יראת חטא · טבילה לפני הפגישה עם הרב
לאחר פטירת הרב זצ''ל שוחחתי עם חברים על ההרגשה שהיתה לנו במחיצת הרב. לאט-לאט התברר לנו, שרבים מאתנו היו טובלים לפני שהיו באים אל הרב. רבים אחרים חששו להיראות בפני הרב בזמנים ''חלשים'' מבחינה רוחנית, מפני שהיתה להם הרגשה שהרב חש במצבם. ויש כאלו שסיפרו על התרגשות כה גדולה, שאף השפיעה על התנהגות גופם, אפילו קודם הזמן שהיו אמורים להפגש עם הרב.
התנהגות זאת היתה למרות שבדרך כלל הרב מצדו הראה יחס של קירבה והארת-פנים. משפטים כמו: ''תאכלו מהעוגיות, כדאי לכם, הן טעימות'' לא היו נדירים, ואף-על-פי-כן אימתו היתה מוטלת עלינו עד מאוד.
יחד עם אהבתו, שהיתה חקוקה עמוקות בלבנו, הרגשתי תמיד שיש פה משהו מיוחד מאוד שבמבט ראשון נראה כסותר – אהבה רבה ויראה חזקה, ולפעמים ההרגשה היתה שהיראה באה דווקא כתוצאה מהאהבה הגדולה לרב ולקדושתו.
פעם הרב ישב עם חברי ואיתי בחדר הלימוד שלו ולימד אותנו מספר דברים. נשמעה דפיקה בדלת, והרב ניגש לפתוח את הדלת. ככל הנראה האורח היה תלמיד-חכם שהרב ציפה לו ושמח לבואו. הרב החליף עמו כמה מילים, ואמר לנו שהוא מתנצל אבל הוא מוכרח לדבר עם התלמיד-חכם שהגיע וכבר ישוב אלינו. הרב עזב את חדר הלימוד ונכנס עם האורח לאחד החדרים הפנימיים ושוחח עמו. כששב לאחר כמה דקות, חזר הרב והתנצל וביקש את סליחתנו על כך שעזב אותנו.
מיותר לציין שמן הראוי היה שאנחנו נצא לאותן דקות ונאפשר לרב לשוחח עם אותו תלמיד-חכם ביחידות, אולם הרב עזב את מקומו בצורה כל כך טבעית ולבבית, שעוד בטרם הספקנו להבין כיצד עלינו להתנהג, הרב עזב את החדר עם אותו תלמיד-חכם. זוהי דוגמה אחת מני רבות להשתדלות הרב להתנהג עם באי ביתו בפשטות ובנעימות.
(יוסי בן ברוך, בן המשפחה)