חסידות
מדוע בכה הרב אליהו?
היה זה בימי האינתיפאדה הראשונה. בחור צעיר שנישא לא מכבר נסע בכביש בדרך ליישוב מגוריו ונורה מן המארב. הקליעים פגעו בו והוא נהרג. נתבקשתי להודיע לאלמנה הצעירה על מות בעלה, שנישאה לו זה עתה, והדבר היה לא קל, בלשון המעטה. הייתי צריך לגייס את כל כוחות הנפש שלי על-מנת לסייע לה לעבור את התקופה הקשה הזאת, ונעזרתי רבות ברב זצ''ל, בשאלות שונות שעלו כתוצאה מהמקרה המזעזע.
בערב פסח, אחרי בדיקת חמץ, התקשרה אלי האלמנה ושאלה אותי האם מכירת החמץ של בעלה המנוח תופסת או שהיא צריכה לעשות מכירה מחדש. מכירת חמץ זו בדרך כלל שליחות של האדם לרב שימכור את החמץ שלו. אבל אם המוכר נפטר, כל השליחות בטלה.
התקשרתי לרב ושאלתי אותו את השאלה. האמת היא, שמבחינה הלכתית זוהי שאלה די פשוטה, אבל הייתי מזועזע מהשאלה ולא רציתי להכריע בה לבדי. הרב שמע את השאלה והתחיל לבכות. מעולם לא שמעתי את הרב אליהו בוכה, אבל מעולם גם לא נפגשתי במציאות עם כאב כל כך גדול.
לאחר מכן אמר לי הרב: ''איפה יש בעולם עוד יהודים כאלה, אלמנה צעירה שכל החיים שלה נהרסו בבת אחת רוצה לקיים את דבר ה' כהלכתו? איפה עוד יש לקב''ה בני-אדם כאלה מיוחדים?''.
(הרב רא''ם הכהן, ראש הישיבה ורב היישוב עתניאל)
''לשם ייחוד'' קודם השירות בצבא
פעם העביר הרב זצ''ל שיעור על מצות ''לשם ייחוד'' לדעת ה'בן איש חי' וסיפר:
שני אנשים הגיעו לבית הכנסת בראש-השנה. האחד מתפלל כל יום, בבחינת ''מצות אנשים מלומדה'', וגם בראש-השנה הוא בא לבית הכנסת כי הוא בא כל יום. יחד איתו בא אדם שלא קם כל השנה לתפילה, אך בראש-השנה אשתו דחקה בו ואמרה לו: ''משה, קום, יש היום תקיעת שופר''. הוא קם והגיע לבית הכנסת כדי לשמוע תקיעת שופר.
הרב אמר בשיעור, כי לדעתו השני יצא ידי חובה של תקיעת שופר כי הוא בא לבית הכנסת בשביל זה. אך הראשון, יכול להיות שלא יצא ידי חובה כי הוא לא התכוון במיוחד לקיים את המצווה של תקיעת שופר, ומצוות, כידוע, צריכות כוונה.
אני משרת בצבא כסגן אלוף כבר הרבה מאוד שנים. אחרי השיעור אמרתי לרב שאני מרגיש כמו האדם הראשון, שבא לבית הכנסת ולא מקיים את המצווה כי הוא לא אומר ''לשם ייחוד''. ''אני משרת כל כך הרבה שנים בצבא אך לא שם לב למצווה שאני מקיים בכל רגע. האם יש 'לשם ייחוד' שצריך לומר?'', שאלתי את הרב, ''חיפשתי בכל ספרי התפילות ולא מצאתי בשום מקום 'לשם ייחוד' לפני השירות בצבא''.
הרב נענה ואמר לי: ''תכתוב בעצמך!''
שאלתי את הרב האם לכתוב ב''לשם ייחוד'' מצות עשה מדרבנן או מצות עשה סתם או מצות עשה דאורייתא, והוא השיב לי: ''בוודאי מצות עשה מהתורה. ולא רק מצווה אחת אלא שלוש מצוות''.
וכך הוא הכתיב לי:
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ''ד הֵ''א בְּאוֹתִיּוֹת וָא''ו הֵ''א בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן לְקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִכְבּוֹשׁ אֶת הָאָרֶץ וְלֵישֵׁב בָּהּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'', וּמִצְוַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה'', וּמִצְוָה לְהָגֵן וּלְהַצִיל יְהוּדִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהֹוָה''. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
את ה''לשם ייחוד'' הזה אני שם בכיסי כל הימים ואומר אותו בכל בוקר כדי לחזור ולזכור את המצוות שאני מקיים בכל רגע ורגע בתפקידי בצבא, שלא אקיים את המצווה הזו בלי מחשבה, ''מצות אנשים מלומדה''.
חבריי לצבא, שראו אותי אומר את ה''לשם ייחוד'' הזה כל בוקר, ביקשו ממני העתק מהתפילה הזאת, וכך מדי יום חיילים רבים ביחידה שלי אומרים אותה בכוונה רבה.
(סא''ל שמואל בן עזרא, ירושלים)
גם ערבים זקוקים לברכה
פעם, בתקופה של יריות בדרכים ופיגועים רבים, הרב זצ''ל היה בדרכו למערת המכפלה, אך הרב, כדרכו, לא הסכים לנסוע ברכב ממוגן ירי. הוא היה אומר שהוא נוסע רק ברכב שבו נוסעים כל המתיישבים ביהודה ושומרון.
נסענו בשיירה, כך שלפני הרכב של הרב ואחרי הרכב של הרב נסעו מכוניות שלנו, ובסופה של השיירה נסעתי אני עם הרכב שלי.
באחד הסיבובים הראשונים לאחר שיצאנו, נכנסה מונית ערבית לשיירה שלנו ונצמדה לרכב של הרב, מאחוריו ממש. האנשים שהיו ברכב שאחרי הרב נדרכו כולם מחשש לפיגוע וניסו בכל דרך לעקוף את המונית הערבית, אך ללא הצלחה. היא נצמדה לרכב של הרב כמו עלוקה, ושום תרגיל שניסינו לא עזר. לא הצלחנו להיכנס בין הרכב של הרב לבין המונית הערבית ולהפריד ביניהם.
הלחץ היה גדול, עד שכמעט וקרתה תאונה, אך הרב בעצמו פתר את הבעיה – הוא ביקש לעצור בצד הכביש. כמובן שכולנו עצרנו, דרוכים. גם המונית הערבית עצרה. יצאו ממנה שלושה גברים ואישה אחת, לבושים כאפיות וג'לביות כערבים לכל דבר.
מייד נצמדנו כולנו לרב, על-מנת לגונן עליו מפני הנוסעים המוזרים שיצאו מהמונית, אבל הרב רק חייך חיוך רחב ואמר לנו: ''תקראו להם שיקבלו ברכה''.
ערבים?
ברכה?
זה לא מספיק מסוכן גם ככה?
כך חשבנו לעצמנו, אך לא העזנו להפר את דברי הרב וקראנו להם. למרבה ההפתעה, הם באו! התקרבו אל הרב והסירו את הכאפיות מעל ראשיהם... לפתע התגלו לעינינו כיפות צחורות ששכנו אחר כבוד מתחת לכאפיות. להפתעתנו, הסתבר לנו כי מדובר בחבורה של מסתערבים שקיבלו משימה לשמור על הרב בדרכים, באותם הימים של סכנה גדולה.
(ישראל טויטו, אל''מ במילואים)
אבוא לחופה שלך
את הסיפור הזה שמעתי במערת המכפלה בשבת ''חיי שרה''. אחרי התפילה ניגש אלי אדם שפניו היו כשל מי שנשרף ועור פניו שוחזר. וכך הוא סיפר:
בתקופה שבה התרחש הסיפור שירתי ביחידה מאוד סודית, שגם היום אי-אפשר להזכיר את שמה, והתפקידים שהוטלו עלינו היו בהתאם. יום אחד נפצעתי יחד עם חבר באחת הפעולות הקשות במיוחד והייתי במצב מאוד קשה. אושפזנו יחד באותו חדר בבית החולים במחלקה לטיפול נמרץ, אבל לא היתה גישה לחדר שלנו והוא היה שמור על-ידי אנשי האבטחה של השירות.
הרב זצ''ל הגיע לבית החולים וביקש להיכנס לחדר, אך אנשי האבטחה אמרו לו שאי-אפשר. הרב אמר שהוא חייב להיכנס, והם לא הבינו למה הוא מתעקש. הוא הרי לא מכיר אותנו – הסיפור שלנו לא היה מוכר לאף אחד, הפעולה לא היתה בכותרות העיתונים. לכולם נדמינו כשני אנשים שמאושפזים במחלקה לטיפול נמרץ ואין אפשרות להיכנס אליהם. אבל הרב לא ויתר ונכנס. באותה השעה גם אני וגם חברי היינו מחוסרי הכרה. רק המשפחות שלנו היו בחוץ, ומה שאני מספר לכם זה מה שסיפרו לי אחר כך בני משפחתי.
כשהרב היה בתוך החדר, היה איתו העוזר שלו, הרב יהודה מוצפי. הרב עמד ליד המיטה שלי והתפלל, אבל לא התפלל ליד המיטה של החבר שלי כמו שהתפלל ליד המיטה שלי. סיפר לי אחר כך הרב יהודה מוצפי, שהוא שאל את הרב מדוע הוא לא התפלל ליד מיטתו של חברי כפי שהתפלל ליד המיטה שלי, והרב השיב לו: הוא לא כל כך רוצה לחיות. נראה שצריך גם את התפילה הפנימית של החולה, או לפחות את הרצון שלו, על-מנת לבקוע את הרקיעים, בוודאי במקרים קשים כמו שלנו.
האמת היא, שתהליך השיקום לא היה פשוט. גם עכשיו, אחרי שנים רבות, יש לי צלקות קשות על הפנים, וזה כרוך גם בצלקות פנימיות רבות. צריך הרבה כוחות בשביל להתמודד עם כל הקשיים הללו, וגם עם האנשים שמסתכלים ומעירים הערות בלבם ובמבטיהם.
בתקופה ההיא עדיין לא הייתי נשוי, וגם על זה הייתי צריך לחשוב. מי תסכים להתחתן עם בחור שכל כולו צלקות ותפרים ושברים שהתאחו? אך מסתבר שהרב ראה שאני רוצה בכל זאת לחיות ולהקים משפחה, והוא צירף את הרצון שלו לרצון שלי והתפלל.
כשהרב יצא מטיפול נמרץ הוא ראה את אמי יושבת שם וקוראת תהילים. הוא ניגש אליה ואמר לה: ''בעזרת השם הבן שלך יצא מכאן בריא על רגליו, ואני אחתן אותו''. אמי היתה המומה ונרגשת. היא ידעה את מצבו של בנה שהוא בלי הכרה בכלל, עם גוף שהוא שבר כלי, והרופאים אומרים לה שאין לו הרבה סיכויים לחיות. והנה הרב אליהו מדבר איתה על החתונה של הבן שלה. זאת אומרת שהוא יחיה, יעמוד על רגליו, ילך וידבר. באותה שעה הדברים נראו תמוהים מאוד. אבל זה מה שהרב אמר.
כעבור זמן מה חזרתי להכרה והתחלתי תהליך ארוך של ריפוי והשתלת עור בכל המקומות שבהם נשרפתי. וכך, שלב אחר שלב, התחלתי להניע את האיברים, לקום על הרגליים ולהשתקם, גם נפשית. עבור אדם שהיה במצבי הקודם, לפני הפציעה, ומוצא את עצמו פתאום ללא יכולת לזוז, זה עלול להיות משבר נפשי גדול.
אחרי שעמדתי על רגלי, הלכתי ללמוד בישיבת ''מרכז הרב'', כדי להבין יותר לעומק למה עשיתי את מה שעשיתי, על מה נלחמתי, על מה מסרתי את נפשי. הלימוד חיזק אותי, וכך עליתי והתעליתי, עד שיום אחד הציעו לי שידוך עם בחורה הגונה. הכול התקדם כמו שצריך, וקבענו תאריך לחתונה.
אמי לא שכחה, כמובן, לספר לי את מה שהרב אמר לה בעת שהייתי בטיפול נמרץ, וכך מצאתי את עצמי ''מחויב'' להזמין את הרב לחתונה שלי. הוא הרי כבר הזמין את עצמו. הגעתי ללשכה ואמרתי להם שיש לי חתונה ואני מבקש להזמין את הרב לערוך לי את החופה.
המזכיר פתח את היומן ואמר לי: ''אי-אפשר. ביום הזה הרב עורך חופה לבן משפחה שלו''.
מה יהיה? אמי לא ויתרה. היא ביקשה שאפנה לרב בעצמו ואזכיר לו שאני הוא זה שהרב הבטיח לאמי בטיפול נמרץ שהוא יערוך את החופה שלי. עשיתי כמצוותה של אמי, והרב אמר שהוא יבוא מייד אחרי החופה שהוא יערוך לבן המשפחה שלו. ואכן, ביום החתונה, מייד אחרי שערך את החופה של בן המשפחה, יצא הרב מהאולם ובא לערוך את החופה שלי, שהיתה בקרבת מקום.
סיפר לי המלווה שלו אחר כך, שהוא ראה את הרב שמח בשתי החתונות. הוא לא יודע להגיד באיזו חתונה הרב שמח יותר.
(הרב שמואל אליהו שליט''א, כפי ששמע מפי המספר)
לא אוכל של חו''ל, אפילו לא כזית
פעם היה הרב זצ''ל בסיור בחו''ל ודיבר על חשיבותה של ארץ-ישראל. במהלך הסעודה הביאו לרב זיתים יפים וגדולים. אחד האנשים אמר לרב: ''כבודו יטעם את הזיתים הללו, הם גדלים כאן. גם כאן יש פירות טובים, לא רק בארץ-ישראל''.
הזיתים היו באמת יפים במיוחד. האנשים היו מתענגים על אכילתם, כך שכנראה הם גם היו טעימים במיוחד. אבל הרב לא טעם מהזיתים הללו.
סיפר הרב – אמרתי בלבי: אם משתמשים בזיתים הללו על-מנת להמעיט את כבודה של ארץ-ישראל, לא אוכל מהם. כשראיתי שכולם טעמו מהזיתים ושיבחו את טעמם, לקחתי את הקופסא וראיתי שכתוב עליה ''מיוצר בקיבוץ יבנה''. הבנתי שאיש מלבדי לא שם לב לעובדה שהזיתים הללו שהם כל כך משבחים, מיוצרים בארץ-ישראל. אמרתי להם: ''אם הזיתים הללו כל כך טעימים, גם אני אטעם''.
האיש הזה שדיבר בשבח הזיתים וחשב שהם של חוץ-לארץ נראה כמנצח. הנה גם הרב אוכל מהזיתים של חו''ל ומודה בטעמם הטוב. הנה גם חוץ-לארץ היא טובה, לא רק ארץ-ישראל.
טעמתי את הזיתים ואמרתי: ''באמת זה כל כך משובח. לא יכול להיות שזיתים כאלה גדלים בחו''ל. זה בטוח של ארץ-ישראל''. אמר לי האיש: ''כבוד הרב, גם בחו''ל גדלים דברים טעימים'', וכל הציבור מקשיב לשיחה.
ביקשתי ממנו שיסתכל על הקופסא ויגיד לי היכן מיוצרים הזיתים הללו. הוא הסתכל ואמר לי: ''קיבוץ יבנה. ארץ-ישראל''. אמרתי לו: ''אם אתה כל כך אוהב זיתים טעימים, בוא לארץ-ישראל. היא מגדלת בשבילך את כל הפירות הטעימים. ממש בשבילך ולמענך. בוא, הארץ מחכה לך''.
(מדברי הרב זצ''ל)
גלימה של ארץ-ישראל
הרב זצ''ל היה מקפיד מאוד על כבודה של ארץ-ישראל. כשנבחר להיות הראשון-לציון הוא היה צריך ללבוש גלימה מריקמה מיוחדת כמיטב המסורת של הראשונים-לציון מאז ומקדם. ועד העדה הספרדית היה אמור להזמין את הגלימה עם עבודת הריקמה המיוחדת, שהיתה נעשית בדרך כלל בטורקיה.
אבל הרב, שהיה מקפיד על תוצרת הארץ, לא רצה שדווקא הבגד הזה, שמייצג את הרבנות של ארץ-ישראל, ייעשה בחוץ-לארץ. מייד נרתמה הרבנית שליט''א למשימה: היא איתרה בארץ מומחים לריקמה דרך אשתו של הרב בצרי שליט''א מבאר שבע, הביאה להם את הדוגמה הנדרשת, והם, בחצי מהזמן, עשו גלימה הרבה יותר טובה מזו שהיתה מגיעה מטורקיה.
(ד''ר יחיאל שיבי)
האתרוג של הבבא-סאלי
הרב אליהו זצ''ל היה נוהג לברך על אתרוג מארץ-ישראל, ובכל ערב סוכות היה מגיע לבית הרב שליח של הבבא-סאלי, שהביא אתרוגים ממרוקו, ואומר כי הבבא-סאלי ציווה אותו שקודם ילך לבית הרב וייתן לו את האתרוג המהודר ביותר. הרב אליהו היה מברך על אתרוג של ארץ-ישראל ומנענע בו, ולאחר מכן היה מנענע גם עם האתרוג המהודר ממרוקו, של הבבא-סאלי.
סיפר הרב – פעם אחת שאל אותי הבבא-סאלי: ''האם קיבלת את האתרוג ששלחתי אליך?'' אמרתי: ''כן''. אמר לי: ''ומה עשית באתרוג שלי?'' אמרתי לו: ''נענעתי''. הוא הנהן בראשו, הרים את עיניו, הסתכל והסתכל ולבסוף אמר לי: ''עשית נענועים, הא?! אבל לא בירכת עליו!''.
הייתי צריך לפייס אותו. יום אחד בעודי לומד בספר ''ערוך לנר'' ראיתי ששם הוא כותב: ''ועתה קיבלתי אתרוג ממרקא (מרוקו), מהודר ויפה שלא ראיתי כמותו''.
הראיתי את הספר לבבא-סאלי, והוא שאל אותי: ''איפה כתבו את זה?'' עניתי לו: ''בפולניה''. אמר לי הבבא-סאלי: ''פולני אומר שהאתרוג המרוקאי כשר, ואתה אומר שלא?!''.
אמרתי לו: ''בוודאי שהאתרוג כשר. אבל אני מברך על אתרוג של ארץ-ישראל''.
לאחר שהרב היה מספר את הסיפור הזה הוא היה שואל: ''מניין ידע שאני לא מברך על האתרוג שהביא לי? אין זאת אלא שהיתה לו רוח הקודש!''.
(משה שמאי)
מנענעים לישועה, לא להצלחה
הרב זצ''ל היה נוהג לומר לאנשים, כי כמו שאנו מקיימים את כל ההלכות שכתובות ב''שולחן ערוך'', כך צריך לקיים גם את ההלכה שאומרת כי אסור לצאת מארץ-ישראל אלא לשלושה דברים. ממש כמו שכתב הרמב''ם (הלכות מלכים פרק ה ט): ''אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו''ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה''. בכל המקרים הללו יוצא וחוזר מייד. אבל אם היה רעב בארץ, מותר הוא לצאת עד שייגמר הרעב.
מספרים על אדם אחד שבא לרבו ואמר לו שאין לו פרנסה וברצונו לטוס לחו''ל, אולי שם ייטב מזלו. אמר לו הרב: אין לך מה לאכול? אמר לו הלה: אין. בירך אותו הרב בנסיעה טובה ופרנסה טובה וחן וחסד.
והנה בא חברו ואמר לרב שגם הוא רוצה לנסוע לחו''ל כדי להתפרנס. אמר לו הרב: יש לך מה לאכול? אמר לו הלה: כן. יש לך בית? כן. יש לך רכב? כן. אם כן, למה אתה נוסע? אמר לו: כי צריך להחליף את הרכב ליותר טוב. כי בחו''ל אפשר להרוויח יותר. אמר לו הרב: אל תיסע.
שאל אותו האדם: ומדוע לחברי אמרת שהוא יכול לנסוע? אמר לו הרב: האם אתה מנענע את הלולב בסוכות? השיב לו הלה: בוודאי! אבל מה הקשר בין הדברים? אמר לו הרב: כשאנחנו אומרים: ''אנא ה' הושיעה נא'' אנחנו מנענעים, אבל ב''אנא ה' הצליחה נא'', לא מנענעים. בשביל ישועה – מנענעים את האדם ממקום למקום, אבל בשביל תוספת הצלחה לא מנענעים אותו ממקום למקום.
כי יצפנני בסוכה
סיפר הרב זצ''ל: לפני כמה שנים שאלו אותי האם לשבת בסוכה במקום שמצויים בו מחבלים שמסכנים את יושבי המקום, וכל שכן את חיי אלו היושבים בסוכה. אני הייתי משיב תשובות שונות לשואלים, לחלק מהם הייתי משיב שיכולים הם לשבת בסוכה למרות הסכנה ולחלק הייתי אוסר, ולא הבינו את כוונתי מדוע במקרה זה אני אוסר ובמקרה אחר מתיר. הסברתי להם, שהדבר תלוי בשואל – אם השואל מסופק ומפוחד ושואל האם בכלל לשבת בסוכה, הייתי אומר לו שלא ישב, כיוון שאין לו ביטחון גמור בהגנה שבמצווה, ולכן עדיף שיימנע ולא יסכן את עצמו.
היה בירושלים חכם אחד גאון וחסיד, חכם אברהם ברזני זצ''ל, שהיה חתנו של רבי יהודה פתיה זצ''ל. הוא היה גר בשכונת ''בית ישראל'' בתקופת שלטון הבריטים בארץ-ישראל. הבריטים החליטו על עוצר בגלל המהומות של הערבים, והטילו ''סגר'' על כל תושבי המקום ואסרו עליהם לשהות בחוץ ובסוכות.
חכם אברהם לא התייחס לדברים ויצא לסוכתו בשלוות נפש. הוא אף ישב ללמוד שם בקול ובנעימות. הבריטים, ששמעו את קול ניגון תורתו, פרצו לסוכתו לחפש מי הוא זה שהפר את חוקי המנדט, אך לתדהמתם לא מצאו איש בסוכה. ''קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול''. הם שאלו: ''מי כאן?'', אך חכם אברהם לא ענה להם אלא המשיך ללמוד בקול רם.
הדבר היה לפלא גדול. כשפגש רבי אברהם את חמיו, חכם יהודה פתיה, וסיפר לו את שאירע, קרא עליו חמיו את הפסוק: ''כי יצפנני בסוכה'', אבל אמר לו שלהבא אין סומכים על הנס.
(מתוך דברי הרב זצ''ל)
למי יש מצווה לקנות בבין-המצרים?
פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין-המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י''ז בתמוז לתשעה-באב, והשבתי להם שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים. כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב זצ''ל והוא ענה לי: ''מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין-המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר''.
שאלתי את הרב מדוע זה מותר, והרב השיב לי שהסיבה של בין-המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא הכירו בחשיבותה. אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו''ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם?
(הרב ישראל פסח, רב הכפר ''הודיות'')
הרב מדבר אלי בתא המעצר
לפני שנחתם הסכם אוסלו, היינו עושים קניות בשכם ובג'נין ונוסעים ביהודה ושומרון בלי חששות. כשהחלו לדבר על השלום, התחילו מהומות קטנות בערים הערביות. בתקופה ההיא היה זה עדיין ''רק'' זריקות אבנים.
יום אחד נסעתי עם חבר בשכם ונתקלנו במטר אבנים. לא יכולנו לחזור לאחורינו, כי היו הרבה אבנים על הכביש, וחשנו שחיינו בסכנה. יצאנו מהרכב והתחלנו לירות לכיוון אלה שזרקו לעברנו אבנים. אחד הכדורים פגע בילדה והיא נהרגה.
השמאל הישראלי מצא הזדמנות לתקוף את המתנחלים. הפרקליטות רצתה גם היא לתרום את חלקה להסכם אוסלו המתגבש, והחליטה לרדוף אותנו ולהנחות את המשטרה לחקור אותנו עד שיוציאו מאתנו הודאה שתאשים אותנו ברצח ילדה.
חברי, שהבין מהר לאן הרוח נושבת, החליט להיעלם מהשטח. המשטרה עצרה אותי והושיבה אותי במעצר בתנאים קשים על-מנת שאפליל את חברי או שאלחץ עליו שיסגיר את עצמו. המטרה שלהם היתה לשבור את הרוח. החוקרים טפטפו לי כל היום שהחבר שלי שירה הוא אשם, ואני לא צריך להגן עליו בגופי. היו רגעים שבהם נחלשתי וכמעט מסרתי עדות שתפליל את חברי. אולי הם צודקים? חשבתי.
מי שהציל אותי מלמסור עדות על חברי היה הרב אליהו זצ''ל. ואיך הוא הצליח להגיע לתוך תא מעצר סגור? כאשר העבירו אותי מחדר החקירות לחדר המעצר שמעתי רדיו, וברגע שעברתי ליד השומר שמעתי את הרב אליהו אומר בקולו: ''מי שהרג את הילדה הוא לא רוצח''.
לא שמעתי את המשך הדברים, אבל בלבי ממש הרגשתי שהמשפט הזה נאמר אלי אישית, ומשמעותו: ''דע לך שהחבר שלך הוא לא פושע כמו שאומרים החוקרים, אל תסגיר אותו''. כך באמת עשיתי ולא הסגרתי אותו לידיהם. אני מרגיש שהרב נתן לי כוח לעמוד בלחץ שהופעל עלי, ברגעים המאוד קשים הללו. אני לא יודע איך הייתי חי עם עצמי היום אם הייתי נשבר ומוסר פרט כלשהו שיפליל את חברי.
(שם חסוי)
מל''ו הצדיקים הנסתרים
במשך כמה שנים נהגתי לבקר את הרב ברוך שפירא זצ''ל במעלה-אדומים. כחצי שנה לפני פטירתו הגעתי אליו, והוא, שלא כהרגלו, ביקש ממני להביא דף ולכתוב את דבריו. תוך כדי כתיבת הדברים, הבנתי שהדברים מכוונים לרב מרדכי אליהו זצ''ל. המכתב עסק בנושא הגאולה העתידה ונכתב בשפת חידה. כך, לדוגמה, הכתיב הרב ברוך שישראל ייגאלו ב''סוד הנער הבוכה'' ובנסים ונפלאות ''מצד הגובה בסוד אני הויה''.
המכתב כלל גם תיאורים בלתי מובנים של בקעים וסדקים בכדור הארץ. במכתב, שאורכו היה שבעה דפים, ייחס הרב שפירא לרב מרדכי אליהו את התואר ''המוסמך הראשי'' וציווה: ''אל תעשו דבר בטרם תפנו לרב מרדכי בן אליהו בסוד 'סובו ציון והקיפוה'''.
כשסיים הרב שפירא להכתיב לי את המכתב, ביקש ממני אישית להעביר את המכתב לרב אליהו לאלתר. למחרת הגעתי ללשכת הרב אליהו. הרב קרא את המכתב כולו בפנים חתומות, וכדרכו – הסתיר ולא פירש. רק הפטיר במשפט קצר: ''תחזור לרב שפירא ואמור לו – קיבלתי מסירת המודעה, ראש-חודש אב''. ואכן כך עשיתי.
כעבור שישה חודשים, ביום י''ח בטבת התשנ''ה, נפטר הרב ברוך שפירא. בהלווייתו נכחו כ-40 איש בלבד, בהתאם לאישיותו, שהיתה נסתרת בקודש. עם תחילת ההספדים, נכנס לפתע הרב אליהו בבגדי הראשון-לציון, בלוויית הרב זעפרני והרב מוצפי, עוזריו. הרב אליהו הספיד את הרב ברוך ותיאר את אישיותו בדיוק נפלא, כמי שמכירו היטב בהנהגותיו, באהבת ישראל שבו ובחוכמתו העמוקה. בפתח דבריו הכריז: ''הרב שמוטל לפנינו קדוש קדוש, מל''ו הצדיקים הנסתרים של הדור הזה היה''.
ידועים דברי חז''ל (ברכות סב א), שנפרעים מן הספדנים ומן העונים אחריהם, והרב אליהו, שאמר ''מל''ו הצדיקים'' ולא אמר ''צדיק'' סתם, ודאי דייק בלשונו לגלות על הרב שפירא, ובאותה הזדמנות אנחנו זכינו ללמוד מיניה וביה על הרב אליהו עצמו.
בתוך דבריו הזכיר הרב אליהו את המכתב שנמסר לו כמה חודשים קודם לכן. התייחסותו היתה: ''קראתי ושניתי ושילשתי, והדברים היו נסתרים מעיניי, מלבד בעמוד מסוים בשורה מסוימת שכמדומה הייתי שהבנתי את כוונת הרב. על-מנת להסיר ספק שלחתי אחריו שליח למעלה-אדומים, וכפי שהבנתי, לכך התכוון הרב ונתגלה לי סוד שהוא בחינת שם המפורש הנאמר לכהן הגדול ביום הכיפורים בחשאי''.
הנוכחים במעמד נדהמו מעוצמת המילים ומחריגותן. שלא כדרכו של הראשון-לציון, הוא יצא מגדרו וחשף את הפן הנסתר והסודי שבאישיותו, שהיתה מונחת בשמים ובארץ בו זמנית. סוד ופשט חבוקים בטבעיות. הרב אליהו זצ''ל בא ללמד על הרב ברוך זצ''ל, ואנחנו זכינו ללמוד גם על הרב אליהו עצמו. כך זכינו להבין שפרסומו של הרב בנגלה, כראשון-לציון, היווה גם הסתרה גדולה על גדלותו בנסתר ובסוד.
(הרב שמואל מורנו, ראש ישיבת ''מעייני הישועה'')
לא חוכמה לדעת – חוכמה לדעת לבטל גזירות
במכתבו של הרב ברוך שפירא זצ''ל, שהרב אליהו זצ''ל החשיבו, כאמור, לאחד מל''ו צדיקים נסתרים, היה כתוב על הגירוש מגוש-קטיף העתיד להתרחש, למרות שהמכתב נכתב כעשר שנים לפני שעניין הגירוש עלה לדיון בציבור.
כידוע, הרב אליהו אמר וחזר ואמר לכל המתיישבים: ''היה לא תהיה''. הוא חזר על כך כמה וכמה פעמים, ואמר שצריך להתפלל על זה ולהיאבק בזה ולא לתת לזה לקרות. הוא גם אמר מה לעשות אם הגירוש יתבצע, אבל הוא כל הזמן האיץ גם בפוליטיקאים וגם במתיישבים להתחזק ואמר למתיישבים לא לנטוש את הבתים שלהם, לא לארוז ולא לתת יד לכל הפעולה של הגירוש.
שאלתי את הרב אליהו: ''למה הרב אומר כך, הרי הוא יודע ממסירת המודעה של הרב ברוך שפירא כי הדבר אכן צריך לקרות?'', והרב השיב לי: ''תפקידנו הוא לא לדעת מה שיקרה, תפקידנו הוא להתפלל שהגזירות יבוטלו. כך היה עושה הבבא-סאלי, כך היה עושה רבי אפרים הכהן, כך היה עושה חכם מנחם מנשה, הפחח, כך היה עושה רבי יהודה פתיה ורבי יצחק אלפייה. הם היו מבטלים את הגזירות מכלל ישראל והיו מוסרים את נפשם על כך. גם אנחנו צריכים לעשות כך''.
בימים ההם שקודם הגירוש ישבה חבורה של מקובלים אצל הרב החלבן ושאלוהו: ''למה הרב אליהו אומר 'היה לא תהיה'? הרי כולנו רואים בעיני רוחנו שזה הולך לקרות. באותן עיניים רוחניות שבהן השתמש גם
הרב ברוך שפירא, בוודאי רואה גם הרב אליהו, שרואה יותר טוב מכולנו, והוא יודע את הדברים. אם כן, מדוע הוא מסכן את כל יוקרתו ואומר לאנשים: 'היה לא תהיה'?''.
אמר להם החלבן: ''למה הקב''ה מראה לנו את העתיד, האם כדי שנגלה אותה לאנשים ויגידו כמה אנחנו חכמים? האם כדי שיגידו שיש לנו רוח הקודש? חס ושלום. כל מה שמראים לנו הוא כדי שנתפלל להפר את הגזירות, גם אלו שאנו רואים אותן בחוש משמים. זו דרכו של הרב אליהו. זה מה שאומר הכתוב: 'עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם. וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ' (ישעיה סב, ו-ז). אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, לא יתייאש מן הרחמים. אסור לנו להניח מהתפילה. גם כשהתברר למרדכי הצדיק שהגזירות נחתמו למעלה בשמים – הוא לא נרתע והתפלל ביחד עם אסתר וכל ישראל שבשושן הבירה כדי לבטל את הגזירה. לא צריכים להתרשם ממה שרואים למעלה. צריכים להתחזק בתפילה ובאמונה ולא להרפות''.
(הרב שמואל מורנו, ראש ישיבת ''מעייני הישועה'')
פסטרמה מונעת גירוש
היה זה בתקופת גירוש היהודים מגוש-קטיף. התפקיד שלי היה לפקד על יחידת מסתערבים (שלא לומר מסתנחלים...) שיתערבו בתוך המתנחלים. היינו צריכים להיטמע ביניהם, להתלבש כמותם, לדבר כמותם, ובבוא העת לפעול בתוכם על-מנת לזרוע חולשה ביניהם או להקל על הכוחות המפנים.
באתי אל הרב זצ''ל ואמרתי לו שאני לא רוצה לפעול נגד האחים שלי, לא רוצה לפעול מתוכם – נגדם. לא רוצה לרמות אותם, לא רוצה להיות מרגל בתוך המתיישבים. תוך כדי הדברים שלי פרצתי בבכי. אמרתי לרב שאני צריך לפקד על הכוח המאוס הזה שאני לא רוצה בכלל להיות בתוכו.
הרב הסתכל עלי ואמר לי: ''אל תדאג, אתה לא תהיה בגירוש!''
בינתיים התקדמו האימונים שלנו. הביאו לנו צוות שלם של פסיכולוגים שיסבירו לנו למה הצעד הזה כל כך חשוב למדינה ולמה אסור לסרב פקודה. וכמובן, גם כמה מסוכנים המתנחלים שהציגו אותם בפנינו כמו אויב המדינה. בתוך תוכי ידעתי כמה כל זה הוא שקר, אבל כלפי חוץ הכול היה נראה כמו משימה לאומית – הולכים להציל את המדינה, הולכים להציל את הדמוקרטיה. לאלה מבינינו שהיו ספקות על העוול שהולכים לגרום למתנחלים אמרו כי אין לנו מה לדאוג ולכל מתיישב יש פתרון. כך פרסמו בראש כל חוצות, וכך טפטפו לנו כל היום.
יום לפני הגירוש המתוכנן קרא לי מפקד הגירוש, האלוף גרשון הכהן, לאכול איתו ארוחת צהריים. אכלנו יחד פסטרמה ודיברנו על התפקיד החשוב והאחראי שלי. בתוך תוכי אני זוכר את הדברים של הרב אליהו: ''אל תדאג, אתה לא תהיה בגירוש!''.
כמה שעות אחר כך התחילה לכאוב לי הבטן. כנראה שהפסטרמה היתה מקולקלת ולי היה קלקול קיבה רציני. נשלחתי מייד לטיפול בבית החולים, וכל התוכנית של כל החיילים שהיו צריכים לפעול תחת פיקודי – התפרקה.
(הראל ברוך)
כשיגיע הזמן – זה יקרה
בערב ראש חודש כסליו התשס''א רצו מנין מקובלים להתכנס, להתפלל ולהביא את המשיח באופן של גזירה, בבחינת ''צדיק גוזר והקב''ה מקיים''. הם פנו גם אלי שאצטרף למנין שיהיה בו גם החלבן – רבי חיים הכהן שליט''א.
ידעתי על בית הדין של הרב שהכין הרב ישועה בן שושן, בית דין של סנגוריה על עם ישראל, אבל כאן מדובר בגזירה. לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לרב מרדכי אליהו זצ''ל שינחה אותי מה לעשות. הרב אמר לי: ''אל תלך. אי-אפשר להכריח את המשיח לבוא. ממילא לא יהיה מנין''. ובאמת, אחר כך סיפרו לי שרבי חיים החלבן לא הגיע, ולא היה מנין.
באותה ההזדמנות שאלתי את הרב: ''האם אי-אפשר להכריח?'' והוא השיב לי: ''דע לך, כשיגיע הזמן – זה יקרה''.
(הרב עזרא שיינברג, ישיבת אורות האר''י, צפת)
הרב פסק: הכול מוכן לגאולה
הרב אליהו זצ''ל היה אומר כי השואה האיומה היתה מלחמת גוג ומגוג, כמו שכתוב בגמרא שהקב''ה היה יכול להחשיב את חזקיהו כמשיח ואת סנחריב כמו גוג ומגוג, אלא שגרם החטא (סנהדרין צד). אם כן אפשר להחשיב את השואה כגוג ומגוג. סבלנו מספיק.
הרב סיפר כי מישהו חלק עליו ואמר לו שדבריו לא נכונים ומלחמת גוג ומגוג עוד עתידה להיות, והביא כל מיני הוכחות שהיא לא היתה עדיין. אמר לו הרב: מי שחושב שצריכה להיות מלחמת גוג ומגוג – יהיה במלחמה זו, ומי שסובר שהיא כבר היתה – פטור ממנה.
ובאמת יש הבדל בין אמירה של מישהו כהסבר או כרעיון לבין מי שפוסק הלכות. הרב אליהו הוא פוסק, ומה שפוסקים כאן בעולם הזה, מקיימים בעולם הבא. במיוחד אם מדובר בדברים של פוסקי הלכה, שאומרים כי הכול כבר מוכן לגאולה.
(מתוך הספר ''בשער המלך'')