יראת חטא · האם יש ברכה לפורצים ולגנבים?
לא התעסקתי בגניבות קטנות, פריצה לבתים או לכייס מישהו. זה לא היה לכבודי. העיניים שלי היו רק על מקומות שיש בהם הרבה שלל – חנויות תכשיטים וכדומה. את השלל שלהם הייתי מוכר באותו יום לסוחרים שהיו מתיכים את הזהב והכסף, ומקבל את הכסף במזומן.
פעם אחת החלטתי לעלות כיתה, לפרוץ לחנות התכשיטים הגדולה ביותר בבאר-שבע. מדובר בחנות שהיתה במרכז העיר, עם חלון זכוכית גדול ועם מערכות אזעקה משוכללות. זה היה בשבילי אתגר והשקעתי זמן רב בתכנון הפריצה. חיפשתי נקודת תורפה ומצאתי. בכל יום בצהריים יש הפסקה של שעתיים, ובאותן שעתיים מערכת האזעקה לא מופעלת. הם סומכים על זה שבשעת צהריים אף אחד לא יעיז להיכנס לחנות כשכל מי שעובר ברחוב רואה אותו. והם טעו. אני העזתי. הייתי צריך הרבה מזל. היתה אפשרות להיכנס לחנות דרך חלון קטן מאוד גבוה, וכדי להגיע אליו הייתי צריך סולם. זה כבר לא כל כך מסובך – רק להעביר אותו בצורה שאינה מעוררת חשד.
הפריצה הזאת עוררה אצלי הרבה חששות והרבה התרגשות. אם אצליח בתוכניתי, כל המדינה תדבר עלי. פריצה כזאת נועזת לא היתה שנים רבות. צריך בשביל זה הרבה מזל, והיה לי מזל. באותו יום שבו תכננתי את הפריצה ראיתי מודעות שבישרו כי הרב אליהו מבקר באותו יום בעיר באר-שבע בשעות הבוקר. שעת הפריצה היתה צריכה להיות 14:00 בצהריים, השעות שבהן יש הכי פחות אנשים ברחובות. יש לי מספיק זמן לקבל ברכה לפני הפריצה הגדולה.
לפי המודעות, הרב היה צריך להיות באותו בוקר בשלושה מקומות. הגעתי למקום הראשון, ואחרי הדברים של הרב ניגשו אליו אנשים לקבל ברכה ועמדו בתור. גם אני עמדתי עם כולם. אבל היה שם איזה דבר משונה. בדיוק כשהגיע תורי, אמר המזכיר של הרב כי הרב ממהר ללכת למקום אחר. הוא התנצל בפני כל מי שחיכה לברכה וזירז את הרב למכוניתו.
הרגשתי שמסדרים אותי. אני לא מוכן להפסיד את הברכה שאני כל כך צריך היום. לא יסדרו אותי. הלכתי למקום השני שבו הרב היה צריך להופיע וישבתי במקום הכי קרוב לרב, כך שמייד עם סיום השיחה אקפוץ ואהיה הראשון שיעמוד ליד הרב לקבל ברכה.
הרב סיים את דברי התורה והמוסר. אני לא הקשבתי, רק חיכיתי לסיום דבריו לקבל את הברכה. אבל גם הפעם קרתה תקלה. המזכיר של הרב עצר אותי ואת כל מי שהתקרב לרב. ''הרב אליהו לא יברך אנשים, הוא ממהר לשיחה במקום אחר''. לא יסדרו אותי פעמיים. עכשיו אני אסדר אותם. יצאתי משם והתקרבתי למכונית של הרב. עמדתי בצד, וברגע שהרב נכנס למכונית מהדלת שלו אני נכנסתי מהדלת השנייה וישבתי ליד הרב.
לבשתי פנים של ילד טוב וביקשתי ברכה להצלחה במעשה ידי. הרב הסתכל עלי וברך אותי: ''אני מברך אותך שתחזור בתשובה שלמה''. לא, הרב, אני רוצה ברכה להצלחה במעשה ידי. הרב מתבונן בי וחוזר על דבריו: ''אני מברך אותך שתחזור בתשובה שלמה''.
בינתיים הגיע המזכיר של הרב ופתח את הדלת שלי וביקש ממני בתקיפות לצאת מהמכונית. לא יכולתי לסרב לו, ויצאתי מהמכונית של הרב קצת מבולבל. מה זה היה? האם אין לי ברכה היום? זה הכול מקרה, ניחמתי את עצמי. הכול יהיה בסדר, אף אחד לא יעלה על תכנון מחושב ומדויק כמו שלי. אני אנצח את כולם. גם את הרב הזה. מה הוא חושב לעצמו?
בשעה המדויקת עברתי ברחוב, שהיה ריק מאנשים בשעה כל כך חמה. הנחתי את הסולם מאחורי החנות ליד החלון הקטן וחיש קל הייתי בתוך החנות, אוסף את התכשיטים. ידעתי מראש אילו תכשיטים אני רוצה, איפה התכשיטים מהזהב ואיפה מהכסף, איפה הכבדים ואיפה הקלים. לקחתי את הכול ושמתי בתוך שקית שהכנתי מראש, ואחרי שתי דקות כבר הייתי שוב על החלון כפי שתכננתי.
ירדתי בסולם שמח על כך שהצלחתי לסדר את כולם. גם את הרב הזה. לא חשבתי על הכסף כמו על הכבוד – איך הצלחתי לסדר את כל מערכות האזעקה של החנות הכי ממוגנת בבאר-שבע. עם מחשבות כאלו אני יורד בסולם חיש קל, והנה הפתעה – שני שוטרים יוצאים משום מקום ותופסים את הידיים שלי עם השקית. לא הספקתי אפילו להשליך אותה מידי.
אזיקים הושמו על ידי, השקית והתכשיטים היו עליהן. כך הובאתי אל השופט, היישר מהחנות והסולם, וזה היה כבר יותר מדי בשביל השופט. היתה לי שורה ארוכה של הרשעות קודמות. בדרך כלל הייתי מקבל מאסר ''על תנאי'', אלוקים חנן אותי בכישרון מיוחד של דיבור ושכנוע ואיכשהו הייתי מצליח תמיד לשכנע את השופטים שאני ממש מתחרט ואני בדרך של תשובה. הפעם זה לא עזר לי.
בכלא היה לי הרבה זמן להרהר במה שעברתי. קצת מאוחר הבנתי את כל מה שקרה לי עם הרב אליהו. אין ספק, כעסתי על כל העולם, איזה טיפש הייתי. איך נפלתי לפח כשכל הנורות האדומות דלקו לי מול העיניים ואני לא רואה כלום. כל כך נעול על המטרה שלי, כמו שופט משוחד. לא מסוגל לראות שום דבר. יכול להיות שבאמת בפנים זה היה כעס על עצמי, בכל מקרה מי שקיבל אותו היו כל האחרים. כולם היו אשמים חוץ ממני.
הכעסים הללו הביאו אותי מהר מאוד אל הצינוק בתוך הכלא. חדר שאין לך אפשרות להסתובב בו מצד אל צד. חנוק. אין אפשרות להסתובב בחצר. לדבר עם מישהו. לראות אור שמש. חנוק בתוך תא קטן שאין בו טיפת אור שמש. מלא כעסים על כל מי שאני מכיר – על אשתי ועל החברים שלי. על המשפחה ועל האחים שלי. על כל העולם. על אלוקים ובמיוחד על הרב אליהו – למה הוא לא בירך אותי להצלחה? למה הוא בירך אותי לחזרה בתשובה?
לא. לא. לא אבקש סליחה. לא אכנע. לא אכופף את עצמי. לא אשפיל את עצמי בפני אחרים. כבר החלטתי. אין לי מוצא. אתאבד. פצעתי את עצמי. הדם החל לזרום ממני לאט לאט, כוחותי עזבו אותי. נחלשתי. עוד מעט ואני עוזב את העולם הזה. זה הסוף. שלום.
המילים האחרונות ששמעתי באוזני ברגעים האחרונים של חיי היו הברכה של הרב: ''אני מברך אותך שתחזור בתשובה שלמה''. אני חושב לעצמי שאם אני מת ברגעים הקרובים, הברכה של הרב לא מתקיימת. והרב הזה הרי רואה כל כך רחוק. איך אני עובר על ברכתו? איך אני אחזור בתשובה שלמה אם אני הולך כעת למות בצינוק?
''סוהר!'', צעקתי, ''אני מת. תקרא לרופא''. אבל הסוהר רק אמר: ''תפסיק עם השטויות שלך'', ואפילו לא בא לראות מה קורה לי בתוך הצינוק. לא התייחס לצעקות. כל הצינוק היה מלא דם. הדם נזרק מהוורידים שלי, נשפך כמים. אבל הסוהר היה עסוק בעישון, או אולי במשהו אחר. כבר לא התייחס אלי יותר מדי. זאת לא הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני מת והוא רץ, ולבסוף התברר לו שצחקו עליו. הפעם זה היה בעוכרי.
– ''הפעם זה באמת'', צרחתי בכל כוחי.
– ''גם אתמול אמרת את זה'', ענה הסוהר.
הוא לא מאמין לי ואני הולך למות. נענעתי את הסורגים של הצינוק בכל כוחי והתעלפתי. לא יודע מה קרה לי אחר כך, אבל כנראה השקט שהשתרר אחרי שהתעלפתי גרם לו לחשוד שהפעם זה באמת רציני, והוא בא לראות מה קורה. מה שהוא ראה – אני לא יודע. כבר הייתי ללא הכרה. לא ראיתי שהזעיקו רופא ולקחו אותי לבית החולים. מה שאני זוכר הוא שהתעוררתי על מיטת בית החולים כששומרים של בית הסוהר שומרים עלי שלא אברח מהמיטה. הם לא סמכו עלי ביותר.
הרופאים אמרו לי שזה היה ממש נס, אם הסוהר היה מתעכב עוד שתי דקות הוא היה צריך למלא דו''ח על התאבדות בצינוק. למזלו ולמזלי הוא היה צריך למלא רק דו''ח על ניסיון התאבדות. הדיבורים שלהם הביאו אותי לחשוב שכנראה יש משהו טוב בברכה של הרב. האמת היא שאני חושב היום שהיא זאת שהצילה אותי. אולי הרופאים נפלו לפח של ה''בייבי פייס'' שלי, פני המלאך. אבל הסוהרים לא האמינו לשום מילה שיצאה מהפה שלי, והסוהר היה מסוגל לחשוב שגם השקט שהשתרר הוא חלק מההצגות הקבועות שלי. כשאני חושב על זה – באמת היה לי נס.
וכך התחלתי לחשוב על כך שאולי יש מישהו בעולם שבאמת רוצה בטובתי. היה לי קשה להאמין בכך, אבל המציאות דיברה שיש מישהו שבירך אותי והברכה שלו עובדת. באותה שעה לא ידעתי עד כמה הברכה שלו חזקה, כי באותה שעה התחילו לנצנץ בתוכי רק הרהורים קלושים של תשובה. חשבתי שאולי באמת הדרך הזו שאני הולך בה כל כך הרבה שנים היא לא נכונה. נכנס ויוצא בבתי הכלא ובבתי המשפט כל הזמן. פורץ ובורח, פורץ ונתפס. משחק ''שוטרים וגנבים''. מה יהיה על אשתי? מה יהיה על הילדים שלי?
הייתי יכול היום למות בצינוק. האם מישהו היה מצטער עלי? אולי אמא שלי? אולי האחים שלי? אולי הם יגידו ''ברוך שפטרנו''. אולי צריך להחליף כיוון? אם הייתי מת בצינוק – מי היה חוזר בתשובה? אין אפשרות לחזור בתשובה בעולם העליון. אולי הברכה של הרב עזרה לי לצאת בחיים ברגע האחרון.
זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי משהו חיובי על מישהו. כל הזמן הייתי רק בכעס על כולם, וגם על הרב אליהו שלא נתן לי ברכה להצליח במעשה ידי. הפעם התחלתי לחשוב שאולי הברכה שלו היתה באמת ברכה טובה. אם הייתי מצליח בגניבה, היה לי הרבה כסף והייתי מבזבז אותו במשך שבוע או שבועיים. ככה זה עם כסף של גניבות, אין בו ברכה. מייד הוא מתנדף לך מהידיים. אחר כך הייתי מתכנן את הפריצה הבאה, ושוב מבזבז ושוב פורץ עד שנתפס. מה הייתי מרוויח? אבל הברכה הזאת היא הרבה יותר משמעותית. אם אני אחזור לדרך טובה, אולי אני אהיה רב. אולי אני אהיה ראש ישיבה. יכבדו אותי. כשהילדים שלי יגדלו הם יתגאו בי. גם לאשתי יהיה קצת נחת. כך אני מהרהר ומהרהר ושואל את עצמי: למה לא? למה לא ללכת לישיבה אחרי הכלא? כמה חברים שלי עשו את זה והצליחו לגמרי. אחרים נפלו. למה שאני לא אנסה?
לא אאריך לכם בתיאורים, כי אחרי שיצאתי מהכלא הלכתי ללמוד בישיבה. זה לא היה פשוט כלל וכלל לעזוב את החיים הקודמים, את הכעסים הקבועים, את הנרגנות והחשדנות. זה לא כל כך קל, כי הייתי רגיל לחשוב במונחים של רחמים עצמיים. לא רק אני, כל אלה שמאכלסים באופן קבוע את בתי הכלא מלאים בזה. כל אחד והשריטה שלו. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד מאתנו חושב שהעולם צריך לפצות אותו על הסבל שהוא סבל. כולם, רק לא הוא.
להפוך ראש של כעס ונרגנות לראש של אהבה ונתינה זה הסיפור הכי קשה. להתחיל לחשוב שיש לך אחריות על מעשיך, שאתה צריך לבקש סליחה, שאתה צריך לכבד את אשתך, את חברך. להקשיב לסברות שלו בכנות. לעזוב את האגו שלך, לדעת לקבל דברי אמת גם אם הם לא שלך. אני יודע שהמחשבות הללו מוזרות בשבילכם, אבל בשביל מי שבא כמוני מעולם של פשע זו, ההתמודדות שהוא צריך להתמודד אתה.
נשכתי שפתיים והתקדמתי, נפלתי ושוב עליתי על דרך המלך. התקדמתי ויש לי עוד הרבה מה לתקן, אבל אני על הדרך. בינתיים עברתי את המבחנים ברבנות הראשית לישראל ואני יכול להיות רב. אני יודע שזה לא אני. זו הברכה של הרב. אותה ברכה שכל כך קיללתי אותה בהתחלה, ועכשיו היא כל כך עוזרת לי. אני מקווה שהיא תמשיך לעבוד עלי גם בעתיד.
(הרב שמואל אליהו, בנו של הרב, ששמע ישירות מבעל הדבר)