נקיות · לא עוזב עד שכולם מתברכים
היה זה באחד מראשי החודשים האחרונים לפני אותו ניסן שבו הרב זצ''ל אושפז לראשונה. הגעתי מאזור המרכז עם כמה בני משפחה נוספים להתפלל ותיקין בבית הכנסת של הרב ולבקש את ברכתו של הרב לאחר התפילה. זו לא הפעם הראשונה שאנו נוסעים להתפלל עם הרב, אבל באותו ראש חודש בית הכנסת היה הומה אדם בצורה בלתי רגילה. ממש בדוחק הצלחנו להיכנס לבית הכנסת.
בסיום התפילה ולאחר שהרב אמר את ההלכה היומית כמנהגו, קם אחד האנשים שעמד ליד הרב, לא ידענו האם הוא אחד ממקורביו או אחד ממתפללי בית הכנסת, דפק על השולחן, וכאשר השתרר שקט אמר: ''היום הרב ממהר, נא לא לגשת לרב לבקש ברכה''.
התאכזבנו מאוד שלא נוכל לקבל את ברכתו של הרב והחלטנו שלא להטריח את הרב, ולצאת. כנראה שלא היינו היחידים שהתאכזבו, ומסתבר שהרב הרגיש את צערנו, כי מייד נשמעה דפיקה נוספת על השולחן. הפעם היה זה תורו של הרב בכבודו ובעצמו. שוב השתרר שקט והרב אמר: ''אני לא עוזב את בית הכנסת עד שכולם מקבלים ברכה''. אמר והתיישב על כסאו. בית הכנסת היה מלא באנשים והרב, אף-על-פי שכנראה מיהר מאוד באותו הבוקר, ישב למעלה משעה כדי לברך את כל באי בית הכנסת בזה אחר זה.
(נתנאל כהנא)