמה תיקונים חשובים בנושא הבריתות כמו שנהוג בארץ, שכן היה חשוב לו שהבריתות בארצות-הברית יהיו כהלכה לגמרי.
הרב מוצפי, עוזרו של הרב, התקשר אלי ואמר לי לומר לרב שצריך כבר לצאת כדי להגיע בזמן לדרשה, שכן זו נסיעה שיכולה לקחת כמעט שעה. אמרתי זאת לרב, והוא עשה תנועה עם ידו כאומר שיש עדיין זמן. כנראה שהשיחה של הרב אליהו עם המוהל היתה חשובה מאוד לרב והוא דחה את הנסיעה למנהטן למרות שהיה שם קהל רב מאוד.
זמן קצר לאחר מכן שוב התקשר הרב מוצפי, מופתע מאוד שעדיין לא יצאנו. אמרתי לו שהרב עדיין מדבר עם הרב שמולה ושהוא יודע שאנחנו צריכים לצאת. עשרים דקות מאוחר יותר ניגשתי לרב להסביר שאנחנו צריכים לצאת. הוא שאל אותי כמה זמן לוקח להגיע לשם, והשבתי לו: '' כשאין פקקים – שלושים דקות. אם יהיו פקקים – ארבעים וחמש דקות ויותר''. הרב אמר: ''יש עוד זמן'', והמשיך בשיחה החשובה עם המוהל.
זמן קצר לאחר מכן הרב קם, ושאל אותי שוב כמה זמן ייקח להגיע לשם. השבתי לו: ''אין מספיק זמן, גם אם לא יהיו פקקים לא נגיע בזמן. אני לא יודע אם כדאי בכלל לצאת''. הרב הורה לנו לצאת, ויצאנו. כשהתקרבנו לכביש המהיר, ראיתי שיש הרבה עומס של תנועה על הכביש וחששתי שכל הנסיעה תהיה לשווא. אבל היה שם פלא. התנועה הכבדה היתה רק בשני הנתיבים הימניים, הנתיב השמאלי היה פנוי לחלוטין.
לא הבנתי למה אף אחד לא נסע בנתיב השמאלי. חשבתי בלבי שאולי המשטרה חסמה את הנתיב הזה, אבל החלטתי להסתכן ולנסוע בנתיב בכל זאת, כי מיהרנו מאוד, והתפללתי שלא אפגוש שוטר. בהמשך התברר שלא היתה כלל משטרה, הנתיב היה פנוי ללא כל סיבה נראית לעין. אני מוכרח לספר שאני גר בניו-יורק שנים רבות, לא ראיתי מחזה כזה לא לפני האירוע הזה ולא אחריו.