יראת חטא · הלכה בצלחות של זהב
סיפור זה התרחש בלוס-אנג'לס, בשעה שהרב אליהו זצ''ל ביקר בביתו של אחד מעשירי הקהילה, שמחזיק ותומך בבתי הספר היהודיים ובכל דבר יהודי. אותו עשיר הזמין את הרב יחד עם כמה מחשובי הקהילה לארוחת צהריים אצלו בבית הנופש, בית פאר מיוחד שהיה בנוי על צוק באוקיינוס, והדרך היחידה להגיע אליו היתה דרך מסוק. לרב היה חשוב מאוד לחזק אותו.
הגענו לביתו של אותו עשיר, ואני זוכר את מראה פניו של הרב בחדר האירוח. חדר שכולו עשוי זכוכית והוא צופה ממרום הצוק אל מרחבי האוקיאנוס הפתוח לרווחה. זה היה מראה מדהים במיוחד. הרב הסתכל במשך כמה דקות על הים, היתה לו הבעה מיוחדת על הפנים. הוא לא אמר הרבה, רק: ''יפה, יפה''.
או אז פתח העשיר וילון, והנה מול עינינו נגלה עוד סלון רחב וגדול, במרכזו שולחן מפואר מוכן לסעודה. עליו היו הצלחות הכי יוקרתיות שיש בעולם, צלחות מזהב. אלו היו צלחות מיוחדות שאותו עשיר קנה במיוחד לכבוד הביקור של הרב בביתו, בית הפאר המיוחד.
''ראה את הצלחות שקניתי לכבודך'', התלהב העשיר. הרב הסתכל עליהן ושאל: ''האם הטבלת את הצלחות הללו במקווה?'' העשיר השיב בשלילה. ''האם לא יהיה אפשר להשתמש בהן?'', שאל העשיר בחשש. ''אחרי כל המאמץ המיוחד יאכלו בצלחות פלסטיק?''
הרב מצא מייד פתרון: להטביל את הצלחות בים. הרב שאל אם יש דרך לרדת אל הים, והעשיר השיב שיש סולם חבלים שיורד מהסלון אל הים. אלא שמדובר היה בכלים רבים, ושוב הביעו פניו של העשיר חשש והוא הציע שהמלצרים יטבילו את הכלים. הוא לא ידע שלהטביל יכול רק יהודי. הרב לא אמר מה אסור, הוא רק פנה אל הרב גבריאל כהן, שהיה עמנו, ואמר: ''אתה תרד ראשון ותטביל את הכלים. וכל המלצרים שיש פה'', הצביע הרב על המלצרים האוסטרים שהיו לבושים בבגדי יוקרה, ''הם יורידו את כל הכלים בסולם החבלים אל הרב גבריאל''.
בת צחוק החלה להתפשט על פניו של העשיר, הוא הרגיש שמתחילה להתרקם פה חוויה. איפה עוד בעולם יש סיפורים כאלה? מייד ניתנה ההוראה, והצלחות היוקרתיות נארזו בתוך ארגזים והורדו אחר כבוד אל מי האוקיאנוס. שם הן הוטבלו בברכה על-ידי הרב גבריאל כהן, ועלו בחזרה אחר כבוד אל ביתו של העשיר.
כולנו התרגשנו לראות את הרב מתרגש רק מדבר אחד – מההלכה, לא משום כסף וזהב שבעולם. גם הים רעש וגעש, והרב גבריאל, שהטביל את הכלים, נרטב כולו מהגלים ועלה רטוב מן הים. ''אני מצטער'', אמר הרב גבריאל כהן לעשיר. ''כמה כלי זהב נשארו במים, המים היו סוערים והם סחפו כמה כלים''.
''עזוב את הכלים'', ענה העשיר, ''אבל כל הבגדים שלך רטובים. אתן לך חליפה נקייה וחדשה''.
''תבדוק שאין בה שעטנז'', לחש לו הרב.
כך ישבנו כולנו לארוחה היוקרתית שהכין לנו העשיר, כולנו אכלנו והרב הנעים לנו את הארוחה בדברי תורה. זו היתה סעודה יוקרתית מאין כמוה, בהכשרים היותר מהודרים. לא היה מי מאתנו שלא התפעל מהארוחה המיוחדת שהכין לנו העשיר. מטעמים שאין כמותם בכל העולם כלו.
אף אחד לא שם לב לכך שהרב, שכל הסעודה הזאת נערכה לכבודו, לא אכל דבר. כדרכו הוא אכל רק מה שאשתו מבשלת לו.
(יגאל קוטעי, חברון)